בהקשר לריכוז הבלוגים התל אביביים של יואב (תודה) ואהבתי העזה באמת לעיר…
הו תל אביב, עירי הסכיזופרנית.
עיר שמחפשת את עצמה בין בומבי לפריז
עיר שנעה בציר תמידי של קיום חד בין הבל חמסין מטושטש
לנשיכת מזגן. עירי שבה אני תמיד תייר. עירי שבה מדי פעם צצים מוכרי ערמונים פרסיים שקנו מכונות בזול ממישהו שפעם חשבת לעשות פה משהו אחר. הו עירי עם מגוון הארכיטקטורות, הכלואות בין פנטזיות בארוקיות על גרמניה ומרקש. הו תל אביב, שנעה בין תריסולים מלאי בקליפות גרעינים שחורים שהרוק התייבש על שפתיהם ובין לאונג'ים. בין בורקסים שעבר זמנם לניאו-פלאפלים עם עראק וסחוג ואשכוליות. תל אביב, העיר שבה הים הוא לא ים הוא בית קברות לבתי מלון. עירי שבה אני צועד וחוקי בסיסי הנתונים הבסיסיים חלים על פיצוציות בדיזנגוף. עיר של אוויר בוקר ואוויר לילה, עיר של ריח של רקב של פירות באושים שמכסים במרבד טמא את הרחובות בהם אתה צועד. לא עיר יחפה. לא עיר יחפה. הו תל אביב, שמשאירה בתוכה רסיסים של חלום כמו רסיסי פיגוע, רסיסים של הוסטלים ותיירים אוסטרלים שפעם ניקו פה בתים במסגרת חילופי הנוער הלא רשמיים, ומאז עברו לפראג או בודפשט או אמסטרדם. תל אביב של שינקין הלא משתנה באמת – הוא באמת לא משתנה, זוהי רק התפאורה בתיאטרון הבובות, ובקרוב יגיע הילד הקטן עם הכובע ביד ויבקש את המעשר הקטן שלו על ההצגה הגדולה מפלסטיק צבעוני ושקוף ולביבות בטטה שהרחוב ההוא עשוי ממנו. הו תל אביב של פקקי תנועה ומכוניות קטנות שעוקפות מהר, תל אביב עיר של הילדים שלא רואים את כל מה שמסביבים, כמו שילדים וקדושים צריכים, אך גדלים ומוטמעים לתוך כל זה. הו תל אביב של דוכן הוט-דוגס אחד שמעורר המולה. הו תל אביב של ירקון זנוח וישנוני, שמפתח מערכת יחסים ארוכת טווח עם מעטים אך נאמנים, ומעט סטוצים.

(2002)

עשר בלילה, רחוב תל חי, פינת עין-חרוד. בקצה, מתנשא לו מגדל דיזנגוף, מנצנץ בארכיטקטורת שנות השמונים החייזרית שלו, כאילו יצא מריבן.

מלבד העובדה שזה תמיד מפתיע לראות איך הדמיון הויזואלי שלי עובד (אותו דמיון ויזואלי שבגללו אני פשוט לא מסוגל לנווט בשום מקום – אני מוצא נקודות דמיון ביזאריות בין יותר מדי מקומות), ותמיד מפתיע לראות חלק מעולם פנטזיה בשכונה שלך, זה בעיקר הזכיר לי את הרומן האבוד שלי עם משחקי מחשב.

ריבן היה הקווסט האחרון ששיחקתי ברצינות, עם רגש, מסירות. היתה תחושה מסויימת ששם נגמר הקסם. בגילאי העשרה, הייתי נוהג לחלום שקן ורוברטה וויליאמס, המייסדים של סיירה און-ליין, מאמצים אותי. לקבוצה מבית הספר לחינוך סביבתי, שהגיע לביתי כדי לפגוש את "נציג תת התרבות החנונית", הסברתי שאמריקאים נוהגים לעשות הבדלה בין Geek, Nerd ו-Dork. בעוד שהנרדים שוקדים על לימודייהם ולדורקים יש בעיות בתקשורת עם הסביבה, הגיקים נוהגים לפתח עניין בנושאים אשר נחשבים לאיזוטריים על ידי שאר הסביבה, ו/או לפתח את העניין לעומקים עמוקים במיוחד.

כשהייתי קטן, הייתי גיק של קווסטים. ידעתי שמות של מלחינים, של מפתחי משחקים. זיהיתי ציטוטים ואינטרטקסטואליות בין משחקים שונים וחברות שונות (רק לא ידעתי שקוראים לזה כך).

היום, אני משחק Nethack.

וחולם על מני קאלברה.