1. אני גר ליד שינקין כבר כמעט חמש שנים ומעולם לא ישבתי בקפה תמר. כמו הקרחונים בניו זילנד, או כל מני חיות באפריקה, גם כאן אני לא יודע כמה זמן עוד יש לקפה הזה להיות. אין לי סנטימנטים אליו. לא גדלתי בו, ולא העברתי בו את ימי השישי שלי. אני מניח שיכולתי, אם רציתי, לנסות להפיח בו את הרוח המיוחדת, שהופכת את מה שנראה לי, מתבונן מבחוץ, כאוסף של כיסאות פלסטיק, שולחנות פורמייקה, ואוויר ספוג בנוסטלגיה, למשהו אחר. אני טוב בדברים כאלה. משום מה, זה לא חסר לי.

2. בדיוק כמו בתים נעולים ונטושים שמשובצים ברחבי לב העיר, ואיכשהו זוכים מאיתנו להתעלמות מעין, כך איכשהו קפה תמר לא נכנס לזווית הראייה שלי. כשיעל סיפרה לי על התוכניות להקים סקווט בשינקין, לא הצלחתי להבין איפה בכלל יש מקום. כשהיא אמרה שיינקין-פיירברג, עדיין לא הצלחתי להבין איפה. הבניין שבו תוכנן הסקווט היה בניין נטוש באמצע שיינקין. גודל האוקסימורון לבדו גרם לכך שהוא פשוט לא ירשם בתודעתי או בזכרוני.

3. ליגאל בשן היה פעם שיער.

עידוק תפס אותי ואת ג'וני במצב רוח שתוי, מבצעים קלאסיקות אייקון. איכות ההקלטה גרועה, אבל הוויסקי היה טוב.

עומר דיקמן החליט שמישהו מאיים על רגישותו והמיוחדות שלו אם מתארגן לו ערב לזכרו של אליוט סמית', שכולל כחלק מהליין-אפ של כ-14 זמרים שונים, גם את (רעשנים כמו של המן) נינט טייב(!). אויה!

לשם גילוי נאות: נטע אביב, המארגנת של הערב היא חברה טובה שלי, ועבדכם הנאמן כנראה גם ישיר בו, יחד עם יוסף סוויד מ"חם ומחמם בום", את "Say Yes".

אבל גם בלי הקשר הזה, כתבה מהסוג שעומר פרסם בוואלה תרבות היתה מוציאה אותי מדעתי. הקידוש הזה של ה"אחר" של ה"דחוי", וסלידה אוטומטית מכל מה שפופולארי ומיינסטרימי, מזכיר לי את אותן נערות גותיות שלא משנה מה, ישנאו את בריטני ויעריצו את טים ברטון/להקת מטאל/משהו דחוי שאפשר לשים על פוסטרים אחר. אל תבינו לא נכון. אני רחוק מלהיות נציג המיינסטרים. אין לי טלוויזיה בבית, אני חנון מדופלם עם המון פז"מ של להסתובב ביערות מחופש לטרול, וכן הלאה וכן הלאה. מצד שני, בדיוק כמו היחס שלי לאלוהים, גם היחס שלי למיינסטרים הוא לא סלידה אוטומטית. המיינסטרים משפיע עלי, פשוט לא מאוד.

לעומת זאת, גם עומר דיקמן וגם הנערות הגותיות מונעים לחלוטין מתרבות המיינסטרים. כמו ילדים בני 4 שיעשו ההפך מכל מה שתגיד להם, גם דיקמן וגם הנערות מבינים מה הוא המיינסטרים, וסולדים ממנו, לא משנה מה – העיקר להשאר מיוחד.

לא משנה שרוב האמנים שמופיעים בערב הזה – הדרה לווין ארדי, שי נובלמן, יוסי סוויד, ועוד הם אמני אינדי שעבדו ועובדים קשה במשך שנים כדי לשרוד בסצינת המוזיקה הישראלית – אמנים בעלי אמירה וקול משל עצמם. לא משנה שלפעמים גם דברים כמו "כוכב נולד" יכולים להוות קרש זינוק לאמנים מרשימים (ומי שלא מוכן להקשיב למרינה מקסימיליאן בלומין רק בגלל שהיתה בכוכב נולד – מגיע לו). העיקר שאפשר להיות שנונים ומיוחדים ולועגים וציניים כי מישהו פתאום נוגע במוסיקה שעומר דיקמן שומע כשהוא בוכה בלילה, ורוצה שגם אחרים יהנו ממנה.

חס וחלילה שנינט תברח מההגדרה הכל כך נוחה שהעומר דיקמנים של העולם שמו אותה "מפלצת רייטינג מרוקנת". חס וחלילה שנצטרך לשפוט דברים על פי מה שהם, לבחון אותם מחדש מדי פעם. אנחנו יודעים מאיפה הגעת, כפרה-קריית-גתית, ואיך עלית למעלה, ואין שום סיכוי שנכניס אותך לקודש הקודשים ה"אלטרנטיבי" שלנו. כי אם לא נוכל לצחוק ולהתנשא עלייך וכמותייך, מה ישאר לנו מהזהות שלנו?

"מעריצות של נינט… ילדה בת 12 עם טייטס ופוני" – חס וחלילה שהיא תחשף למוזיקה של אליוט סמית. חס וחלילה. איך עומר דיקמן יהיה מיוחד אם כל ילדה בת 12 תוכל לשיר את "miss misery"  או לזמזם את "son of sam"? 

כשאני מסתובב בפסטיבל אייקון, או יותר מזה – קורא בעמוד הראשי של "הארץ" כתבה שמתלבטת אם ללכת אליו או לפסטיבל הסרטים של חיפה – אני מתמלא בגאווה. לא כי הסרטים באייקון כולם טובים, אלא כי משהו שאני אוהב וחושב שהוא טוב, ולא זכה להערכה מספיק, פתאום נחשף עוד קצת לציבור. עומר, אליוט סמית' והמוזיקה שלו לא יעשו פחות נוגים, עצובים או יפים אם עוד אנשים יחשפו אליהם. די, די. אל תבכה.

הבנתי שההתהלכות ברחובות תל אביב בעת יום כיפור, היתה בעצם סוג של הצצה למציאות אלטרנטיבית, שבה במדינת ישראל ישמרו שבת. מכוניות לא ינסעו על הכבישים, אנשים לא יפתחו טלוויזיות בקול רם, ילדים יסעו  באופניים. הכל סגור, מלבד שירותי חירום.

אני לא יודע אם הייתי בוחר את זה כמצב תמידי, אבל יש בזה משהו. אוויר נקי. אין רעש. הולכי הרגל מסתובבים על הכבישים, עושים להם ריקליימינג.

למען הסר ספק, ספק שעשוי להתעורר מקריאת פוסטי היידישקייט האחרונים שלי, אין לי שום רגשות או חסכים דתיים. אני לא מתחבר לאבינו שבשמיים או אימנו שבאדמה. אני לא סולד מהם או מפחד מהם, רגשות שבמבט קרוב יותר, בעצם קצת דומים לאהבה (עיין ערך אחוז ההומואים הלטנטיים בקרב ההומופוביים הקיצוניים) – זה פשוט ממש לא הקטע שלי. אבל דווקא בשמירת שבת יש קטע. זה כאילו מישהו חכם בשלב מסויים הבין שחייבים, חייבים יום אחד שבו פשוט לא עובדים. לא משנה מה. ומאחר והוא ידע כמה תחמנים אנחנו, האנשים, הוא עשה הגדרה כל כך רחבה של "עבודה", שאותה אסור לעשות, שפשוט לא תהיה ברירה לאדם אלא לנוח.

מנוחה זה דבר חשוב, אבל לא דחוף, ולכן, כמו כל הדברים החשובים אך הלא דחופים, היא נוטה להשכח ולהדחות. מי שחשב על רעיון השבת, כאילו בא ואמר "תקשיבו: אני יודע שאתם חושבים שאתם יודעים מה טוב בשבילכם, אבל א. אני לא בטוח שאתם צודקים וב. גם אם אתם צודקים, קורה יותר מדי פעמים ששיקול הדעת שלכם לא לעניין. ולכן, ואני יודע שאתם לא תאהבו לשמוע את זה, בתור מישהו שמבין טוב יותר בשבילכם מה טוב לכם, אני מוריד פה הוראות מאוד לא גמישות, כדי שאי אפשר יהיה לעשות להן יותר מדי hacking. שיהיה לפחות מופע אחד של מנוחה שלא ישאר ברביע ה'חשוב לא דחוף', אלא יהיה תמיד ב'חשוב דחוף'. חשוב שתנוחו. אז תנוחו."

דרך אגב, יש את הטענה הנגדית של "כן כן, זה חשוב יום מנוחה, אבל שכל אחד יקח מתי שהוא רוצה, ולמה מכריחים אותי בשבת". זו טענה מעניינת. התשובה אליה מבחינתי היא ברורה מאוד: כשיש תקן אחד להשוות אליו, מאוד ברור מי מיושר ומי לא, ולכן היכולת לאתר פאשלות ולטפל בהן, קלה יותר. כשכולם לוקחים חופש באוגוסט, כל אוגוסט, קורים פחות מקרים של אחד שכל הזמן רוצא לצאת חופש במהלך השנה וכל פעם, איכשהו קופץ בלת"ם והוא נאלץ לבטל את החופשה שלו.
האם אני מתחיל לשמור שבת בזמן הקרוב? לא. אף פעם לא הייתי טוב עם סמכות – אני לא איש של עול. אבל ככל שהלחץ גדל יותר בחיי, בעבודה, ככה אני מבין כמה חשוב לדעת לקדש את החופש, ולהבדיל את הקודש האישי שלי, מהחול.

אחת מהתפיסות המעניינות של מערכות GIS, מערכות מידע גיאוגרפיות דוגמאת "google earth", היא תפיסת השכבות. כשמסתכלים על מפה בגוגל-ארץ, נגיד, אז אפשר לבקש שכבות שונות. שכבה טופוגראפית, ושכבה של צילום לווין, ושכבה של חנויות, ושכבה של כבישים, וכן הלאה וכן הלאה. כמו שמוסיפים, ככה גם אפשר להוריד.

בערב יום כיפור, שכבות נופלות מתל אביב. שכבת ההמולה העירונית. שכבת המכוניות. אבל יותר מעניין – שכבת השירותים. נתקעת בלי מלפפונים חמוצים וממש בא לך בשתים בלילה. אין. אתה רחוק ועייף ואין לך כוח ללכת – חבל. פגשת בחורה נחמדת ובא לך להזמין אותך לעלות לדרינק אבל אין לך אלכוהול בבית – תתאמץ לדבר יפה. נכון, אנחנו עדיין לא חוזרים לימי הביניים. יש תאורת רחוב, וברור שכל השירותים החיוניים נמצאים שם, למקרי חירום. אבל עדיין מעניין לראות את השכבות נופלות.

מעניין לראות גם מה נשאר כשם, כשמורידים אותם, מה בדרך כלל מסתתר מאחורי ההמולה, ופתאום נראה לעין. בהעדר התעסוקה, כל העובדים הזרים צובאים על רחובות עירם המארחת, ובהעדר ההמולה, הם גם נראים לעין, בולטים על רקע רוכבי האופניים ולובשי הלבן. הקבצנים וההומלסים, שנגמר מסביבם היום, והם נשארים אחרונים ברחוב.

לא היו הרבה מקומות שרציתי לבקר בהם פחות מסיני. אני דוב, כאמור, וככזה סובל מחום. אני לא איש של ים, אני לא אוהב לשבת במקום ולא לעשות כלום. רק המחשבה על זה משגעת אותי. ובכל זאת, בדיוק לפני חמש שנים, בהחלטה ספונטנית של רגע, הצטרפתי וצירפתי חברים יחדיו, והדרמנו בנסיעה לילית מהממת, כל הדרך ממרכז תל אביב אל מסוף טאבה, לאחד מהשבועות הנהדרים של חיי. כל פעם שיורדים את ירידות סדום אני נזכר בפעם הראשונה שירדתי אותם, בצבא, עם טרמפיסטים בדרך לריינבו, Dead Can Dance ברקע, והירח הכי גדול שראיתי מימי תלוי באוויר. ירח ענק, תופס חצי פריים.

זה מדהים כמה הזכרון שלנו מופעל חושים. צלילים, מראות ,ריחות. לאוויר היום בבוקר, גם בלב תל אביב, היתה איכות של סיני. לא השקט, ולא השלווה בוודאי. לא הריח של הים. אבל משהו בקרירות-שלפני-או-אחרי-חום, החזיר אותי לסיני. לחזור פיזית אני לא יכול, לא עכשיו ולא עוד הרבה זמן.

המודעות לכל זה התחילה כשקלטתי שאני שר את "עכשיו", של ג'וני שועלי. אחד מהשירים שעמיחי שר יותר בסיני, ויותר מששר אותם, ניגן את הריף המהפנט שלהם. יש כמה כאלה, ריפים, שלא צריך בכלל את המילים. לפעמים הן עוזרות, אבל אני יכול להקשיב רק לפריטה, במשך שעות. "עכשיו" הוא אחד מהם. Don't think twice, it's alright, של דילן, גם כן. הביצוע של שועלי בדיסק הוא מקסים, אין ספק, אבל לא באמת מתחרה בנגינה הנינוחה, העטופה בסיני, שעולה במוחי היום, כתגובה לרוח בוקר קרירה עם ניחוח קלוש של אוזון.

מוצאי שבת. השמש כבר שקעה, או אולי בדרך. יש אור של לפנות ערב, ורוח קלילה מנשבת בשדרות רוטשילד. באיום החמור ביותר על הדיאטה של תושבי רובע לב העיר, הסניף של הפיצה-א-טליו טוני ווספה, מוכרים פיצות שמתחרות, באמת, באלו של איטליה. ליד, ההמון נשפך מבית קפה חדש, שנפתח על הפינה המקוללת של מרמורק-רוטשילד, זו שאף עסק לא ממש ממריא בא. לפחות עד העסק הזה. אנשים אוכלים קינוחים ושותים קאווה, וברקע הרכב ג'אז-של-בתי-קפה מחליט לצאת מכליו, ומתחיל לנגן בלוז. כאילו מישהו הדליק את מרכזי הפאנן של כל יושבי הרחוב, בבת אחת כולם מתחילים לחייך. Come on, baby don't you want to go… to the to that same old place, sweet home chicago… לזמר יש מפוחית, וקול שנמתח עד גבולותיו, אבל זה לא משנה. הרחוב מתחיל לרקוד. יושבי הקפה נעים בכיסואותיהם, חלקם קמים, ורוקדים בספונטניות אנשים מתאספים מסביב, נעצרים, מצלמים. הביישנים פחות מתחילים לזוז. חלקם קצת, חלקם יותר. מדי פעם נשמעות קריאות עידוד.

אין כמו תל אביב. וגם אם יש, אז עדיין נורא כיף.