אחד הדברים החתרנים והמהנים ביותר שיצא לי לעשות בשנה האחרונה, בעזרתו יוצאת הדופן של ג'וני, הוא לכתוב את "קפסולת זמן", במאקו. מאקו הוא אתר שפונה ללא בושה למיינסטרים של המיינסטרים הישראלי. זה האתר שמארח את האח הגדול. "קפסולת זמן" הוא טור היסטורי שלי, במדור הדיגיטל. רק השילוב הזה מסב לי עונג. העובדה שלמעלה מחצי מהטורים שלי עד כה עסקו בימי הביניים או בעולם העתיק, ושבמאגר הטאגים של מאקו יש את המילים "קודקס" או "המלך-כהן יוחנן" גם היא משמחת אותי. בקפסולת זמן אני מנסה להראות כל מני תופעות היסטוריות, שקשורות, למרבה ההפתעה להווה התקשורתי והטכנולוגי של היום. יש שם המון היסטוריה. אבל לא בגלל זה שווה ללמוד היסטוריה.

במסיבה, לפני שנים רבות, חנון אגרסיבי אינטלקטואלית ניסה להרגיש טוב עם עצמו על ידי כך שילעג למישהי בגלל שלא ראתה את הנסיכה הקסומה.  "מה, אני לא מאמין. זו יצירת מופת. איך את יכולה להיות כל כך בורה?" הוא שאל. האינסטיקנט הראשוני שלי היה לגשת אליו ולשאול אותו אם הוא קרא את (הכנס שם או רשימה ארוכה של יצירות מופת), לא כדי להראות לו ששלי ארוך יותר, אלא כדי להדגים לו שיש רשימה אינסופית של יצירות מופת, ושתמיד יש דג גדול יותר – יצירות שלא נכיר או יצא לנו לקרוא/לראות/לשמוע, ושזה בסדר, שבמידה מסויימת, לבסס את האגו שלך על ידע זה מטופש. תמיד יהיה תחום שלא תדע. אנשים שחושבים שהולכים ללמוד היסטוריה כדי לצבור ידע היסטורי עשויים להתאכזב. לא תצליחו לדעת את "הכל". גם אם תדעו את כל הקרבות במלחמה הפונית השניה, אז עדיין מישהו יכול להסתכל עליכם בבוז על כך שאתם לא יודעים את כל הקרבות במלחמת מאה השנים. שלא לדבר על כל אלה מהחוג למזרח אסיה שבטוחים שההיסטוריה התרחשה גם מחוץ לאירופה (!).

אז למה בעצם ללמוד היסטוריה? ומה אפשר לעשות עם זה חוץ מללמד היסטוריה, או תואר מתקדם?

מה שקורה כשלומדים היסטוריה חברים, זה שלומדים לקרוא. היסטוריה, משמעות המילה המקורית, היא חקירה. חוקרים את המציאות, אבל ברטרואקטיבה. כי לא היינו שם כשזה קרה. המציאות היא דבר מורכב להפליא – היא מורכבת מאנשים (פסיכולוגיה, סוציולוגיה), ממקומות (גיאוגרפיה, גיאולוגיה, אגרונומיה), מאינטראקציות (כלכלה, אסטרטגיה, פוליטיקה). אבל איך בכלל נגיע למציאות הזאת אם היא בעבר?

בשביל זה יש מקורות. תעודות. טקסטים. רק שמקור היום הוא כבר מזמן לא רק צו של מלך או בולה של אפיפיור, וטקסט הוא כבר מזמן לא רק משהו שכתוב באותיות. את הטקסטים הללו, את המקורות האלה, קוראים ההיסטוריונים. זה מה שהם עושים. זה השער שלהם למציאות של העבר. מוגבל? מוטה? אולי. אבל זה מה שיש, לפחות עד שהחברה מרפא"ל יתנו גישה למכונת זמן שלהם גם לאקדמיה הישראלית.

ובגלל שזה מה שיש, ולפעמים מה שיש הוא ממש, אבל ממש מעט (פרגמנטים, עמודים בודדים), היסטוריונים נהיו ממש, אבל ממש טובים בלקרוא טקסטים. לא מדובר רק בהבנת הנקרא, אלא גם בבילוש אחר הרמזים, ביכולת לשחזר ולהבין את הקונטקסט, מה שעוטף את הטקסט.

כל זה קפץ לי בעקבות שני ספרים שאני קורא במקביל עכשיו. הראשון הוא "עולם חדש מופלא", שמפליא אותי שוב, שנים אחרי שקראתי אותו. השני הוא "1421 – השנה בה סין גילתה את אמריקה" – ספר היסטוריה/גיאוגרפיה פופולארי על המסעות הסודיים של סין האימפריאלית ברחבי העולם במאה ה-15.

קריאה ועיבוד של מידע הן מהמיומנויות הכי חשובות היום, לחיים. היוכלת להבין מתי מורחים אותך, ואיך, למשל. להבין מתי מצג של אמת הוא רק מצג, ואיך הוא נבנה כדי להיות משכנע. להבין את הרמזים הסמויים. את שני הספרים הללו אני קורא להנאתי, לא כמבקר ולא כהיסטוריון. אבל עדיין הרגישות לטקסט שלימודי ההיסטוריה מפתחים בך גורמת לדברים לקפוץ לעין. סיפור שמוצג כהיסטורי –  טוען לכתר סיני שמתחפש לקבצן במשך שנה כדי לברוח מרודפיו, וממלא את אחד הפארקים בביג'ינג בברווזים על מנת שגעגועיהם יסתירו את קולות החיילים שמתחבאים שם, ידגדג כל מי שמאומן בקריאת היסטוריה.

היכולת לקרוא, לפענח ולנתח טקסטים על מנת לקבל גישה לעבר, והצורך להרגיש בנוח עם ארגז כלים רחב (פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה, ספרות וכו'), שאיתו אפשר להבין את המציאות שמופיעה מהטקסים הללו, מהווים ביחד חבילה די מגניבה של כישורים אינטרדיציפלינריים, בדיוק מהסוג שכל מני עבודות דורשות בתחילת האלף השלישי. ולכן כן, היסטוריה אולי עוסקת בעבר, אבל נותנת לנו כישורים פנטסטיים גם להתמודד עם ההווה.