1. בסוף בולוניה היא זו ששברה אותי. This is not my first rodeo, you see. לא פעם ראשונה וגם לא פעם עשירית באיטליה. הייתי פה בסופי שבוע ברומא, ובחופשות כפריות בטוסקנה. גרתי כמעט חצי שנה בפירנצה בגרסה שלי לטיול אחרי צבא, והמדריך אוכל שכתבתי אז הוא עדיין אחד הדברים הכי נקראים בבלוג הזה. ובערך 36 שעות בבולוניה, שברו אותי. כי בכמעט כל האיטליה שהייתי, היתה, ועדיין יש, תחושה של דיסנילנד. בפירנצה זה הכי קיצוני, התחושה הזאת שאתה במקום שהוא כמעט יפה מדי, שאין בו חיים באמת. שיש שם צוות שמתפעל אותו וחי מאחורי הקלעים. אבל גם בצימר האלפיני שבו אני כותב את השורות האלה, אין תחושה של ״החיים עצמם״. בבולוניה כמעט שאין תחושה של תיירות. זו פשוט עיר. עיר מגניבה. וככזו, היא מציבה מראה על הפשוט עיר מגניבה שאני חי בה, תל אביב. מה ששבר אותי יותר מכל, היו המדרכות.עקב נסיבות היסטוריות, חלק עצום מהמדרכות במרכז בולוניה מקורות. אוסף של קשתות ארוכות, ומדרכות רחבות, נקיות משיש או טראצו. הקירוי יוצר צל, ואפילו סוג של מסדרון רוח, כך שגם ב-40 מעלות שהיה שם כשביקרנו, היה לגמרי נסבל (זה, והעדר לחות). והאופניים, גם החשמליים, לא מעלים על דעתם לרכב בהם. פשוט הלכנו שם. התחושה הזאת, שהאדריכלות היא בעדך, בעד האדם, ולא נגדך, גרמה לי כמעט להזיל דמעה. כמו הילד הזה שכל החיים שלו התעללו בו אבל נשבר רק כשקיבל חיבוק והבין את האלטרנטיבה. האלטרנטיבה, של חיים עירוניים שפויים. של עיר יפה. הכל פה זול ב-40% לפחות. בגדים, אוכל. לא הצלחנו עדיין לעבור את ה-50 יורו לארוחה, ואנחנו אוכלים. 50 יורו זה ארוחת בוקר לשניים בתל אביב, אולי ל-3. עבור דירת 120 מטר בלב של הלב של העיר של בולוניה תישארו עם עודף מחצי מיליון יורו. הדשא הירוק של בולוניה הוא מדרכה. אדומה. מוצלת.

2. אחד הדברים שמדהימים אותי כאן הוא המתח בין עיצוב ובין חווית משתמש. איטליה היא מדינה מעוצבת להפליא. המכונה שמשלמים בה על החניה מעוצבת בקווים עגלגלים, שמזכירים קצת את הטלפון הציבורי האיטלקי של פעם, זה ששבה את ליבי לפני 15 שנה. יש בה תא נפרד לעודף בשטרות, אבל חס וחלילה לקבל אשראי. והשער לא יפתח עד אחרי שתיקח את הכרטיס איתך. סתם פעולה מיותרת שאין בה באמת צורך. למנהל המוצר של המחסום היה חשוב שהוא יהיה יפה, אבל לא עלה על כמה התהליך הוא לא שימושי. אפשר להגיד את זה, באופן כללי, על מנהל המוצר של איטליה. משהו באופי האיטלקי מזמין בירוקרטיה: עוד תהליך, ועוד תהליך, ועוד שדה בטופס ועוד טופס בשדה. וזה מהאנשים שהביאו לכם, כאמור, את המדרכות המוצלות הנהדרות של בולוניה.

3. לפני ארבע שנים ניסיתי לשכנע את כולכם כמה חשוב ללמוד ספרות, כי זה מה שמאמן אותנו בחשיבה מערכתית. השבוע ומשהו האחרון באיטליה, רק מגביר את האמונה שלי שספרות, ומדעי הרוח בכלל, הם אבן יסוד חשובה בהכשרה של מנהל מוצר. הרי כל הדברים האלה, כל השדות המיותרים האלה בטפסים, ואפליקציות מסובכות ונוראיות, מאחרי כולן עמד אדם. אדם שחשב שיכול להיות שבשבילו, בתהליך שלו, זה לגמרי לגיטימי לעשות תהליך רישום שכולל את state כשדה חובה, כי הרי כולם, כלומר הוא, חיים במדינה עם states, נכון?

בעקבות הרפתקאת הסטרט-אפ החדשה שלי, עשיתי שיחה ארוכה ועמוקה להפתיע עם יזם ישראלי שעבד שנים, ובהצלחה לא קטנה, על אפליקציה בתחום החינוך. יצאו לי משם כל מני תובנות, אבל החזקה בהם, היתה המשפט הבא: ״חשבנו שמה שילדים צריכים זה אפליקציה שתעודד את האינטואיציה המתמטית שלהם, אבל הקטע בפריווילגיה היא שהיא שקופה. לא ראינו את שלנו. אינטאיציה מתמטית זה מה שהילדים שלנו אולי היו צריכים. חלק גדול ממה שהתלמידים (האמריקאים – ט.ג.) שנתקלנו בהם היו צריכים זה בטחון תזונתי, סביבה ביתית בריאה ומשקפיים״. רק על עצמי לספר ידעתי, זה טבעו של אדם. אבל זה המקום שבו סיפורים עוזרים לנו. כי סיפורים מספרים על אנשים אחרים. הם מכריחים אותנו לראות את המציאות דרך העיניים שלהם. וכך פתאום יכול, לזמן קצר, גבר לבן להכנס לעורה של אישה שחורה, או להיפך. ככל שנבלה יותר זמן בלקרוא סיפורים, בלנתח אותם, בלחשוב עליהם, כך יהיה לנו קל יותר לאמץ את השריר הזה, שחושב על המציאות כאיש אחר, גם כשאנחנו באים לעצב את המוצר שלנו.

מדרכות: חווית משתמש במיטבה