דיכאון

מצאתי את עצמי עובר על רשימה ארוכה של זיכיונות (Franchise) שאפשר לקנות, באמריקה. החל מזיכיון לבורגר-קינג, דרך לחנות "הכל בדולר", וכלה בזיכיון יוקרתי המאפשר לך להיות יועץ לעסקי הזכיינות. נשבע.

The franchise and the virus work on the same principle: what thrives in one place will thrive in another. You just have to find a sufficiently virulent business plan, condense it into a three-ring binder — its DNA — Xerox(tm) it, and embed it in the fertile lining of a well-traveled highway, preferably one with a left-turn lane. Then the growth will expand until it runs up against its property lines.

In olden times, you'd wander down to Mom's Cafe for a bite to eat and a cup of joe, and you would feel right at home. It worked just fine if you never left your hometown. But if you went to the next town over, everyone would look up and stare at you when you came in the door, and the Blue Plate Special would be something you didn't recognize. If you did enough traveling, you'd never feel at home anywhere.

But when a businessman from New Jersey goes to Dubuque, he knows he can walk into a McDonald's and no one will stare at him. He can order without having to look at the menu, and the food will always taste the same. McDonald's is Home, condensed into a three-ring binder and xeroxed. "No surprises" is the motto of the franchise ghetto, its Good Housekeeping seal, subliminally blazoned on every sign and logo that make up the curves and grids of light that outline the Basin.

היתה לי פעם חברה שאהבה תאגידים. סבא שלה ייסד אחד, אתם מבינים, והיא גדלה עם ההנחה המוקדמת שתאגידים זה אחלה, גדול זה אחלה, חזק זה אחלה. בדומה להנחה ההפוכה שבה גדלים היום תינוקות ניאו-מרכסיסטיים, שתאגידים זה רשע, שגדול זה רשע, שכוח משחית. אל מול אמונות הילדות האלה, אני ניצב מול רשימת הזכינויות האלה ומתעצב לי. אני מתעצב כי מעבר לאבחנותיו החדות כתמיד של סטיבנסון, היא מייצגת את סוף הדמיון, את סוף ההעזה, של האדם. יש לי קצת כסף – קיבלתי ירושה. לא משהו ענק – כמה עשרות אלפי דולרים. אולי מאות? אני לא אנסה לחשוב על עסק מגניב בעצמי, על איך לעשות אותו, על איך לשווק אותו, על איזה מנות אני רוצה שיהיו בתפריט. אזמין לי עסק מוכן, עם הוראות. הכל כתוב. אי אפשר לטעות. לא צריך להעז, לא צריך לדמיין. הפרדוקס הגדול שדווקא היד הנעלמה, השוק החופשי, הוא שהופך אותנו ליצורים המוגבלים ביותר, המדוכאים ביותר, כששיא האירוניה קבור בכך שהסוהר הוא לא הסיקוריטטה או מיניסטריון האהבה האורווליאני, אלא האדם עצמו, את עצמו.

ריו סמבה

בעקבות ההופעה המשובחת של עלמה קלמה אתמול…

ריו סמבה

בוא לריו, הו בוא לריו.
גדל שפם ושנה ת'ביו.
כאן העני מתענה, העשיר מתעשר,
כאן כל דוד זקן הוא שטורמבאנפיהרר

בוא לריו, הו בוא לריו.
אין עוד עיר עם כזאת אנרג'יו.
יש טלפונים של סימנס ואפילו יהודים
נוהגים בפולקסוואגן כמו משוגעים.

בוא לריו, הו בוא לריו.
כאן שולטת אוראניה, בלי שמץ קליאו.
הבתים סטייל קרבוזיה – כוורת-עם-וופלה,
רק שאי אפשר להאשים שוב את הלופטוואפה.

בוא לריו, הו בוא לריו.
כאן כל ציפור שיר שרה "הו-סולו-מיו."
גם דגים שנתפסו ואווזי-שלג גאים
בפורטוגזית, כאן, בימות הגשמים

בוא לריו, הו בוא לריו.
כאן עולם השלישי אז קוראים עוד את ליאו
טרוצקי, גאוורה וסירנות נוספות;
אבל הפיגור חוסך מהם טילים בממגורות

בוא לריו, הו בוא לריו.
אם תבואו בדואו אולי תלכו טריו.
אם תבוא לבדך תעזוב עם "כאילו"
במחשבותיך, כערכו של קורזרו.

(יוסף ברודצקי, 1978. תרגום: ט. גוטמן). למי שמעוניין במקור

להמשיך לקרוא

וועדות אתיקה ומשחקי תפקידים

אחרי יום כיפור נסענו, ידידה ואני, לאשרם במדבר. יש להם שם מעין תוכנית כזאת שאפשר להתנדב ולעבוד ובתמורה מקבלים מקום לישון ואוכל. יכול להיות שצריך לשלם כמה גרושים. אחד האנשים שפגשנו שם, מדרי המקום, היה איש, לא צעיר, עם פיגור שכלי קל, שאיכשהו התגלגל לשם – מצא עצמו באשרם. נקרא לו "שמעון". למי שתוהה, מלבד מדיטציות בוקר וערב, הנטייה של אנשים להגיד "פרוסס" הרבה, ותמונותיו של אושו, האשרם מזכיר יותר היאחזות נח"ל ממקום רוחני אינדוקטרינטיבי. שמעון היה מבסוט לאללה – הוא הגיע למקום שדי מקבל אותו, נותן לו מקום לישון ואוכל לאכול וחברה לשהות בה. כיף. בתמורה הוא משתתף בנטל העבודה – שוטף כלים,עוזר לבשל – כמו כולם ואולי אפילו קצת יותר.

ואז חשבתי על תסריט משעשע: אי שם בתל אביב מתחילה להסתובב השמועה, בקרב הומלסי העיר, על מקום קסום, אי שם במדבר, שתמורת כמה  שעות עבודה ביום מקבלים 3 ארוחות, מקום לישון, מקלחות. וסטפן דה קלואה של ההומלסים מארגן מסע מופלא מהתחנה המרכזית, דרומה לשיטים, שבסופו הם מגיעים לארץ המובטחת. ופתאום, נוחתים על האשרם 15 הומלסים, מלאי עזוז ומרץ ומוכנות לעבוד, בתמורה אוכל ומקום לינה. תודו שיש פה בסיס לסיטקום לא רע.

מתישהו השבוע, ניהלתי שיחה עם הננס, שותפי לדירה. הננס חובב גדול של "האח הגדול". דיברתי איתו על מה זה בעצם, הדבר הזה. ואז הבנתי כמה זה נורא. ידעתי שהם מנותקים מהעולם, בלי אינטרנט או טלוויזיה (למרות שזה יכול להיות כל כך loop in the space-time continuum אם הם היו רואים טלוויזיה, ורואים את עצמם רואים טלוויזיה ורואים את עצמם רואים טלוויזיה ורואים את Control-C.) אבל לא ידעתי שגם אין להם שם סרטי ווידאו, או חומרי קריאה, או כל הסחה אחרת, מלבד עצמם. רק המחשבה על זה מחרפנת אותי. אם היו שמים אותי בכזה דבר, זה היה הופך תוך מספר ימים קצר מאוד מ"האח הגדול" ל"דקסטר", ולא בגלל הדונאטס. מישהו באימון היום העיר שרוב הסיכוי ש"האח הגדול" לא היה עובר בוועדת האתיקה של החוג לפסיכולוגיה. באמת. יותר מכל, זה הזכיר לי את "הזר", הפרק שהוא מבלה בכלא.

ואז, כמו עם ההומלסים והאשרם, פתאום עלתה במוחי מחשבה. מה היה קורה אם היו מכניסים לווילה של האח הגדול שחקן משחקי תפקידים – מנחה מוכשר, נאמר, שפשוט היה מעביר להם משחקים כל היום. איזה דאחקה זה יכול היה להיות. פתאום האח הגדול הופך להיות אחלה הזדמנות לקמפיין.

cha cha cha change(ling)s

חברת משחקי התפקידים White Wolf מוציאה לאור סדרה של משחקים שמתרחשים ב"עולם האפלה". העולם הנ"ל דומה מאוד לעולם שלנו, מלבד היותו מאוכלס במפלצות ויצורים פנטסטים, כמו ערפדים, זאבי-אדם, רוחות רפאים וכו'. השחקנים משחקים דווקא את היצורים, או המפלצות, תלוי את מי שואלים. אחד מהמשחקים הללו, דווקא לא מהמוצלחים בניהם, הוא Changeling.

ב-Changeling השחקנים משחקים פיות, או אנשים שחיים במקביל גם בעולם ה"אמיתי" וגם בממלכת הפיות. לכל אחד מהמשחקים הנ"ל יש איזושהי מיתולוגיה, גירסה של ההיסטוריה של העולם מזווית ראייתם של הייצורים (ערפדים, למשל, מספרים שקין היה הערפד הראשון). בהיסטוריה של Changeling, ככל שהאדם התקדם בשביל הרציונליות והמדע, כך התרחקה ממלכת הפיות הקסומה ממנו, עד שהקשר בניהם ניתק לחלוטין. אבל ב-21 ליולי, 1969, קרה משהו. ניל ארמסטרונג שידר צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות מהירח, והקשר עם ארקדיה, עם ממלכת החלומות חזר. שידור חי של משהו כל כך מסעיר, כל כך מעורר תקווה, כל כך פותח מחשבה ולב גרם לאנשים להתנתק, לשבור את הקליפה הרציונלית שלהם ולהאמין, גם אם לרגע קט.

עם כל האמונה שלי ביכולת האדם להגשים את חלומותיו, נמנעתי מעשייה ציבורית ישירה, מהתנדבות לאיזשהו גוף, מאז ימי שחרור-אסירי-המצפון שלי, באמנסטי אינטרנשיונל, בגיל 16.
אבל מסתבר שגם אני לא יכול להקיף אישה 365 מעלות. תמיד יש איזה סדק קטן, שדרכו היא יכולה להתגלות.

בעולם של Changeling, הסדק הזה היה הנחיתה על הירח. נראה שבעולם שלנו הסדק הזה היה הבחירה של אובמה. ההשלכות שלה, למרות הכל, נראו אתמול. עיר לכולנו עשתה כאן משהו שלא יכול היה לקרות במציאות הצינית, הרציונלית, מכוסת שמלת הבטון והמלט. למרות שהתוצאות המאכזבות כביכול, בסופו של דבר הן סוג של נס: רשימה שלא הייתה קיימת לפני חודשים ספורים, שבראשה עומד קומוניסט ממפלגה דו-לאומית שנמצא רחוק רחוק מהקונצנזוס מקבלת 5 מושבים במועצה והוא זוכה ל-35% אחוז מהקולות, חברים – זה הזוי!. למרות האכזבה, הסדק הזה נוצר, ברבים. הוא הורגש אתמול על הגג של המטה של עיר לכולנו, הוא הורגש בעשייה, באומץ לחלום. עיר לכולנו היתה, אולי יותר מהמטרה, גם הדרך.

למרות הכל, האכזבה ברורה. השאלה היא מה עושים איתה. דינה כתבה פעם, בפרפרזה משעשעת, ש-"Hope is that thing with feathers, the cat dragged in through my door". אבל מהפכנים אמיתיים, משני עולם, הם אלה שנכשלו שוב ושוב, כל פעם הוטחו יותר חזק לרצפה, ומצאו את האנרגיות לקום ולהמשיך. הם לא אנשים שנתנו את כל מה שיש להם בשביל ה-showdown הגדול בסוף הסרט, שאחריו מנצחים בגדול או מפסידים לנצח. מה שיוכיח לכל העולם שאנחנו הרבה יותר מסתם טרנד תל אביבי, הוא הפיכת התנועה לברת קיימא, לממשיכה בדרך, למרות האכזבה. לא צריך "לנקום" ב"אלה שלא מבינים" או להתייאש מ"כפויי הטובה". צריך להמשיך לעשות, ולא סתם לעשות – להמשיך לעשות בדרך המדהימה והמיוחדת שהתחילה כאן. כל צעד שלנו בהמשך הדרך ההיא מרחיב את אותו סדק, מעודד עוד אנשים להעז לחלום.

וחוץ מזה: להמשיך לקרוא

פירגון ודרדור בחבילה אחת

1. פרגון, כי כשמגיע מגיע: מוקד 106 של עיריית תל אביב בועט בתחת, במובן הטוב של המילה. יצא לי כבר להתקשר פעמיים, בתלונה על מפגעים שונים – פעם אחת גרר מכוניות ששעט כמשוגע במורד בוגרשוב וכמעט גילח לי את הצלעות, ופעם שניה משאית חצופה שחנתה על **כל** המדרכה שברחוב מלצ'ט-פינת העבודה.

לצערי בשני המקרים הצעתי להשמיד את כלי הרכב לא התקבלה, אבל בשני המקרים לא רק שהפרטים נרשמו והובטח לי שהמקרה טופל – האנשים הטובים במוקד הגדילו לעשות והתקשרו אלי חזרה כדי לדווח לי מה עלה בגורל המקרה המטופל.  כל הכבוד לכם, חברים. באמת.

2. ואם כבר מדברים על בעיטות בתחת: האם אני היחיד שממש סקרן לגבי ההתפתחויות העתידיות בפרשת יירג היידר? מחדשה זעירה ומשמחת למדי על הליכתו בטרם עת בתאונת דרכים של הפאשיסט האוסטרי, מותו של היידר הופך, אט אט, לסאגה מתפתחת והולכת. "יירג היידר נהרג בתאונת דרכים" הפך ל"יירג היידר נסע פי שניים מהמהירות המותרת", התפתח ל"יירג היידר היה שתוי תוך כדי התאונה". לפני כמה ימים קיבלה העלילה מפנה דרמטי: "יירג היידר יצא ממועדון גייז לפני מותו", והיום מבשר עיתון הארץ, שמשום מה החליט להקדיש לנושא תשומת לב מרובה, כי היידר נהרג תוך כדי שליחת SMS לאהובו במפלגה. כפי שהדברים נראים כעת, האופק הדרמטי של אינסידנט הייד מוביל אותנו בבטחה ל"יירג היידר מת בתאונת דרכים, שתוי ונוהג במהירות מופרזת, לאחר שיצא ממועדון גייז, שלח SMS לאהובו במפלגה והטריד מינית גור פנדה." שום גבול, אני אומר לכם. שום גבול אין לאוסטרים האלה. במקומות שבהם מוטרדות פנדות… ובכן, אתם מבינים לאן זה הולך.

(לא בתמונה: יירג היידר)

hide in shadows

בית תאילנדי, בוגרשוב בן יהודה. מעל סלט פאפאיה ובשר עם רוטב "חריף ויוצא דופן", זוגתי לארוחה מבקשת שאסביר לה קצת יותר על "משחקי התפקידים". למען האמת, היא רוצה הסבר על ה"דאנג'נס אנד דראגונס". תוך כדי שאני מנסה להסביר, מתרחש מחזה מוזר.

מהחלון המשקיף לרחוב, ילדה קטנה ניתקת מטור בני האדם שנע לו בצומת ההומה, וחותכת אל תוך סבך העציצים הטרופי שמקיף את המסעדה. ומתיישבת. בהתחלה זה נראה כאילו היא מתחבאת לאבא ואמא. אף אחד לא מחפש אותה, והיא פשוט נשכבת שם, בפינה מוצלחת של עציצי דקל טרופים, על רחוב בן יהודה. היחידים בעולם שיכולים לראות אותה זה הזוג שיושב ליד החלון שלה, ואנחנו – וגם זה רק כי שמנו לב לתהליך ההתחבאות.

הילדה נמצאת באמצע רחוב הומה, מוחבאת היטב. הסקרנות שלי עולה על גדותיייה, מעדות "What's he  building in there". האם היא נרקומנית? ילדה אבודה? פיה?

ואז הבנתי – לא משנה **מי** הילדה או **למה** היא מתחבאת שם, מה שראיתי אל מול עיני זה גלגול מוצלח של Hide in Shadows, כישור בסיסי שיש לדמות גנב בדאנג'נס אנד דראגונס. ככה זה נראה, מתובל בקצת ניכור אורבאני אה-לה Neverwhere.

סקטופיליה וקת’ולו

אזכור של קולגה או שניים הוביל אותי שוב להזכר בכתבה הנהדרת של אסף אביר, הלא הוא "לייף האקר", בנושא אג'ל. מאז הוא המשיך בעוד פולו-אפ קטן, שהוביל לדיון הצפוי בקרב ה"מתנגדים".

בשבילי, זה כמו יום בלונה-פארק. אני לא יודע למה, אבל יש לי חיבה בלתי רגילה לנבירה בדברים שאני יודע שהם שקריים ומניפולטיביים. אני אהב להאזין לערוצי הקודש, הישראלים והאמריקאים (אין כמו תסכיתי רדיו שמלמדים אותך על בריאתנות, סליחה – intelligent design, כדי להעביר את הנסיעה הארוכה מסיאטל לוואלה-וואלה, וואשינגטון).לא בתמונה: נרגילה

אני חולה על infomercials, אני ממש אוהב לקרוא דברים של סיינטולוגים, ומאמצי שיווק ומכירה של אנשים מתחום השיווק הרשתי. אני יודע שהכל שטויות, אל תדאגו. אני יודע שזה הרשע.

בפראפרזה על מאיר אריאל: מאחורי כל פמפלט של חברות ויטמין, מסתתר קת'ולו עם נרגילה.

מלבד עיקצוץ קטן להזמין איזה מכשיר לחיטוב הבטן, אי שם ברגע של חולשה – אין לזה שום השפעה עלי מלבד הנאה צרופה.יש לתופעה הזאת שם. סקטופיליה. אם מישהו תהה, אז כן – זה מוגבל לשיווק בלבד. ואני מנסה להבין למה, למה זה טוב. למה זה כל כך מושך אותי? אני חושב שזה מחולק ל-2 חלקים – הראשון קטן, והשני גדול. 10 אחוז מזה זו איזושהי תקווה של הילד בתוכי, שעוד יש ניסים ונפלאות. מבחינתי הנאה שאני מקבל  מקריאת תכנים כאלה היא כמו שאנשים אחרים מקבלים מ-Freak Shows – לא הלעג לשונה, אלא התקווה שבאמת יש עוד דברים פלאיים בעולם. שבאמת יש שיטה שמאפשרת לכולם להתעשר, בלי לקום מהמיטה. היכולת הזאת להשעות את הספק, לשנייה, היא כיפית.                                                         (לא בתמונה – נרגילה)

אבל זה רק החלק הקטן. החלק השני הוא האתגר הרטורי. למכור מוצר טוב, שכולם רוצים – ובכן, זה די קל. אפילו למכור מוצר טוב שיש לו הרבה מתחרים זה קל. אבל כמה קשה זה למכור משהו שכולם יודעים מראש שהוא בולשיט, משהו שאתה צריך לטפס מכזה בור רק כדי שקהל היעד שלך יתחיל לקחת אותך ברצינות. וזה עובד – לא על כולם, תודה לאל, אבל עובדה – אני בטוח שלכולכם יש מספיק מכרים מבריקים, רציונליים, וכו', שחזרו בתשובה/נכנסו לשיווק רשתי/עשו סדנא ששינתה להם את החיים ולא מפסיקים לנג'ז לכם לבוא גם.

בתור מישהו שמתעסק עם שיווק, שכנוע, רטוריקה –  עם כתיבה וההשפעה של מילים – יש פה קייס סטאדי מדהים. אמנם זה מלוכלכך, אבל היי – יש לי משהו חשוב ביותר שעשוי לשנות לכם את כל החיים, ולשחרר אותכם כלכלית לנצח. מעוניינים?

איזה מזל שלא עשיתי את השטות הזו…

לא הרבה פעמים בחיים מקבל אדם הצצה, גם אם לא מושלמת, אל ה-Road not taken.

לפני מספר חודשים, קיבלתי מייל שהוביל לפגישה, על האפשרות להשתתף בהפקה הישראלית של Beuty and the Geek. הרעיון בידר אותי, אבל וויתרתי, במיוחד לאחר שהובהר לי שאני לא מספיק חנון.

כשהחל מסע הפרסום של התוכנית, לא יכולתי לעמוד בפיתוי, וכמו יקית זקנה שקוראת כל יום את מודעות האבל, הלכתי לראות גם אני אם יש שם מישהו שאני מכיר. התשובה, הלא מעניינת, היא שאולי קצת, בעיקר בפנים מאירועים גדולים. התשובה המעניינת קצת יותר, היא שברוך השם שוויתרתי.

כוכבים ותקרה

בפלאציו ווקיו, בפירנצה, רואים כיצד התקרה של חדרי השינה צוירה ועוצבה בכוכבים-לא-זוהרים-בחושך, שעדיין שימחו את דרי החדר. החדרים בארמון קטנים, אבל כנראה שסיפקו את דייריו באותה תקופה.

אחד מהמשפטים המנחים אותי, המאירים את חיי, הוא ציטוט של אוסקר ווילד, בו נתקלתי לראשונה בספר של צ'ארלס דה-לינט, The Ivory and the Horn:

"We are all in the gutters, but some of us are looking at the stars".

ברור לי לחלוטין שכולנו בביבים. כולנו סובלים מאיזה חטא קדמון של ילדות או נערות שנסך בנו את חוסר הבטחון העצמי הבסיסי הזה, זה שגורם לרובינו לא לרקוד ולכתוב למגרה. מעטים מאיתנו מודעים למצבנו הביבי, אך מעיזים הסתכל אל הכוכבים. ויש כאלה, שכלל לא מודעים למיקומם – האנשים שכל כך טובים בלשקר לעצמם, שלא רואים שהם בביבים, ולכן לאוו דווקא מרגישים צורך להסתכל אל הכוכבים.

אני מכיר מעט כאלה, אולי אחד, שלא מודע למיקומו, והוא פטתי בעיני.

השאלה הנשאלת, היא עד כמה מותר לנו להעז להביט לכוכבים, עד כמה מותר לנו להאמין לסיפור שלנו, למרות שהעובדות טופחות על פנינו שוב ושוב? מתי צריך מתווך הנדל"ן הכושל, שלא מצליח למכור אפילו נכס אחד, להודות במציאות כפי שהיא, ולחדול מנסיונות ה"ליצר מציאות" שלו? אל תבינו לא נכון – למרות שראיתי את "הסוווווווד", אני לא בטוח שאני מסוגל לשגר אנרגיה שתייצר לי חנייה בתל אביב או תשנה את המציאות לעולם של בריכות שחייה ותענוגות. אבל אני כן בטוח ביכולת שלנו ליצור את המציאות בה אנחנו חיים.

אבל מתי צריכים להקשיב לקולות מבחוץ, ולהבין שאם שלושה אנשים אומרים לך שאתה שיכור, כנראה עדיף שלא תנהג?

פרא

יום חמישי בלילה, הרצל פינת לוינסקי, ואני נהפך לדוב. אני מסדר את הבגדים שלי בערימה, בפינה, בלי שאף אחד שם לב שאיש התפשט כרגע באחת בלילה בלב תל אביב המהבילה. אחרי שהערימה מסודרת, אני מתחיל להשתין מסביבה. קילוח מהביל של שתן צהוב יוצא החוצה, מקיף את הבגדים בריח חזק, חזק מכדי להיות אנושי. אני שולף מהכיס של המכנסיים שלי סכין חדה, וחותך את הצל של עצמי, ונהפך לדוב. התהליך הפיזי מרתק. השרירים קודם כל מתעבים, ואז נמתחים כשהשלד מזנק לגובה ולרוחב. השיער על החזה שלי צומח במהירות ומתקרזל לפרווה הצפופה שיש לדובים, חומה-שחורה. אין פיצוץ, אין מוזיקה דרמטית. יש רק רגע אחד, שבו העור שלך מוחלף, שבו הבשר עומד חשוף לאוויר ואתה פתאום מודע לכמה העור הזה חשוב ומיותר. כמה דקות, וברקע, כמה מטרים ממני, אנשים עומדים בתור לפיצה. אני דוב.

אני מת על הכמה דקות הראשונות אחרי שאני הופך. החושים שמתחדדים, שעוד לא מבינים אם אני אדם או דוב. הריח נהיה כל כך חזק מסביבי – הריח של הכל. הריח של הדגים הרקובים בים והריח של המטבחים של כל המסעדות והריח של הגומי שנחרך לאט כשמכונית נוסעת מהר והריח של הבושם ושל הזיעה והריחות גוף של כל האנשים והחתולים והעכברושים סביבי. אני מוציא את הלשון ומלקק את האוויר, כאילו טועם אותו. אני לא עומד בפיתוי ומלקק לעצמי את האף. למדתי לקחת את הזמן לפני שאני יוצא לרחוב. לוקח זמן ללמוד מחדש את השיווי משקל, ויותר מזה, לוקח עוד יותר זמן להרגיש חופשי להסתובב בלי בגדים ברחוב הרצל. נכון שלדובים יש פרווה, אבל גם לאנשים, ועדיין כשהם מסתובבים בלי בגדים זה מוזר להם.

הטופרים שלי שורטים את המדרכה. אני אוהב ללכת על ארבע, ככה מרגישים את כל המשקל על האדמה, מחולק הייטב. כל אחד מהשרירים שלי נמצא בדיוק במצב ובמקום שהוא צריך, נושא אותי בעוצמה קפיצית.

לא קל להיות דוב בתל אביב. החום והלחות משפיעים עלי מייד. הזיעה שהיתה עלי כאדם מופיעה שוב ומתערבלת בפרווה החמה, שהולכת ונרטבת עם כל תנועה קטנה שלי. הלחות, והחנייה. בגלל איך שחונים כאן, אני חייב ללכת על שתיים כשאני עובר את הכביש, כי אחרת אני לא מצליח להשתחל. התחושה של הכוח הפיזי המוגבר – בני אדם לא מבינים כמה הם חיות חלשות – היא נהדרת. אני מוריד כף מטופרת על מראת צד של לנד-קרוזר שחונה על המדרכה, והמראה עפה כמו כדור בדמינגטון. בתור בונוס, רואים 4 שריטות מפחידות, 4 שבילים שברור מאוד מה עשה אותם, אבל לא ברור איך ולמה, על הגימור הבז'-מטאלי של האוטו.

אין הרבה דובים בתל אביב. אני מכיר אישית אחד, ומדי פעם אני רואה את הקקי של לפחות עוד שניים. לפחות ככה אני מצליח לזהות. אחד מהם מסתובב באיזור אבו כביר, ליד הגן הבוטני. זה לא רחוק מאיפה שאני עכשיו, אבל גם לא קרוב מדי. את הקקי של השני אני רואה בעיקר בפארק הירקון, ובמרתפים של הסנטר. אנשים תמיד מתרגזים שהבעלים של הכלבים לא קושרים אותם ואז הם מחרבנים בכל מני מקומות, אבל לא מסתכלים או מריחים שזה בכלל לא נראה כמו קקי של כלב. זה דוב.

אני יורד לי ברחוב לילנבלום. זו ירידה כזאת, ואני מרשה לעצמי כמעט לדלג בדוביות. אומרים שאנחנו יצורים מגושמים, אבל יש לנו חן מסויים, שקשה לקחת מאיתנו. הכניסה לננוצ'קה עמוסה בשעה כזאת של הלילה, אבל אני יודע לאן אני הולך. יש מעט מקומות שבהם דוב יכול לרקוד באמת בעיר הזאת. השומר בכניסה כבר מכיר אותי. הוא אחד הראשונים, היחידים שרואים אותי כמו שאני, כדוב. בפעם הראשונה שהגעתי לשם, הוא החוויר ושלף את הנשק שלו. "גארו, זה Garu!" הוא צעק, והצביע עלי. למזלי, מישהו תפס אותו רגע לפני שהוא ירה בי, וכולם התנצלו מאוד. אנחנו חברים עכשיו, למרות שאני עדיין מריח עליו את הפחד, ועדיין זוכר את הריח של השתן שברח לו כשהוא ראה אותי בפעם הראשונה.

כשאתה בגוף של דוב, לאנשים קשה לקבל את זה. אנשים מסתכלים עליך, והם לא מוכנים לקבל את הרעיון שדוב נכנס עכשיו לננוצ'קה. שואלים אותי אם אני משחק כדורסל, שואלים אותי אם שקלתי הסרת שיער בלייזר. אנשים רואים מה שהם רוצים לראות, וזה בסדר. הבר עמוס, אבל אני תמיד מצליח ליצור את הספייס שלי, כשאני רוצה. הלילה אני פחות רוצה.
אנשים מתחכחכים בי, עוברים לידי ומרגישים את המגע של הפרווה שלי עליהם, ממצמצים, וממשיכים הלאה. הדיג'יי מתחיל לשים מוזיקה שאנחנו אוהבים, מוזיקה מהבית שלנו. פעימות גדולות, ואני רוקד, כמו שרק דובים יודעים לרקוד. דובים יודעים לשלוט על הפעימות. זה נראה כאילו אנחנו מוגבלים בתנועה שלנו, אבל בעצם אנחנו יודעים לדלג בין הפולסים, ולהחליט בדיוק איפה אנחנו רוצים להיות, גם אם זה לא בדיוק על הביט. אנחנו אפילו יודעים לגרום לזה להראות חינני.

משהו זז בזווית העין, ואני רואה אותה. היא לא בחורה גדולה – לא יותר ממטר שישים בגובה, והיא נועצת בי מבט. היא מריחה אותי, מריחה את הריח המיוחד הזה שאני משחרר כשאני משחר לטרף. יש משהו חייתי במבט שלה, משהו חייתי שמלווה בקמט במצח שמנסה להחזיר את השליטה חזרה למוח, אבל המבט מנצח. היא קמה, ונכנסת בצעד בוטח אל החלל שלי. היא מתחילה לרקוד, בלי שום גינונים, ישר מולי. מסתכלת עלי במבט קמאי. יש לה אגלי זיעה על המצח, ועיניים שחורות וגדולות, שמנסות לבלוע אותי. אני מתאים את הקצב שלי לקצב שלה. כמעט. תמיד בורח לה בשניה האחרונה. אופ-פם. אומפ-פם. היא מושיטה יד כדי לנגוע בי, אבל מפספסת, כמעט. מורטת קצוות פרווה ומושכת אותה אליה, במבט מופתע. החום נהיה בלתי נסבל, האגן שלה זז, הירכיים מתחכחות זו בזו, הגוף שלה משחרר את המעט פרמונים שנשארו עוד לבני אדם, ואני מתענג עליהם, וסוגר את המרחק. היא מפנה אלי את הגב – גופיה לבנה שחושפת גב לבן לא פחות עם סימן חזיה בולט. אני מלטף לה את הגב ומשאיר שוב את שובלי השריטות העדינים. אני יכול לשמוע את הנהמה החייתית יוצאת מבית החזה שלה, בתגובה לכאב, ואני מרגיש איך אני מתקשה, מאבד מעט מהצד האנושי שלי. אני עומד על שתיים, מתקרב אליה, מניח את שתי כפותי על כתפיה, ובעדינות, מבלי לקרוע את העור, נושך בעדינות את עורפה.