כשאני מסביר לאנשים שאין לי טלוויזיה בבית, הם בדרך כלל מסתכלים בקירוב על הבגדים שלי, ומצפים לראות פרוות ממותה, או לפחות זקן בסגנון עדות ה-Unibomber. כאשר דקות ספורות אחר כך אני מתפלפל על איזו סדרה, תמיד עולה להם אותו מבט ערמומי של "הנה תפסתי אותך" בעיניים. האיבה שלי היא למכשיר הטלוויזיה, כיישות משדרת, שואבת זמן. אין לי שום דבר נגד תוכניות טובות. אני רואה מה שאני רוצה לראות, מתי שאני רוצה לראות אותו, דרך המחשב. כל הקונספט הזה של "אתה תצפה בתוכנית מתי שהאנשים הקטנים מוכנים" הזוי לי. האנשים הקטנים עובדים בשבילי, לא ההיפך. אחרי שהגענו להסדר הזה, בעזרתה האדיבה של רשת האינטרנטון, כולנו מרוצים. אבל, אני חייב להודות, שבזמן האחרון חל שיפור משמעותי. באמת. רנסנס קטן. אני לא יודע מה מאכילים אותם שם בשנה האחרונה,  את האנשים הקטנים שמרצדים על מסך המחשב שלי, אבל זה כנראה חומר טוב.

1. ואם כבר חומר טוב – אני יודע שאני באיחור של כ-4 עונות, אבל weeds, או "העשב של השכן", בעברית, היא ללא ספק מופע של גאונות טלוויזיונית. משהו בפורמט של דרמה-קומית-ב-30 דקות, שמתאר את מעלליה של Soccer mom שמתאלמנת (וכן אמא, צריך להיות נשוי בשביל זה קודם) ועושה לביתה  באמצעות סחר וגידול של עשבים כאלה ואחרים – משהו בפורמט הזה גאוני. גאוני כמעט כמו התסריטאות, המוזיקה הנהדרת, ובעיקר – המשחק היוצא דופן של מרי-לואיז-אולי-תתחתני-איתי-פארקר. פרידריך ניטשה צריך לקבל פה קרדיט של executive producer, כי זו הסדרה עם הכי פחות אלוהים בעולם כולו. בגלל שההורים שלי גם קוראים את הבלוג הזה, אני לא מביא דוגמאות, אבל סמכו עלי. אין טאבו אחד שהסידרה הזאת לא משאירה מבלי שביצעה בו מעשים שלא כדרך הטבע.

2. ואם כבר טבע – העונה השלישית של heroes פשוט שולטטטתתת1. זה כאילו טים קרינג, היוצר, הקשיב לכל התלונות המוצדקות על קצב הצב-על-גראס-בהילוך-איטי של התפתחות עלילת העונה השנייה, מלמל מתחת לשפמו "רוצים אקשן מטורף בכל פרק, אין בעיה… גם את זה דוד טים יודע לעשות", וייצר עונה שבועטת בתחת. כל מה שצריך לעשות כדי להפוך את זה למושלם זה לעשות פייס אוף של ג'ק באוור נגד סיילר, כדי שאוכל למות אדם מאושר.

3. וספיקינג אוף מאושר – עם כל הכובד לרכש רב האפקטים וה-THC, אין אף סדרה שגורמת לי למחוא כפיים באושר ולחייך כמו "היפה והחנון". למרות ההתחלה המזעזעת, זו פשוט הפכה להיות אחת מהסדרות החמודות, מרגשות, אנושיות, ומעוררות הזדהות בטלוויזיה. הדבר היחיד שפוגם בהנאתי המושלמת מהסדרה היא טל-החנון-השתול, שהשתמש בתוכניות הזדוניות שלי להיות טל-החנון-השתול. כל פעם שהוא מדבר בסדרה אני מדמיין איך לול מלא תרנגולות נופל לו על הראש. אני מניח שאם הייתי ממשתתפי הסדרה הייתי יושב ומגגל את עצמי לדעת, אז כשתגיעו לכאן: דניאל ויואב, שחר וגאל, נמרוד ורוקסן, וגם כל השאר (חוץ מטל-איש-לול-התרנגולות) – אתם נהדרים, מקסימים ועושים לי את השבוע משמח. בנים, בשם האומה החנונית, אני מצדיע לכם.

ב"צבע הכסף", לפני שנים רבות, יש סצינה שנחרטה בזכרוני. פול ניומן כסוף השיער ותכול העיניים לוקח את ההוטשוט החדש שלו, טום קרוז, לסיבוב בבר על מנת ללמד אותו מאיפה משתין הדג, ואיך עושים מזה כסף. קרוז הצעיר, מחליט להראות לכולם, מזמין דווקא את אלוף הפול המקומי למשחק, וקורע לו את הצורה. כל שאר החברה' בבר נבהלים, ומחליטים שאולי לא כדאי לשחק עם ה"טירון" הזה, וכסוף השיער נוזף בחתיך הנמוך, ומסביר לו שלא ככה עושים.

היום, קיבלתי מייל הזוי מעט, ממישהי שטענה שהיא מחפשת בחורים אינטיליגנטים לתוכנית ריאליטי והיא קיבלה את שמי. לא יכולתי לעמוד בפיתוי. לא שכל כך מעניין אותי להופיע בטלוויזיה, אבל המנגנון כולו סקרן אותו. וגם מי נתן את השם שלי. שיחת טלפון קצרה הבהירה לי שאולפני מימד מנסים להפיק את הגרסה הישראלית לתוכנית הריאליטי "Beauty and the Geek", או "היפה והגאון", בתרגום לעברית. הרעיון הבסיסי הוא פשוט: שתי קבוצות – אחת של חנונים כבדים, והשניה של פאקצות טובות לב, כאשר כל פעם מטילים על זוגות מהקבוצה לבצע משימות שונות – פעם מעולמו, ופעם מעולמה. מי שמנצח בסוף מקבל רבע שעה של וורהול והרבה כסף.

מאחר והמעמד סקרן אותי, קפצתי לרמת החייל להפגש עם אותה רנן. נכון, לא חשבתי ברצינות על להשתתף, אבל מאחר ויצא לי לכתוב גם מצגת או שתיים על קוסמטיקה בחיי, איכשהו דמיינתי את עצמי מאושר ומתקשר עם הנבחרת השניה, לומד את סודות המסקרה ומסביר לה את נבכי האינטריגות של העמותה לקידום משחקי תפקידים בישראל.

מה אומר, ייתכן והייתי צריך להגיע בחולצת ה-D20 שלי, ולגמגם יותר. למרות שרנן התעקשה שאגיע לאודישנים, היא רמזה לי בכבדות שאני פשוט… לא חנון מספיק. אני מתקשר מדי, היתה לי חברה, אני לא מספיק מנותק. אני אפילו יוצא לפאבים. לא עזר שניסיתי להסביר לה שארגנתי כנס של משחקי תפקידים, שהמצאתי את המילה העברית לדואר אלקטרוני, שאני ממש ממש חנון… ייתכן והייתי צריך ללמוד את הלקח של הגמד הסיינטולוג, ולחשוף את צבעי האמיתיים רק כשמאות אלפי השקלים כבר ממש קרובים.

יש משהו מאוד מוזר בלמצוא דיסק של ניל יאנג באוטו של אמא שלך. זה קצת כמו לפתוח מגירה בבית הורייך, ולגלות באנג – לא אחד עמוס ושחוק, אלא דווקא אחד כזה שקונים בפיצוציות. זה לא שזה רע, זה פשוט נראה מאוד לא שייך, במיוחד אם הורייך אינם בסנגון עדות שנות השישים, שזה קטגוריה נפרדת של מוזר.

הכל מתהפך בימים האחרונים. הכל החל במסע למזרח, לקניון איילון, לראות את בייוולף, או כפי שאמא שלי, שלגלגה על ההגייה הלא נכונה שלי, קראה לזה: מפרץ הזאבים. הסרט עצמו מהנה, בדרכיו השונות, אבל האירוע החשוב ביותר שקרה בו היה ללא ספק החלצו של טלפוני הכסוף מכיסי, אה-לה the one ring, והמפגש המדומיין עם בעליו החדשים, החמדנים. החיים שלי, אתם מבינים, היו קשורים בכסוף ההוא בעבותות הזמן. מילא הטלפונים של אנשים – שם נעזר בשרותיו של הג'מיל, שעדיין מכיל את הטלפונים של כולם מהפעם ההיא שפרצו לי לדירה. הבעיה העיקרית היא היומן.

היומן שבפלאפון (נראה לי מטופש להחזיק אחד נפרד), מהווה, יחד עם הריטלין, את חוד החנית כנגד הפרעות הקשב והריכוז. כל אחד עוזר במשהו אחר. היומן, למשל, עוזר לי להגיע למקומות בזמן ולא לשכוח פגישות שאני יזמתי עם חצי מהמשרד שלי. הריטלין, לדוגמא, עוזר לי לא למצוא את עצמי ביום חמישי באחת בלילה נעול מחוץ לדירה שלי מכוסה במיץ של עוף רקוב, בלי ארנק או פלאפון. אכן מקרים קשים, ואמיתיים להפליא.

וכך מצאתי את עצמי, עם פלאפון זמני, של נוקיה, ואוטו זמני, של אמא. האוטו לא קשור באמת לכל הסיפור, זה פשוט קרה כך. יש משהו מאוד מטריד, ברמה בסיסית, בכך שהכל הפוך. המעבר מנוקיה לסוני-אריקסון היה מסובך מספיק – כי הכל שם הפוך. המעבר הזמני חזרה מבלבל לחלוטין. גם מכוניות צרפתיות לאוו דווקא משתדלות להדמות לאחיותיהן הגרמניות בהנדסת אנוש.

מסקנת הביניים מסיפור זה, במסגרת ה"חוקים" בבלייזר: לא משנה איזה סלולארי יש לך, תמיד באיזשהי מגרה תמצא מטען של נוקיה. מסקנות נוספות בהמשך.

זה רק אני, או שייתכן והמילה שחוזרת על עצמה הכי הרבה במגזין "TheMarker" היא: TheMarker?