מיראז'

ב-1992, הייתי ילד בן 13 עם חיבה גדולה למשחקי מחשב, ואובססיה קלה לאלה של חברת "סיירה און-ליין", יצרנית הקווסטים השונים. אהבתי לקנות אותם מקוריים, באריזות קרטון גדולות ומושקעות, ושמחתי מאוד כשהתחילו להוציא אותם לארץ. לצערי, איכות הדיסקטים שבה יצאו אז המשחקים היתה… מפוקפקת, וכך, לאחר שבפעם השלישית המשחק "שם קוד: איש הקרח" שקניתי במיטב כספי בבאג נתקע, התקשרתי לצעוק על החברה. ככה בעצם קיבלתי את העבודה הראשונה שלי, בחברת "מיראז' מישחקי מחשב", לימים "מיראז' מולטימדיה". היתה לי את העבודה הטובה ביותר שיכולה להיות לילד בן 13: קיבלתי את משחקי המחשב לפני כולם, פתרתי אותם, ואז הייתי זה שעונה לטלפונים ונותן תשובות מתנשאות לאנשים שתקועים בהם.

העבודה ההיא היתה הצעד הראשון לסדרה של עבודות ומפגשים ששינו את חיי, ובנו את הקריירה שלי. אלמלא היא, לא הייתי נמצא במשרד כשעורכת וויז דאז, דינה בן-קיקי (היום ביכל-שונרא), התקשרה, ולא הייתי מתחיל לדבר איתה, וזוכה לחברה טובה, לג'וב הכתיבה הראשון שלי, ולקריירה קצרה אך מבדרת של וונדרקינד, אם כי ייתכן וכל הקריירות מהסוג הנ"ל אינן ארוכות.

את החברה ההיא ניהל בחור בשם ירון ברודרסון. תמיד היו לו גרביים בלתי נתפסות (מיקי מאוסים וכו'), ומאוד התרשמתי שיש לו דוקטורט בפילוסופיה. שנים אחר כך הסתבר שאותו ירון ברודרסון היה נוכל סדרתי. לא היה לו שום תואר בשום דבר, הוא היה מפזר צ'קים חוזרים, מבטיח תשלומים ונעלם, גונב זכויות יוצרים ומוציא תקליטורים פיראטיים. הוא אהב במיוחד מתרגמות ומתרגמים, ונהג להכנס למערכות יחסים עם נשים, על מנת לגנוב מהם כספים. סוג של פרנק אביגנייל, אבל במדינה קטנה יותר, ועם סוף משמעותית פחות טוב.

היום, דינה כתבה לי שהוא תלה את עצמו בחדר מלון ברחוב טרומפלדור, אחרי שהבין שכנראה הוא בדרך ללשבת כמה שנים טובות בכלא.

אין לי שום סנטימנטים לירון ברודרסון, מלבד הטרגדיה האנושית שלו ושל כל מי שהוא עקץ. אבל עדיין, רגעים כאלה גורמים לך לחשוב, כמה שונים היו החיים שלי אם לא הייתי עובד שם. והתשובה היא: לגמרי לגמרי. אני חושב שלמפגש שלי עם חברת מיראז' היתה יותר השפעה על איך החיים שלי נראים כרגע מאם סיימתי או לא סיימתי את לימודי בתיכון, או מה למדתי באוניברסיטה. משק כנפי פרפר קלאסי. אני יודע שאפשר להתסכל על כל רגע בחיים כעל כזה, אבל אין לי ספק שהמשק הזה היה בעל השפעה יותר מאחרים.

הסברתי פעם שההגדרה הקלאסית לגיק היא "מישהו שיש לו עניין עמוק בתחומים שנחשבים לאיזוטריים לשאר הסביבה, או מישהו שיש לו עניין עמוק במיוחד בנושא קצת יותר מקובל". הדוגמא הראשונה זה גיקים שמתעניינים במדע בדיוני או משחקי תפקידים. הסוג השני זה גיקים של סטטיסטיקות בייסבול. העניין של אורי ברייטמן (יש לו הום-פייג'. איזה אולד-סקול) בפרשה הוא דוגמא קלאסית לעניין גיקי, והתחקיר שלו בנושא ראוי לציון. אורי השקיע לדעתי מאות שעות בלעקוב אחרי ברודרסון, ולדווח לעולם על מעלליו ולהזהיר אנשים בפניו. אין לי ספק שנרקמה שם מערכת יחסים, גם אם לא ישירות בין האנשים, אז בין אורי הבלש ל"דמות" שאחריה עקב. מעניין אם הוא מרגיש אובדן עכשיו.

17 מחשבות על “מיראז'

  1. אורי ברייטמן הגיב:

    פוסט מעניין ומקורי.
    גם אני הייתי חובב קווסטים של סיירה, וגם אני הכרתי את מיראז' מולטימדיה כאשר ביקרתי ב"באג" בתור נער. לא יכולתי לדעת שהעסק מנוהל על ידי שרלטן, זייפן וסוציופאת שהפך לאנס סדרתי.
    הסיפור של ירון, יותר משהוא מלמד על היותי גיק אובססיבי לענייני פינק פלויד (הכל התחיל משם), מלמד על מדינה שבה המשטרה אינה מתפקדת – גם כאשר מדובר בעבירות אונס (!).

    כל הנורות האדומות זעקו בחדווה כבר באמצע שנות ה-90, אבל המשטרה סגרה את התיק בעניין פרשת קריסתה של חברת מיראז' מולטימדיה, אותה ניהל בצורה עבריינית להחריד.

    ירון לא הועמד לדין על קריסת מיראז', לא הורחק מן החברה – והמשיך לפשוע, בענק.

    כמות הנפגעים והקורבנות של ירון ברודרסון (שהחליף את שמו לירון ברודי) נמדדת במאות, כאשר מעגל הנפגעים הרחב מונה למעלה מ-1,000 בני אדם.

    אילו המשטרה היתה מזדרזת לאסוף ראיות, ואילו הפרקליטות היתה מגישה כתב אישום ממצה ומקיף – ירון היה נשלח למספר רב של שנות מאסר. מדוע? כיוון שהוא גנב, מעל, זייף ושיקר בקנה מידה רחב.

    "מעניין אם הוא מרגיש אובדן עכשיו"
    לא אובדן – יותר תחושה של 'אמרתי לכם, ואף אחד לא הקשיב'.

    התרעתי בפני המשטרה שמדובר באנס סדרתי – אמרתי להם שהוא מסוכן לציבור, אבל החוקרים לא יצאו מגדרם כדי להגן על נשים. ולא רק זאת: המשטרה התייחסה לקורבנות כאילו הם עובדים אצלה, ולא להיפך. במקום לגשת לקורבנות ולהבטיח להם הגנה מלאה – היא הפקירה אותם לסחיטה, לעתים אף שלחה את הקורבנות הביתה ואמרה להן לשכוח מזה. במקרים קיצוניים במיוחד, היא האשימה את הקורבנות וגרמה להן לברוח מתחנת המשטרה בוכות.

    ירון עשה עבודה קלה למשטרה: הוא תלה את עצמו.
    מאידך, הסיבה להתאבדותו היתה דווקא המעצרים אותם חווה. בדומה לדודו טופז, הוא לא היה יכול לשאת את תנאי המעצר, ולכן נפרד מן החיים.

    אז לשאלתך – אינני מרגיש אובדן. אני כועס על המדינה הזאת, שלא מקצה משאבים ראויים כדי שתהיה לנו משטרה יעילה וחכמה, וכדי שתהיה לנו פרקליטות מתפקדת (כרגע היא לא מתפקדת, לדעתי).

    גם החיים שלי השתנו קצת בעקבות התחקיר על ברודרסון. בזבזתי המון זמן על האיש הזה. אבל לפחות הרגשתי שאני עושה משהו טוב למען החברה. וזו אולי יותר חשוב מהכל, בעצם.

  2. Kedorlaomer הגיב:

    היי אורי,

    אני מקווה שלא פגעת מ"גיק" כשם תואר – מבחינתי מדובר במחמאה. אין לי ספק שאתה מושקע רגשית בכל הסיפור הזה – אף אחד לא נכנס לכזה פרוייקט בלי מניע רגשי, ולכן תהיתי אם אין תחושת רייקנות, עכשיו שהוא הסתיים.

  3. שונרא הגיב:

    אכן, האיש והגרביים. אז מסתבר שdo אני חייבת לו תודה על זה שהוא הביא אותך לתוך חיי, אה? הוא גם שלח לי זר פרחים כשנפרדתי מבן-קיקי והודיע לי ש"לא אדאג".

    לאור התחקיר של אורי, אני תוהה אם זה היה זר גנוב…

    אורי, התחקיר שלך פשוט נפלא (ואף כתבתי לך דואל כדי להודות לך עליו אתמול). מצבך הוא כמצבה של קסנדרה, שקוללה ביכולת לראות את העתיד במדויק תוך כך שאף אחד לעולם לא יאמין לה. אתה צודק לחלוטין בהערכתך, ובתור אחת הנפגעות המוקדמות (עסק שסגרתי בגלל שנתתי לו חשבוניות ולא קיבלתי תשלום – כך שהיה עלי לשלם מס לפני שקיבלתי תשלום) התחקיר שלך היה מאושש מאוד – זה לא היה שאני אשת עסקים גרועה במיוחד אלא שנתקלתי, מוקדם בקריירה שלי, ברב-נוכלים.

    נראה לי שסיפורו של ברודרזון יהיה יום אחד ספר מעולה.

  4. דן מדען הגיב:

    פוסט מרתק.
    גם אני הייתי חובב קווסטים של סיירה. ויש לי הרגשה שאני אחז מאותם נערים שענית להם בהתמשטות כשנתקעו…
    דרך אגב, עד היום אני זוכר את התסכול כשנתקעתי בשלב הצוללת ה codename:iceman

  5. איזה בעסה שאני לא זוכר את שם הדמות שלך בקמפיין ההוא, כדי שאוכל לברכך בגיקיות ראויה… מה שלומך, בנאדם? 🙂

    אורי – קלגסת ישראל לא קיימת בשבילך או בשבילי, אבל אתה הרי יודע את זה כבר. תודה שניסית לעשות בחינם את מה שאנחנו משלמים להם לעשות.

  6. Kedorlaomer הגיב:

    רחביה, האמת היא שגם אני לא זוכר את השם של הדמות שלי (דידי, יעל, שפט, מישהו?), אבל אף אחד לא יכול לשכוח את סר. פאף-א-לוט הפסבדו נבואי…

  7. שט הגיב:

    כנראה פוסט לגיקים של המילה גיקיות. לא כל כך הבנתי מה העניין בו מעבר לעניין האישי בך.

  8. יעל הגיב:

    מצטערת, לא זוכרת את השם של הדמות של טל, אבל לעולם לא אשכח את המשפט הפלדיני-עד-גיחוך של סר פאף: "בואו נעיר את הדרקון"! (-;

    (נזכרת גם בדמות הספרנית המופתית של יעל-שאינה-אני…)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s