Uncategorized

אדון האור

עצם הדיבור על המאבק לא להפוך לאל עשוי להשמע כתרגיל פומפוזי באהבה עצמית, אבל אני חושב שרבים יותר מאיתנו נמצאים בצומת הזאת ממה שאנו חושבים. זה מגיע במיוחד בכל מגע שיש לו ניחוח של חינוך והדרכה – עבודה מול צעירים, כגורם כריזמטי, או מבשר בשורה.

סיימתי, זה עתה, מחזור הנחיה ראשון בעבודתי. הילדים, תלמידי י' רגילים לחלוטין בהם אני מאוהב עד קצוות אוזני, התחרו בניהם בסוף מי אומר לי שלום אחרון, מי מחבק אותי אחרון. זה היה לי מביך. לאורך כל הקורס, חשפתי עד כמה רק ניתן היה את חולשותי האנושיות, את הכרס שצמחה לה, את חוסר הסדר הבסיסי וכתב היד האיום. זה עבד, חלקית. הם עדיין לא ממש מתורגלים בהפרדה בין המסר ומוסרו.

התחושה של להסתובב ברחוב ולדעת ששינית לכ-15 ילדים את החיים, ולו בקצת (אבל יש סיכוי שבהרבה) טוב יותר, מבחינת הטריפ, מרוב החומרים הפסיכו-אקטיבים שניסיתי בחיי.

אונייגין מיי טוכס

העבר הוא כבר היסטוריה
וכולנו כבר בשוונג
של רגרסיה וריפרוזה
(מילה שהמצאתי – לא ברור?)
רגשות – לא אוטומטים
מילים יפות, מוקפות באור
אך אבוי, הפרובלמטים
כשנכנס אל הסיפור
מין עיקש כזה לפתע
מילת "לאו" לא מקבל
כי מרגיש הוא, כן – חיבור
אל לבבה של מדמואזל
מדי פעם, היא סוגרת
את התריס והחלון
אך האמבטיה עוד נפרצת
לבחור יש כשרון!
הנחישות – איננה ערך
(למרות שצה"ל יפקפק)
אצלו הרי רגיש הברך
וכל "לאו" שלה דופק
גם את הברך, גם הלב
שגם כך הולם לאט
הרי כל מה שרצה
הוא לעשות איתה סלט!
(בבוקר, ערב – היא אוכלת?
נראה שרק במשורה)
אך בכל זאת היא עיקשת
"הלב שלי, אדון – סגורה!"
אוטומטים אוטומטים
הוא ממלמל מהשפם
יתכן שהיא נסגרת
בתגובות שלופות-שפן?
לא עוצרת לה לחשוב
אולי כדאי לשקול זאת שוב
להפסיד הרי מה יש לה
במקרה כל כך חמור
מקסימום שרפה עוד ערב
(וקריאת זה החיבור)
ואולי לא תתפתח
אהבה גדולה, תפוחה
ואולי במקום עוגת חתן
תצא צנצנת, עוגיה
ואולי – אין איש יודע
מלבד קב"ה, הכל רואה
כיצד, אם רק תהין
יגדל הלז ויתעלה
על מכשולי עבר – עבר הם!
והעתיד עוד לא ברור
לכן כולו רק מבקש –
תתיר במעט את השמור
ויקצצו בצל וביסלי
(הרי ביזאר הוא הסלט
כי המצב אינו כה דרסטי
והלו – לא ללא מוחלט!)
ויחלטו ביצה של עין
וישפתו את הקפה
(אצלו טבק כבר לא במודה
אצלה עוד כן הולך כזה)
ואולי יקחו רק פסע
בשביל נקי, חדש, יפה
עם פחות כותרות, היסטוריה
ויותר כוסות קפה.

Businessmen, they drink my wine, plowmen dig my earth

בקרן הרחוב שלי, הלך ונבנה לו בית. קצב הבניה, למען האמת, היה מרשים מאוד. משלד של בית ישן (ומי שמעוניין לראות קליפה, באמת קליפה, של בית מוזמן להמשיך ברחוב אחד העם, קצת אחרי שינקין, לכיוון הבימה), לבית חדש, רב קומתי ומעליתי, בחצי שנה לערך.

יש משהו מאוד… רך וראשוני בלינה של הפועלים, הבנאים. הם ישנים בבניין, מהרגע שהוא הפך לשלד, וגם עכשיו, כשהכל מחופה בשיש, והמזרונים שלהם עדיין זרוקים להם בדירות, בחדרים שעוד מעט ימכרו תמורת מאות אלפי דולרים. עוד מעט זה יהיה ביתם של תל אביבים עשירים. אבל עכשיו, זו עדיין ממלכתם של פועלים עזתים, או רומנים, או סיניים, אשר פורשים שם את השמיכה ואוכלים בבוקר את הלחם ולבן שלהם.

יהודה מרגוזה 36, אפריקה.

יואב הצליח לחלץ הקלטה מההופעה של מאקלה בפורים.

האיכות סבירה מינוס, אבל ממש שומעים אותנו שרים. זמן קצר אחרי זה, איבדתי את הקול. היה שווה.

הקטעים:

1. אין מה לאמר

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/1.einmalomar.mp3]
2. בלי שם

 

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/2.hakela.mp3]


3. ים

 

 

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/3.Yam.mp3]


4. אילתור

 

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/4.Improv.mp3]

5. חאובי גאובי

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/5.haubi.mp3]

6. ציפורים

 

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/6.Tsiporim.mp3]

This Little Light of Mine

עשר בלילה, רחוב תל חי, פינת עין-חרוד. בקצה, מתנשא לו מגדל דיזנגוף, מנצנץ בארכיטקטורת שנות השמונים החייזרית שלו, כאילו יצא מריבן.

מלבד העובדה שזה תמיד מפתיע לראות איך הדמיון הויזואלי שלי עובד (אותו דמיון ויזואלי שבגללו אני פשוט לא מסוגל לנווט בשום מקום – אני מוצא נקודות דמיון ביזאריות בין יותר מדי מקומות), ותמיד מפתיע לראות חלק מעולם פנטזיה בשכונה שלך, זה בעיקר הזכיר לי את הרומן האבוד שלי עם משחקי מחשב.

ריבן היה הקווסט האחרון ששיחקתי ברצינות, עם רגש, מסירות. היתה תחושה מסויימת ששם נגמר הקסם. בגילאי העשרה, הייתי נוהג לחלום שקן ורוברטה וויליאמס, המייסדים של סיירה און-ליין, מאמצים אותי. לקבוצה מבית הספר לחינוך סביבתי, שהגיע לביתי כדי לפגוש את "נציג תת התרבות החנונית", הסברתי שאמריקאים נוהגים לעשות הבדלה בין Geek, Nerd ו-Dork. בעוד שהנרדים שוקדים על לימודייהם ולדורקים יש בעיות בתקשורת עם הסביבה, הגיקים נוהגים לפתח עניין בנושאים אשר נחשבים לאיזוטריים על ידי שאר הסביבה, ו/או לפתח את העניין לעומקים עמוקים במיוחד.

כשהייתי קטן, הייתי גיק של קווסטים. ידעתי שמות של מלחינים, של מפתחי משחקים. זיהיתי ציטוטים ואינטרטקסטואליות בין משחקים שונים וחברות שונות (רק לא ידעתי שקוראים לזה כך).

היום, אני משחק Nethack.

וחולם על מני קאלברה.

אתגר נוצץ

האם יש, או ניתן לעשות, תבנית WordPress בצורת דף גמרא/Gloss נוצרי?

הטקסט במרכז, והפרשנות (הערות) מסביב?

זה מקושקש, אבל מגניב למדי…

עוד מחסום נפל

עוד מחסום בדרך למחיקה טוטאלית של כל מוצרי מייקרוסופט ממחשבי הוסר.

מסתבר שאפשר לגשת ל-VirtualTau, המערכת הלא מאוד ידידותית ומאוד לא תקנית של אוניברסיטת תל אביב, גם לא מאקספלורר. אמנם השוא"ש הוא ילד טוב מדי, שאמרו לו שאם פוגשים ילדים רעים שלא עומדים בתקנים של W3C עדיף שלא לשחק איתם, אבל אופרה יודעת להיות גם מנומסת וגם ערסית.

כל שנותר הוא לסיים את היום בנצחון נוסף של כוחות האור, ולחגוג אותו במערה החשמלית בקריאת "אובונטו, אובונטו, אובונטו!" המסורתית…

והמילה היא…

זה רק אני, או שייתכן והמילה שחוזרת על עצמה הכי הרבה במגזין "TheMarker" היא: TheMarker?

פלאים

בימים האחרונים אני אוסף לי פלאים, מהרחוב.

כל מני תמונות קטנות, אשר מרכיבות כבר זמן לא קטן את המציאות שמקיפה אותי. תריסים, טיח, גינות.

ברחוב החשמונאים, למשל, יש מטפס מדהים, שלא מחובר לקיר אלא בקצהו, וגולש כמו מגלשה מהקומה הרביעית למטה. ומישהו קטם כמה שיחים וצבע את כל הקצוות שלהם בכחול פלסטלינה.

הבניין של בנק הפועלים, ברחוב רוטשילד – שעות הדמדומים. כל החדרים עם החלונות הגדולים שפונים לשדרה מוארים – המון המון המון חדרים, ובכל אחד מהם יש מישהו, אנשים, שעושים דברים שאנשים עושים בבנק. כשמסתכלים על זה מרחוק, זה נראה כמו אופציית ה-Thumbnails – כשנכנסים לתיקייה עם המון תמונות, אז רואים גרסה קטנה שלהם, שיהיה מבחר. זה ככה, רק עם אנשים.

להבין את החיבור בין בתים – לצאת מהגריד של הרחובות ולהתחבר לטופוגרפיה הנחבאת של העיר.

Invtitaiton to a suicide

הו אלוהים. כמה זמן עבר מאז שניתחתי קטע מקור עסיסי והוצאתי לו את המיץ. לפחות שנה.

מסוג הדברים שמזכירים לך מדוע רצית להיות היסטוריון to begin with. המקרה המתועד הוא על אחד, Peeter Stubbe, שבמקרה, נוסף על תפקידיו השונים, הוא גם איש זאב/רוצח סדרתי/דון ז'ואן משפחתי. את חייו הוא גמר בצורה… לא כל כך נעימה (אך מאוד יצירתית, יש לציין), לאחר שבמשך עשרים וחמש שנה, כך הוא מתוודה לפני שמענים אותו, הוא אנס, רצח, אכל, גזל ובעל גברים, נשים, כבשים וטף.

 

לא נעים...

יש משהו כל כך מרענן, בתור מישהו שמתעסק בשנים האחרונות בעיקר עם טקסטים קלאסיים, בגמלוניות וחוסר הרהיטות הזאת, בנצרות שמלווה את הכל, בעובדה שזה לא טקסט קאנוני וגאוני. בעובדה שזה לא בלטינית. זה לא שחסרים בלטינית או יוונית טקסטים על בני בליעל. אבל בדרך כלל רוב (לא כל) מה ששרד כתוב טוב לאללה. לעומת זאת, טקסטים מימי הביניים, אלא אם כן הם כל מני דברים שכתבו אבלרדים או תומאסים או אוגוסיטנוסים למיניהם, הם לפעמים די מקושקשים. ופה חלק גדול מהכיף.

ובלי קשר לכלום – סופשבוע אחד, 400 שקל על דיסקים. קורה.

בשלל – 2 אלבומים של ג'ון זורן, יהודי מוזר. אחד מהם, הוא הפסקול לסרט (?) שכותרתו ככותרת פוסט זה. קצת פיאצולה, קצת טום וויטס, קצת מייק אולדפילד, קצת רעל.