זו היתה התגובה של יובל, כאשר שאלתי מה עלי לעשות כתגובה הולמת לאחותי בעקבות משבר יום ההולדת.

אמא שלי, אתם מבינים. היא בת 60. לה אין שום משבר בחיים. היא בסדר גמור עם זה.

אני, לעומת זאת, במשבר עמוק. המשבר התחיל כשאבא שלי התקשר אלי מחייך. יכולתי לשמוע את החיוך בצורה כה ברורה שפחדתי שאורנג' יגבו עליו אקסטרה.

"תקשיב, אתה בבעיה" מסר Herr Papa.

"ספר לי משהו שאני לא יודע, אבי מולידי"

"ספור אספר, בני הבכור! זה הרגע אספתי מחברתה הטובה של אחותך אלבום, המכיל את כל הכתבות שאמך כתבה בצעירותה ב-"ידיעות אחרונות" וב-"לאשה", אותם הצליחה אחותך לכרוך, לקבץ ולקמב"ץ, כאשר היא עצמה בכלל בהודו…"

"אני בבעיה."

המכשפה המרכסיסטית הצליחה להכניס אותי לפינה. שום דבר, פשוט שום דבר, מלבד נכד, לא מגיע לקרסוליים של זה. ונכד לוקח זמן, ואי אילו דברים אחרים.

לא נמצאה שום עזרה גם ממוכרים בחנויות השונות בעירי האהובה, שכאשר סיפרתי להם את סיפורי קורע הלב, הסתכלו לי בעיניים והתוודו שאין דבר בחנותם שיוכל להושיע אותי. התחלתי להתעניין במחירי הרכישה של כדורים פורחים. שקלתי לרדת מהארץ.

לבסוף, נמצאה הישועה. נכון, זה עדיין מחוויר לעומת אלבום הנוסטלגיה, אבל, לפי מיטב מסורת האיקידו, החלטתי ללכת עם הכוח, ולא נגדו. בחנות העתיקות המקסימה באחד העם, ממש ליד קפה נואר, נמצאה אוליבטי פורטבל במצב מושלם, ובמעבד התמלילים המשובח שלי יכתב סיפור שיעטוף את המתנה – כי הרי בסופו של דבר, סיפורים זה כל מה שיש לנו.

1. הייתי, ראיתי, שתקתי, חזרתי. מהר מהצפוי. המקום מקסים, הטכניקה מעניינת, הכל מתוקתק ברמות שנדיר לראות בארץ, לאף אחד אין את חיוך ה"שנטי שנטי" על הפנים. מגיעים למקום הזה כדי לעבוד, ועבודה קשה. זה נכון שאני ועבודה קשה אף פעם לא היינו חברים טובים במיוחד, אבל לא זו הסיבה שהלכתי.

2. הסיבה, מלבד ציווי ה-chercher התמידי, היתה פלאגלנטים. נשארו לי עוד עבודה סמינריונית וחצי לתואר המזויין הזה, אותו אני מצליח בכשרון וחינניות לגרור כבר חמש שנים. העדרו של התואר וחוסר יכולתי לכתוב עבודות אילו מסב לי צער וכאב עמוקים. אחת מהן אמורה להיות על פלאגלנטים, מעין אנשים כאלה שנהנו להתעלל ולהצליף בעצמם בזמן המגיפה השחורה. תוך שאני יושב שם, ומנסה להרגיש את הנשימה נוגעת בקצה אפי (נסו לעשות את זה אתם 28 שעות!), הבנתי שבעשרה ימים האלה הייתי יכול לגמור את אחת מהעבודות הללו, ושאני אמור לכתוב על הפלאגלנטים, לא להיות אחד מהם.

3. ככל שנוסעים דרומה, כך אנשים מאבדים אחריות בכל מה שנוגע לשמות של מקומות וצמתים. זבדיאל? זה לא ההוא שהקים את ספרינגפילד? אוזה, חברים, זה שם של ציפור מבד, לא מקום.

4. מעניין לראות כמה זמן לוקח לך להבין ולהסתגל לטרמינולוגיה של מקום. "בקורס שעבר שירתתי" – "הפעם באתי לשבת" "מי היה המורה?". דברים קטנים. מדהים גם איך השליטה בשלושה-ארבעה מונחים מהז'ארגון הפנימי של מקום מאפשרת לך לפתוח כל מני דלתות, אם רק תרצה. Young social engineers, take note.

5. ההוראה בוויפאסנה מתקיימת בעיקר בשלט רחוק. לכל קורס יש מורה, אשר עיקר תפקידה/ו הוא לשבת על במה קצת מוגבהת וללחוץ על ה-play. מהרמקולים בוקע קולו של המורה. המורה (גואנקה), נשמע קצת כמו גרסא הודית של בארי וויט, עם אוצר מילים נרדפות בלתי סביר ("work diligently, ardently, presistently, patiently"), והנטייה ההודית לחזור על מילים בסוף משפט פעמיים, ולהשתמש ב-So (נגיד: "So naturally, so gracefully" וכו'). הוא מזמרר לו כל בוקר ארוכות בפאלי, שפתם של הלא-עצים, ובערבים מופיע בווידאו.

6. יש משהו מאוד מוזר כשמישהו ניבט אלייך מעבר למסך, ומספר לך משהו על מצבך. גאנקה מסתכל עליינו בעיניים, ומודיע: "The first day is over!". איך הוא יודע? אמאלה! לפני הכל, יש לזה אפקט הארי סלדון/משימה בלתי אפשרית לא נורמלי.

7. מלבד היותו גורו של זרם מדיטציה יוצא דופן, גונאקה נראה כמו הודי גנרי לחלוטין. אחרי שלוחצים על Control-N בתוכנה של ההודים, הוא ישר עולה למסך. הוא לא מרחף באוויר, הדבר שהוא לובש הוא לא בגדי גורו, הוא סתם נראה כמו כל הודי שתפגשו ברחוב. אין לו, למשל, את הלוק של אושו, שכשאני רואה אותו אני תמיד משום מה נזכר ב-Fantastic Mr. Fox של רואל דאל (אם כי קצת יותר בגרסה שלי יצא להתקל בה, כזו שאכלה ילדים קטנים). השילוב הזה של הנורמליות מצד אחד ואוצר המילים הבלתי אפשרי ודברי החוכמה האמיתיים שהאיש מוצא מפיו יוצר מעין דיסוננס שאי אפשר לראות אלא כמבדר, במיוחד אחרי ששותקים כל היום. זה קצת אותו אפקט ש-T-Bag מ-"Prison Break" יוצר, רק שהוא לא נראה נורמלי.

8. Heroes הולך ומשבח מפרק לפרק.

לפני כמה שנים נסעתי לי לחצי שנה, ללמוד בישול באיטליה. משמעות הדבר היא שבמשך חצי שנה הסתובבתי לי עם סיפור: "אני נוסע ללמוד בישול באיטליה, לחצי שנה.". אנחנו הרי אנשים של סיפורים – אוהבים לשמוע, אוהבים להשמיע. וזה היה יופי של סיפור לספר. (כמובן שעכשיו יש לי את סיפור ה"נסעתי ללמוד בישול באיטליה", שהוא סיפור מורכב ומשונה משמעותית יותר ממה שנדמה, אבל זה נושא אחר). הדבר המוזר התרחש כשהגעתי לאיטליה, נכנסתי לכיתה בבית הספר, וגיליתי עוד עשרים איש, שלכולם יש אותו סיפור יוצא דופן. כולם עזבו עבודות ובני זוג, ונסעו לפירנצה.

לא היה לי למי ספר את הסיפור. זה בסדר. לסיפורים יש קהלים שונים, מחזורי חיים שונים, גרסאות שונות.

בחודשים האחרונים אני מרגיש די דומה. הסיפור שלי הוא קצת מוזר, שונה ומורכב יותר. הוא מורכב מהחודש שבו לא אהיה אדון לזמני. שבוע של מיכא"ל, שבועיים של מתנקש פיליפיני, ועשרה ימים של וויפאסנה – אחד אחרי השני.

ופתאום, מסיפור זה הופך למציאות, ולא סתם – הרוב כבר מאחורינו. כל מה שנשאר זה לנסוע למדבר ולהקשיב לעצמי נושם, בלי לדבר, במשך עשרה ימים.

וכך עובר לו הסיפור מנבואה להיסטוריה.

אזהרה: מכיל ספויילרים לסידרת סאנדמן המשובחת של ניל גיימן. אם לא קראתם, כדאי לוותר על ההודעה, וכדאי עוד יותר לקרוא.
מלך החלומות מת. הוא מת מספר פעמים, כמספר הפעמים שקראתי את הסדרה. המוות שלו מוזר. הוא מוחלף באופן מיידי, ואפילו העולם שלו לא מת. בסוף ספרים אהובים, שיצרו עולם ראוי, "אדון האור" לדוגמא, או "שר הטבעות" הסיום מצער לא רק כי הסיפור נגמר ,אלא כי אתה יודע שהטיסה ממריאה, והגיע הזמן לעזוב את העולם, באם הוא מאוכלס בהוביטים או אנשים שלוקחים על עצמם תפקידים של אלים מהמיתולוגיה ההודית.

במקרה של העולם של סאנדמן, הוא ממשיך. יש עוד כמה ספרים בהמשך הסדרה, יש ספין-אופים. אפשר להמשיך לבקר בעולם הזה. המוות של מורפיאוס עצמו הוא מה שעצוב.

המוות של מורפיאוס הוא טרגדיה קלאסית. מה שהופך את המוות לכל כך טראגי, הוא אלמנט הבחירה, האלטרנטיבה שהיתה קיימת לאורך כל המחזה, שהיתה יכולה, עם קצת חריקת שיניים, לפתור את האיום, הדילמה. לתת לכולם לשרוד.

גם אנטיגונה וגם מורפיוס בוחרים במוות. מנקודת מבטו של יוסאריאן, שניהם אהבלים. מנקודת המבט של הסיגוריסטה, מההודעה למטה, אולי אפשר להבין אותם. אני נשאר, למרות הפעם השמינית או התשיעית שאני חווה את המוות הזה, בעיקר עצוב, ונפעם.

בהקשר לריכוז הבלוגים התל אביביים של יואב (תודה) ואהבתי העזה באמת לעיר…
הו תל אביב, עירי הסכיזופרנית.
עיר שמחפשת את עצמה בין בומבי לפריז
עיר שנעה בציר תמידי של קיום חד בין הבל חמסין מטושטש
לנשיכת מזגן. עירי שבה אני תמיד תייר. עירי שבה מדי פעם צצים מוכרי ערמונים פרסיים שקנו מכונות בזול ממישהו שפעם חשבת לעשות פה משהו אחר. הו עירי עם מגוון הארכיטקטורות, הכלואות בין פנטזיות בארוקיות על גרמניה ומרקש. הו תל אביב, שנעה בין תריסולים מלאי בקליפות גרעינים שחורים שהרוק התייבש על שפתיהם ובין לאונג'ים. בין בורקסים שעבר זמנם לניאו-פלאפלים עם עראק וסחוג ואשכוליות. תל אביב, העיר שבה הים הוא לא ים הוא בית קברות לבתי מלון. עירי שבה אני צועד וחוקי בסיסי הנתונים הבסיסיים חלים על פיצוציות בדיזנגוף. עיר של אוויר בוקר ואוויר לילה, עיר של ריח של רקב של פירות באושים שמכסים במרבד טמא את הרחובות בהם אתה צועד. לא עיר יחפה. לא עיר יחפה. הו תל אביב, שמשאירה בתוכה רסיסים של חלום כמו רסיסי פיגוע, רסיסים של הוסטלים ותיירים אוסטרלים שפעם ניקו פה בתים במסגרת חילופי הנוער הלא רשמיים, ומאז עברו לפראג או בודפשט או אמסטרדם. תל אביב של שינקין הלא משתנה באמת – הוא באמת לא משתנה, זוהי רק התפאורה בתיאטרון הבובות, ובקרוב יגיע הילד הקטן עם הכובע ביד ויבקש את המעשר הקטן שלו על ההצגה הגדולה מפלסטיק צבעוני ושקוף ולביבות בטטה שהרחוב ההוא עשוי ממנו. הו תל אביב של פקקי תנועה ומכוניות קטנות שעוקפות מהר, תל אביב עיר של הילדים שלא רואים את כל מה שמסביבים, כמו שילדים וקדושים צריכים, אך גדלים ומוטמעים לתוך כל זה. הו תל אביב של דוכן הוט-דוגס אחד שמעורר המולה. הו תל אביב של ירקון זנוח וישנוני, שמפתח מערכת יחסים ארוכת טווח עם מעטים אך נאמנים, ומעט סטוצים.

(2002)