לפני שנתיים וחצי כתבתי סיפור בשם "אבק". "אבק", יחד עם "תוכנית מדיצ'י", היו סיפורים על אמונה, על הקיום האנושי, הבחירות של אנשים לנוכח מציאות שמראה להם בצורה שקשה לפרש לשתי פנים שאין להם במה להאמין.
אני לא יכול להגיד בוודאות למה קראתי לסיפור ההוא "אבק". אני חושב שאולי איך שדמיינתי את הסצינה, או את האווירה באותו משרד ברמת גן, דביק ומלא אבק. אבל היום, כשאנחנו בשלבים האחרונים של קיפול הבית, ומעבר לדירה חדשה, נראה לי שאולי אני מבין קצת יותר.
אבק זה מהדברים האלה שילדים לא מבינים. אני לא בטוח מתי המצב הזה של "ילדות" נגמר, אבל לילדים יש חוש ראיה אחר לחלוטין מזה של מבוגרים. הסצינה הבאה היא דוגמה טובה:
(שעת ערב. הורה נכנס לחדר מג'וייף ברמות מבחילות. במרכז הצחנה יושב נער/ילד)
הורה (מחווה סביבו): "אני לא מבין איך אתה יכול לחיות ככה. זה לא מפריע לך?"
נער/ילד (מסתכל סביבו. לא מבין.): "מה?"
מסך
הנער/ילד פיזית לא רואה את הג'יפה שמסביבו. זה משהו ששונה באופטיקה או בעצבים, אבל באמת – הוא לא רואה את זה. ולכן הוא לא מבין מה המבוגר רוצה מחייו. ייתכן שאתה הופך להיות מבוגר ברגע שאתה מתחיל לראות את הג'יפה, ויכול להיות שלהיפך, אבל בכל מקרה – בשלב מסויים אחרי שנהיית מבוגר אתה לא רק שלא מסוגל לא לראות את הבלגן, אתה גם לא זוכר שהיתה תקופה כזאת שיכולת.
אבק הוא לא מובן לילדים באותה מידה. מדובר, בסופו של דבר, בסוג של קסם – משהו מסתורי שמופיע משום מקום, וכל התפקיד שהוא ממלא בחיי הילדים הוא של אויב מיסתורי, שצריך לנגב, למרות שלא ברור לאף אחד מה הוא עשה לנו. זה לא כמו כתם שוקו ענק על החולצה הלבנה, או כלים שאם לא רוחצים אותם אז זה מגעיל. האבק הוא המטאפורה הפיזית לאמונה שלנו בסיפור הנקיון של הגדולים, לכלוך שננקה למרות שאנחנו לא באמת רואים אותו.
אבל באבק יש משהו מעבר, משהו לגדולים. אבק הוא גם מטאפורה פיזית לכך שהחיים חזקים מהכל, שהם מה שקורה כשאתה עושה תוכניות אחרות. שלא משנה כמה תנסה להנדס את החיים שלך, לתכנן אותם לפרטי פרטים, האבק תמיד יהיה שם, בכל פינה של כל חדר. אני זוכר פעם אחת, כילד – הזזנו את המחשב (זוכרים? מחשבים נייחים?) ואמא שלי ביקשה שננצל את ההזדמנות שהמחשב זז וננקה שם האבק. אמרתי לה שלא צריך, כי לא יכול להיות שיש שם אבק – הרי יש שם מחשב! היא לקחה סמרטוט, ומילאה אותו באבק שהצטבר לו שם. לאף אחד לא ברור איך הוא מגיע, לא ברור למה, אבל הוא שם, וצריך לנגב אותו. כן, אני יודע שיש כזה דבר שנקרא Clean room. אבל זה לא באמת נקרא להצליח להנדס את החיים – זה פשוט נקרא לא לחיות אותם.
היכולת לראות את האבק היא כנראה סימן שאני מזדקן. זה שאני מבין למה הוא פה כנראה אומר שזה לא כל כך נורא.
קורות ממלכת עילם 
אבל יש מבוגרים מבולגנים, יותר ופחות. אפילו הורי הנקיים בהחלט למדו לחיות עם האבק כשהם גרו בדירה שמיקומה וגובהה גרם לאבק לחזור לכל מדף תוך יום. ויש גם ילדים אסמטיים, שהחדר יכול להיות מצדם מבולגן והפוך, אבל שיהיה נקי.
אז אני לא יודע עד כמה זה סממן טוב לבגרות, אבל את הסיפור אהבתי.
על זה אומרים שאלוהים בפרטים הקטנים. אתה רק בוחר אם לראות אותם. או לחילופין להפריע לעצמך לראות אותם. האבק שם עזור לו לעזור לך להגיע להחלטות ותובנות.