Uncategorized

פלאים

בימים האחרונים אני אוסף לי פלאים, מהרחוב.

כל מני תמונות קטנות, אשר מרכיבות כבר זמן לא קטן את המציאות שמקיפה אותי. תריסים, טיח, גינות.

ברחוב החשמונאים, למשל, יש מטפס מדהים, שלא מחובר לקיר אלא בקצהו, וגולש כמו מגלשה מהקומה הרביעית למטה. ומישהו קטם כמה שיחים וצבע את כל הקצוות שלהם בכחול פלסטלינה.

הבניין של בנק הפועלים, ברחוב רוטשילד – שעות הדמדומים. כל החדרים עם החלונות הגדולים שפונים לשדרה מוארים – המון המון המון חדרים, ובכל אחד מהם יש מישהו, אנשים, שעושים דברים שאנשים עושים בבנק. כשמסתכלים על זה מרחוק, זה נראה כמו אופציית ה-Thumbnails – כשנכנסים לתיקייה עם המון תמונות, אז רואים גרסה קטנה שלהם, שיהיה מבחר. זה ככה, רק עם אנשים.

להבין את החיבור בין בתים – לצאת מהגריד של הרחובות ולהתחבר לטופוגרפיה הנחבאת של העיר.

Invtitaiton to a suicide

הו אלוהים. כמה זמן עבר מאז שניתחתי קטע מקור עסיסי והוצאתי לו את המיץ. לפחות שנה.

מסוג הדברים שמזכירים לך מדוע רצית להיות היסטוריון to begin with. המקרה המתועד הוא על אחד, Peeter Stubbe, שבמקרה, נוסף על תפקידיו השונים, הוא גם איש זאב/רוצח סדרתי/דון ז'ואן משפחתי. את חייו הוא גמר בצורה… לא כל כך נעימה (אך מאוד יצירתית, יש לציין), לאחר שבמשך עשרים וחמש שנה, כך הוא מתוודה לפני שמענים אותו, הוא אנס, רצח, אכל, גזל ובעל גברים, נשים, כבשים וטף.

 

לא נעים...

יש משהו כל כך מרענן, בתור מישהו שמתעסק בשנים האחרונות בעיקר עם טקסטים קלאסיים, בגמלוניות וחוסר הרהיטות הזאת, בנצרות שמלווה את הכל, בעובדה שזה לא טקסט קאנוני וגאוני. בעובדה שזה לא בלטינית. זה לא שחסרים בלטינית או יוונית טקסטים על בני בליעל. אבל בדרך כלל רוב (לא כל) מה ששרד כתוב טוב לאללה. לעומת זאת, טקסטים מימי הביניים, אלא אם כן הם כל מני דברים שכתבו אבלרדים או תומאסים או אוגוסיטנוסים למיניהם, הם לפעמים די מקושקשים. ופה חלק גדול מהכיף.

ובלי קשר לכלום – סופשבוע אחד, 400 שקל על דיסקים. קורה.

בשלל – 2 אלבומים של ג'ון זורן, יהודי מוזר. אחד מהם, הוא הפסקול לסרט (?) שכותרתו ככותרת פוסט זה. קצת פיאצולה, קצת טום וויטס, קצת מייק אולדפילד, קצת רעל.

נציג תרבות השוליים

אדר, ילד מקסים שפעם התאמן איתנו והסתובב בסביבתי, התקשר אלי אתמול, ולמרות מחאותי המקרקרות, הוא הצליח להעביר את המסר.

מסתבר, שביה"ס לחינוך סביבתי (?) בו הוא לומד מגיע לתל אביב לסדנה בת כמה ימים, שעיקרה "תרבויות שוליים". מטרת הסדנה היא אינטרוספקטיבית לילדים – ללמוד על עצמם דרך המפגשים השונים. אדר ביקש ממני להיות נציג תרבות החנונים. לא יכולתי לסרב.

אני מאמין גדול שחנונים הם אכן תרבות וכן, אפילו תרבות שוליים. היכולת להתעסק, והחל משלב מסויים ללא התנצלות, במשהו שהוא איזוטרי ולא מובן או מעודד על ידי החברה הוא לדעתי חתרני בדיוק כמו תיאטרון רחוב או מגורים בסקווט, גם אם פחות פוליטי. זה לא שאין פוליטקה בקרב חנונים. העניין הוא, שמאחר וככל הנראה בזמן הקרוב לא נראה חלליות, אקדחי לייזר וחייזרים על כדור הארץ (לפחות, עד כמה שאני יודע :)), חנונים מסויימים, מנסים לייבא את מה שאפשר מספרי המד"ב, אל המציאות. ולכן תראו מדי פעם זליגה של נגיד, ליברליות/ליברטרניות היינליינית לתוך ה"פוליטיקה" של חנונים.

החיבור בין פוליטיקה חתרנית, ובין חנונים עדיין בחיתולים. אפשר לראות את זה קצת בתת התרבות של תת התרבות החנונית המכונה "רוקי". הכוונה, כמובן, למופע הקולנוע, ולא למתאגרף המזדקן. ברוקי, בין השאר בגלל המסרים של הסרט, והן בגלל הפולחן ה"מוזר" שלו, מתפתחת תת תרבות עם סטנדרטים מיניים שונים לחלוטין, שגורמים להרמות גבה מכל מני אנשים. אחד הכוחות המניעים של זה, להערכתי, מעבר לחרמנות בריאה וכו', הוא מהאתוסים הבסיסיים שמוטמעים בכל גיק שהגיע לפרקו – אני עוסק כל חיי בדברים שמוגדרים כמוזרים ובלתי מובנים על ידי 99% מהאנשים שמסביבי, אז מה הבעיה בלנסות עוד משהו כזה?

הכל מתחבר, העיסוק בחנוניות, והעיסוק בהיסטוריה, על המדף התחתון הראשון שבסלון של ביתי. כשני תריסר גליונות של Wired, משנת 95 עד 98, בערך, חלקם אבדו עם השנים. מרתק, פשוט מרתק לקרוא את זה. גם כי הכתבות, בחלקן, עדיין מבריקות (Mother Earth, Mother Board כדוגמא קיצונית), אבל בגלל שזה מעניין לקרוא את זה מחדש בגיל 28, ולא בגיל 16, אחרי כמה שנים של הכשרה בצליחת טקסטים. רואים את כל המריחות, את כל העיגולים והבעות הדעה הסמויות, את הטכנו-אופטימיזם-הליברלי ולפעמים ילדותי שהיווה את האג'נדה של העיתון, וחלק מעולם האמונות שלי במשך כמה שנים. וכמובן, נורא נורא נורא מצחיק לראות שם את הפרסומות, נגיד ללפטופים עם Blazing Fast 133 Mhz Pentium MMX Processor!