החל מיולי 2001 ועד לפני שנה בערך, הייתי פעיל מאוד במערכת הפורומים של תפוז. התחלתי בפורום אודיו וקולנוע ביתי, שהיה אחד מהמדרדרים הגדולים שלי לאודיופיליה, והמשכתי בפורום אומנויות לחימה, שבסופו של דבר גם הייתי ממנהליו. לאורך כל התקופה הזאת, היה לי יוזר אחד: גוטמן האפור. כינוי וותיק שלי. בצבא עדיין מדי פעם אנשים קוראים לי "גוטמן האפור" (בניגוד לסתם "גוטמן", שהוא שמי המלא והרשמי בצבא). פורומים אינטרנטים הם מרחב מרתק מבחינה חברתית. לכל פורום יש חוקים, חלקם כתובים וחלקם פחות. יש את המשתמשים המעצבנים יותר והמעצבנים פחות. וכמעט לכל פורום יכול להיות "טרול" – מישהו שנמצא בפורום רק כדי לעצבן, להרגיז. הוא לא באמת שם כדי לשכנע אותך שצריך להרוג את כל הערבים או שכבלים ב-1500 דולר למטר נשמעים יותר טוב, או שוואלה-טודו-קונג-פו-דו היא השיטה האולטימטיבית שמנצחת את כולם. אלה רק הכלים שלו. המטרה שלו היא לקבל תשומת לב, לעשות בלאגן. To be a punk.
פורום אומנויות לחימה, ספציפית, הוא גם ה-watering hole של כל קהילת אומנויות הלחימה בישראל. הקהילה הנ"ל היא כל כך רכלנית ומלאה באינטריגות פנימיות שהיית מצפה שהיא תהיה מאוכלסת בפולניות קשישות, ולא באמני לחימה קשוחים, אבל זה המצב. כולם קוראים את הפורום, החל מהמורה המתחיל ועד המסטר המסוקס. ובמיוחד קוראים אותו אלא שטוענים שהם לא. וכשאתה חלק מהקהילה הזאת, ויש לך את הפלטפורמה הזאת, הפיתוי לעשות בה שימוש אנונימי על מנת לעקוץ את היריבים, או להכנס באלה שעיצבנו אותך, הוא עצום.
עכשיו אמור להיות הקטע שבו אני מסביר איך אני הייתי בסדר, ולמעולם בכל שנותי שם בפורום לא עקצתי אף אחד, איך תמיד נשארתי נאמן לרוח הבודו, הייתי אדיב ומכובד לכולם, והעברתי זקנות את הכביש. זה, כמובן יהיה שקר מופרך. עקצתי ודקרתי, התנשאתי והוכחתי. אבל תמיד בשמי שלי. אם אתה לא מספיק גבר כדי להגיד משהו, בפומבי, שידעו שזה אתה, ולקחת אחריות על זה, אז אל תגיד אותו. אמרתי לאנשים דברים נוראים שם בפורום – איימתי בתלונות במשטרה, באישפוזים כפויים, אמרתי לאנשים בפנים שאני חושב שהם שקרנים, שהשיטה שהם מלמדים היא פיקציה שהם המציאו, ולא שיטת נינג'ה אבודה או אמנות הלחימה המקורית של בני ישראל. ותמיד בתור גוטמן האפור.
ובגלל זה, כשטרישי סיפרה לי על הרעל שהיא נאלצת להתמודד איתו, הייתי חייב לכתוב. קיצור העניינים: לטרישי (שאותה אני מכיר רק אינטרנטית) נמאס כששמוק בשם יינון משהו כתב לה בפייסבוק את השורה הלירית "רוצה זיון", ופירסמה את פרטיו בבלוג שלה. הטוקבקים לפוסט שלה ולכתבה שאיזכרה אותו בוואלה שנה אחרי, היו מלאות בארס, וזעקו חמס: "אווטינג, איך את מעיזה". אז קודם כל, לא היה שם שום אווטינג. הבחור פנה אליה בשמו המלא, וזכותה החוקית לפרסם אותו הלאה. דבר שני, הלוואי שאותו בחור היה תובע את טרישי, כפי שהטוקבקיסטים מפנטזים. על מה בדיוק? הרי היא לא המציאה שום דבר. אבל עזבו – אני לא משפטן.
לפני כמה שנים אכלתי ארוחת ערב עם אבא שלי בבית קפה ליד הבימה. המלצר היה *מאוד* הומו, ומאוד התחיל איתי. אני לא בקטע של גברים, אבל גם לא הומופוב. לא שיתפתי פעולה, אבל זה לא ממש הפריע לו: זה היה מאוד מעניין לראות איך זה להיות בצד השני. איך לזה להרגיש את הליטופים ה"מקריים" על היד, את הפלישה למרחב הפרטי, את המבט ה-"המממ, מה הייתי עושה לך אם היתה לי רבע שעה פנויה ובקבוק של רוטב טריקאי-שומשום". זה גם היה מצחיק שאבא שלי לא שם לב לכלום. זה לא הפריע לי, אבל זה בהחלט נתן לי להרגיש מה נשים מרגישות… כל רגע מהחיים שלהן בערך. זה מפסיק להיות משעשע אחרי חצי שעה, אבל אז לנשים יש עוד 219144 וחצי. רוב כותבי הטוקבקים המתלהמים שייכים למגזרים השולטים. הם לא באמת מאמינים שיש אנשים שהם לא הם, ובטח שלא הלכו אפילו רבע שעה בנעליהם.
יינון, השמוק שהציע לטרישי זיון, נכשל במבחן הציווי הקטגורי של קאנט. אם הוא היה מרגיש שמה שכתב היה בסדר, לא היתה לו בעיה לקחת אחריות על זה, ושזה יתפרסם. אבל יינון לא חשב שהוא צריך להתחשב באחרים, או לקחת אחריות על ההתבטאויות שלו. יינון היה בטוח שהאינטרנט יגן עליו, עד שהוא גילה שמה שמגרש הכי טוב את המפלצות שמתחת למיטה, זה אור שמש.
וכל פעם אני חוזר על אותה מנטרה, כתשובה: אני לא מחבב מועדונים ומסיבות צפופות, אלא אם כן יש את כפית הסוכר שמחליקה את זה במורד הגרון. כפית הסוכר היא, כמובן מטאפורית למוזיקה שאני מחבב, ולא לשום דבר אחר שעשוי להראות כמו סוכר או אבקות אחרות. אני אוהב גרוב, פאנק, סול, דברים שגורמים לי לנענע את העכוז. אני לא אוהב מוזיקת אייטיז. מוזיקת אייטיז גורמת לי לרצות לשחק באחים מריו ולשים כריות בכתפיים.
המסיבות הללו, כך נודע לי כשק' המליצה לי להצטייד בלובריקנטים כאלה ואחרים, נחשבות כמסיבות הומו-לסביות עד מאוד. לי זה לא מפריע, וכמה מחברי הטובים ביותר וכו'. מה שעניין מאוד שם, היה כמה דמויי בוי ג'ורג' שהסתובבו להם, באנדרוגניות ענוגה ואפופת אפקטי צילום של פוסטרים של מעריב לנוער. בדיוק כמו Desire, מסדרת ה-Sandman של ניל גיימן, יש משהו מקסים בדו צדדיות הזו, בדרך שבה מחליף האדם, כמו עוד שריד משנות השמונים – הקלמרים שמשנים את התמונה כשמזיזים אותם, את זהותו המינית.
היה מובן לי. בכל ההפקות שראיתי של שיקספיר שבהם אישה התחפשה לגבר, ובכן, ראו שהיא אישה. כי היא נראתה כמו אישה. לא הבנתי למה זה היה אמור להראות סביר לצופים בתקופתו של שייקספיר. האם אנשים היו טפשים יותר? הם לא ידעו מה זה אישה? עכשיו, כן, אני יודע שבתקופתו של שיקספיר שחקנים גברים שיחקו נשים, או במקרה הזה – 
הנשק הנבחר, להזכר בקיומו של ז'אנר נשכח של מודעות. מודעות הכרויות. Personal Ads, באנגלית. יש משהו עצוב להפליא בקריאה של המודעות האלה. אין שום בושה ברצון להכיר בן או בת זוג. אני גם לא חושב שאתרי הכרויות, למשל, זה משהו מביך. אבל מה גורם למישהי לפרסם ש"גרושה נאה, בת 35 מאזור המרכז, אקדמאית, בבוגר ובשל לקשר רציני"? הגרושה הנאה האקדמאית לא מודעת לרוח התקופה? לא מודעת שכך לא נוהגים היום? מי יענה למודעה הזאת? על סמך מה? ומה הסיכוי שיהיה רציני? איזה צורך, ניתוק עצוב, מביאים אנשים לפרסם מודעות כאלה, בסוף שנת 2008?
קורות ממלכת עילם 