בעקבות ההודעה של ואן דר גראף, בנוגע לפנטזיות הקמת מגע מול גורמים נערצים, הרהרתי שוב בכמה מוזר זה להיות מישהו כמו ניל גיימן (או ג'ון לנון, להבדיל). לקרוא את סאנדמן, למשל, או לשמוע אלבומים של הביטלס (או הכניסי כל נכס תרבותי משמעותי שאת מרגישה נוח איתו כאן) היו חוויה מכוננת בשבילי – או לפחות השפיעו עלי, על טעמי, על תפיסת העולם שלי, במידה מסויימת.
וזו חוויה שניל גיימן לעולם לא יחווה. כשחושבים על זה, מדובר במעין סנדרום מינכהוזן שכזה.
קורות ממלכת עילם 
מצד שני, אין ספק קל שבקלים שגם לו היה אחד כזה פעם. מזמן.
ניל גיימן חווה חוויות כאלו, פשוט עם נכסי תרבות אחרים.
מאידך יש סיכוי גבוה, שסאנדמן עבורו הוא לא נכס תרבות….
איך אתה מתמודד עם אלוהים שכופר בדת של עצמו, הא?
ברור לי שלניל גיימן היו את הנכסי תרבות שלו, אבל יש בהם חור בצורת סנדמן.
איך אתה מתמודד עם אלוהים שכופר בדת של עצמו? שולח אותו לקרוא תומאס מאקווינאס, כמובן.
כנראה שחור בצורת סנדמן הוא חור די קטן, אם אתה ניל גיימן.