בניגוד לדעותיהם של כל מני יושבי בלוגים תל אביביים, אני בהחלט רואה את השכונות המזרחיות של תל אביב – עזרה ובצרון, כפר שלם, התקווה, יד אליהו וכו', כחלק מתל אביב. נכון, הם נמצאים באיזור שהיה מכונה בפירנצה "oltrarno", או במקרה שלנו "oltraayalon", קרי בצד "השני" של האיילון, הארנו הדליל ורב המכוניות שלנו, אבל מבחינתי הן עדיין תל אביב. הן תל אביב בדיוק בגלל שהן שונות באופיין מהאופי ה"אורבני/תל אביבי" שאנחנו כל כך אוהבים. הבניה הנמוכה ולאוו דווקא באוהואס, הרחובות הצרים, הסוסים ברחובות – הם תזכורת לזה שתל אביב היא לא ניו יורק, או לונדון או עיר מערבית אחרת. הן מזכירות לנו שהכל כאן פסטיש מטורף של המערב עם השאריות של הנכבה והעובדה שאנחנו גרים בלבאנט. אני לא אוהב אנשים שמתאמצים להיות משהו שהם לא.

הייתי, לפני שנה וצ'ופצ'יק, בטקס קבלת התואר של המרכז הבין תחומי בהרצליה. הילדים כולם לבשו גלימות כחולות וכובעים מטופשים, וכולם הרגישו מאוד כאילו הם בקולג' אמריקאי, עם נאומים ליברליים לפי מיטב המסורת.

קיבלתי בחילה.

ישראל היא לא אירופה, או אמריקה. חלק מתהליך ההשלמה שלנו עם עצמינו הוא להבין את זה. זה מה שיאפשר לנו להיות מדינה ולא אוסף איים לא קשורים. כל עוד נראה את עצמינו כמעוז המערב במזרח התיכון הלבנטיני, נישאר לא יותר מאשר ממלכת ירושלים עם נשק גרעיני.

ואף על פי כן, אולי באקט של אובר-גילמנאיות, אני תמיד תוהה האם החיבה שלי לשכונת המזרחיות היא לא גם סוג של אוריינטליזם. שזה שמגניב אותי שאנשים יושבי מחוץ לבית, ברחוב, ומדברים עם השכנים שלהם היא לא ליהוק של אותם אנשים נטולי מזגן לתוך הפנטזיה האקזוטית שלי, המונעת מרגשות אשם אשכנזיים? אם אני מוכן לעבור לתקווה, ולא סתם לבקר בה ולהיגנב? ואם כן –  זה לא יהיה סוג של ג'נטריפיקציה?

מזמן הבנתי שאני שה האלוהים. קודם כל, אני אוהב כבש. ומלבד זה, מאוד ברור שיש מידה מסויימת של חטאים שעליהם אני אמור לכפר, וכפי שהדברים נראים בזמן האחרון, הם יותר מאשר סך כל חטאי, מכובדים ככל שיהיו. ולכן, ילדים וילדות, כשאתם ישנים בבטחה במיטתכם, והבורא מחזיר נשמתכם לאפכם בבוקר, תדעו לכם שזה בגלל שאני סובל.
האמת, שהסבל הזה הוא נפלא. הוא סבל ממוקד, בחזית אחת, ובתמורה, אתה מקבל כל מני יכולות כמו החייאת מתים, ריבוי דגים ולחם, ותפקוד בצורה יוצאת מן הכלל בכל תחום מתחומי החיים.

הפונטיוס פילאטוס שלי הוא האיש אשר כונה בשנות השישים והשבעים "The Man" – יש לו משהו נגדי. הסטיגמטה (סטיגמטות?)שלי – מפולת בירוקרטית שהיתה קוברת גם את המעכר המשופשף ביותר. בשבוע אחד אני נאלץ להתמודד עם:
1. צנרת שיש לי מתחת לבלטות (ידעתם שיש כזה דבר בכלל?), שהוביל לכך שצוות של שלושה אינסטלטורים פרסיים הגיעו אלי הביתה, אחד כדי לעבוד, אחד כדי לפקח, ואחד כדי לשבת איתי, לשתות קפה ולדבר על השקעות במעו"ף. ברוטציה.
2. ביהמ"ש לתביעות קטנות ע"ש יוסאריאן, שמסרב להביא לי עותק של כתב התביעה שלי, שהם איבדו, כי הוא ארוך מדי, ואומר שהוא יוכל לעזור לי רק אם אני אביא לו את כתב התביעה, שהוא מסרב לתת לי.
3. משרד הרישוי, אשר מסרב בכל תוקף לשלוח את האגרה לטסט-שהייתי-צריך-לעשות-לפני-די-הרבה-זמן לכתובת מלבד הכתובת העלומה של אחותי, אשר נמצאת בהודו.
יו גט דה פיקצ'ר.
אבל מה זה לעומת היכולת להרבות דגים ולחם…

מצד שני, כאמור, כל **שאר** הדברים, נפלאים. אני כותב כמו מטורף, יוזם יוזמות מבריקות, מתקדם בכל מקומות העבודה שלי, פותח כיתת ארניס ברחובות בספטמבר, ואם הייתי לובש רק מעט יותר שחור, ייתכן ואנשים מהרחוב היו חושבים שאני נינג'ת-על ביונית.*

ככה זה כשאתה שה האלוהים.

* מיותר לציין שהמשפט הנ"ל הינו הטעיה לחדי העיין שבכם. אם אכן הייתי נינג'ת-על ביונית, אף אחד לא היה רואה אותי. ככה זה עם נינג'ות. (וכן, האתר הזה מצחיק בטירוף)

1. בפארק הירקון, עדיין דרומית לנחל, באיזור בבלי רבתי, מתקיימת לה בנחת ובשלווה ממלכת "סין הקטנה". ללכת שם, בעיקר ביום שישי בבוקר, מזכיר לך את התמונות שאנשים מצלמים מערים בסין. רק בלי הסינים. המון המון אנשים עושים אומנויות לחימה, משלל סוגים שונים. בין השאר, מתאמנת שם גם הקבוצה שלי. חוויה אורבנית, בסגנון קצת אחר.

2. היום התקיים לו ביה"ס הלילי הרביעי. מדובר באירוע קהילתי שמתקיים בביה"ס הפתוח והדמוקרטי "קהילה" בתל אביב, וכולל ארוחת ערב, הופעה וסדנאות בנושאים שונים. כדאי ומומלץ להרשם לאירועים הבאים.

3.  מישהו צריך לדבר עם החנות הזאת. ייתכן והם מתמחים בשמלות מכוערות וגיליוטינות?

(למען האמת, השמלה די משתלבת עם האובססיית Life On Mars שפיתחתי בשבועות האחרונים).

4. הלילה הלבן, ובכן… הרגשתי פספוס. אולי הנעליים הלא נכונות, אולי החום הכבד, אולי בגלל שמישהו החליט שלשים כתוביות באנגלית או עברית בסרט האילם הגרמני יהיה משעמם.