אתמול, מצאתי את עצמי במרכז עזריאלי, רוכש DVD. המכשיר, לא המדיה. דבר ראשון, לא היה פשוט כלל למצוא חנות שתמכור לי מכשיר DVD. נכון, אני מניח שאם הייתי מתעקש הייתי יכול למצוא אחד גם בסופר פארם וגם בשופרסל, אבל איכשהו, ותקראו לי מיושן, אני מאמין שמוצרי חשמל צריך לקנות בחנות למוצרי חשמל. את הבשר שלי אני קונה אצל קצב, אתם מבינים. עזריאלי תמיד היה קניון פחות חביב עלי, במיוחד בהשוואה לדיזנגוף סנטר המיסתורי. אבל הוא היה בדרך, והחנייה בסנטר דומה יותר לטיפול באמבט-אדים-שוודי מכל דבר אחר, והיה יום חם. בעזריאלי יש המון חנויות בגדים, אבל רק חנות מוצרי חשמל אחת, וגם היא מתחבאת ליד ה"בלאק".

כשמבינים שרשתות זכיינות הן בעצם קניין רוחני, מספר הרשתות תוצרת ישראל נהיה פחות מפתיע, הראש היהודי, אתם יודעים. אני לא יודע אם מדובר בחגיגה של גלובליזציה או לוקליזציה, אבל בישראל יש, נגיד, רשת קפה אמריקאית אחת (קופי בין), וכתריסר רשתות קפה ישראליות גדולות ובינוניות (קפה ג'ו, אילנס', ארקפה, ארומה, קפה הלל, קקאו, קפה קפה, קפהנטו, אספרסו בר, מתוקה, לנדוור…). הבלק הוא יציר כלאיים שכזה – הוא מנסה לשדר איכות, אבל מבין שבתוך עמו הוא חי. כמו השכן שלו בסינמה סיטי – הטמפל בר, שגם הוא מנסה לשחק אותה בר אירי רציני, כשבחוץ מתגודדים דוכני הקרפ והמוני הילדים של סינמה סיטי ביום שישי.

אבל השחור של בלאק היה רק הסחה. מה שהיה מעניין באמת בביקור הזה בעזריאלי, היה דווקא הלבנים, ואיך שהם ניצחו.

אתם מבינים, ה-DVD עלה גרושים. שלוש מאות וקצת ש"ח, למוצר שעושה הכל של חברה אמיתית, לא מוצר מדבקה. לפני כמה שנים הייתי משלם על מוצר דומה פי שמונה בערך. המחירים של מוצרי אלקטרוניקה ירדו, ויורדים, בצורה בלתי רגילה. טלוויזיות שלפני עשר שנים היו מותקנות רק בבתים של מיליונרים אפשר לקנות היום בפלוס מינוס אלפיים ש"ח. כמו רשתות זכיינות – ברגע שמבינים איך עושים משהו, לשכפל אותו זה נורא קל, ומשם הדרך למחירים זולים סלולה. 

מה שנשאר הרבה יותר יציב, הם דווקא המכשירים הלבנים. מקררים, מכונות כביסה, מייבשים, מדיח כלים. הם עולים היום בערך כמו שעלו לפני חמש שנים, ובערך מה שהם עלו לפני עשר שנים. ניסיתי לחשוב למה, ואז הבנתי. במכשירים האלה אין גליקים טכנולוגיים גדולים שאפשר לשכפל. הקונץ הטכני שמניע כל אחד מהם הוא כבר בן כמה עשרות שנים. מה שיש שם, זה הנדסת מכונות – חלקים שקיימים בעולם האמיתי, לא רק בעולם האלקטרונים. המכונות האלה צריכות לעבוד, מכנית, באמת, ובדיוק כמו שאנחנו לא מוצאים מכונית חדשה בעשרת אלפים שקל, כנראה שגם במכשירים "אמיתיים", יש איזשהו גבול תחתון, שקשה לפרוץ אותו. זה לא שאי אפשר – יש מוצרי מדבקה גם בתחום המכני (אופניים, למשל, או רמקולים), אבל בסופו של דבר, כשמגיעים לגלגלי שיניים ורובוטים מפליז, נראה שיש  גבול לכמה נמוך אפשר לרדת.