או: A tale of two cities. אחת מהם, אפילו נכונה.

שבוע אחרי שבוע, לונדון, ומדריד, רק בסדר הפוך. לאט לאט, בלי לשים לב, אני חוזר לפוזיציית ההייפר-תייר שלי. עת השתחררתי, בתחילת שנות האלפיים, המליצו לי הרופאים על ביקור שבועי בשדה התעופה, וקיבלתי את המלצתם. עכשיו, עם שובי לחיקו החמים של ההייטק, אני מוצא את עצמי שוב גח לגיחה חד-יומית בלונדון, או מדריד. אם ב-2001 הבון טון היה ערים שבהם הייתי פחות מ-24 שעות, אז לדעתי הכוונת עכשיו עומדת על 12 שעות.

אבל עדיין, אולי זה העין הבוחנת, ואולי זה הפמיליאריות של שתי הערים – בלונדון גדלתי כמה שנים, ובמדריד הייתי לא מעט בתקופת הלומינלט – אני מרגיש כאילו כל פלירט קצר כזה טוען אותי באנרגיה של העיר. כמו פטרייה מיובשת שמשרים במים חמימים לכמה זמן, והיא נזכרת בכל תכונות הפטרייה שלה.

יש משהו מאוד מצחיק בניגוד שבין לונדון ומדריד. בין ההומור העצמי הבריטי והגאווה הספרדית. בין עיר שבה ב-11 נסגרים הפאבים, אל מול עיר שבה יוצאים לאכול ארוחת ערב ב-11. במדריד מאוחר בלילה, בלונדון מתכווננים על חמש אחר הצהריים, לתה או בירה.

את Third World Love גיליתי… לפני המון שנים. קצת אחרי שהאלבום הראשון שלהם יצא, השמיעו אותם ב-88, והלכתי לראות הופעה שלהם בג'ה-פאן. וכך חזרתי על דפוס גוטמני טיפוסי – לגלות תופעה חדשה, ולהפיץ אותה במיסיונריות אדוקה בין כל חברי. הם היו כל כך מעולים, כל כך גרובים, כל כך רקידים, וכשיונתן אבישי עלה עם המבט המסטול שלו וניגן ושר את "אבנים קטנות", חשבתי שאני בגן עדן. לא היה לי חבר באותה תקופה שלא נגרר להופעה שלהם, כולל אבא שלי, בג'ה פאן. אני באמת מרגיש אחראי במידה מסויימת לתופעה הישראלית המיוחדת של הרכב ג'אז שמוכר אלפי תקליטים. 

ואז זה קצת דעך. זה לא שלא אהבתי את המוזיקה – למרות שהדיסקים שלהם אף פעם לא היו כמו לראות אותם בהופעה חיה. אולי זה היה הפופולאריות שלהם, שהפכה אותם להמוניים יותר או אינטימיים פחות, אולי זו היתה ההופעה ההיא, ביום מהביל של קיץ, שהיתה אמורה להתחיל ב-21:00 והתחילה ב-00:30, שעיצבנה אותי כל כך. אולי זה היה בגלל ההופעה ההיא בזאפה, שבה פגשתי חבר שלי, שהסתכל עלי, ועל הקהל, ומלמל "third world love – הופעות לאנשים כמוך".

אבל את אשר שבלב, קשה להזיז, ובאהבה הרי עסקינן, עולם שלישי או לאוו. שמעתי אותם מופיעים עם תזמורת המהפכה. היה משהו מדהים בלראות נגנים מהתזמורת קמים על הבמה ורוקדים כי הגרוב היה פשוט חזק מהם, מדהים ומובן להפליא.

אז נכון, עומר קליין הוא לא מהם, הוא ג'אזיסט אחר שגר בניו יורק, והוא עשה קסם, בדיסק החדש/ראשון שהוא מוציא. בדיוק כמו ז'אן בפטיסט גרנווי, גיבורו של "הבושם", שיודע למצות את הארומה של ידיות דלת וסמכות, כך יודע עומר קליין למצות תמצית נוכחת אך לא מאפילה של מוזיקה ישראלית קלאסית – יוני ריכטר, מתי כספי, וכו'. הוא מיצה את התמצית, והוא נוסך אותה ובוזק אותה בעדינות על הג'אז שלו. זה לא In your face, וכשזה כן, זה גורם לך לחייך, לפזם, לרקוד. עשו לעצמכם טובה. באמת. מגיע לכם. 

חמש וקצת בבוקר. תל אביב עוד לא מתעוררת. יוצא מהמונית, זורק את המזוודות בבית, וממשיך עם הרבה טקס בישבן לאיציק ורותי, הקדושים הרשמיים של בלייני הבוקר, נודדי השינה, והנוחתים מטיסות-הזוועה-חזרה-מאירופה. אוכלים שוקרוט, אוכל שקרוב יותר במוצאו למוצאי באותו ערב, מאשר ללחות מישור-החופית שמתכוננת להסתער על העיר בעוד מספר שעות. בדרך חזרה, ברחוב רש"י, צועד לו חרדי, עטוי טלית ותפילין, באמצע הרחוב. ידיים מונפות אל-על – לא בטוח למה בדיוק, אבל הוא צועד בצעדים מדודים ואיטיים, אדיש לעולם. מאחוריו עומדת/גולשת מונית, שמתנהגת בנימוס מופלג. בוקר טוב, תל אביב.

לילה. עלמה קלמה מנגנים סמבה שמחה להפליא בלבונטין שבע. המקצבים מריו, המילים בעברית. דיקציה מעט יהודית רביץ-ית, אפילו – נסו להזכר ב"מי לאהבה" מ"באופן קבוע וחד פעמי". בשירותים של מועדון בו מתנגנת מוזיקה ברזילאית, באיזור בניית באוהוס, בארץ הקודש, במקום שקוראים לו לבונטין, בשירותים גם של הגברים וגם של הנשים, נביא אלמוני טרח לשרבט, יחד עם כל שירובטי הקיר הרגילים, מילים מהחלל.

לילה טוב, תל אביב.

מרץ 2001. טיסת ביריטש בדרכה ללונדון, ואני על המטוס, חוזר מהפעם הראשונה שלי באמריקה. בכלל לא הייתי אמור להיות על המטוס הזה, וזו לא באמת הפעם הראשונה שלי באמריקה. יש תיעוד שלי מצולם עם גזיר קרטון של ג'סיקה ראביט, שמוכיח שהייתי בפלורידה, ויש לי זכרון עמום מדיינר בשם wolfies במיאמי, בגיל 10. אבל מבחינתי, זו הפעם הראשונה באמריקה. הטיסה נעימה להפליא. יש את המסכים האישיים האלה, שבאלעל עדיין אין באותם ימים, ואני מזפזפ בין הסרטים השונים.

מישהו עומד על מקפצה, מעל בריכת שחייה פרטית, במסיבה פרועה. הוא ממלמל משהו שאמור להרגיש כמו I am the Lizard King, ונראה מספיק דומה, כדי שאחשוב שמדובר על סרט שלא שמעתי עליו על הדלתות. הוא קופץ, ולאחר כמה זמן חבריו ללהקה מגיעים ואוספים אותו אל האוטובוס. אני מסוקרן – מי האיש הזה? זה סיפור אמיתי? אני אמור לזהות את הלהקה או האינסידנט?

כולם לא מרוצים, עבר עליהם לילה קשה. וגם עלי. פחדתי מאמריקה עוד לפני הנסיעה הזאת. הצלחתי לאבד בה את הקול, להציף שירותים, לחוות את הצ'יל פאקטור. הלילה שלפני הגעתי ביזע ודמעות לשדה רק כדי לגלות שחברת התעופה שלי נסגרה, ושאחזור מחר לטיסת הבריטיש. את הדרך חזרה עשיתי עם נהג מונית פסיכי שהתעקש שמה שאני צריך עכשיו זה אוכל הודי טוב בקווינס, ושלשם הוא לוקח אותי, למרות מחאותי הנמרצות. למזלי הרב, לא חלקתי צ'אפטי עם פראן דרשר אותו לילה, אבל הלילה היה… לא פשוט.

חברי הלהקה נוסעים על האוטובוס. כולם סחוטים, עייפים, וברקע מתנגן שיר יפה. שיר ממש יפה. אני לא מזהה אותו, למרות שאני חושד שזה בילי ג'ואל – משהו עם piano man, he makes. יש לו שיר כזה, לא? לבילי ג'ואל… לא, לא יכול להיות שזה הוא פעמיים. השיר יפה. אי אפשר להשאר אדיש אליו, ואכן נראה כי מצב רוחם של חברי הלהקה משתפר. גם הם שומעים את הפסקול של הסרט עליהם. המתופף מתופף לפי הקצב, בערך, ולאט לאט, כולם מצטרפים לשיר. האפקט הקסום עובר גם מעבר למסך. פעפוע של אופטימיות, דרך הלילה המזופת, דרך הסיפור הפתלתל של הסרט, הלהקה, השיר עצמו, עובר בתוכי. תכף מגיעים ללונדון.

באחד המאמרים הנפלאים שיצא לי לקראו בשנותי באוניברסיטה, מתארים ג'ק גודי ואיאן וואט את השלכותיה של האוריינות על חברה מסורתית. הם מדגימים בצורה יפה איך לאנשים יש באופן מסורתי נטייה ל"זכרון טלסקופי". מבחינת רוב האנשים, אירועים היסטוריים שייכים לאחת משתי תקופות זמן: העבר הקרוב ו"ממש מזמן".

למרות שבמאמר התופעה מוסברת בעיקר על חברות מסורתיות, שבהן עיקר התרבות היא בע"פ, נראה שגם אנחנו, בעלי הכתב, מושפעים מהדבר. לצורך העניין מבחינת רוב האנשים דוד המלך, יהודה המכבי ויוליוס קיסר כולם גרים באותו מקום: "מזמן". דבורה ודניאל? אין בעיה, שניהם חיו "בתקופת התנ"ך"!בתור תלמיד של היסטוריה יוונית תמיד ראיתי את המבטים הללו, על הפנים של אנשים, כשאני מנסה להסביר להם שבין ההתרחשויות של האיליאדה והאודיסיאה ובין המסעות של אלכסנדר עברו… המממ.. משהו כמו 900 שנה, בערך. מבחינתם זה נשמע מטופש להפליא – הרי הכל שייך ל"יוון העתיקה", לא? 

בימים האחרונים אני מתמודד עם הג'ט לאג. בהתחלה חשבתי שהראתי לו מה זה כשקמתי יום אחרי שחזרתי, בשש בבוקר, הלכתי לחדר כושר ותפקדתי כמו אדם רגיל, שלא לאמר נינג'ה, במהלך כל היום. העובדה שבשלוש דקות לחמש בבוקר אני כותב שורות אלה, מראה לכם שג'ט לאגים הם חיות קשות משמעותית לאילוף ממה שנתפס. וערמומיות.

לאחר כשעתיים של רביצה במיטתי, התהפכות מצד לצד, קריאה ב"ווידוים" של אוגוסטינוס, הספר החדש של סלמאן רושדי, הגליון האחרון של בלייזר (כן, זה עם הבחורה הכוסית על השער), הגעתי למסקנה שלישון הלילה כבר לא נישן. ולכן צעדתי לי ב-4 בבוקר לסנדביץ' של איציק ורותי. הם פותחים בארבע וחצי, בדרך כלל, אבל עשיתי פרצוף מתחנן ואכלתי סנדביץ' ענק עם סלט שף.

בדרך חזרה הבנתי, שבדיוק כמו זכרון טלסקופי, כך גם אנו שוכני הערים, אנשי היום שבנינו לפחות, מתייחסים לזמן של לפנות הבוקר. את העיתון מביאים "מוקדם", והחלב והלחמניות והירקות לסופר מגיעים גם הם "מוקדם". המוקדם יכול להיות שלוש, או שתיים, או שש או שבע. כל אחד זה המוקדם שלו. אז כשירות לציבור, רק רציתי שתדעו, שהמוקדם של כל הדברים הללו, באיזור שינקין, הוא 04:00, ושדוד המלך היה לוקח את קיסר ואופטימוס פריים פעמיים בסיבוב.

To make a start more swift than weighty,
Hail Muse. Dear Reader, once upon
A time, say circa 1980,
There lived a man. His name was John.
Successful in his field though only
Twenty-six, respected, lonely,
One evening as he walked across
Golden Gate Park, the ill-judged toss
Of a red frisbee almost brained him.
He thought, "If I died, who'd be sad?
Who'd weep? Who'd gloat? Who would be glad?
Would anybody?" As it pained him,
He turned from this dispiriting theme
To ruminations less extreme."

מלבד מר קיטינג, וואלה וואלה ידועה בבצלים שלה, ובשמה המטופש.

קו הזיתים הוא הקו שאחרי שעוברים אותו, אנשים מסתכלים עלייך בתמיהה כאשר אתה מבקש שמן זית לסלט. לא מדובר בבוז לצפונבון האשכנזי מהעיר. מדובר על תערובת של תמיהה והפתעה. כאילו ביקשתי לשים שם שמן ברקס, או שמן מנוע. למלצריות עבות הבשר, וותיקות השנים ומרובות הבלונד פשוט לא ברור מדוע מישהו ירצה לעשות דבר כה מטופש. מעבר לקו הזיתים על כל הטוסטים יש חמאה. כל הקפה הוא פילטר. עם כל המנות תקבלו מספיק תפוחי אדמה כדי להרגיע את המשבר ההומאניטרי בסודאן.