מסורת, חניבעל לקטר והצעות נישואים

לפני שמונה שנים, נסעתי לפירנצה, ללמוד בישול. הייתי שם כמעט חצי שנה, והסיכום של המסע הקולינרי הזה התפרסם ב"מדריך גוטמן לגרגרן בפירנצה".

המדריך ההוא היה מסמך אישי, מלא בדחקות פנימיות, ולאחר שגיל חובב סרב בנימוס להצעה לקנות אותו ממני, פשוט שלחתי אותו לכל חברי ומכרי. משם הוא התגלגל הלאה, ומדי פעם עדיין אנשים יוצרים קשר לספר לי כמה הם נהנו ממנו.

לפני שבוע וחצי, נסענו לפירנצה, ליאת ואני. התרגשתי מאוד. התרגשתי כי זו היתה הפעם הראשונה שביקרתי בעיר מאז 2002, והתרגשתי מאוד כי תכננתי להציע לליאת נישואים על הפיאצלה מיכלאנג'לו, שמשקיפה על העיר, תכנון שיצא לפועל, לשמחתי הרבה.

One ring to... well, you know

לילה לפני שלח לי מייל עודד, קולגה לשעבר, וביקש את רשותי לפרסם את המדריך בבלוג האוכל החביב שלו, שפונדרה. תבינו – המדריך הזה נכתב לפני שמונה שנים. אם הייתי כותב לפני שמונה שנים את "מדריך גוטמן לגרגרן בתל אביב", אפשר היה להשתמש בו בתור מדריך לצייטגייסט של 2002, אבל ספק אם כמדריך אוכל.

עודד סיפר לי במייל שלו איך לפני שנה או שנתיים, הוא ניווט לפי המדריך, וחברה שלו צחקה עליו שהוא מחפש "חנות של פינוקיואים, שלידה פונים שמאלה", עד שהיא ראתה את החנות, הם פנו בה שמאלה, והגיעו ל-Vivoli, אחת מהגלידריות המשובחות בפירנצה.

בביקור שלי בפירנצה גם אני נתקלתי באותה חנות. כשאכלנו צהריים בטרטוריה השכונתית שלי, המלצרים היו אותם מלצרים. הדפסתי את המדריך, וניסיתי לבדוק מה רלוונטי עדיין. 95% מהדברים היו רלוונטים. כל המסעדות עדיין שם, כל המאפיות עדיין שם. זה מוזר, זה הזוי, זה מסורת.

באיטליה, ובאירופה בכלל, יש מסורות, דפוסים ושורשים כל כך עמוקים שאנחנו, בחברה הנוודית-אמריקאית שלנו, לא מסוגלים להבין. חלק מהמסורת הזאת היא מסורת תרבותית וחברתית, נגיד מעגלי האצולה השונים באנגליה, שלנו נראים כמו סנוביות אינפנטילית. חלק מהמסורת הזאת היא מסורת יצרנית. אומנים (Artisans), שמייצרים את הדברים שהם מייצרים (עור, נקניקים, רהיטי עץ), בצורה מסויימת, כאשר ל"מסורת" יש תפקיד לא פחות חשוב בתהליך הייצור מיעילות למשל, או אופנות.

פעם, ארטיזנים עשו כמעט הכל, כל מה שאנחנו לא רצינו לעשות. כשרצית בגד, הלכת לחייט. כשרצית לחם, הלכת לאופה. אני לא חושב שכל מה שהיה פעם היה טוב יותר. אני בטוח שהיו חייטים מחורבנים. אבל העולם היה מלא בדברים ייחודיים, שנעשו, בגדול, לפי הזמנה.

ב"חניבעל", סרט ההמשך האיום ל"שתיקת הכבשים", יש סצינה שבה דוקטור לקטר הולך לחנות בשמים בפירנצה, כדי לאסוף את הבושם או קרם הידיים הסצפיפי שהוא הזמין. הסצינה הזאת נחקקה בזכרוני, יותר מכל דבר אחר בסרט. יש בה המון כוח. יש בה המון כוח בגלל האקסלוסיביות של המוצר, אבל יותר מזה – יש בה המון כוח בגלל שמישהו מספיק בוטח בעצמו, מספיק מחובר למה הוא רוצה באמת, כדי להכנס ולהזמין משהו שהוא ייחודי לו, בלי שום קביים של מותגים.

אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו כל הזמן מפחדים להיות לא בסדר – לטעות, לפשל, לעשות את הבחירה הלא נכונה. ולכן, אנחנו נשענים על תעודות ביטוח – גורמי סמכות קולקטיביים שמבטיחים לנו שלא נפשל. ,למה לי להסתכן שהחייט שאבחר יהיה גרוע – אם אני רוצה את הטופ של הטופ אי פשוט אבחר בפראדה, או ארמני. אני לא יודע מה אני באמת רוצה, אבל חשוב לי שזה יהיה יוקרתי, שכולם ידעו שזה יוקרתי. קניתי רולקס. תעודות הביטוח האלה מגיעות בכל מני צורות – לא רק "יוקרה". חלקם מבטיחים לנו שלא נפשל כי מה שהם מוכרים לנו הוא "טבעי" או "עמיד בכל מצב" או "אותנטי".

הפחד הקמאי הזה, מה"פאשלה", הוא רק חצי אחד מהמשוואה. החצי השני הוא הפחד לדעת מהעצמי, מלדעת מה אני רוצה. אני, ולא המפרסם, המשפחה, הילדים בכיתה.

ברומא

האיום הגדול ביותר על תרבות הצריכה הוא התחזקות הקול הפנימי של אנשים. ברגע שהקול הפנימי של אנשים יהיה מספיק חזק, הם יוכלו להגיד "אני רוצה **כזה**, בדיוק **כזה**, שהוא רק שלי, ולא של אף אחד אחר. אני אדם ייחודי, ומגיע לי משהו שנעשה בשבילי". רולקס מייצרים בסך הכל כתריסר דגמים, ומוציאים מהמפעל כמיליון שעונים בשנה. מתישהו אשים יבינו שמדובר בתעודת ביטוח שהם לא צריכים.

להגיע לשם זה לא פשוט. תבינו, טקסים חשובים לי. אני מאמין בכוח ובהשלכות של סמלים וטקסים על החיים שלנו, ובדיוק בגלל זה, טקס חתונה חשוב לי. יכולתי להמשיך לחיות כל חיי עם ליאת – לעזאזל, אני מתכן לעשות את זה, אבל אני רוצה גם לערוך טקס ולחגוג עם אנשים.

ובנקודה הזאת, אני מבין את הפחד הזה, של לא לדעת מה אני רוצה באמת, ואיך לממש אותו, לנוכח רעיון החתונה. אפשר להכנע ולהזמין טקס מוכן – יהודי, נוצרי, הינדי, בהאי. אבל בדברים שהם מוכנים, אתה מתאים את עצמך למוצר, לא להיפך. מקסימום עושים לך מכפלת קטנה. בגלל שטקסים חשובים לי, אני רוצה אחד שיהיה שלי, אבל גם אני מרגיש את חוסר האונים לגבי "מה הרצונות האמיתיים שלי" שגורם לאנשים לקנות את הבושם של קלווין קליין במקום לרקוח אחד לעצמם.

נ.ב.

ואם במסורת עסקינן, אז היום הבלוג הזה בן 3, ואני מאוד שמח שהוא קיים, וממה שהוא. תודה לכם, הקוראים, שאתם חלק ממנו.

צדיקים, מלאכתם עשית בידי אחרים

חזרתי מרומא, ואני עדיין מעכל את כל מה שקרה שם. בינתיים, הפוגה פרנואידית קלה:

לפני כמה חודשים פירסמתי כאן את הפוסט "Fuck this, We're Going Amish".

חלק מהאנשים שקראו את הפוסט לא הבינו מה אני רוצה, מה החזון שממנו אני מפחד – ההפיכה של כל רגע בחיים שלי לאפיק פרסום.

אז תודה רבה לפרופסור ג'סי של, מאוניברסיטת קרנגי מלון, שפרט את התחושות שלי לחזון מדוקדק להפליא ומפחיד מאוד, למרות הנסיון העלוב לכסות אותו בעלה תאנה מוסרי בדקה האחרונה של ההרצאה. זה מתחיל להיות מפחיד בערך בדקה העשרים.

תוכנית מדיצ'י, חלק ב'

כפי שהכותרת מרמזת, זהו חלק ב' של הסיפור. את החלק הראשון ניתן לקרוא כאן.

וכך המשיכו החיים. לא ידעתי אם להאמין באמת לאלי, אבל משהו בשיחה הזאת נתן לי אישור להמשיך הלאה. ידעתי שזה בסדר לאפסן בצד את היומרות האומנותיות שלי, וללכת לעשות קצת כסף. התקבלתי למשרת קופירייטר במשרד פרסום. יש שיגידו שמכרתי את נשמתי לכוחות האופל, אבל היה בזה משהו כיף. מעבר לכסף, שהיה לא רע באותם ימים, היתה תחושה משכרת של "האנשים שקובעים איך המציאות נראית". עם כל הכבוד לפוליטיקאים, מה ששולט באמת בעולם זה כסף. ומה ששולט באיך שאנשים מתקשרים עם הכסף הזה, ברמה היום יומית של מוצרים ושירותים, זה אנחנו, הפרסומאים. או לפחות ככה אהבנו להגיד לעצמנו. והייתי טוב בזה. מקופירייטר זוטר הפכתי לפלנר בכיר, מאלה שתקשרים טוב גם עם אנשי הקרייאיטיב, ומשם לשותף (שוב) זוטר. החים זרמו, ואני וטליה התחלנו להנות ממנעמי הבורגנות. אלי עבר לירושלים, לטענתו בעקבות איזה עסק שהוא מנסה לפתוח שם, ולדעתי בעקבות איזו מישהי. שמרנו על קשר סביר, שהלך והתרופף, עד שיום אחד המזכירה שלי אמרה שמישהו חיפש אותי, מישהו שהתעקש, היא אמרה בהרמת גבה, לקרוא לי עמוצ.

תכננתי לחזור לאלי ישר, אבל איכשהו הכל נדחה עד הערב. רגע לפני שאספתי את הדברים לתיק, הטלפון צלצל שוב.

"עמוצי?"

"אלי! בדיוק תכננתי לחזור אלייך." שיקרתי בחינניות.

"עמוצ, יש סיכוי שאתה מגיע לירושלים בזמן הקרוב?"

"שום דבר מתוכנן, למה? הכל בסדר?"

"זה מורכב, עמוצי. אני יודע שזה קצת חריג, אבל היה טוב מאוד אם נוכל להפגש בקרוב."

"הכל בסדר, אלי?"

"הייתי רוצה להגיד שבסדר גמור, אבל אתה יודע מה אני מרגיש בעניין שקרים". היה משהו בקול שלו, איכות של אנשים שקשה להם לבקש עזרה, אבל יודעים שהם חייבים.

לי ולטליה היו תוכניות. איזושהי ארוחת ערב משעממת עם לקוח, ששמחתי לבטל.

"תן לי לעשות כמה טלפונים, אני…"

"מעולה! עשר וחצי ב'אוקיינוס'?"

קבענו.

אף פעם לא אהבתי לנסוע לירושלים. ולכן, כל פעם שנאלצתי בכל זאת, דמיינתי שאני נוסע סדרה של נסיעות קצרות שמחוברות בניהן. הנסיעה הראשונה היא מתל אביב לנתב"ג. אחר כך מנתב"ג ללטרון, מלטרון לתחנת דלק שאחרי שער הגיא, משער הגיא לאבו גוש, ומשם לירושלים עצמה.

יצא לי לאכול באוקיינוס כמה פעמים, בעיקר עם לקוחות, בעיקר עם נציגים מחו"ל של הלקוחות. תמיד ניסיתי להסביר להם שאני מרגיש תייר פה בדיוק כמוהם, באווירה הירושלמית עם ניחוחות אייל שני, והם תמיד הסתכלו עלי מוזר. אבל דווקא לראות את אלי במסעדה איכשהו סידר את התמונה. התיישבנו לאכול, דיברנו על דה ועל הא. למרות הזימון הדרמטי לירושלים, היה משהו מאוד נינוח בארוחה, כאילו שנינו בחרנו לשים את "הנושא" בקופסא, ולאכול ארוחת ערב טובה כמו זוג חברים. כשהגענו לשלב הקינוח, אלי התיישר. היה לו את המבט הזה של תלמיד שיודע שאחרי שעברו את כל המורים שאוהבים אותו, ההורים ביום הורים יגיעו גם למורה למתמטיקה.

"עמוצ, אתה יודע שאני עובד בשלוש שנים האחרונות על משהו שלדעתי יש לו פוטנציאל להיות הדבר הבא. השקעתי בזה את החיים שלי. חתמנו כבר על הסכמים עם משקיעים מיפן ומארגנטינה, ואנחנו מאוד מאוד קרובים ללממש אותם, רק שבזמן האחרון נתקענו עם איזושהי בעיה."

נתתי לו להמשיך.

"לפני שנה וחצי, קבלן משנה שלנו פשט את הרגל, פשוט נעלם עם הכסף וברח. בהתחלה חשבנו שנוכל להשיג חלק ממנו בחזרה, או שנוכל להתגבר, אבל זה פשוט הוביל לשרשרת צרותצרות רציניות. אני לא אלאה אותך בפרטים, אבל אנחנו על סף סגירה".

"אתה יודע שלא הייתי פונה אלייך אם לא הייתי עושה הכל כדי לפתור את זה בדרכים אחרות. הבנקים הפסיקו לתת לנו כסף לפני שלושה חודשים בערך. אני מישכנתי את הדירה שלי, ואם יאשרו לי את המשכנתא השנייה, אז נוכל לשלם משכורות החודש והצ'קים שלנו לא יחזרו. אני לא יודע מה לעשות, עמוצ. זה החיים שלי, הדבר הזה."

ברגע הראשון הרגשתי מופתע, אפילו קצת נעלב. כאילו כל הארוחת ערב הזאת, כל מצג החברות, היה שמוזינג, הכנה לשנור.

"על כמה כסף מדובר?"

הוא שתק. ראו שקשה לו. "אנחנו בחובות של בערך מיליון וחצי דולר. אבל כל מה שאני צריך זה מאתיים, שלושמאות אלף שקל כדי להיות מסוגל לעבור את הכמה חודשים הקרובים, עד שהחוזה עם הארגנטינאים ייחתם."

"אלי, תראה – אין לי את הסכומים האלה."

היה משהו נואש ומבוייש בו זמנית במבט שלו, מבט של מישהו שממש לא רגיל לבקש טובות או לגייס כסף, בטח להלוות מחברים.

"זה רק לחודשחודשיים. אני אהיה ערב לך אישית שזה יחזור."

"אלי, אני לא מפקפק בך לשנייה, אבל יש לפעמים סיטואציות שגדולות מאיתנו, כפי שאתה רואה." הקול שלי קיבל את תבלין ה"עמוס האיש שמבין בעסקים, עמוס השותף הזוטר".

"תן לי לדבר עם טליה ולראות כמה אני בכל זאת אוכל לעזור."

אני לא יודע אם אלי באמת ציפה לקבל רבע מיליון שקל בארוחת ערב הזאת, אבל הוא התעקש לשלם את החשבון, גם עלי, במחווה של קבצן אצילי ("עוד שלושמאות שקל לכאן ולכאן זה לא מה שישנה"). מאחר ומטרת השיחה מוצתה, אף אחד מאיתנו לא ממש התאמץ באופן מיוחד על מנת להמשיך אותה. עד שפתאום נזכרתי במשהו.

"תגיד, אלי – למה שלא תפנה אל הדוד שלך מקליפורניה?"

אלי לא הגיב.

"אתה זוכר? 'תוכנית מדיצ'י'?". ראיתי שאלי במצב רגיש ונסער, וניסיתי מאוד לא להשמע ציני או מפקפק בקיומו. פשוט הרגשתי שאם לאלי באמת יש דוד מולטימיליונר, יכול להיות שהוא יוכל לעזור לו יותר ממני.

"לא, עמוצ. לצערי זו לא אופציה."

"למה? אמרת שהוא מולטימיליונר, וגם ככה בעל נטייה לחלק כסף."

אלי לקח נשימה עמוקה

"לא, אני לא הולך לבקש ממנו דבר כזה.".

"למה?" ניסיתי לשמור על טון סקרן ואקדמי, אבל ניתן היה להבחין בנימה של תסכול וכעס.

"כי יש דברים שאני מעדיף ללהגיע קודם לרחוב ולא לעשות, שמבחינת הכבוד העצמי שלי עדיף שאני אמות לפני שאני אעשה."

"אתה מרגיש בסדר לבקש ממני אבל לא מהדוד המיליונר שלך?"

"עזוב, עמוצ, עזוב. אם לא מתאים לך אז זה בסדר גמור, אני מבין, ואני כבר אתסדר."

"תראה, אלי, אני באמת מנסה להבין את המצב כדי לעזור לך. אני לא מנסה להערים עלייך קשיים סתם."

"אז אם אתה באמת רוצה לעזור לי אז תאמין, פשוט תקבל את העובדה שמבחינתי זו לא אופציה לבקש את הכסף מהדוד שלי."

באותו רגע הבנתי שצריך להרפות.

"בסדר גמור, אלי, תרגע. תן לי לדבר עם טליה ולראות מה אפשר לעשות. אני בטוח שתצליח לצאת מהברוך הזה."

אלי חייך חיוך של הקלה, חיוך כנה של מישהו שרואה בפעם הראשונה שביב של תקווה אחרי הרבה מאוד חושך.

אומרים שכל כסף שאתה מלווה לחבר, עדיף להתייחס אליו כאילו נתת אותו, ומקסימום להיות מופתע לטובה אם מקבלים אותו בחזרה. במקרה של אלי, הופתעתי לטובה. חצי שנה אחרי שהלוותי לו את הסכום כסף זה (בעידודה הבלתי מסוייג של טליה, יש לציין), אלי החזיר לי כל אגורה, ועוד ניסה להוסיף כמה שקלים. לא הייתי מוכן לשמוע על זה. שבועיים אחרי, הוא צלצל בדלת, ושלף מהדורה ראשונה חתומה של עליסה בארץ הפלאות. כמעט התעלפתי. הרגשתי רע שעקצתי אותו על עניין הדוד שלו. ניסיתי לגשש בנושא, אבל אלי התעלם, והסיט את השיחה באופן אלגנטי חזרה לעכשיו.

כשטליה יצאה לשנייה מהחדר, הוא התקרב אלי

"עמוצי, ביקשתי ממך לשמור את כל הסיפור עם דוד שלי בסוד.". הצורה שבה הוא אמר את זה היתהזרה לכל הערב. זה היה מפתיע כמו לגלות טעם מתכתי באוכל – פשוט זר לחלוטין. הוא כנראה קלט את זה, והגניב חיוך מבויש. "בבקשה?".

הייתי רוצה לספר לכם שהכסף שהלוותי לאלי איפשר לחברה שלו להצליח מעבר לכל דמיון, ושהוא נהיה מיליונר. אבל לא. החברה של אלי יצאה מהמשבר, אבל המשיכה לשרוד – פה עסקה, שם עסקה. פשוט עם התנהלות עסקית קצת יותר שפוייה, שמנעה כל מני משברים כמו זה, לפחות עד כמה שידעתי. המשבר הזה דווקא תרם לקשר שלנו – מיסד אותו, למרות המרחק. לא היינו קרובים כמו פעם, אבל דיברנו כל שבועיים שלושה, ונפגשנו לפחות פעם בחודש. והחודשים הללו עברו מהר מאוד. הזמן טס כשנהנים, ולזמן טס יש השלכות.

5 שניות ביום ששעון מפגר נשמע כלום, אבל אחרי שנה, יהיה לכם שעון שמפגר בחצי שעה. אחרי חמש – שעתיים וחצי, שזה רחוק מאוד מאיפה שחשבת או רצית להיות. הריבית שנאלצתי לשלם על מכירת הנשמה שלי לעולם הזוהר נראתה חסרת חשיבות בשנה הראשונה, עד שהגיע היום שבו הריבית היתה גדולה מהקרן.

ישבתי שם באותו יום בארוחת בוקר, מול טליה ויעל, וניסיתי להראות נורמלי. התחושה היתה שכולם מסתכלים עלי, בוחנים אותי, לראות אם אני לא נורמלי, אבל אני התאפקתי יפה. בשלב מסויים טליה הפסיקה לסרק את יעל, הניחה את ידה על היד שלי, הסתכלה לי בעיניים ושאלה

"עמוס, אתה בריא?"

"אני לא יכול יותר, טליה, אני לא יכול יותר. אני לא יכול יותר." היה משהו מדיטטיבי בדקלום הזה. יעל ניגשה אלי, טיפסה לי על הברך, ונגעה לי בדמעות.

באותו רגע, כאילו התפצלתי לשני אנשים – אחד שמנסה לא לדקלם את "אני לא יכול יותר, טליה", כדי לא להפחיד את הבת שלו, והשני שמסתכל עליו מבחוץ, בתערובת של מבוכה ואמפתיה.

לא יצאתי מהבית שבוע. הרגשתי שאנילא יכול יותר – שאני צריך משהו מזוכך, משהו שלא מסתכל על השורה תחתונה, משהו שהוא נטול סימן דולר. אחרי שבוע, ניגשתי אל המחשב, והתחלתי לכתוב. כתבתי בשצף קצף, טחנתי את המקלדת. הם לא היו טובים, הדברים שכתבתי, אבל הם היו אמיתיים, הם היו שלי. הבנתי פתאום שאני לא הולך "להרפא" מהסיפור הזה, או יותר נכון שגם אחרי ש"אחלים", אהיה איש שונה מאוד ממה שהייתי.

שבוע וחצי אחרי אותה ארוחת בוקר, אלי הגיע לבקר. עדיין לא הרגשתי שאני יכול לעמוד בהפעלות עמוסות מדי, אז ישבנו באורנה ואלה, קרוב לבית. הזמנו לביבות בטטה ועוף בקארי ויוגורט. אלי סיפר סיפורים משעשעים על נסיעה שהיתה לו לקוריאה.

כשסיימנו לאכול, נהיה השקט הזה של אחרי האוכל, ואלי הסתכל לי בפעם הראשונה בעיניים.

"אז מה המצב אתך, עמוצי?".

משכתי כתפיים. משהו בי השתנה, וזה השפיע גם על הרהיטות, על החדות של התגובה שלי. לא כי לא יכולתי, כי לא רציתי.

"נראה לי שאני משתנה.".

שתקנו לעוד דקה ביחד. אל קם וחיבק אותי, מזיז כיסאות עץ צפופים ונשען קדימה בתנועה גמלונית.

"אלי, אני יכול לבקש ממך משהו?"

"בקש, עמוצ, בקש."

"אלי, אני רוצה להתחיל את תוכנית מדי'צי.".

אני לא יודע מאיפה זה בא לי. עד היום אני לא יודע מאיפה בא לי המשפט הזה. המחשבה על הדוד (הבדיוני?) של אלי ליוותה אותי מדי פעם, כמו משהו שמבליח בזווית העין, מאז שהוא סיפר לי עליו. אבל בין זה ובין לבקש

הרגשתי גוש התרגשות בגרון. אלי שתק.

"לא."

ידעתי שכאן זה נגמר. ידעתי שאם היה איזשהו סיכוי לקסם, לכך שהחיים כן יכילו איזשהו אלמנט הוליוודי, של נס, זה היה צריך להיות כאן. אבל הם לא.

"למה?"

"עמוצ היקר, אתה לא יודע כמה קשה לי להגיד לך לא. הלוואי ויכולתי להגיד לך כן, אבל זה עוד לא הזמן הנכון.".

הקול שלי קיבל את האיכות היבשה, השטוחה שהוא מקבל כשאני בסערת רגשות אמיתית, כאילו הקול חייב להתנתק ממרכזי הרגש, אחרת הוא לא יוכל להוציא מילים אלא רק יללות וזעקות.

"מתי זה הזמן הנכון?"

"עמוצ, זה לא הזמן הנכון.".

"לך תזדיין. אתה והדוד שלך.".

כשמישהו אומר לך "לך תזדיין" בקול שטוח, בעיניים כבויות, זה חותך הרבה יותר מכשמישהו צועק לך את זה.

"עמוצ, אני מבין שאתה פגוע, ושאתה צריך את זה עכשיו, אבל תאמין לי, זה לא ביכולתי לעזור לך. הלוואי וזה היה."

"אלי, יש לך 2 דרכים ללכת להזדיין. או על זה שסיבנת אותי במשך שנים על הדוד הפיקטיבי שלך, ושאתה ממשיך לסבן אותי עכשיו, או על האפשרות הלא סבירה שיש לך דוד אמיתי שיכול לעזור לי לחיות, לא פחות ולא יותר, ואתה משחק אותה קשה להשגה. כך או אחרת, לך להזדיין".

"אלי, למה שאני אסב…"

הוצאתי מאתיים שקל מהכיס, שמתי אותם על השולחן. לא חיכיתי לחשבון, לא הסתכלתי על אלי, אלא פשוט קמתי, והלכתי לדלת בצעדים המהוססים של מישהו שבילה שבועיים רק בבית שלו.

מה שתפס אותי לא היה הצעקות, אלא דווקא הגל ההפוך של השתתקות המסעדה, לנוכח הדרמה. אלי עמד ליד השולחן שלנו, ושידר.

"…ואתה יודע מה זה היבריס, עמוצי? זה כשאתה חושב שאתה גדול כמו האלים, או במקרה שלנו – גדול כמו העולם. כשאתה כל כך בטוח שאתה יודע איך העולם עובד, שכל דבר שמחוץ למסגרת שהצבת סביב המציאות, הוא בדיוני. אתה חושב שאתה יודע, מבין, שולט בעולם. ואז בא מה שקרה לך, ומראה לך מאיפה משתין הדג. ויכול להיות, תחשוב לשנייה אחת, שיכול להיות שאתה לא. אתה כבר קבעת את הסיפור – הדוד שלי לא קיים. הוא פנטזיה של אלי, שאלי סיפר לך מאיזושהי סיבה. אבל עמוצי, איך תכתוב ככה? איך תוכל לכתוב יותר מדמות אחת, שהיא אתה, אם לא תעקם את עצמך לחשוב גם על דברים שעמוץ לא מקבל? כל עוד לא תדע את זה, כל עוד לא תחשוב על האפשרות שהעולם הוא גם אחרת ממה שאתה בטוח שהוא נכון, בכל פעולה שאתה עושה, לא תוכל לכתוב. ודווקא בגלל זה אני לא מספר לך מי הדוד שלי, או מציג לך אותו עדיין, עד כמה שזה קשה לי, עד כמה שזה קשה לי לראות אותך ככה".

עמדתי שם, בדלת של אורנה ואלה. שלושים איש שקטים מסתכלים עלי ועל אלי, והסתכלתי לאלי בעיניים. הוא הסתכל לי חזרה, חזק עשר, עשרים שניות, ממשיך לשדר דרך העיניים..

בלעתי את הרוק. נשמתי נשימה ארוכה, הסתובבתי לדלת, ויצאתי לעולם.

ימי הרדיו

מישהי שאלה אותי לא מזמן מה אני עושה לכבוד וולנטיין. זעתי באי נוחות מסויית, ואמרתי לה שקצת קשה לי עם וולנטיין. "מה, בגלל שזה חג נוצרי?" היא שאלה. היא לא ידעה בדיוק עם מי יש לה עסק. הסברתי לה שזה ממש לא העניין הנוצרי, אלא יותר עניין התזמון. תקראו לי מוזר, אבל נראה לי ברור שאם אני חושב שהרעיון של לתת למישהו אחר לקבוע לך את לו"ז הטלוויזיה הוא מטופש, אז הרעיון של לתת למישהו להכתיב לך מתי להרגיש רומנטי הוא מטופש עוד יותר. תגובתה לנאום זה היתה להנהן בהסכמה, ולהתרחק בלי ליצור קשר עין מאיים.

כזה, רק עם תוכניות טלוויזיה במקום חתולים

עד לפני חצי שנה לא היתה לי טלוויזיה בבית, וגם עכשיו, כשיש, היא מחוברת רק ל-DVD. אני רואה סדרות וסרטים אמריקאים, אותם אני מוריד מהאינטרנט, המופיעים על מפתן ביתי באופן קסום ובלתי מוסבר, מסודרים בסלסלת קש חוקית לחלוטין. אני רואה אותם  מתי שאני מחליט, לא מתי שהטלוויזיה מחליטה. כתוצאה מכך, רוב הצפייה שלי בטלוויזיה מתבצעת במחשב.

צפיה דרך המחשב זה בעצם הגן עדן של אנשים עם הפרעות קשב וריכוז. כי אפשר לראות את הסדרה, ובמקביל לעשות עוד חמישים דברים באינטרנט. ויום אחד נפל לי האסימון: אני לא חייב לראות את הסדרה. כל עוד היא מתנגנת ברקע ואני יכול לשמוע אותה, זה מספיק לי לחלוטין. רוב הזמן אין לי צורך בתמונה הזזה.

Beware evil-doers, wherever you are!

סרטים, שליאת אוהבת מאוד, אנחנו רואים ביחד, ובטלוויזיה. רואים ביחד זה קצת ייפוי של המציאות.אנחנו מתחילים לראות ביחד, ואז אחרי רבע שעה אני נרדם, מתנצל, והולך למיטה. אני חושב מתוך ה-90 סרטים שראינו יחדיו בבית, נרדמתי ב-85. לראות סרט דורש גוש גדול של קשב ממוקד.

יכול להית שאנשים עם הפרעות קשב וריכוז צורכים מדיה בצורה אחרת. לא יכול להיות – בטוח. אז אולי השלב הבא זה שייצרו תוכניות שמביאות בחשבון שחלק מהדמוגרפיה שלהם זה אנשים עם הפרעות קשב וריכוז. איך זה יראה? זה יהיה קצר יחסית – כי סרטים זה ארוך, ואולי לא חייבים שיהיה בזה תמונה, כי גם ככה אנחנו גולשים במקביל. בקיצור, עברנו מעגל שלם: יש סיכוי שהדבר הבא בתחום הבידור לדור ה-ADD הוא תסכיתי רדיו.

The input is the message

פרופסור גבריאל וימן, מהחוג לתקשורת באוניבריסטת חיפה, נשאל, יחד עם שאר סגל החוג, עם מי היה רוצה לשתות קפה. התשובה שלו לא היתה מפתיעה, בהתחשב במקצועו (מרשל מקלוהן), אבל מה שהיה מקסים היה הפירוט: "הייתי גם מספר לו איך נסעתי לטורונטו, כסטודנט צעיר ותפרן כדי לשמוע הרצאה שלו. לא אני ולא אחד בקהל הבין הרבה מדבריו הדי מבולבלים אבל היה מעניין והוא היה מוקף, כגורו אקדמי, באלפי חסידים שוטים ונלהבים.".

באם חסידיו של מקלוהן היו או הינם שוטים, אני חושב שאין דוגמאו תטובות יותר לאיך "המדיום הוא המסר" מטוויטר, הפיד של פייסבוק והודעות SMS. אנשים מדברים על המהפכה הגדולה שבהפיכת כל פיפס בחייו של אדם לתוכן, שמשודר לכל העולם. העניין הוא, שהמהפכה הגדולה באמת, אבל באמת, עוד בדרך. מהפכת האינפוט.

אבן הרוזטה - כתיבה ללא רווחים

פול סנגר, היסטוריון של קריאה, טוען,  בסדרה של מאמרים ובספרו "The Origins of Silent Reading", שכשבעולם העתיק (המערבי, כמובן), אנשים קראו, הם עשו זאת בעל פה – באם בקול רם ובאופן ציבורי, או במלמול באופן פרטי. מתישהו בימי הביניים הדבר הזה השתנה. סנגר טוען שהשינוי הזה הגיע בעקבות שינוי הצורה בה טקסטים נכתבו, נכתבו פיזית.

בעולם העתיק, הטקסטים נכתבובלירווחביןהמילים. לטענת סנגר, השינוי בצורת הקריאה הגיע בעקבות התוספת של הרווח. הרווח מופיע לראשונה בטקסטים   באירלנד במאה השביעית, והמגמה נודדת ליבשת במאות שאחרי זה. הוספת הרווח שינתה משהו באופן הפיזי שבו אנשים קולטים ומעבדים את המידע, והובילה לקריאה דמומה. הקריאה "בלב" שינתה לחלוטין את עצם המושג "קריאה".  מדובר על סוג המהפכות הכל כך גדול, שאנחנו כבר לא מרגישים בהם, אך הן משפיעות עלינו בכל יום, למעשה – ממש ברגע זה, כשאתם קוראים את הטקסט הזה.

סטיב ג'ובס טוען שהאייפד הוא ה"דבר המהפכני ביותר שאי פעם עבדתי עליו", אבל אם הוספה של רווח בין אותיות על נייר יכולה לשנות צורת קריאה שונה, מה יקרה כשמישהו סוף סוף יעשה את הקפיצת מדרגה המתבקשת באיך שאנחנו הופכים את המחשבות שלנו לייצוגים גרפיים? המעבר מכתיבה בעפרון, לעט, לעט נובע, לעט כדורי, היתה הדרגתית. בחלק מהמקומות הרצף הזה קיים עד היום, נתיב חניכה כתיבתי. בבית הספר באנגליה בו למדתי היה ב-Desk מקום לכסת דיו, ואני זוכר את הפעם הראשונה (אך לא האחרונה, ע"ע ADD ואיבוד עטים) שהוכרזתי כילד גדול, והלכנו ל-W.H Smith לקנות לי עט נובע אמיתי, כדי שאוכל אחר כך לשכוח את הרפילים שלו במכנסיים שלי ולהרוס מכונות כביסה שלמות.

הקפיצה מעולם העטים והעפרונות לעולם ההקלדה והמסך –  על המהירות שלו, הסטנדטיזציה שלו, היכולת לנוע קדימה ואחורה ולשנות טקסט, הוא עצום, והוליד  צורות תקשורת-מבוססות טקסט שפשוט לא היו קיימות בעולם של כתב היד.

כשסיטב ג'ובס הציג את האייפון בפעם הראשונה, עם ממשק המולטי-טאצ' שלו, לרוב העולם נשמטה הלסת, ובמידה מסויימת של צדק. אבל בתכל'ס, מה שהיה באייפון, ויש באייפד, היה עכבר משוכלל. בכל הנוגע לאינפוט של טקסט, האייפון הציע לנו את מקלדת ה-QWERTY הישנה והטובה, רק על מסך מגע.

בינתיים אין בשורה גדולה בתחום האינפוט. אני לא יודע מה תהיה הקפיצה שתעשה את המהפכה. אני יודע להגיד שזה כנראה לא יהיה כתב יד, וגם לא דיבור. אפילו אם יציעו לי היום ממשק זיהוי דיבור מושלם, אני בספק אם הייתי מכתיב את הרשומה הזאת בקולי. סוג הקשר שיש לך עם טקסט שיש בהכתבה הוא פשוט משהו אחר מכתיבה שלו.

הגענו לשלב שבו הגודל של המקלדת הוא זה שמעכב את מזעור המחשבים. האנרגטיקה פחות בעייתית, הפלט פחות בעייתי (אפשר להקרין, באם על מסך ובאם ישר לעין). המקלדת, האינפוט. זה הבעיה. מתישהו, מישהו יפצח את זה. זה לא יהיה פשוט, יהיו מלחמות פורמטים ושיטות, אבל בשלב מסויים נמצא דרך (ישירות מהמחשבות? זיהוי תנועת אצבעות?) לקפוץ מדרגה באיך אנחנו כותבים. ויש לי הרגשה שהפול סנגרים של העתיד, עשויים לכתוב על הרגע הזה.

סיפורים קפואים, אגדות עם רוסיות, ג'וקרים וגנבים

בזמן שהחלק השני של "תוכנית מדיצ'י" נכתב, אני מצרף כאן את ההמשך של ההרצאה/מאמר שלי על סיפורים, אמת ותוכנית הגרעין האיראנית. קריאה מהנה.

There must be some way out of here, said the joker to the thief. There's too much confusion. I can't get no relief. 1

בניגוד לסטיספקיצה, שמבקשות האבנים המתגלגלות, דווקא צימרמן, האבן המתגלגלת הראשונה, לא רוצה יותר מאשר הקלה.

בעולם מלא סיפורים, אין תחושה מבוקשת יותר מאשר הקלה, מאשר הידיעה שהפרק נגמר, שיש סוף, שהכל ברור. בעולם מלא סיפורים, שבו הכל סיפורים, ההרגשה משולה למסע אינסופי במתקן שעשועים – רכבת שדים או ג'ימבורי מלא מזרונים וכדורים, אשר גם אם נראים לך בטוחים ויציבים, תנועה לא נכונה של הרגל עשויה לגרום להם להחליק, ולך ליפול, במבוכה רבה. להמשיך לקרוא

תוכנית מדיצ'י, חלק א'

אני זוכר את הפעם הראשונה שאלי דיבר על הדוד שלו. בעצם, לא, זו לא היתה הפעם הראשונה. הוא הזכיר משהו, אולי כשהיינו בני 15. שנינו חמדנו דיסקמן, ואלי הזכיר בכדרך אגב שיש סיכוי, שהוא לא יכול להרחיב לגביו את הדיבור, שדוד שלו ישלח לו אחד מקליפורניה. אני זוכר ששמתי לב שהוא מתאמץ להדגיש את המילה קליפורניה, שזה לא סתם דוד מאמריקה. באותה שנה נשארנו עם ווקמן של סאניו.

אבל הפעם הראשונה שאלי דיבר באמת על הדוד שלו, היתה כשהיינו בני 25. זו היתה תקופה לא פשוטה בשבילי. עמדתי לסיים את התואר, והזמן הזה, של להתחיל להיות גדול, הלך והתקרב בצורה מפחידה. ידעתי שאני רוצה, אוהב לכתוב סיפורים, וידעתי גם שהרבה כסף לא עושים מזה. כתב יד שלי בדיוק נדחה מ-2 הוצאות ספרים. בדיעבד, טוב שזה קרה, אבל את זה קל להגיד בדיעבד. היו לי כל מני עבודות מזדמנות – לימדתי לשון באופן פרטי, פה ושם כתבתי עבודות סמינריוניות לכל מני אנשי קבע ניאנדריטלים שיצאו ללימודים בשביל לקבל עוד כמה גרושים, אבל התחושה היתה שאני לא מתקדם לשום מקום, שאני צריך להתחיל להתפרנס ברצינות.

ואז לילה אחד אלי מרים לי טלפון.
"עמוצ, מה המצב עמוצ". אלי החליט לסגל לעצמו צ' במקום ס', אבל בעיקר לגבי השם שלי. הוא טען שזה נעשה כדי להפריד אותי מהתבן. אני טענתי שזה בגלל שהוא מפגר.
"מסתדרים, אתה יודע. מה איתך? “
"חרא. חזרתי ממילואים של שבועיים, אבל עזוב – אני חייב לדבר איתך על משהו חשוב באמת, משהו שיכול לשנות את החיים של שנינו. מה אתה עושה מחרתיים בערב?"
"שום דבר מיוחד"
"אוקיי. מכיר את פסטהלינה?"
"שמעתי עליה, אבל…"
"עזוב, עלי. זה חשוב, וגם טעים שם נורא, יש להם שם את האנטי-פסטי הזה, שזה משהו. תהיה שם בתשע מחרתיים?".

אלי היה החבר היחיד שלי מהשכונה שעדיין היה רלוונטי בשלב זה בחיי. כל השאר איכשהו נעלמו להם, והגיחו שוב רק לשלום שלום כשהייתי מגיע לבקר את ההורים שלי. אני ואלי גדלנו ביחד, כמו פוסטר של צו פיוס. אני מעין מודל אשכנזי-פולני, והוא קיבוץ גלויות עם זיק עיראקי. בצבא קצת נפרדו דרכינו, אבל דווקא באוניברסיטה אלי הפתיע את כולם והחליט שהוא לומד גם מדעי הרוח, ולא רק הנדסה. באיזשהו מקום, אני חושב שקצת קינאתי בו. אני לא טיפוס תחרותי, אבל זה לא רק שאלי היה בחור מבריק, אלא שהוא הצליח לקחת על עצמו כתוספת משעשעת את מה שאני לקחתי כמנה עיקרית. ברור לי שהוא לא התכוון לזה, אבל היה בזה משהו שקצת שם אותי בתור הליצן, ואותו בתור הבחור הרציני, שהוא גם מהנדס מכונות, וגם יודע את ההבדלים בין וויטגינשטיין המוקדם למאוחר.

כשהגעתי למסעדה, יומיים אחר כך, היתה לי תחושה מוזרה. במרכז החדר, כמו מזבח, עמד לו שולחן ענקי מלא בכל מני מאכלים קרים, האנטיספטי, כך מתברר. זה הרגיש לי קצת כמו סט של סרט אמריקאי, יותר מאשר מקום שתקוע בחור התחת של פלורנטין. בפינה, לבוש יפה יותר מהרגיל ועם מבט נוצץ מאוד בעיניים, ישב אלי. כשהתקרבתי הוא קם וחיבק אותי. תבינו, זה לא שזה לא קרה בעבר, אבל אם בצבא ההצדעה היא אמירת שלום, אז אצלינו בשכונה פשוט אומרים שלום, מקסימום לוחצים ידיים.

"עמוצ, עמוצ, כמה טוב לראות אותך"
"אהלן אלי, מה נשמע"
"מצוין, מצוין. תרצה משהו לשתות?"
הזמנו לעצמנו קיאנטי. היה לי מוזר.
"איך היה במילואים?"
"לא פשוט, עמוצ, לא פשוט. לרדוף אחרי ילדים בקסבה של שכם. אבל עדיין, עדיף שאנחנו נעשה את זה מאשר שהימנים"
הסתכלתי עליו, והבנתי שלא ראיתי אותו איזה חודש וחצי, שזה לא רק המילואים.
"תגיד, לאיפה נעלמת? עשית לעצמך קדם מילואים? ברחת לסיני?"
הוא צחקק, קם, וניגש למזבח האנטיפסטי.
"בוא, קודם אוכל, ואז דיבורים רציניים."
היה שם מתח, באוויר. מתח שאחר כך ידעתי לסווג כמתח שמלווה שיחות שהכותרת שלהן היא "אנחנו צריכים לדבר". בשלב מסויים לא יכולתי יותר.
"נו, אלי, מה קורה. אני לא יכול יותר ככה".
"טוב, טוב. תרגע. תראה. היה לי הרבה זמן לחשוב במילואים האחרונים.המון. וחשבתי וחשבתי, והגעתי לכמה מסקנות. "
"אוקיי"
"המסקנה הראשונה היא שאני אוהב אותך."
הרמתי גבה. שמוליק, חבר משותף של שנינו מהשכונה, יצא מהארון לפני בערך שנה וחצי. הוא התאכזב נורא כשאף אחד לא הופתע.
"אל תדאג, אוהב אותך במובן הכי סטרייטי של המילה."
"יא-אללה, אלי, גם אני אוהב אותך"
"שניה, עוד לא גמרתי. זה היה הדבר הראשון. הדבר השני והחשוב יותר, זה שאני רוצה שתדע שיהיה בסדר. שאתה תהיה בסדר."
שתקתי לכמה שניות.
"תודה?"
הוא הסתכל אלי, והמשיך
"תראה, עמוצ, אני יודע שאתה עובר תקופה לא פשוטה עכשיו. אתה מתלבט אם למכור את נשמתך לשטן הקופירייטינג ולחיות כמו יאפי או ללכת ולהגשים את החלום שלך ולהיות רעב כל החיים. ורציתי להגיד לך שיהיה בסדר"
"ברור שיהיה בסדר אלי, בסוף כולם מסתדרים."
הוא חייך חיוך ממזרי ."סיפרתי לך פעם על דוד שלי?"
"לא נראה לי"
אלי לקח חתיכת חציל ושיחק איתה. אם זה לא היה אלי, הייתי מעיף לו סטירה על כל המחוות הדרמטיות האלה.
"יש לי דוד. לא בדיוק דוד, הוא מהצד של אמא שלי. הוא באמריקה. אתה יודע שאצלי במשפחה לא מדברים הרבה על אמא שלי, ולכן גם לא על המשפחה שלה"
אמא של אלי נפטרה כשהוא היה בן שמונה. אמריקאית בלונדינית יפהיפיה שמשום מה התאהבה באבא הוואחש של אלי, וכשהיא הפסידה לסרטן בסיבוב השני, אחרי הארכה, זה שבר את אבא שלו.
"לא זוכר שדיברת עליו אי פעם"
"אתה צודק. תקשיב, עמוצ. הסיבה שאני יודע שאתה תהיה בסדר, היא בגלל דוד שלי."
שתקתי ונתתי לו להמשיך.
"תחשוב שהיתה לך האפשרות רק לכתוב, רק ליצור. את הרעיונות הכי מופרעים שלך, לכתוב דברים אוונגרדיים, לחשוב על רעיונות מטורפים, מעניינים. והיה מישהו שהיה דואג לך. מישהו שיוציא אותך לאור, מישהו שיפרסם אותך בכל אמריקה, בכל העולם. מישהו שמתורגל בעבודה עם אמנים, עם אנשים יצירתיים. אתה צריך רק לבוא ולהיות מי שאתה, והוא כבר ידע מה לעשות עם זה לטובתך".
"זה נשמע מדהים".
"זה מדהים. תבין, דוד שלי הוא איש מאוד מאוד עשיר. מהאנשים העשירים האלה שהם כל כך עשירים שכבר לא כותבים עליהם בעיתונים. והוא החליט שמה שהוא רוצה להיות בחיים זה כמו מדיצ'י. לטפח אנשים יצרתיים, להיות הפטרון שלהם."
כנראה שהמבט חסר האמון שלי ניכר הייטב.
"אני יודע איך זה נשמע. אין ארוחות חינם בחיים, ואתה מחפש את הקאטש. אתה יכול להרגע. לדוד שלי יש כל כך הרבה כסף שגם לכל הנכדים שלו, אם היו לו, יהיה מספיק כדי לקנות לעצמם מטוסים פרטיים."
"איך קוראים לדוד שלך?"
"עזוב, מה זה משנה?"
"אני רוצה לדעת"
הפנים של אלי קיבלו גוון מעט זועף.
"מה, אתה לא מאמין לי?"
"מאמין, בטח שמאמין שיש לך דוד מיליונר שנותן כסף לאמנים. מה יש לא להאמין."
"עמוצ, אני רציני לחלוטין, למה שאני אשקר לך על דבר כזה?"
זה היה לי קצת יותר מדי
"מאיפה אני יודע למה לך? אבל תגיד, אלי, אם יש לך דוד מיליונר כל יכול, למה אתה ואבא שלך נשארתם תקועים ברמת חן, ולמה מילצרת כמו חמור כדי לממן את התואר שלך?" בשלב זה התחלתי לדאוג קצת. "תגיד, הכל בסדר? הסתבכת במשהו?".
אלי נראה נינוח לחלוטין.
"עמוצי, תקשיב, אני יודע שזה קשה לעכל, אבל זה אמיתי. יש לי דוד באמריקה, שישאר אנונימי בשלב זה, ויום אחד, כשזה יהיה נכון, אתה ואני נטוס אליו לקליפורניה, ותוכל לחיות את חיי הרוח שתמיד רצית. אני מאמין בך, עמוצ, ולכן חשוב לי שתדע שהאופציה הזאת תהיה שם, בעתיד, גם אם עכשיו אתה צריך לפנות לאפיקים קצת יותר… מושחתים, כדי להתפרנס".
היה משהו ברצינות שהוא אמר את זה, בשלוות הנפש, שגרם לי לי להבין שאין טעם להתווכח איתו. הכרתי את אלי מספיק שנים (ואכלתי מספיק שיגועים) כדי לדעת מתי הוא עובד עלי. אלי האמין במה שהוא אמר לי, עד כמה שזה נשמע מופרך.
"טוב, אז מה לעשות עכשיו?"
"עכשיו תזמין את הקנלוני שלהם. הוא מעולה. ואחר כך תחזור הביתה, ותמשיך לחיות. רק תדע שגם אם נדמה לך שאתה מוכר את נשמתך לשטן כדי להתפרנס, אז הגאולה נמצאת באופק."
לא דיברנו על הנושא הזה במשך כל שאר ארוחת הערב. בסוף, אחרי הטירמיסו ואספרסו אכזרי, קמתי ללכת, ואלי תפס לי את היד.
"תזכור, אל תדבר על הדוד שלי עם אף אחד. אתה יודע מה, בוא נקבע צופן. נקרא לזה "תוכנית מדיצ'י", בסדר?"
משכתי כתפיים
"אתה מפגר."
"תזכור, 'תוכנית מדיצ'י".

לחלק ב'

שיער

1. 2001. יום אוגוסט חם, חם מאוד. אני בדירה הראשונה שלי. רציתי מרד נעורים ויצא לי מונומנט בורגני, חמישה חדרים ברעננה, מטר מההורים. היה לנו חדר למערכת הסטריאו, אבל לא היה מיזוג. חם. חם מאוד. אני בעיצומו של טיטוא הבית, ומנסה להתמודד עם החום. שכבה אחר שכבה של בגדים עפה לה, עד שבסוף אני מטאטא בעירום. זה לא עוזר. אני מוצא מכונת תספורת, וכך, ערום כביום הוולדי, כשלידי מטאטא, אני מגלח את כל שיער ראשי. זו הפעם האחרונה שאני מסתפר בארבע שנים.

2. 2005. יום אוגוסט קריר. אני בדבלין, מת כבר להגיע הביתה אחרי שלושה חודשים באירלנד.

התעוררנו באכסניית נוער עם קירות כחולים, ואני חלמתי שאני רוצח מישהו. דבלין מלאה במספרות גברים כמו שאבו-גוש מלאה בחומוסיות, כל אחת מהן עם יותר "מומלץ מפה" מהשנייה. תמורת שלושים יורו, הם גם יגלחו אותך. אני מחליט שהגיע הזמן. אם חשבתם שתרגיל הלעצום-עיניים-וליפול-לאחור הוא תרגיל אמון, חכו שתגיעו למצב שמישהו מפעיל לחץ קצת מתחת לגורגרת כדי למתוח את העור של הצוואר, ואז מצמיד אליו סכין.

3. 2010. יום ינואר זיווני. אני יודע שצריך להסתפר לא לפי כמות השיער, אלא על פי הגיאומטריה שלו, כשאניץ שיער מחליט שזה הזמן לשבור באלכסון לכל השאר. יש לי זכרון עמום שיש באיזור נחלת בנימין מין ספר של פעם כזה. ויש. ברחוב השומר. הוא שואל אותי אם אני גם רוצה גילוח, ואני מניח שהוא מתכוון לעורף. החשד הראשון מתעורר שכשאני אומר כן, הוא מפעיל את הקומקום החשמלי שלו. מברשת מורחת את הזיפים במשחה חמימה, וידיים מיומנות מחליקות תער על הפנים שלי. התחושה היא אותה תחושה שיש לי כשאני מבקר אצל פורטנוי השען, שיושב על הרצל – בועות אוויר שנכלאו, כמו זבובים בענבר, במודרנה התל אביבית.

התחושה בכל המקומות האלה היא לא "איזה בעסה, אנחנו זן בסכנת הכחדה", אלא "אנחנו עושים את מה שעשינו אתמול, ונעשה מחר, ותרשו לנו באלגנטיות להתעלם מהעולם החיצוני" שמח. מי שביקר פעם בגלידה פינגווין בכפר סבא, שם מוכרים את אותה גלידה (בצבעים זרחניים ושמחים, טעימה) יודע על מה אני מדבר. היום "אותנתיות" ו"כמו פעם" הפכו, בתהליך בעל איכויות אוטו-אימוניות, להיות עוד כלי בארגז הכלים של המשווקים. But these guys don't care.

4. איכשהו, הצלחתי להגיע לגיל שלושים מבלי לראות את "שיער".

יועזר בר יין של האינטרנט

בשעה טובה ומוצלחת, עלה "מגזין אחר", לאוויר. "מגזין אחר" הוא היוזמה האמיצה של רון מייברג להקים אתר תוכן רציני, עם כותבים מהשורה הראשונה, שיעסוק בדברים שמעניינים את רון מייברג, שזה לא מעט. מישהו פעם אמר לי ש"יועזר בר יין" קיימת כי שאול אברון רצה מקום לשבת בו שיהיה בדיוק, אבל בדיוק מה שהוא אוהב. ב"יועזר" זה עבד. יש סיכוי שגם למייברג.

הפרוייקט של מייברג הוא אמיץ, כי בניגוד לעיתונאים אחרים מהשנתון של מייברג שקשה להם עם האינטרווב-סופר-הייוויי, מייברג מנסה לעשות מאמץ לא רק להשתלב בזרם, אלא להטות אותו לפי רצונו. מה שעוד אמיץ, הוא הכוונות של מייברג לקחת כסף על האתר שלו. אני החלטתי לשלם למייברג את השקל ליום עוד לפני שהאתר עלה, ואני יודע שאני לא היחיד.

מצד אחד, זה משמח מאוד: הוכחה שהנה, גם בכל ה"חינם" הזה, אפשר אולי עדיין להתפרנס ולפרסם תכנים איכותיים. מצד שני, זה גם עצוב, כי גם אם זה נכון, אז באינטרנט הכל עובד לפחות פעם אחת.

מה זאת אומרת הכל עובד לפחות פעם אחת? מי זוכר את Save Karyn? אי אז ב-2002 הרחוקה (אפקטים של סצינת פלאשבק לצלילי Rock Your Body של ג'סטין טימברלייק), גילתה קארין בוסנאק שהיא חייבת לחברות כרטיסי האשראי כ-20,000 דולר. אותם 20K דולר בוזבזו על שופינג וצעצועים, לא על תרופות לאביה החולה, מה שלא הפריע לה לבקש שאנשים פשוט ישלחו לה כסף, כדי לכסות את חובותיה. וזה עבד. הרעיון היה כל כך חדשני בזמנו, שאנשים פשוט נתנו לה כסף, והיא בתמורה סיפקה הצצה לחייה ואילו מאמצים היא עושה על מנת לצמצם את חובה.
שלוש שנים לאחר מכן, ב-2005 הרחוקה (לפני חמש שנים, אלוהים אדירים), אלכס טו עשה קצת יותר מיליון דולר מלמכור פיקסלים, בדולר האחד, ב-Million Dollar Homepage. זה היה רעיון חדשני ומגניב. היום יש הרבה אתרים כאלה, ואף אחד לא נותן להם שקל.

האינטרנט הוא מקום של ייצירתיות אינסופית, והיצירתיים הראשונים לרוב מתוגמלים על כך. האתר של מייברג, בתשלום והכל, כנראה יצליח. אבל באינטרנט, כאמור, הכל עובד פעם אחת.  ההצלחה של מייברג לא גואלת אותנו מבעיית ה"תוכן לפי הקילו" שאני וג'וני דשנו בה עד זרא פה בבלוג. אני לא יודע אם האנשים הבאים שיושבים עכשיו במטבח שלהם ומתכננים משהו במודל דומה, יכולים לבנות על ההצלחה הזאת.

העיר אוכלת את עצמה, ואנחנו סובלים מהריח

החלטנו לעשות מנוי סוף שבוע ל"הארץ". מקבלים אותו כל שישי בדואר. בניגוד להתעקשות של ליאת לעשות מנוי לאוזן השלישית, כאשר, לפי מקורות זרים, ניתן להוריד כל סרט היום בקצב הסמבה וה-ADSL, עיתון סוף שבוע עוד הגיוני, בצורה זו או אחרת. אתה לא תלוי בחסדו של עורך עמוד הבית של "הארץ", שלעיתים עוד מבליחים בו דיווחים על מלחמת המפרץ.

העיתון מגיע עטוף כולו בגליון סוף השבוע של The Marker, כאילו להראות באופן סמבולי וברור את סדר החשיבות שנותנים לעיתונים השונים, שם ברחוב שוקן. וכחלק מהחבילה, אנחנו מקבלים גם את העיר.

כל מי שגדל בניינטיז, יודע ש"העיר" הוא סוג של פסגת המגניבות התל אביבית, או לפחות היתה, בשנות התשעים. עיתון שהרשה לעצמו לפרסם את "השער האחורי" במשך 11 שנה היה מגניב באמת. זה לא רק במוחנו.

אבל נראה שבשנים האחרונות העיר סובל מבעיית איוורור קשה. המזגן, ככל הנראה, עובד על מוד "מחזור אוויר", וחלונות חדשים לא נפתחים, אז אחוז החמצן יורד. זו הדרך היחידה להסביר את מה שקורה שם, כי לא עבר מספיק זמן כדי שה-inbreeding יתחיל להשפיע.

אני אפילו לא מדבר על מדור הדחקות הפנימי שבתחילת העיתון, או על מכתמי "קיטי היקרה" או "ועירית לינור היתה אומרת". למרות שגם הם איומים. אני מדבר על כתבות כמו כתבת השער ב"העיר" האחרון, (גליון 1525, 25.12.2009), על גורי חתולים, או כמו זו שהתפרסמה חודש לפני, שתיארה את עלילות המוסד בתל אביב.

הכתבה על המוסד היתה הבזבוז הראוותני ביותר של כפולה שראיתי זה זמן רב. טקסט הזוי, שמחברו פשוט החליט, מסיבותיו הוא, שלמוסד יש מתקן אימונים באיזור בבלי, ושכל מי שמסתובב באיזור בבלי רבתי, לבוש במדי המוסד הרשמיים, השילוב הנדיר של מכנסי דגמ"ח ונעלי ספורט, נמצא במשטר אימונים של המוסד, לקראת איזושהי משימה סודית בדמשק. חמוש בזיהוי וודאי של אותם חשודים, הוא החליט לעקוב אחריהם, והם התנהגו בדיוק כמו שמרגלים בספרים מתנהגים כשעוקבים אחריהם – ניסו לברוח. אין ספק שחשיפה לפנטזיות פרנואידיות היא חוויה מעניינת – תראו את "נפלאות התבונה", אבל מה זה עושה בעיתון שלי?

מילא, חשבתי לעצמי. כתבה שולית שניסתה לרכוב על פאשלה מתוקשרת. אבל אז הגיע כתבתו של חגי מטר, "שריטה". הנה הסיפור: יש מישהו, מבוגר ועשיר (שתי תכונות שאוטומטית מסווגות אותו כרשע ב"העיר"), שניסה לאמץ גורי חתולים באופן סדרתי, ולא כל כך הצליח במשימה. הכתבה מנסה, במגוון דרכים, להפוך את זה לסיפור על צ'ארלס מנסון חדש, שמסתובב כיהודי הנצחי במרצדס כסופה, ואוסף חתלתולים "בגודל כף יד", ואז אוכל אותם לצלילי רוק כבד, תוך שהוא מאונן על תמונות Lolcats של השטן. התחושה הזאת מתקבלת עוד לפני שקראת את הכתבה, מהגרפיקה המאיימת והכותרת המאיימת לא פחות, וטוב שכך, כי גם אחרי שקוראים אותה, נשארים רק עם תחושה, ולא יותר.

הכותרת  "12 קטנטנטים, בני לא יותר מחודשיים, בגודל כף יד, לאן הם נעלמו?" מציגה את התעלומה שיש לפתור, וחגי מטר מנסה בכל כוחו ליצור דרמה בלשית, בכיכוב מפלצת (להלן: "צ'ארלס מנסון החדש"), ואוסף של אנשים טובים (להלן: "ש"", "ד'", ועוד שמות ששמורים בתוכנית להגנת עדים). צ'ארלי קשישא יצר קשר עם מישהי על מנת לאמץ גורי חתולים. המישהי הזאת, בהתקף פארנויה הזוי, החליטה לרשום את מספר הרכב שלו (!), ולפרסם את חשדה (המבוסס על "תחושת בטן"), בפורום חתולים של תפוז. שם, מסתבר, מצאה עוד שותפה לפארנויה, ושתיהן הפיצו מייל רחב היקף שמזהיר בפני… מה? לא ברור.

"אני קצת נבוכה שנתתי לו שלושה חתולים, שהייתי כל כך תמימה", מוסרת ש'. בשלב זה, עדיין לא ברור למה ש' צריכה להיות נבוכה. אבל זה בסדר, הקורא הנבון כבר שומע את צלילי הספלטורה והמסור החשמלי ברקע, ומבין את הרמיזה.
ש', ד' ומ' החליטו שצ'ארלי "לא נראה להם", מה שנתן להם לגיטימיות לאתר את שמו וכתובתו בהתבסס על "הקשרים" שלהם (מישהו דיבר על חדירה לא חוקית למאגרי מידע?), ולפנות למשטרה. שוב – עד כה, לאחר שביקרו במשטרה, עדיין לא מסבירים מה קרה. פשוט "תחושות בטן לא טובות".

לאחר שבמשטרה חקרו את צ'רלי, פעמיים, והגיעו למסקנה שאין מקום להמשיך לחשוד, שכרו ב"תנו לחיות לחיות" בלש פרטי שיעקוב אחריו, וכשהתקציב לבלש הפרטי נגמר, אז "נגה וברק", זוג מתנדבים, עקבו אחריו במקומו. התמה של מעקב אחרי אזרחים חוזרת לדפי "העיר". למרבה ההפתעה, לאחר שנחקר במשטרה, והושם במעקב של בלש פרטי ואזרחים, צ'ארלס מנסון המוכתר הרגיש טיפה פרנואיד, ולכן הוא היה "עוצר כל שני מטר לבדוק אם יש מישהו מאחוריו".
לאורך כל הכתבה יש אווירה של חשד במעשה נורא, אבל באף נקודה לא כתוב מה הוא, או על מה הוא מבוסס. הכתבה נסגרת בעימות עם אותה מפלצת שייצר חגי מטר, קליימקס שמטר שללא ספק קיווה שיתפס כווידוי הרסקולניקובי של צ'ארלי מנסון החדש. אבל במקום זה אנחנו מקבלים מונולוג מבולבל ועצוב של מישהו שככל הנראה לא ממש ידע מה הוא עושה עם חתולים, ובצורה לא אחראית, איומה, אבל ככל הנראה ממש לא מכוונת, הצליח להרוג תריסר גורי חתולים.

אני לא מכיר אף אחת מהנפשות הפועלות. אני לא מכיר את חגי מטר, או את ברוך תומר, שמו האמיתי של צ'ארלי, או את ש' או מ' או ד' שעקבו אחריו. אני אוהב חתולים מאוד, והמחשבה שמישהו מזניח אותם, או לוקח אותם למרות שהוא יודע שלא יוכל לטפל בהם, היא איומה. אבל בעירנו הקטנה מתרחשות זוועות אמיתיות, שבהם אנשים אמיתיים עושים דברים רעים באמת, במכוון, לאנשים אחרים. העדר החמצן במסדרונות רשת שוקן הוביל לנפיחה העיתונאית הזאת, ואני, בתור מנוי, נמאס לי שמפליצים לי בפנים.