העיר אוכלת את עצמה, ואנחנו סובלים מהריח

החלטנו לעשות מנוי סוף שבוע ל"הארץ". מקבלים אותו כל שישי בדואר. בניגוד להתעקשות של ליאת לעשות מנוי לאוזן השלישית, כאשר, לפי מקורות זרים, ניתן להוריד כל סרט היום בקצב הסמבה וה-ADSL, עיתון סוף שבוע עוד הגיוני, בצורה זו או אחרת. אתה לא תלוי בחסדו של עורך עמוד הבית של "הארץ", שלעיתים עוד מבליחים בו דיווחים על מלחמת המפרץ.

העיתון מגיע עטוף כולו בגליון סוף השבוע של The Marker, כאילו להראות באופן סמבולי וברור את סדר החשיבות שנותנים לעיתונים השונים, שם ברחוב שוקן. וכחלק מהחבילה, אנחנו מקבלים גם את העיר.

כל מי שגדל בניינטיז, יודע ש"העיר" הוא סוג של פסגת המגניבות התל אביבית, או לפחות היתה, בשנות התשעים. עיתון שהרשה לעצמו לפרסם את "השער האחורי" במשך 11 שנה היה מגניב באמת. זה לא רק במוחנו.

אבל נראה שבשנים האחרונות העיר סובל מבעיית איוורור קשה. המזגן, ככל הנראה, עובד על מוד "מחזור אוויר", וחלונות חדשים לא נפתחים, אז אחוז החמצן יורד. זו הדרך היחידה להסביר את מה שקורה שם, כי לא עבר מספיק זמן כדי שה-inbreeding יתחיל להשפיע.

אני אפילו לא מדבר על מדור הדחקות הפנימי שבתחילת העיתון, או על מכתמי "קיטי היקרה" או "ועירית לינור היתה אומרת". למרות שגם הם איומים. אני מדבר על כתבות כמו כתבת השער ב"העיר" האחרון, (גליון 1525, 25.12.2009), על גורי חתולים, או כמו זו שהתפרסמה חודש לפני, שתיארה את עלילות המוסד בתל אביב.

הכתבה על המוסד היתה הבזבוז הראוותני ביותר של כפולה שראיתי זה זמן רב. טקסט הזוי, שמחברו פשוט החליט, מסיבותיו הוא, שלמוסד יש מתקן אימונים באיזור בבלי, ושכל מי שמסתובב באיזור בבלי רבתי, לבוש במדי המוסד הרשמיים, השילוב הנדיר של מכנסי דגמ"ח ונעלי ספורט, נמצא במשטר אימונים של המוסד, לקראת איזושהי משימה סודית בדמשק. חמוש בזיהוי וודאי של אותם חשודים, הוא החליט לעקוב אחריהם, והם התנהגו בדיוק כמו שמרגלים בספרים מתנהגים כשעוקבים אחריהם – ניסו לברוח. אין ספק שחשיפה לפנטזיות פרנואידיות היא חוויה מעניינת – תראו את "נפלאות התבונה", אבל מה זה עושה בעיתון שלי?

מילא, חשבתי לעצמי. כתבה שולית שניסתה לרכוב על פאשלה מתוקשרת. אבל אז הגיע כתבתו של חגי מטר, "שריטה". הנה הסיפור: יש מישהו, מבוגר ועשיר (שתי תכונות שאוטומטית מסווגות אותו כרשע ב"העיר"), שניסה לאמץ גורי חתולים באופן סדרתי, ולא כל כך הצליח במשימה. הכתבה מנסה, במגוון דרכים, להפוך את זה לסיפור על צ'ארלס מנסון חדש, שמסתובב כיהודי הנצחי במרצדס כסופה, ואוסף חתלתולים "בגודל כף יד", ואז אוכל אותם לצלילי רוק כבד, תוך שהוא מאונן על תמונות Lolcats של השטן. התחושה הזאת מתקבלת עוד לפני שקראת את הכתבה, מהגרפיקה המאיימת והכותרת המאיימת לא פחות, וטוב שכך, כי גם אחרי שקוראים אותה, נשארים רק עם תחושה, ולא יותר.

הכותרת  "12 קטנטנטים, בני לא יותר מחודשיים, בגודל כף יד, לאן הם נעלמו?" מציגה את התעלומה שיש לפתור, וחגי מטר מנסה בכל כוחו ליצור דרמה בלשית, בכיכוב מפלצת (להלן: "צ'ארלס מנסון החדש"), ואוסף של אנשים טובים (להלן: "ש"", "ד'", ועוד שמות ששמורים בתוכנית להגנת עדים). צ'ארלי קשישא יצר קשר עם מישהי על מנת לאמץ גורי חתולים. המישהי הזאת, בהתקף פארנויה הזוי, החליטה לרשום את מספר הרכב שלו (!), ולפרסם את חשדה (המבוסס על "תחושת בטן"), בפורום חתולים של תפוז. שם, מסתבר, מצאה עוד שותפה לפארנויה, ושתיהן הפיצו מייל רחב היקף שמזהיר בפני… מה? לא ברור.

"אני קצת נבוכה שנתתי לו שלושה חתולים, שהייתי כל כך תמימה", מוסרת ש'. בשלב זה, עדיין לא ברור למה ש' צריכה להיות נבוכה. אבל זה בסדר, הקורא הנבון כבר שומע את צלילי הספלטורה והמסור החשמלי ברקע, ומבין את הרמיזה.
ש', ד' ומ' החליטו שצ'ארלי "לא נראה להם", מה שנתן להם לגיטימיות לאתר את שמו וכתובתו בהתבסס על "הקשרים" שלהם (מישהו דיבר על חדירה לא חוקית למאגרי מידע?), ולפנות למשטרה. שוב – עד כה, לאחר שביקרו במשטרה, עדיין לא מסבירים מה קרה. פשוט "תחושות בטן לא טובות".

לאחר שבמשטרה חקרו את צ'רלי, פעמיים, והגיעו למסקנה שאין מקום להמשיך לחשוד, שכרו ב"תנו לחיות לחיות" בלש פרטי שיעקוב אחריו, וכשהתקציב לבלש הפרטי נגמר, אז "נגה וברק", זוג מתנדבים, עקבו אחריו במקומו. התמה של מעקב אחרי אזרחים חוזרת לדפי "העיר". למרבה ההפתעה, לאחר שנחקר במשטרה, והושם במעקב של בלש פרטי ואזרחים, צ'ארלס מנסון המוכתר הרגיש טיפה פרנואיד, ולכן הוא היה "עוצר כל שני מטר לבדוק אם יש מישהו מאחוריו".
לאורך כל הכתבה יש אווירה של חשד במעשה נורא, אבל באף נקודה לא כתוב מה הוא, או על מה הוא מבוסס. הכתבה נסגרת בעימות עם אותה מפלצת שייצר חגי מטר, קליימקס שמטר שללא ספק קיווה שיתפס כווידוי הרסקולניקובי של צ'ארלי מנסון החדש. אבל במקום זה אנחנו מקבלים מונולוג מבולבל ועצוב של מישהו שככל הנראה לא ממש ידע מה הוא עושה עם חתולים, ובצורה לא אחראית, איומה, אבל ככל הנראה ממש לא מכוונת, הצליח להרוג תריסר גורי חתולים.

אני לא מכיר אף אחת מהנפשות הפועלות. אני לא מכיר את חגי מטר, או את ברוך תומר, שמו האמיתי של צ'ארלי, או את ש' או מ' או ד' שעקבו אחריו. אני אוהב חתולים מאוד, והמחשבה שמישהו מזניח אותם, או לוקח אותם למרות שהוא יודע שלא יוכל לטפל בהם, היא איומה. אבל בעירנו הקטנה מתרחשות זוועות אמיתיות, שבהם אנשים אמיתיים עושים דברים רעים באמת, במכוון, לאנשים אחרים. העדר החמצן במסדרונות רשת שוקן הוביל לנפיחה העיתונאית הזאת, ואני, בתור מנוי, נמאס לי שמפליצים לי בפנים.

Fuck this, we’re going Amish

חזרתי זה עתה מכנס סלקום למדיה.

מצד אחד, כפי שאומר השיר ההוא של עמיחי, זה תמיד כך היה, זו דרך תבל. המצגות שבכנס, עם מעט יותר גרפיקה ועם הרבה יותר שימוש במילה אייפון, היו דומות להפליא למצגות מכנסים שבהם הייתי לפני עשור. כולל ההסבר על איך אפריקה ומדינות מתפתחות הן השוק האמיתי לאינטרנט סלולארי. על איך זה אוטוטו קורה.

מצד שני, היתה תחושה שהפעם הם רציניים. לתחושה הזאת קוראים פארנויה. פאריס יעקוב הוא ה-Chief Technological Strategist במקאן-אריקסון העולמית, חברת הפרסום הגדולה בעולם. ההרצאה שלו היתה אולי הכי מעניינת ורלוונטית, ומסוכנת בכנס. פאריס הוא סוג של קלישאת האנשים-המגניבים-שעובדים-במשרד-פרסום, מתוחה לגבולות שלה. כולל הראסטות. הוא טען שהוא ביקר ב-2010 והביא לנו משם ווידאו קליפ שנראה מאוד דומה ל-2009. המסקנה האולטימטיבית מהכנס, זה שגבולות המציאות מטשטשים. אם פעם כל דבר היה ארוז יפה והיה לו מקום – תוכניות בטלוויזיה, וחדשות בעיתונים, וכו’, אז היום הכל מעורבב בהכל. אין לאן לברוח. הכל מתערבב עם הכל, הכל הוא מדיה, וכמו גבינה ועובש, איפה שיש מדיה, יש פרסומות. אין כזה דבר יותר משהו שאין בו כסף. אין. נגמר. אין כזה דבר יותר מוזיקה, אין כזה דבר יותר כתיבה, אין כזה דבר יותר חברים או חברות. הכל מדיה. כמו המכונה ההיא של כריסטופר לויד ב”בחזרה לעתיד 2”, שלא משנה מה מכניסים אליה, היא תהפוך אותו לדלק בשביל הדלוריאן. הכל בסופו של דבר הוא הזדמנות לפרסם, לשווק, למכור.

אני צריך לעכל את זה. אני לא בטוח שאני יודע איך. אפשרות אחת  היא להצטרף לאמיש, או למשהו דמוי אמיש, וכן, אני יודע שגם להם כבר יש ערוץ ביוטיוב.. האפשרות השנייה  is to go Erez Tal. אי אפשר לנצח אותם, אז בוא נצטרף, נוביל את המהפכה. מה שכן, אם בוחרים באופציה הזאת, אסור לשכוח שכשרוקדים עם השטן, לא מפסיקים לפני שהמוזיקה נגמרת, והוא קובע מתי זה קורה.

אני איש טכנולוגיה. נהייתי כזה ישר אחרי שגמרתי להיות ילד טכנולוגיה. אני לא יודע לשתול לפת. דברים טכנולוגים מגניבים אותי. מצד שני, אני לא יודע אם אני מוכן לשלם את המחיר. זה לא שלעשות כסף זה דבר רע, זה לא שהאנשים שדיברו בכנס אוכלים תינוקות או סוגדים בסתר לקת’ולו. אני פשוט מרגיש כאילו אני חנוק, שבעולם החדש, המופלא, שהוצג לפני היום אין לי את האופציה לא לשחק.

למה אנחנו שונאים מומחי מדיה חברתית

הנה הם מגיעים. מומחי המדיה החברתית. מומחים מטעם עצמם שישמחו, תמורת סכום צנוע, להסביר לכם איך להיות הכי טובים באינטרנט. והם מעצבנים אותנו. ואנחנו שונאים אותם. או בזים להם. או סתם עושים עליהם פאלברות סנוביות על כל ה-web-presence-wannabees, ומומחי הרשת האלה.

אבל למה, בעצם? מה בהם כל כך מעצבן אותנו?  ככה, ילדים, נראה פז"ם

אולי כי רבים מאיתנו חשים שמדובר בזיוף. אנחנו היינו כאן קודם, אנחנו עושים את זה באמת, ולא רק מנסחים את “חמשת הטיפים להפצה של מייל וויראלי”. מי האנשים האלה? מי מינה אותם למומחים? הם יודעים מה זה אולטינט? יש להם פז”ם? הם צעירים, אז איך הם מעיזים להתיימר להיות מומחים? למה הם מומחים ולא אני? אני כותב בלוג עוד מהתקופה שב-winsock היה חצוצרה. נראה לכם שאני לא מומחה? יש כאן, אם נהיה כנים עם עצמנו, קצת אווירה של “אם הוא לא מהחבר’ה אז הוא קשקשן”. לפעמים זה נכון ,אבל לפעמים זה קצת פלצני.

נצטרך לחיות עם זה שאנחנו חיים בתקופת ביניים, שבה אין פיקוח (וספק אם יהיה), והוא פרוץ לשרלטנות. בדיוק כמו שכל לוליין קרקס יכול לפתוח בלוג בקפה דה-מרקר ולקרוא לעצמו מאמן אישי לחיים. בדיוק כמו אופנת הקוא'צ’ינג, גם כאן כשהאבק ישקע יעלמו הפלצנים והשרלטנים, אלה שלא בחבר’ה ה”טובים”,וגם אלה שכן.

אבל יש משהו מעבר.

אחת מהדמויות שעוזי וויל נהג לשבץ ב”שער האחורי” שלו, היה דובר המכון הוולקני.

“כרגע אנחנו עובדים על הכלאה של אבטיח וסיגריה.
טעם של אבטיח, ריח של אבטיח,
עסיסי כמו אבטיח, אדום כמו אבטיח,
רק מה? מסרטן. (המכון הוולקני)”

מומחי מדיה חברתית הם המכון הוולקני של האינטרנט. כולנו שמחנו לנו בגינה שלנו, ופשוט חיינו. ואז באו החבר’ה מהמכון הוולקני והחליטו לנתח התנהגות צרכנים, לפרק את העגבניות שלנו לגורמים, להזריק להם רק מה, מסרטן. ניקוטין, כי כולנו יודעים שחומרים ממכרים זה טוב לתעשייה. אף אחד מאיתנו לא אוהב שמפרקים את החיים שלו, ומתייחסים אליהם כאל אוסף מרכיבים שאפשר לפרק ולהרכיב לטובת הרווח של תאגידים. זה משטיח את חיינו, עושה להם דה-האנשה. זה קצת מזכיר לי את מה שהרגשתי כשקראתי את האתר של מייצר הטקסט הזה. זה אשכרה אבטיח מסרטן. זה מנסה לעשות שימוש בכל השפה של פיתוח וגדילה אישית, רק בלי שמץ של אנושיות.

כשהייתי מספר לאנשים שאני עובד בכוחות האופל, רוב האנשים הניחו שאני עובד בשביל בנקים. הניחוש השני שלהם היה חברות פרסום. כמה מחברי הטובים ביותר עובדים במדיה חברתית, בצורה ישירה או עקיפה. לרובם ככולם יש את הנסיון והיכולת לטעון להבנה אמיתית במדיום, ובכך הם די יוצאי דופן בתחום. חלקם עדיין מרגישים לא נוח עם עצמם. אני לא מבקר אותם. אני חושב שזה היה נאיווי לחשוב שהאינטרנט ישאר אורגני לנצח. אבל מצד שני, יש סקאלה די נרחבת בין אורגני, ובין להרעיל קהילות שלמות.

הטקסט המזעזע ביותר שקראתי זה זמן רב

הטקסט הזה, שמחולק למשתתפי סדנאות “העצמה” כחלק מתוכנית וויסקונסין, הוא ללא ספק הטקסט המזעזע ביותר שקראתי זה זמן רב. אין לי מילים לבטא את הגועל שעלה בי כשקראתי אותו. אני כבר לא יודע מי אשם בזה, אני יודע שזה עושה לי בחילה.

(תודה, או שלא, לאורי שוורץ על ההפניה).

עדכון: הלינק בינתיים שבור, הנה הטקסט. 

be-rich

הגיע הזמן להיות מלוכלך

הפוסט הארוך והיפה של שחר שילוח על חווית האמריקה שלה, הזכיר לי את המסע שלי לאמריקה לפני שנה וחצי. במיוחד הזדהתי עם הסכיזופרנית, בכלל וסכיזופרניית אוכל בפרט, שבין ניו יורק (או במקרה הזה – גם סאן פרנסיסקו וסיאטל), ובין שאר אמריקה. במקרה של שחר זה היא אינדיאנאפוליס . אינדיאנפוליס היא עוד עיר וקרייה באמריקה, בניגוד לחורים שבהם אני הסתובבתי, אבל הגבינה המותכת היא אותה גבינה מותכת, וה-Ranch Sauch לסלט הוא אותו רוטב.

חלק מהפרדוקס ממשיך גם לתוך ניו יורק עצמה. היחס של האמריקאים לנקיון הוא התגלמות הפילוסופיה הServiswashingmachineליברלית. רחובות ניו יורק מזוהמים. חבר ניו יורקי שלי (הולנדי במקור, אבל גר שם כבר כמה שנים) ציין לשבח את הניקיון ביפו (!), אל מול ניו יורק. “אצלנו אין את הפחים הירוקים הגדולים. כל אחד פשוט מוציא את האשפה שלו החוצה.”. אבל הציפייה היא שכל אחד יהיה אחראי לניקיונו האישי, ברמות שגובלות באובססיה. באף מקום אחר בעולם לא ראיתי שלטים שמסבירים לאנשים איך לשטוף ידיים, כולל הוראות מפורטות על איך לנגב אותם. זה נכון שהתרבות האמרקיאית היא היפר-מילולית גם כך (“walk” ו-“don’t walk” במקום האנשים הקטנים, למשל), אבל מדובר במשהו מעבר. Cleanliness is next to Godliness זה משהו שמוטמע עמוק בתרבות האמריקאית. כשלמדתי בישול בפירנצה, העובדה שהייתי טועם משהו ואז לא ישר רץ לחטא את הכף באלכוהול  מועשר באורניום התקבלה בחלחלה על ידי חברי האמריקאים לספסל הלימודים.

ההגדרה של מה זה “נקי", גם היא מתעדכנת. פעם נקי היה משהו שנשטף עם מים. אחרי זה סבון. היום יש לנו כל מני ג’לים אנטי בקטריאליים. מי יודע לאן עוד נגיע. פרופסור רות שוורץ-קואן, מאוניברסיטת פנסילבניה, מסבירה יפה בספרה  “More work for mother”, איך החדירה של מכונת הכביסה לחיינו, דבר שנחשב לאקט משחרר לרוב הנשים, בעצם הרימה את הרף למה מוגדר כ“נקי”, וכך למעשה העמיסה עוד עבודה על אמהות.

האובססיה האמריקאית לניקיון מתנגשת עם אובססיה נוספת, ניו יורקית/סאן פרנסיסקואית, לאורגני, אקולוגי. בכל חור בניו יורק של דברים אורגניים. כביסה אורגנית, אוכל אורגני, כיסאות אורגניים, שרקנים אורגניים.

המניע מאחוריה מעבר הדירה, אותו חווינו לא מזמן, היה מגורים משותפים, אך לא פחות מזה, הזדמנות להגשים את הפנטזיות החקלאיות של ליאת. אני מעריך שסחבתי משהו כמו 300 ליטר אדמה בחודשים האחרונים, ובקומה למטה ליאת שתלה גינת ירק אורגנית מפוארת. יש בה כל מני סוגים של ירקות שגדלים מאוד מאוד יפה. מי שעוד מבסוט מהסיפור הזה זה המזיקים השונים שאוכלים לנו אותם. תולעי ענק אה-לה-דיון, כנימות ומני חרקים שונים. אורגניים כולם. אני לא כל כך מחבב חרקים. Bug’s Life וגם Antz הפחידו אותי.

עכשיו, זה שדברים אורגניים הם קטנים יותר, את זה אנחנו כבר יודעים (אחלה תירוץ, בחורים). אסתתיקה מאוד אורגניהיא עניין של בחירה עד שזה נוגע לתכנותים העמוקים שלנו, אלא שלא רק גורמים לנו לעקם את האף בגלל שתראה איך היא נראית, אלא גורמים לנו להרגיש בחילה כי הכלים לא נקיים. ככל שאנחנו שואפים ליותר אורגני, ליותר אקולוגי, לפחות חומר משמר, אנחנו חייבים להבין שאנחנו נחשף ליותר ויותר דברים שכמבוגרים תוכנתנו לסווג כ”מגעילים”. כשלא מרססים אז יבואו חרקים, נוזל הניקוי האקולוגי מנקה פחות טוב מזה הכימי, כשאין חומר משמר המזון מתקלקל מהר יותר.

יהיה מעניין לראות איך אמריקה, איך אנחנו, נסתדר עם הרעיון של לחזור לתפיסות מגעיל/לא מגעיל של ילדים בגן, שלא מתביישים לאכול בוץ. האם נצליח לתכנת מחדש את רפלקסי הגועל שלנו בשם האידיאולוגיה האקו-אורגנית, או האם כל הטרנד הזה של האורגני/אקולוגי יהיה בסופו של דבר עוד עטיפה נוצצת למוצרים מסחריים ועגבניות מושלמות, שעליהם הודבקה מדבקה ביו-דיגבריידבל נוצצת שכתוב עליה “אורגני”. .

גוגל כאלוהות פולנית

בימיו הראשונים של האדם, למדנו מהר מאוד מה מהאדם, ומה לא. ברקים, תופעות טבע, אסונות – כל הדברים הללו הוצאו מתחום האדם, מאחר ונראה כאילו שליטתנו על מאורעות אלה מוגבלת (זה היה לפני שאל גור המציא את ההתחממות הגלובאלית). התופעות הנ”ל יוחסו לאלוהויות759-al-gore-fire, כוחות על. באם היה להם פנים ותכונות אישיות, ובאם, בסופו של דבר, הם הפכו לאלוהים כפי שאנחנו מכירים אותו היום (“מכירים… נו, שלום שלום, לא יותר”).

אני זוכר כשמייקרוסופט השיקה את ה-MSN Messenger שלה, אי שם בשלהי שנות התשעים. אני זוכר את הפליאה שחשתי לגבי הנסיון הפתטי של מייקרוסופט להתחרות ב-ICQ. למה שמישהו ירצה להגר למסנג’ר אחר, שנותן לו את אותו דבר, כשכל החברים שלו גם ככה נמצאים במסנג’ר הקודם? בראיה לאחור, ההצלחה של מסנג’ר מרשימה מאוד, במיוחד בהתחשב בעובדה שבאותם הימים לא היו מנגנוני “בוא נזמין את כל החברים שלך באופן אוטומטי”, מה שקורה היום בתהליך הרשמה לכל שירות שני, ועוזר לבניית קהילה במהירות רבה יותר.

בשנים האחרונות אני נוטה לזנוח תוכנות לטובת שירותי WEB. פעם היה חשוב לי להשתמש בתוכנת דואר נפרדת. היום הכל בג’מיל. פעם הדבר הראשון שהיה עולה במחשב היה המסנג’ר. היום במילא כולם מופיעים בג’מיל.

כולם? לא, לא בטוח שכולם. פעם העולם היה פשוט. היית מוסיף מישהו למסנג’ר שלך, והוא היה מאשר אותך, או שלא. ואז הוא היה מופיע ברשימת החברים שלך, לנצח. כל עוד הוא לא מחק או חסם אותך, ולפעמים גם אם כן, תמשיך לראות אותו כל פעם שהוא מחובר ואתה מחובר. במסנג’ר שלי יש אנשים שלא דיברתי איתם עשור, ואני בספק אם הם זוכרים מי אני. הם שם כי הוספנו אחד את השני אי שם בעבר, וכי אני, באופיי, לא זורק דברים ולא מוחק דברים. כמו סטיקר זכרון לרבין.

גוגל הוא האלוהים הפרטי החדש שלכם. אני לא מדבר רק על העובדה שהמנגנון חיפוש שלו הוא סוג של חידה קפריזית שכהני SEO צריכים לדעת לעבוד. אני מדבר על ההשלכות המיידיות לחיי היום יום של כל אחד ממשתמשי הגוגל טוק.

המסנג’ר של גוגל עובד אחרת מזה של מייקרוסופט. הוא מיסתורי, יש לו חיים משלו. אין לי מושג ירוק, נגיד, איך אנשים מופיעים שם. נכון, יש את האפשרות הזאת של להזמין או לצרף אנשים, אבל לפחות רבע מהאנשים שבצ’אט שלי בגוגל הם אנשים שפשוט הופיעו שם לבד, אחרי שהתכתבי איתם, נגיד. אין לי מושג גם מתי אנשים נעלמים משם. פלוני יכול לככב יום יום ברשימת החברים שלי, ואז, יום אחד, להעלם לחצי שנה, רק כדי לשוב ליומיים, ואז שוב לחצי שנה. אני יודע שיש אנשים שמתחבאים, שחסמו אותי, שנסעו להודו. אני גם מודע לפונקציית ה”הצג את כולם”. זה לא עוזר. גם כשהפונקציה הזאת דולקת, פתאום אנשים מופיעים ונעלמים.

John_Collier_-_Priestess_of_Delphiלפני כמה שבועות נפגשתי עם בוב בורשר, אחד האנשים שהובילו את הפיתוח של ה-iPhone. בוב סיפר לי על מונח שרווח באפל: Automagic. “אם צריך לקנפג את זה, זה מסובך מדי”, טען בוב. והוא צודק. אפל היא התגלמות הדיקטטורה הנאורה, ואפילו לא מתביישת מזה. גוגל פחות דיקטטורית בגישה המוצהרת שלה. מערכת  ההפעלה שלה והדפדפן שלה מבוססים על קוד פתוח, היא סחבקית של מפתחים.

ב”עריצה היא הלבנה”, מסביר מני ש”אנשים מצפים שאם תכניס נתונים נכונים למכונה, תקבל בחזרה נתונים נכונים” (במקור, ה”honest data”).כולם יודעים שהמידע יכול להשתנות כתוצאה מטעויות, או בבאגים. גוגל לוקחת את זה צעד קדימה. היא מתערבת.

המטרה של גוגל היתה פעם לסדר את המידע בעולם. אחר כך זה הפך לסדר את המידע שלנו גם. כמו אמא פולנייה שמחליטה מה טוב בשביל הילדים שלה. גוגל יודעת מה טוב יותר בשבילכם. היא החליטה  מי החברים האמיתיים שלכם, אלה שאתם רוצים וכדאי לכם לשחק איתם כברירת מחדל. זה המחיר של האוטומג’יק. אין לנו זמן לסדר את הבית לבד, אז הבית מסודר כמו שהעוזרת חושבת שהוא צריך להיות מסודר.

האורקל של דלפי היה ממשק למידע ונבואות בעולם היווני העתיק. הוא גם היה בעל מודעות פוליטית, והמטרה של לא מעט ניסיונות השפעה – שוחד, לחצים ואיומים. אם האורקל בדלפי היה בכיס שלך, היה לך הרבה יותר קל בחיים, כי גם האויבים שלך הולכים אליו כדי לקבל נבואות. ממשק מרכזי למידע זה דבר עוצמתי מאוד, במיוחד בימינו ,כשמידע זה כל מה שיש לנו. אוטומג’יק זה נחמד, אבל השאלה היא האם זה לא מדרון חלקלק, שבסופו של דבר ניצב לא אובדן הפרטיות שלנו, אלא התערבות “אלוהית” באיך אנו חווים את המציאות שלנו?

עדכון:

רק כדי להוכיח כמה אני צודק, היום גוגל החזירה לרשימת הצ’אט שלי לפחות שבעה אנשים שלא היו שם בחצי שנה האחרונה. אני תוהה האם עלי לראות זאת כאישור לכך שאני בדרך הנכונה, או איום.

יכול להיות שאני לא מבין משהו, אבל האם כולם אידיוטים בטלוויזיה האמריקאית?

ההטרדות המיניות הסדרתיות של משה קצב, הלא-יחסי-מין של ביל קלינטון, כולם התקבלו אצלי באותה תחושה. מעבר לגועל/סלידה מהמעשים (במיוחד במקרה של קצב), אבל יותר מזה – הפתעה. לא הפתעה מזה שאנשים עושים דברים כאלה, אלא שאנשים בעמדה כל כך…נראית, עושים דברים כאלה. מה הם חשבו? שהם  1816cigarבעמדה ציבורית וחשופה, ואנשים לא יגלו את זה שהם אנסו או הטרידו מינית או אפילו סתם עשו דברים שלא מקובלים בחברה? כי מידע זורם כל כך לאט היום, וסודות נשמרים כל כך טוב? 

באחת מהתוכניות היותר מוצלחות שלהם, פן וטלר מנסים להוכיח שתיאוריות קונספירציה הן בולשיט. פן(זה שמדבר), מביא מתישהו את ההוכחה האולטימטיבית, שמפריכה את תיאוריות הקונספירציה באשר הן (אם כי מכוונת, אם זכרוני אינו מטעה אותי, כלפי ה”זיוף” של הנחיתה האמריקאית על הירח): ווטרגייט. אם כל אנשי הנשיא לא הצליחו להסתיר פריצה למלון בוושינגטון ליותר מכמה ימים, מבצע שבו היו מעורבים רק קומץ ספור של אנשים, נראה לכם שאפשר לשמור בסוד מבצע ענק כמו נחיתה על הירח במשך ארבעים שנה?

דיוויד לטרמן עשה שטות. שטות מליגת ה”מה הוא חשב לעצמו” – כוכב טלוויזיה ענק שעושה משהו שאפשר לסחוט אותו עליו, ייסחט. או שלכל הפחות, יספק תחמושת031006_aldrin לחדשות עסיסיות. אבל לטרמן יצא גבר. במקום להכנע לסחטנות, הוא הסתכל על המצלמה, והודה.

מי שיצא אידיוט עכשיו, זה כל שאר הטלוויזיה האמריקאית. נכון, אפשר היה לצפות מג’יי לנו וחברים לקצת קולגיאליות, אבל העדרה היא לא מה שהופך אותם לאידיוטים. כי בשלב מסויים, גם הם יגיעו למצב הזה, שבו הם סחיטים. ואז הם יצטרכו להחליט אם להסחט, או להחשף. כשהם יזכרו בקרקס שעשו מלטרמן, הם יחשבו פעמיים, ואולי יבחרו להסחט. אם הווידוי של לטרמן היה מתקבל במשיכת כתפיים, או אפילו בהערכה על היושר שלו, החיים של מי שצוחק עכשיו יהיו קלים יותר בעתיד. אבל מה זה לעומת היכולת להרים עוד בדיחה דלוחה.

שילינג שוקר

לפני שנים רבות התחלתי לכתוב בפורום אומנויות לחימה בתפוז. תפוז לא ידעו את זה אז, או לא ידעו לקרוא לזה כך, אבל הם פיתחו את מה שהיום הוא אחת הקהילות המקוונות האמיתיות הגדולות ביותר בישראל. קהילה מקוונת זה יותר מאוסף החברים שלי בפייסבוק, אבל זה כבר נושא אחר. חיפשתי לי אומנות לחימה להתאמן בה, ועל הדרך מצאתי כמה מחברי הטובים ביותר, גם היום.

אחד מהם הוא אוהד סמט, שכל פשעו, שבעטיו הוא מופיע בפוסט הנ”ל, הוא שהוא בחר לעטוף את עצמו 153100בשלושה ציטוטים, שבמידה מסויימת מתכתבים, עם הפוסט הארס-פואטי הזה של ג’וני.

החתימה של אוהד, בפורומים, מכילה 2 ציטוטים:

1.”הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני”

2. "כפי שחינוך יסודי חובה יצר שוק לעיתוני-זבל, כך הובילה ההתפשטות של חינוך תיכוני, ולאחרונה של חינוך אקדמאי, ליצירת מעמד נרחב של אנשים, לעיתים בעלי טעמים ספרותיים מפותחים, אשר חונכו מעל ומעבר ליכולת שלהם למחשבה רציונלית". Peter Medawar

וה”עולם” שלו (ככה קוראים באינטרנט של תפוז לפרופיל), מכיל את זה:

היום אני מדבר לזכר המילים שפעם נתקעו לי
בפה,
לזכר גלגלי השיניים שפוררו הברות
מתחת ללשון והריחו את אבק השריפות
ברווח בין הלוע לשפתיים החשוכות.
חלמתי אז להבריח את המילים שנארזו כסחורות גנובות
במחסני הפה,
לקרוע את אריזות הקרטון ולשלוף את
צעצועי האל"ף-בי"ת.
המורה היתה מניחה יד על כתפי ומספרת שגם משה
גימגם ובכל זאת הגיע להר סיני.
ההר שלי היה ילדה שישבה
לידי בכיתה, ולא היתה לי אש בסנה הפה
כדי להבעיר, לנגד עיניה,
את המילים שנשרפו באהבתי אותה.
(רוני סומקנקמת הילד המגמגם)

בין שלושת הקטבים הללו, הייתי רוצה לתת קצת פרספקטיבה לדברים של ג’וני.

הקוטב הראשון הוא הציטוט של מדאוור: הנה, פתאום, כמעשה מרכבה, אנשים מקבלים את היכולת להתבטא, לכתוב. ה”אינטרנט” הזה נותן להם כלים, וחלק מהאנשים משתמשים בכלים האלה כדי ליצור. ובכך אנחנו מקבלים הצפה של תוכן, שההתפלגות שלו משקפת את ההתפלגות של המציאות: חלק כותבים טוב יותר, חלק רע יותר, חלק עצלנים, חלק משקיענים, וכו’. החרדה הצינית של מאדוואר היא מחרידה בעיני, היא אנטי הומניסטית ברמה הבסיסית ביותר, אבל היא מזכירה לנו משהו: התופעה הזאת, של טכנולוגיה/תנועה חברתית שמכניסה אנשים חדשים לתוך מעגלים מקודשים (אצל מאדוואר – קוראים, במקרה שלנו – כותבים), והחרדה של הדור הנוכחי מהדור החדש, היא לא תופעה חדשה. היוונים דיברו על איך הם דור הברזל, ולפניהם היה דור הכסף, ודור הזהב. אני בטוח שבפאנץ’ ובכל מני מגזינים לונדונים מכובדים מסוף המאה ה-19 יש טורים רהוטים ועוקצניים להפליא על ה-Shilling Shockers וה-Penny Dreadfuls, ספרי האימה-בגרוש שנמכרו אז בלונדון, ושנקנו ונקראו בשקיקה על ידי האחוז האורייני ההולך וגדל באכלוסיית אנגליה. לנו יש פשוט תחושה של “כן, כל דור חושב ככה על הדור הבא, אבל במקרה שלנו זה באמת!”. אולי אנחנו צודקים. אולי לא. (דרך אגב, חלק מהסיפורים הללו, הפכו אחר כך לסוגה העילית של ימינו. סוויני טוד, שהתחיל את חייו כסיפור אימה בגרוש, היה האופרה הראשונה שהועלתה באופרה הישראלית החדשה, אבל זה כבר סיפור אחר). 

הקוטב השני הוא הקוטב של רוני סומק. לרוב האנשים, לשמחתנו או לצערנו, עדיין קשה לכתוב. יותר מזה, לרוב האנשים קשה לבטא את עצמם. האליטיסטים, ואני בניהם, מצקצקים בלשוננו ואומרים “איזה מזל – מה שאני צריך עכשיו זה עוד עדר של בלוגאים או טוויטורים מפליצים”.

שלומי שבן שם את הכל בפרספקטיבה, כשהוא מסביר שהלוואי והיה עמוק כמו שהוא יומרני. כי הבעיה של ה”אינטרנט” לא נגמרת רק באנשים שכותבים “היה חם היום” במשפטים קצרים. האח התאום המרושע לא פחות שלה הוא אנשים שלוקים בשילוב האיום של שלשול-מילולי המגובה ביתר חשיבות עצמית.

כל זה לא בא לסתור את מה שכתב ג’וני. הבעיה של המה-שהוא-לא-ניסה-להסביר-שם (לא קראתי עד הסוף, היה לי נורא ארוך. משהו עם ארטיקים.) קיימת. אבל הבעיה מכילה בתוכה גם תקווה.

לרוב האנשים, כפי שכתבתי, קשה לבטא את עצמם. הם לא טובים בזה – לא בכתב, ולא בע”פ. וזה חבל. כי אנשים שרוצים להביע את עצמם אבל לא יכולים, הם אנשים מתוסכלים. מעבר לרמה מסויימת, התסכול הזה, שנוצר מהמתח בין מה שיש לך להגיד וחוסר היכולת שלך להגיד אותו, הופך לאלימות. אז נכון, כשאנשים מסתכלים פנימה ומצליחים לגרד פנינות חוכמה כמו “סחבק חרמן על הזמן”, זה לא נעים לנו לקרוא, אבל בדיוק כמו הנפיחות – זה משחרר לחץ מהבטן, ובסופו של דבר, תורם לחברה אלימה פחות. וכן, ככל שיותר אנשים מתרגלים להתבטא, בכלל, כך גדל המאגר שממנו יכולים לצאת כותבים מוכשרים.

אחת התמונות המפחידות שנתקלתי בהןכל זה לא סותר את העובדה שדיאטת הקריאה שלנו מורכבת מיותר מדי ג’אנק פוד. אולי יותר מדורות קודמים. אני לא בטוח. אני חושב שדיאטת התוכן תמיד היתה מורכבת, לפחות לרוב האנשים, מהמון ג’אנק פוד. מה שמשתנה הוא שבעוד שפעם היו יצרנים מורשים של ג’אנק פוד, היום אנשים מייצרים ג’אנק-פוד בבית, וחלקו של הג’אנק-פוד-הביתי בעוגת הג’אנק-פוד הולך וגדל. האם זה מטריד אותי? האם התחלופה הזאת במקורות הג’אנק מטרידה אותי? האם מטריד אותי שבמקום לקרוא שילינג שוקר או לראות אופרת סבון מטופשת אנשים קוראים טוויטים של אנשים אחרים ומסתכלים על חתולים חמודים? לא בטוח. כל עוד יש לי מה לקרוא ואף אחד לא מכריח אותי לקרוא על הסחבק ההוא שחרמן כל הזמן.

כשמקדונלדס פתחו את הסניף שלהם בתחנה המרכזית החדשה לא יכולתי לעבור שם בלי לדפוק איזה רויאל, כי זה היה חדש ומרגש ובטעם ממכר של פלסטיק, היום כבר לא. נראה לי שהתיאור שג’וני נתן לשיעמום שאתה חש מפייסבוק מזכיר את הרגע הזה שבו נגסתי בביג מאק, ואמרתי “וואלה, פלסטיק כנראה כבר לא נמצא ברשימת הטעמים האהובה עלי”. זה לא שקראתי את Fast Food Nation ונחרדתי. סתם עבר לי. אולי התבגרתי. אולי לא. והתמונה הזאת מטרידה אותי.

השואה וסטיבן קינג

כשהייתי בתיכון, נמנעתי באופן מוצהר מלהצטרף לנסיעה לפולין. כשאמרתי, ואני אומר את זה היום, לאנשים, הם תמיד מרימים גבה. “זה חשוב נורא” “חוויה מעצבת, לכל החיים”. גם התלמידים שלי שנסעו לשם מספרים לי אותם דברים. זה לא מפתיע שביקור במקום בו הושמדו מיליוני אנשים, משאיר חותם רגשי עמוק על אנשים, אבל זו בדיוק אחת הסיבות שלא נסעתי. eii1

בתיכון, אותו תיכון, הרחבתי ספרות. המורה שלימדה ספרות מורחב היתה בעלת אובססיית שואה קטנה, ולכן קראנו לא מעט ספרות שואה. אהרון אפלפלד, ק. צטניק, אביגדור דגן, וויקטור פרנקל. חלק מהספרים היו טובים יותר, חלקם פחות. כולם השאירו אותי עם עין יבשה.

היסטוריה יהודית, כפי שהיא “נלמדת” במערכת החינוך, נגמרת בחורבן בית שני, עושה קאמבק קצר לתור הזהב בספרד שמסתיים (כמובן) בגירוש, ומשם – לפרשת דרייפוס, האקדח שמופיעה במערכה הראשונה של הנראטיב ההיסטורי הציוני, ויורה באושוויץ.

ב-2005, על סירה ששטה לה באיזו תעלה שכוחת אל באירלנד, סיימתי לקרוא את “הכל מואר”, של ג’ונתן סאפרן פוייר, ובכיתי. מעבר להיותו של פוייר סופר מחונן, הוא עשה משהו שאף ספר שואה, שאף שיעור היסטוריה, לא עשה. הוא הסביר לי מה נלקח. חציו של “הכל מואר” (החצי הקשה יותר לקריאה, זה שאנשים לפעמים מדלגים עליו או נשברים בו), הוא תיאור קסום של תולדותיו של שטייטל יהודי, על חייו, אהבותיו, שנאותיו ואכזבותיו. האנשים בו אמיתיים, חיים באמת, באורח חיים יהודי, עם הדגש על החיים. “הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט”, הרומאן הראשון של ירמי פינקוס המוכשר, נותן אפקט דומה – חיים ברומניה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים.

3409אנשים מתלוננים פעמים רבות על האריכות של ספריו של סטיבן קינג. זה נובע גם מהיותו גראפומן (מה, באמת?), אבל גם מהעובדה שסטיבן קינג עוסק, בעיקר, באימה. אימה עובדת כשאתה כשאתה חושש באמת לגורל הדמויות, ועל מנת שתחשוש לגורלן, אתה צריך להכיר אותן קודם. במאתיים העמודים הראשונים של “העמדה”, למשל אנחנו רק לומדים להכיר את הדמויות שלגורלן נחשוש בשמונה-מאות העמודים הבאים.  

היסטוריה יהודית, כפי שהיא נלמדת בבתי ספר היום, היא יותר סרט אקשן הוליוודי, שבו לא ממש איכפת לך כמה אנשים מתים ומתפוצצים, כי לא הכרת אותם באמת. לא מספרים לך על איך חיו היהודים במאות השנים שקדמו לשואה או לפרשת דרייפוס. לא מספרים לך על החיים שלהם, על האוטונומיה בפולין, על מה הטריד אותם, מה העסיק אותם. הם פשוט ניצבים בדרך למשרפות.  

ארץ קטנה עם שפם/כולם בתחת של כולם

בבלוג של רונה קרה דבר מופלא. רונה חוותה חווית שרות גרועה בג’יראף בהרצליה, וכתבה על זה פוסט מלא תסכול.

עד כאן – עוד יום בחיים. מה שקרה אחר כך, מפתיע במידה מסויימת. כשאנחנו כותבים סיפור, וכמעט תמיד זה סיפור, גם אם זה קרה באמת, אנחנו רגילים לשלוט בדמויות שלנו. אצל רונה, הדמויות החליטו לקבל עצמאות. המלצר ששירת את רונה, שעד אותו רגע היה לא יותר ממניע של אנקדוטה קיטורית (מוצדקת, לטעמי), פתאום הופיע בתגובות! יכול להיות שהיה שם רמז מטרים – מסעדת ג’יראף, או בא כוחה המקוון, כתבו תגובה לפניו. המלצר, עודד שמו, התעקש להוכיח לנו שרונה צדקה, על ידי שימור התנהגות פוצית להפליא גם בתגובות שלו (הסבר ארוך על איך יש לו תואר ראשון במשהו, והוא עושה סרטים יפים), אבל זה כבר היה בקטנה.

מה שמפליא אותי, זה ההתמזגות של העולם הווירטואלי, עם העולם האמיתי. או שמא זה חוסר היכולת לנתק בניהם. האם הדבר נובע מהיות ישראל מדינה קטנה? אם רונה היתה מתלוננת בבלוגה  על השירות באיזה דיינר בטוסון, אריזונה, האם גם אז היה המלצר קורם עור וגידים וירטואלים? האם זה פשוט עוד מקרה של “כולם בתחת של כולם?”

ובמאמר מוסגר: האם הטוקבקיסטים בדרכם לבלוגים? עד עכשיו התייחסתי למגיבים בבלוג כ**מגיבים**, אבל חלק מהתגובות אצל רונה הריחו לי יותר כמו טוקבקים. היה חסר שם איזושהי עלגות, אבל האיכות הבסיסית היתה שם.

עדכון:

הנה, גם אצל בעז כהן (חפשו את התגובות של ג'ו) מופיעים טוקבקיסטים. מעט, עדיין, אבל האם הופעת הטוקבקיסטים הוא בעצם סימן כבוד שבלוג הופך להיות פופולארי?