סוף הנדירות

לפני שהתגייסתי חברתי דאז, דנית, הכינה לי אוסף – מה שמכונה היום מיקסטייפ, כמנהג הגויים. אז רק קראו לזה אוסף. דנית היתה, ועודנה, ילדת פרחים, ילדת פרחים מתקדמת, אפילו. גם היא וגם אבא שלה היו אספני מוזיקה, והיא הכירה כל מני להקות נידחות מכל מני תקופות, שאף אחד אחר חוץ ממנה לא שמע עליהם. האוסף של דנית היה מקסים, יוצא דופן. איכשהו הוא התלכד יחדיו ליצירה אחת. אבל לצערי, הוא היה על קסטה, וגורלן של אלה, כידוע, הוא להכחד. היה שם שיר אחד, במיוחד, שהקסים אותי. Sketches of China. שרה אותו גרייס סליק, הזמרת של ג'פרסון איירפליין, אבל אני לא ידעתי עם איזה הרכב בדיוק. למען האמת, לא ידעתי יותר מדי על השיר הזה מלבד שאני אוהב אותו נורא, ושנורא הייתי רוצה למצוא אותו.

Napster בדיוק התחיל לפעול, ואני זוכר איך, עם חיבור Dialup לא מרשים במיוחד, הייתי מבלה לילות מול המחשב, אורב למשתמשים שאולי, אולי יש להם את Sketches of China. מדי פעם היו – לא יותר מאחד או שניים בכל פעם, אבל תמיד היו תורים ארוכים. לקח לי שבועות, אולי חודשים, כדי למצוא ולהוריד את השיר, ואני חייב להודות שבסוף המלאכה הרגשתי סיפוק רב.

כל זה ישמע אולי מוזר למישהו שקורא את זה היום. זה נשמע מוזר לי, כשאני חושב על זה Sketches of China היה אז שיר נדיר – לא היה אותו הרבה. היום אין יותר שירים נדירים. כולם נמצאים ביוטיוב, ב-iTunes, באמאזון. הכל נמצא במרחק כמה קליקים או עשרים דולר ממך.

אבל זה לא נגמר בביטים. בתור צעיר היתה לי אובססיה קלה לחברת המשחקים המעולה סיירה און ליין. אהבתי נורא, למרות המחיר היקר להחריד שלהם, לקנות משחקים מקוריים שלהם. יש לי עדיין בבית את The Colonel's Bequest, בעטיפה המקורית, עם כל החוברות, דיסקטים, קטלוגים והכל. המשחק יצא ב-89, ואני קניתי אותו ב-90 או 91.אני לא אספן גדול, ככלל, אבל זה מגניב אותי שהוא שם.תמיד הרגשתי שזה נדיר, מיוחד. מי שרוצה להרגיש גם נדיר ומיוחד, מוזמן לקנות אחד ב-ebay, תמורת כ-25 דולר. ebay הוא הנאפסטר של האטומים. בדיוק כמו שכל השירים נמצאים באיטיונז, אז כל החפצים נמצאים ב-ebay. חשבתם שיש לכם משהו נדיר? צעצוע ילדות שאבד לכם? אפשר למצוא אותו באיביי. ואם הוא לא שם היום, הוא יהיה שם מחר. את ה-mp3 ההוא, של sketches of china, עדיין יש לי. פעם, אם הייתי מוחק אותו בטעות, זו היתה טרגדיה. היום, אני לא יודע אם אפילו הייתי טורח לשמור אותו. תמיד אפשר להוריד. איביי עושה את זה פתאום עם חפצים. אם היה נשרף לי הבית מחר, הייתי "מוריד" שוב את The Colonel's Bequest. הנדיר נגמר.

"אה, כן, אבל יש מלאי מוגבל של משחקים כאלה, אז בטח מתישהו זה יגמר, ואז זה יהיה נדיר". המשפט הזה היה נכון, אלמלא חוק האספנים השלובים.

חוק האספנים השלובים – הוכחה (אלגרו וויואצ'ה)

1. יש אספנים לכל דבר שרק תרצו, החל מתקני pez וכלה בכלי מטבח משנות החמישים.

2. אספנים שומרים על הדברים שלהם הייטב.

3. אספנים תמיד רוצים להגדיל את האוסף שלהם.

4. הדרך להשיג פריט חדש עוברת לעיתים בויתור על פריט קיים.

4. ולכן אספנים בשלב מסויים יוותרו על דבר אחד באוסף, כדי להשיג את הדבר הבא.

5. יש הרבה אספנים.

מכאן נובע: תמיד יהיה מישהו שמוכר את הלאנצ'בוקס-אופטימוס-פריים שלו באיביי.

חשוב, דרך אגב, לא לבלבל בין נדירות ובין יוקרה. כביכול יש קשר בניהם, אבל גם דף הנייר שיושב לי ליד המיטה ועליו קישקשתי את שמי הוא נדיר. יש רק אחד ממנו בעולם, אבל אף אחד לא ישלם לי אגורה בשבילו. מצד שני, מי שרוצה לחפש שעון אומגה באיביי, יקבל קרוב לעשרת אלפים תוצאות. דברים הם יוקרתיים כי החלטנו להסכים שהם יוקרתיים. אבל זה סיפור אחר.

בחברה תיאורטית שבה שום דבר לא בחוסר, מה בכל זאת נשאר נדיר? התשובה הברורה, לי לפחות, היא אנחנו. המעשים האישיים שלנו. המכתבים שאנחנו כותבים זה לזה, המשחקים שאנחנו משחקים – כל אותם דברים שלא ניתנים לשיכפול. הנדירים באמת.

Being Human for a While

יש משהו מאוד מנחם בללכת לאירוע שאתה יודע שלא תהנה בו, להרגיש צודק, ועדיין לא לצאת מבואס מזה. חברים רבים מנסים לשכנע אותי כבר שנים להגיע למסיבות כיתה ד', במסגרת ליין ה-1984. וכל פעם אני חוזר על אותה מנטרה, כתשובה: אני לא מחבב מועדונים ומסיבות צפופות, אלא אם כן יש את כפית הסוכר שמחליקה את זה במורד הגרון. כפית הסוכר היא, כמובן מטאפורית למוזיקה שאני מחבב, ולא לשום דבר אחר שעשוי להראות כמו סוכר או אבקות אחרות. אני אוהב גרוב, פאנק, סול, דברים שגורמים לי לנענע את העכוז. אני לא אוהב מוזיקת אייטיז. מוזיקת אייטיז גורמת לי לרצות לשחק באחים מריו ולשים כריות בכתפיים.

ולמרות כל האזהרות שהגיעו מהיצרן, בכל זאת מצאתי את עצמי בברזילאי, בסילבסטר. מחכה כמו כולם שאדם יעלה לבמה, כדי שנוכל להזכר איזה עוד שירים יש לו מלבד "אין מוצא". אז לא. מסיבות אייטיז זה לא בשבילי, ויותר מדי אנשים שקופצים במרחב האישי שלי מעלה אצלי את מפלס העצבנות. אם כי יש לציין שלמרבה השמחה, לשם לא הגעתי עם חרב.
המסיבות הללו, כך נודע לי כשק' המליצה לי להצטייד בלובריקנטים כאלה ואחרים, נחשבות כמסיבות הומו-לסביות עד מאוד. לי זה לא מפריע, וכמה מחברי הטובים ביותר וכו'. מה שעניין מאוד שם, היה כמה דמויי בוי ג'ורג' שהסתובבו להם, באנדרוגניות ענוגה ואפופת אפקטי צילום של פוסטרים של מעריב לנוער. בדיוק כמו Desire, מסדרת ה-Sandman של ניל גיימן, יש משהו מקסים בדו צדדיות הזו, בדרך שבה מחליף האדם, כמו עוד שריד משנות השמונים – הקלמרים שמשנים את התמונה כשמזיזים אותם, את זהותו המינית.

לא בוי ג'ורג' ולא שנות השמונים המציאו את הגלגל. דראג נבנה אל הקאנון המערבי במשך מאות שנים. בהעדר תאומים, נגיד, הבסיס לכל קומדיה שיקספירית טובה, כפי שה-Reduced Shakespeare Company יספרו לכם, הוא אישה שמתחפשת לגבר. בצעירותי, הסיפור הזה אף פעם לא היה מובן לי. בכל ההפקות שראיתי של שיקספיר שבהם אישה התחפשה לגבר, ובכן, ראו שהיא אישה. כי היא נראתה כמו אישה. לא הבנתי למה זה היה אמור להראות סביר לצופים בתקופתו של שייקספיר. האם אנשים היו טפשים יותר? הם לא ידעו מה זה אישה? עכשיו, כן, אני יודע שבתקופתו של שיקספיר שחקנים גברים שיחקו נשים, או במקרה הזה – שחקנים גברים שיחקו נשים שמשחקות גברים. אבל זה רק חצי מהסיפור. הסיבה שעליתי כל כך מהר על זה שנשים היו נשים וגברים היו גברים, גם לפני שהכרתי את העלילה, היא כי החשיבה שלי על "מה זה גבר ומה זה אישה" היא שונה, מהקונטקסט המקורי.

לנשיות וגבריות היה יותר קשר לתפקוד מאשר לביולוגיה, בתקופתו של שיקספיר. "ברור מי לובשת את המכנסיים בבית הזה" – ביטוי שמדגים בצורה נהדרת את צורת החשיבה של המאה ה-16. מי שלובש את המכנסיים הוא הגבר, או יותר נכון – מי שלובש את המכנסיים, לא יכול להיות שהוא אישה. כי זה מה שהגברים עושים, הרי. מאז שהביולוגיה השתלטה, או לפחות ניסתה להשתלט על ההבדל בין המגדרים, זה כבר לא עניין של תפקוד, אלא עניין של כרומוזומים. זה גם מודל להסתכל דרכו, אבל חשוב לשים גם אותו בקונטקסט הנכון שלו. קונטקסט שמודע לכך שאותה הבדלה "טבעית" שקיימת "מאז ומעולם" בין גברים לנשים, מתערערת כשמתחילים לפרק אותה ולבחון אותה מקרוב, בברזילאי בסילבסטר 2008, ובתיאטרון הגלוב ב-1599.

Sea Song

פירנצה 2002. דירה בבניין בן 400 שנה, מטר וחצי מהאופיצי. התיירים הגרמנים של אפריל עוד לא הגיעו, ולמרות שקר, אני מרשה לעצמי לאכול גלידה ב-Vivoli. דער מאנטש טראכט אונד דער גוט לאכט. בדידות לא היתה חלק מהתוכניות שלי לגבי השהות בפירנצה, אבל התגלתה כחלק מרכזי מהתפריט.

לכולנו יש יסודות. הדברים שבונים אותנו, מחזיקים אותנו. אבל יסודות, מעצם הגדרתם, הם דבר עמוק, חבוי מהעין. עמוק וחבוי לא מחייב בהכרח בריחה למיתולוגייה הפרוידיאנית. לפעמים מדובר בדברים אל-זמניים, שמלווים אותך, מגדירים אותך לאורך כל הדרך, גם אם נוכחותם הממשית, הנחוות, מצומצמת מאוד. הם משתקפים בדברים שנאמר ונעשה. נצטט אותם בלי להיות מודעים. לפעמים אנחנו שוכחים מהם, אבל הם שם. גם בבדידותינו.

מדי פעם מרגש לחוות אותם גם פנים אל פנים.

כמו זה.

סגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט

מגדל צדק היה אחד מהסודות האלה, שכל אחד היה בטח שהם שלו, למרות שהוא התנוסס לו בריש גלי על ראש גבעה. גילינו אותו לפני 10 שנים לערך, כשניסינו להכנס לאנטיפטרוס, שבדיוק הפך להיות גן לאומי, והשומר אמר שאסור וסגור. הסתובבנו מדוכאים, כשפתאום הבחנו במבצר ענק על גבעה לא רחוקה, בראש העין. עצם קיומו של מבצר כל כך ענק אך נטול שם ליד אנטיפטרוס נראה לנו בלתי סביר להפליא. למה את הדבר הזה אנחנו לא מכירים? כשהתקרבנו, ראינו שאין שבילים, אין חנייה. יש כמה מחצבות פוסט אפוקליפטיות מעדות מקס הזועם בדרכים, והרבה סברס פרא. כשטיפסנו במעלה הגבעה היינו בהלם. מבנה ענק, רב קומתי, ונטוש להפליא שנראה יותר כמו טירה באירלנד מאשר משהו ליד ראש העין, משקיף לו על כל מישור החוף מערבה (היום רואים עד עזריאלי) ולנוף קסום מזרחה.

בכמה חדרים היו תקרות עם פיח ממדורות, באחד מהם היה מזרק או קונדומים. למקום היה ריח של סכנה, של הרפתקאה, כמו שצריך להיות, והעובדה שאף אחד לא הכיר אותו ( "מכירים את המבצר ליד אנטיפטרוס?" "אתה מתכוון לאנטיפטרוס?" "לא…" ) רק הוסיפה לכך. כמו בניינים נטושים בתל אביב, או תושביה של לונדון התחתית, מסתבר שגם מבצרי ענק בראש העין מסוגלים להעלם מן העין.

במשך השנים מגדל צדק הפך להיות מעין "מקום פרטי" שלי, ומסתבר של עוד אנשים. אירגנתי שם 2 ערבי סיפורי אימה, אנשים עשו שם קומזיצים, ארגנו שם משחקי תפקידים. כל מי ששיחק D&D אי פעם בחייו תמיד תהה, בוודאי, מאיפה הגיעו ה"חורבות ליד העיר" שהרפתקנים תמיד הולכים לחפש בהם אוצרות. כל מי שגר בראש העין בטח יודע.

אתמול, שוב הלכנו לבקר שם. וגילינו שסגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט. לא בדיוק סגרו – יש גדר ומחסום, אבל כוחות השוק עקרו אותה במקום נכון ואפשר להסתנן. אבל פתאום יש סורגים על החלונות, ומעברים שסגורים כי מסוכן, ותקרות בטון עם צינורות חשמל. רשות הטבע והגנים החליטה שצריך לשפץ על ידי הוספת מדרגות גרניט פורצלן ותאורה.

כילד בכפר סבא, ממש ליד הבית, היה מין שדה בור כזה, שבו שיחקנו. קראנו לזה, למרבה האירוניה "השטחים", וכשהתחילו לבנות שם, חשבנו איך אנחנו נלחמים עליהם. זה היה סוף שנות השמונים ורעיונות כאלה היו פופולאריים. מה שהיה קסום ב"שטחים", ומגדל צדק, היה החצי פראיות שלהם, הנוכחות שלהם כמשהו לא מגודר, לא מסומן, מקום שבו אולי עוד יש מפלצות מפחידות בחושך, כי לא הכל מואר. יש מעט מקומות כאלה בעולם שלנו, והם נעלמים.

אנחנו לא לומדים שום דבר מג'ראד דיאמנונד. חיידקים הם שהפכו אותנו למי שאנחנו, לא פחות מניקיון ידיים אובססיבי.

על מגרש חבס, עוד שדה גדול במרכז כפר סבא, בנו את קניון ערים. אתמול איבדנו, כנראה, את מגדל צדק למסלול המהיר לאולם חתונות.

(!השלט החדש. בזה שמעליו, הישן – סכנה)

במבה, ארגונים חשאיים, פרוות דובים, רומנטיקה.

ייתכן מאוד וקראתי יותר מדי שרלוק הולמס בילדותי. ייתכן וזה ההסבר לכך שאני תמיד מנסה לנחש "מה עומד מאחורי X באמת", ויש מעט מקומות שמאפשרים לך לנסות להציץ אל מאחורי הקלעים של מצג המציאות כמו מודעות המתפרסמות בלוחות עיתונים. אני ממש אוהב לקרוא לוחות – לא את מדורי הרכב או הדירות המשעממים (אם כי כשחיפשתי דירה לקנייה היה מרתק לנסות לאתר את המודעות הכפולות לאותה דירה, שהוכנסו על ידי סוכני נדל"ן מתחרים). אני אוהב לקרוא מודעות דרושים, ומודעות "קח-תן". היה פעם ב"קח-תן" של "העיר" מישהו שכל שבוע ניסה לקנות שטיחי עור דוב ומשקאות חריפים. ראיתי שם פעם מודעה שבה מישהי מציעה כלייה למכירה, פה בישראל. מודעות הדרושים גם הן מרתקות, כאמור. הצלחתי כבר להסיק את קיומו של ארגון בטחוני אחד, שאנשים לא אמורים לדעת על קיומו, על סמך מודעת דרושים שהוא פרסם – "למוסד ממשלתי דרושים לוחמים…" כאשר עמוד לפני זה מפרסם השב"כ, עם הלוגו שלו, ועמוד אחרי זה מפרסם המוסד, עם הלוגו שלו… מעניין.

בגלל זה אנשים ממעטים לשלוח לי מכתבי שרשרת וספאם בסגנון "ביל גייטס יביא לך מחשב עם תשרוק את המארסייז כמו עפרוני ותשלח לו ביוטיוב". או אפילו "נעלמה ילדה בנעל שלה". יש בי חשדנות טבעית, מה לעשות, לשקרים. אולי כי אני מתעסק בהם באופן מקצועי יותר מדי שנים. המכתב של במבה, שהוריד את מניות אוסם, היה דוגמא למשהו שהפחיד אותי פחד מוות לפני כמה חודשים. לפי כמה חודשים, כשמורגן סטנלי קרסו, אפשר היה להפיל בנק בישראל. מכתב וויראלי מנוסח הייטב עם שמועה זדונית יכול היה להפיל בנק. בדיוק כמו שמכתב וויראלי מנוסח הייטב של הסיינטולוגים מונע מילדים תרופה שיכולה להציל אותם. אם תרחיש הבלהות של כלכלת זהב הוא שוד רכבות, תרחיש הבלהות של כלכלת המידע הוא מידע רע.

חדוות עיון זו היא מה שהוביל אותי, עם עשרים דקות להרוג ולוח ידיעות בתור הנשק הנבחר, להזכר בקיומו של ז'אנר נשכח של מודעות. מודעות הכרויות. Personal Ads, באנגלית. יש משהו עצוב להפליא בקריאה של המודעות האלה. אין שום בושה ברצון להכיר בן או בת זוג. אני גם לא חושב שאתרי הכרויות, למשל, זה משהו מביך. אבל מה גורם למישהי לפרסם ש"גרושה נאה, בת 35 מאזור המרכז, אקדמאית, בבוגר ובשל לקשר רציני"? הגרושה הנאה האקדמאית לא מודעת לרוח התקופה? לא מודעת שכך לא נוהגים היום? מי יענה למודעה הזאת? על סמך מה? ומה הסיכוי שיהיה רציני? איזה צורך, ניתוק עצוב, מביאים אנשים לפרסם מודעות כאלה, בסוף שנת 2008?

בדרך כלל כמשהו ממש לא מסתדר עם המציאות, פעמוני האזעקה שלי מתחילים לצלצל. כשפונות אלי כל מני בחורות באנגלית עם טקסט גנרי וכתובת yahoo שמספרות שהם "מצאו אותי באינטרנט והתאהבו בי מייד ושאולי נתחיל לדבר ולפגש ועוד…", אני מתפתה לשאול אותן אם יש להן גם דוד בניגריה שבדיוק נתקע עם כמה עשרות מיליוני דולרים. אבל במקרה של מודעות ההכרויות, שום דבר לא צלצל, מלבד המהום סמפטיה עצוב במקצת.

Honeypots and chocolate swords

אני לא מסתיר את זה שלדעתי החברה המערבית החלה להתדרדר כשאנשים הפסיקו ללכת עם חרבות. זה קרה בשני שלבים – קודם כל אנשים הפסיקו ללכת עם חרבות, שזה די רע, אחרי זה הגיעו שנות השמונים וקונאן הברברי הסתובב עם החרב על הגב, וזה היה די טוב, אבל נבלע ברע הכללי של שנות השמונים, ובסופו של דבר התפוגג לשמלת הבטון והמלט של הטרמינטור.

לפני שנים רבות שכנעתי את מורי לאומנויות לחימה פיליפיניות לפתוח כיתה לחנונים. "כולם הרי רוצים להיות אינייגו מונטוייה", מי בגלוי ומי בסתר. וכך נפתחה לה כיתת ארניס שהוקדשה רק ללהבים – לא למקלות, ולא ליד ריקה. זה היה הצלחה פנומנלית – הגיעו כתריסר איש. מתוכם היום, כמה שנים טובות אחר כך, לפחות 3 מאותם תריסר כבר חגורות שחורות, בשיטה המלאה.

בדרך חזרה מאימון היום, שמתי לב להתקהלות בכיכר רבין. אחת התכונות שלי, מלבד מראי המצודד והנטייה לחצוץ שיניים עם ג'ק של משאית, היא לשים לב לדברים. אני לא יודע אם זה כל כך "לשים לב" כמו "זה קופץ לי לעין", אבל יש גבול לכמות הדברים שאפשר להאשים בהם את ה-ADD. אני שם לב כששירים מתחלפים, או שם לב לזה שהדירה שמוהינדר סורש ומאט פרקמן (ההופך, בגמלוניותו, לדמות החביבה עלי בסדרה) גרו בה ב"Heroes" היתה דירה 613, שמא על סמך התרי"ג מצוות. אז בטח ששמתי לב להתקהלות בכיכר רבין, שהתבררה כסוג של honeypot. סיר הדבש המדובר הוא מונח ידוע בתחומי אבטחת מידע שונים, והרעיון העומד מאחוריו הוא הרעיון הקלאסי של המלכודת. אנחנו נפתה אנשים תמימים במשהו (נגיד דבש, או פורנו), ובתמורה נעשה להם משהו (נדביק אותם בתוכנות מרושעות, או נכתוב עליהם ספר ילדים). הדבש, במקרה הזה, היה פריסטייל ראפ וקצת ברייקדאנס, בעברית. התשלום הגיע בצורת הטפה על "התו החברתי" מבחורה בעלת העיניים היפות ביותר שראיתי זה זמן רב. יש דבשים גרועים יותר.

מה שמשעשע בכל הסיפור, הוא שבעוד שאני שמתי לב להתרחשות, שנראתה לי מוזרה וקראה לי לבוא, לאף אחד מהאנשים איתם באתי במגע במהלך הנסיעה מפארק הירקון ועד רחוב רש"י, לא נראה מוזר שאני מסתובב עם חרב על הגב.

תבינו: היה זה יום יפה, ולכן החלטתי לנסוע לאימון שלנו, המתרחש בפארק הירקון, על אופני. רק שהציוד הנדרש – מקלות, סכינים, וחרב קצרה המכונה בולו, מסרב להכנס לכל תיק שהוא. הפתרון הנכון היה לזווד את אופני במקלות, לתחוב את הפגינות והמוך לכיסים, וכך נשארה רק סוגיית החרב.

למרבה הפליאה, כנראה שמישהו בחברת התיקים הסאן-פרנסיסקואית Timbuk2 כבר נתקל בבעיה של "איך אני מסתובב עם חרב ואופניים" בעבר, אחרת איך אפשר להסביר שהריפוד שעוטף את הרצועה של התיק מאכלס בתוכו באופן כה מדוייק ונוח חרב בולו פיליפינית?

וכך, כשאני מצויד במראה סמוראי עירוני מודרני, יצאתי לי לדרכים. אולי זה בגלל שאנחנו בתל אביב, תיאוריה שחבר אחד העלה, ואולי זה בגלל שלרוב האנשים לא איכפת או שהם לא שמים לב, או אולי אנשים עם חרבות על הגב זה משהו שרואים כל יום. אין לי הסבר משכנע באמת, אבל משום מה כווולם הצליחו לא לשים לב. כנראה שאם אני רוצה לבנות honeypot משלי, צריך להתאמץ קצת יותר. מישהו יודע איפה יש קופים קטנים ומאולפים?

במחשבה שניה, אולי כולם כן שמו לב והגיעו למסקנה שעדיף לא להעיר. זו גם אופציה.

(לא בתמונה: דבש)

שיר אושר

אנחנו מונחים על העוגה
כמו בובות חתן וכלה
גם אם תבוא הסכין
ננסה להשאר באותה פרוסה

(רוני סומק, ותודה למחלקת התברואה של עיריית תל אביב.)

אני לא מכאן

בעקבות חיפוש מים, כבדואי משרדי רמת-גני, הגעתי לאתר של מי עדן. וחטפתי חורפה.

הסרטון שמוצג שם, שהגו באומן בר ריבנאי, הביא לי את החורפה. לא היה שם שוט אחד, אפילו לא אחד, שהרגיש כאילו הוא צולם בישראל, יועד לישראל. החזון של האנשים המאושרים, החתולים המאושרים, הילדים המאושרים, היה כולו, החל מהשמים שמאחורי האיש שרץ, דרך הבתים שבהם אנשים מתעוררים וכלה במזג האוויר וזוויות האור, כולו לא מכאן.

יכול ליהות שיש פה אמירה פוליטית חתרנית: המעיין של מי עדן נמצא בגולן, וייתכן ומנהליו מנסים לרמוז לנו שהגולן הוא לא בישראל, ולכן אין טעם להביא תמונות של הנייטיבז. אבל יש לי חשש כבד שלא בזה דברים אמורים.

בישראל היתה תזמורת פילהרמונית כעשור לפני שהיתה מדינה, לשמחת הייקים. אני מחבב מוזיקה קלאסית עד מאוד, אבל אני גם מודע לאיפה אני יושב. בלבאנט. אני לא מצפה להסתובב עם גלביות וגמל, אבל אני גם לא רוצה שהחזון הנחשק שלי יהיה חזון הפרברים האמריקאי שמי עדן מנסים למכור לי. השלום שמתחיל מבפנים הוא לא רק סיסמה נבובה של שרי אריסון. הדיסוננס הזה בין המחשבה שכאן זה אירופה ובין איפה שאנחנו באמת הוא אחד מהשורשים לסכיזמות שמלוות אותנו. הסכיזמות בנינו ובין שכננו, והסכיזמות בנינו ובין עצמו והן ימשכו כל עוד נחשוב שאנחנו נראים, או אמורים להראות, ככה.

דיכאון

מצאתי את עצמי עובר על רשימה ארוכה של זיכיונות (Franchise) שאפשר לקנות, באמריקה. החל מזיכיון לבורגר-קינג, דרך לחנות "הכל בדולר", וכלה בזיכיון יוקרתי המאפשר לך להיות יועץ לעסקי הזכיינות. נשבע.

The franchise and the virus work on the same principle: what thrives in one place will thrive in another. You just have to find a sufficiently virulent business plan, condense it into a three-ring binder — its DNA — Xerox(tm) it, and embed it in the fertile lining of a well-traveled highway, preferably one with a left-turn lane. Then the growth will expand until it runs up against its property lines.

In olden times, you'd wander down to Mom's Cafe for a bite to eat and a cup of joe, and you would feel right at home. It worked just fine if you never left your hometown. But if you went to the next town over, everyone would look up and stare at you when you came in the door, and the Blue Plate Special would be something you didn't recognize. If you did enough traveling, you'd never feel at home anywhere.

But when a businessman from New Jersey goes to Dubuque, he knows he can walk into a McDonald's and no one will stare at him. He can order without having to look at the menu, and the food will always taste the same. McDonald's is Home, condensed into a three-ring binder and xeroxed. "No surprises" is the motto of the franchise ghetto, its Good Housekeeping seal, subliminally blazoned on every sign and logo that make up the curves and grids of light that outline the Basin.

היתה לי פעם חברה שאהבה תאגידים. סבא שלה ייסד אחד, אתם מבינים, והיא גדלה עם ההנחה המוקדמת שתאגידים זה אחלה, גדול זה אחלה, חזק זה אחלה. בדומה להנחה ההפוכה שבה גדלים היום תינוקות ניאו-מרכסיסטיים, שתאגידים זה רשע, שגדול זה רשע, שכוח משחית. אל מול אמונות הילדות האלה, אני ניצב מול רשימת הזכינויות האלה ומתעצב לי. אני מתעצב כי מעבר לאבחנותיו החדות כתמיד של סטיבנסון, היא מייצגת את סוף הדמיון, את סוף ההעזה, של האדם. יש לי קצת כסף – קיבלתי ירושה. לא משהו ענק – כמה עשרות אלפי דולרים. אולי מאות? אני לא אנסה לחשוב על עסק מגניב בעצמי, על איך לעשות אותו, על איך לשווק אותו, על איזה מנות אני רוצה שיהיו בתפריט. אזמין לי עסק מוכן, עם הוראות. הכל כתוב. אי אפשר לטעות. לא צריך להעז, לא צריך לדמיין. הפרדוקס הגדול שדווקא היד הנעלמה, השוק החופשי, הוא שהופך אותנו ליצורים המוגבלים ביותר, המדוכאים ביותר, כששיא האירוניה קבור בכך שהסוהר הוא לא הסיקוריטטה או מיניסטריון האהבה האורווליאני, אלא האדם עצמו, את עצמו.

ריו סמבה

בעקבות ההופעה המשובחת של עלמה קלמה אתמול…

ריו סמבה

בוא לריו, הו בוא לריו.
גדל שפם ושנה ת'ביו.
כאן העני מתענה, העשיר מתעשר,
כאן כל דוד זקן הוא שטורמבאנפיהרר

בוא לריו, הו בוא לריו.
אין עוד עיר עם כזאת אנרג'יו.
יש טלפונים של סימנס ואפילו יהודים
נוהגים בפולקסוואגן כמו משוגעים.

בוא לריו, הו בוא לריו.
כאן שולטת אוראניה, בלי שמץ קליאו.
הבתים סטייל קרבוזיה – כוורת-עם-וופלה,
רק שאי אפשר להאשים שוב את הלופטוואפה.

בוא לריו, הו בוא לריו.
כאן כל ציפור שיר שרה "הו-סולו-מיו."
גם דגים שנתפסו ואווזי-שלג גאים
בפורטוגזית, כאן, בימות הגשמים

בוא לריו, הו בוא לריו.
כאן עולם השלישי אז קוראים עוד את ליאו
טרוצקי, גאוורה וסירנות נוספות;
אבל הפיגור חוסך מהם טילים בממגורות

בוא לריו, הו בוא לריו.
אם תבואו בדואו אולי תלכו טריו.
אם תבוא לבדך תעזוב עם "כאילו"
במחשבותיך, כערכו של קורזרו.

(יוסף ברודצקי, 1978. תרגום: ט. גוטמן). למי שמעוניין במקור

להמשיך לקרוא ←

קורות ממלכת עילם

מחבר: טל גוטמן