מוצאי שבת. השמש כבר שקעה, או אולי בדרך. יש אור של לפנות ערב, ורוח קלילה מנשבת בשדרות רוטשילד. באיום החמור ביותר על הדיאטה של תושבי רובע לב העיר, הסניף של הפיצה-א-טליו טוני ווספה, מוכרים פיצות שמתחרות, באמת, באלו של איטליה. ליד, ההמון נשפך מבית קפה חדש, שנפתח על הפינה המקוללת של מרמורק-רוטשילד, זו שאף עסק לא ממש ממריא בא. לפחות עד העסק הזה. אנשים אוכלים קינוחים ושותים קאווה, וברקע הרכב ג'אז-של-בתי-קפה מחליט לצאת מכליו, ומתחיל לנגן בלוז. כאילו מישהו הדליק את מרכזי הפאנן של כל יושבי הרחוב, בבת אחת כולם מתחילים לחייך. Come on, baby don't you want to go… to the to that same old place, sweet home chicago… לזמר יש מפוחית, וקול שנמתח עד גבולותיו, אבל זה לא משנה. הרחוב מתחיל לרקוד. יושבי הקפה נעים בכיסואותיהם, חלקם קמים, ורוקדים בספונטניות אנשים מתאספים מסביב, נעצרים, מצלמים. הביישנים פחות מתחילים לזוז. חלקם קצת, חלקם יותר. מדי פעם נשמעות קריאות עידוד.

אין כמו תל אביב. וגם אם יש, אז עדיין נורא כיף.

ב-1741, פרסם באך את "ווריאציות גולדברג". היצירה, 30 ווריאציות על אותה אריה נכתבה, בין השאר, כדי להקל על נדודי השינה של אציל מלייפציג, קייזרלינג שמו. אתם לא היחידים שנרדמים ממוזיקה קלאסית. זה בסדר.
לעשות שלושים ווריאציות על אותו נושא זה מסובך. כשאני כותב מצגות אני מרגיש לא נעים לחזור על אותם דברים שאמרתי לפני 2 שקפים, גם אם המילים שונות – אז 30 ווריאציות? והן יפות, כמובן שהן יפות, כי באך, מה לעשות, הוא באך.

העניין הוא, שלא ממש ניגנו אותם, אתם מבינים. כן – פה ושם, אבל הם היו שייכות בעיקר לז'אנר המוזיקה ה"פדגוגית" של באך, יחד עם הסוויטות לצ'לו סולו, או הפרטיטות וסונטות לכינור סולו. יצירות שאני אוהב.

כך היה, עד שבא קנדי צעיר בשם גלן גולד, וניגן אותן, בשצף-קצף, בהקלטת בכורה שהפכה אותן למקובלות ונפוצות יותר – דומה למה שפאבלו קזאלס עשה עם הסוויטות לצ'לו סולו.

בערוב ימיו הקצרים, הקליט גולד עוד הקלטה של כל הווריאציות – שונה להפליא מההקלטה המקורית – כמעט פי 2 ממנה באורך. ההקלטה השנייה היתה אחת מהדיסקים הקלאסיים הראשונים שרכשתי. לא הייתי מודע אז לנטייתו של הפסנתרן הקנדי להמהם ולשיר תוך כדי הנגינה בפסנתר. וכך, עם השמע האוושה הראשונה, הקלטתי את הקטע, והתחלתי להשמיע אותו אחורה, מחפש נואשות רמזים למותו של פול, אך ללא הועיל.

ולעניינינו: ירחון המוזיקה הבריטי Mojo, החליט שהוא מוציא מחדש את ה-White Album של הביטלס, ומצרף אותו לקוראיו. כל שיר שם הוקלט על ידי אמן או הרכב אחר. כולם כמעט צעירים ולא מוכרים. ווריאציות וקאברים זה עסק מסובך. מצד אחד, אתה לא רוצה להשען יותר מדי על השיר המקורי, ומעוניין לפתח את האמירה האישית שלך. מצד שני, יותר מדי גימיק ורעש וצלצולים  – זה לא טוב. וזה עוד במקרה של דיסק רגיל. בדיסק כל כך עשיר מבחינה מוזיקלית וגימיקים כמו ה-White Album, בכלל המצב קשה.

דווקא בגלל שאני מודע לדילמות האלה, שבוודאי עמדו בפניהם האמנים – דווקא בגלל זה אני נמלא בההערצה לתוצאה. מדובר במשהו שהוא לא פחות ממהמם. פיזית. את הפרוייקט הזה גיליתי בנסיעה, כאשר מישהו מהמלאכים של 88FM (לדעתי גל אפלרויט, אבל אין לדעת), שם את הגירסא של lau ל-Dear Prudence. מהפריטה הראשונה, התגובה היתה מיידית. מחאתי כפיים כמו ילד קטן. עוד באותו יום רכשתי את המגזין.  יש שם דברים מדהימים, שהופכים גם את השירים הלאוו-דווקא אהובים עלי, למרתקים. Back in the USSR, לדוגמא, מבוצע בקול קברטי תיאטרלי Anthony and the Johnsons שכזה.

שבתי הביתה, ושמתי את הדיסק ברקע, תוך כדי ניקוי הדירה וצחצוחה. כשנגמר I'm so tired, התחיל להתנגן משהו, וכבר חייכתי. כשהמשהו הזה הפך ל-Julie Fowlis מבצעת את Black Bird באירית, לא יכולתי לעשות דבר מלבד לשבת מול המערכת ולהזיל דמעה כמו ילד קטן.

החודש יוצא הדיסק השני. נראה לי שזה יתפוס בסוף, הקטע הזה של רוק אנד רול.

כמעט כל לילה, לפני תחילתה של שנת הלימודים במערכת החינוך, הייתי מתעצב עצב נוראי, לעיתים עד דמעות. לא רציתי לחזור לשגרת הלימודים, לא משנה כמה שוונג סיפק סבב השופינג הקדם-אקדמי. אני זוכר איך תמיד עלתה במוחי אותה מחשבה – כמה זה לא בסדר, המעבר החד הזה, בין חופש ועבדות, ואיך אולי צריך לעשות משהו מדורג, כדי שלא יהיה כזה הלם.

בדרכי חזרה הביתה מקניות המכולת של הבוקר, פגשתי חבר, שחזר מהפקדת בנו, נור, ביום הראשון בלימודים. הבן לא יכל לחכות כבר, ועמד בדלת רבע שעה לפני שהיו אמורים לצאת, ודחק ב"נו כבר, נו כבר". נור לומד בביה"ס הדמוקרטי והפתוח "קהילה", ברחוב ברנר בתל אביב. כשביקרתי שם לפני כשנתיים, נתקלתי במקום שכומתו כמעט לא ראיתי. בית  ספר לא מדכא (מלשון דיכוי) – לא מדכא במבנה שלו, לא מדכא באווירה שלו. הילדים שם היו ילדים (כתות א-ג) שמחים ומאושרים, שרצו ללכת לשם. שארגנו לעצמם שיעורים על ההיסטוריה שעיניינה אותם (של מלחמת העולם הראשונה, ניל"י), בנגינה בדרבוקה, ושהסתובבו והיו מבסוטים מאוד.

נזכרתי בכמה מדכאת היתה חווית ביה"ס שלי. כמה מתסכלת. ונפעמתי.

תמיד יש את התחושה ההיא, מצקצקים המצקצקים, שילדים של חינוך דמוקרטי לא לומדים שום דבר באמת, ורק עושים שיגועים וברדקים. התחושה הזאת היא, כמובן, שגויה – כמה מהאנשים המשכילים ובעלי ההשגים ביותר שאני מכיר יצאו ממסגרות חינוך דמוקרטיות. אבל היא גם שגויה בגלל שהיא מניחה שילדים בחינוך לא דמוקרטי (דיקטטורי?) לומדים משהו. 12 שנה ביליתי במערכת החינוך, ואני מוכן להשבע שאין לי מושג מה קרה שם. מלבד קרוא וכתוב, אריתמטיקה וטיפה אלגברה, אני לא זוכר שום דבר ממה שלמדתי. כשאני נוסע לכינרת אני נזכר שמרמלדוב, משפחה רחומה מ"החטא ועונשו" זה כפר נחום ברוסית. יכול להיות ש"למדתי" מבחינת "הייתי נוכח בתהליך שבה הדבר לומד". אבל אם הידע לא חדר, אז לא למדתי.

אם לא היה לי את מקרה המבחן של האוניברסיטה, יכול להיות שאפשר היה להאשים את טפשותי הטבעית. אבל יצאתי מהאוניברסיטה עם כל כך הרבה ידע, עם כל כך הרבה כלים שמשמשים אותי בכל מקום בחיי, שכנראה שטפשותי הטבעית מתבטאת במקומות אחרים.

זה שבית הספר של היום הוא מיותר, לדעתי זו עובדה ידועה, על גבול הקלישאה. אני לא בטוח שאני מספיק חכם כדי להגיד איך הוא צריך להיות, אבל אני כן מספיק חכם כדי לדעת מתי אני רואה דברים שעובדים, כמו חינוך דמוקרטי בבי"ס קהילה, או קורס שמחולל למידה עצמית, כמו מיכא"ל.

בימים האחרונים אני מוצא עצמי מתלבט קשות בסוגיית פול מקרטני – האם ללכת או לאוו. מצד אחד, אין ספק שמדור בהזדמנות חד פעמית לראות כפיל של חיפושית בארץ הקודש. אני מת על הביטלס, ומבייש עד כמה שזה עשוי להיות, חלק ניכר מהשירים שאני אוהב הם של פול. מצד שני, אין מה לעשות – אני שונא הופעות גדולות שכאלה. הופעה של כמה מאות אנשים זה נפלא, אפילו כמה אלפים, באולם עם מושבים. עשרות אלפים עומדים ומתחכחכים – מכניס אותי לחלחלה. אני שמח מאין כמותי שלא הלכתי להופעה של רוג'ר ווטרס, לא משנה באילו אותות ומופתים נשבעו ההולכים.

ולכן, ככל הנראה אוותר על ההופעה של פול בארץ.

הופעה נוספת שאאלץ לוותר עליה, היא של אבישי כהן, הבסיסט. הסיבה שאאלץ לוותר אליה היא לא כי לא רציתי ללכת, אלא פשוט כי היא נופלת על חתונה של חבר טוב. אבישי כהן הוא תופעה מעניינת. יש 2 אבישי כהן בג'אז-הישראלי-באמריקה. הראשון הוא הבסיסט שניגן עם צ'יק קוריאה, והשני הוא החצוצרן של Third World Love. אני חייב להודות שלמרות חיבתי הידועה לג'אזיסטים ישראלים באמריקה, איכשהו נמנעתי מאבישי כהן הבסיסט עד לפני כשנתיים. אולי זו חיבתי הסמולנית ("ניאו-מרכסיסטית מוכה", כפי שמכנה זו ק' אלאכזרי) לאנדרדוגים, שגרמה לי לחבב את הכהן המתחיל ולא את הכהן המצליח. אולי בגלל שהג'אז שלו תמיד נתפס אצלי כטיפה מלוקק מדי, כמשהו שיאפים שומעים במערכת שלהם כמוזיקת רקע צייטגייסית. אם כבר באסיסט, תביאו לי דב עם ליפה כמו עומר אביטל.

כל זה החזיק מעמד עד "Continuo", האלבום שהוציא אבישי כהן ב-2006 ושהיה חלק ממערכת הקפיצים שתפסה אותי בהתרסקות איומה שעברתי באותה תקופה. ויפהיפה. מאז אנחנו חברים. לכן, נורא הסתקרנתי כששמעתי ברדיו, לפני כמה שבועות שיר בעברית, שהייתי מוכן להשבע בכל היקר לי שהוא של אבישי כהן. הדרך שבה הפסנתר ניגן ברקע, וכל ההלחנה היתה כל כך הוא, שהייתי מוכן להתערב על הרבה. וחבל שלא עשיתי זאתץ הייתי מנצח. מסתבר שכהן החליט להוציא אלבום של שירה, ובעברית, "שעות רגישות" שמו. לפחות חלקו הגדול בעברית – חלקו בלאדינו, ספרדית, ארמית. שירים מבית אבא. שלו, כנראה. שלי שר בגרמנית.
קניתי, בטח שקניתי. בהתלהבות. יחד עם החדש של התפוחים (שעליו נדבר בהזדמנות אחרת). מה אמר… חבל. טיפה מאכזב. כהן הוא מוזיקאי גדול, בזה אין ספק, ובקטעים שהוא עושה את מה שהוא יודע לעשות – קרי להלחין ג'אז ולשיר מעל זה, זה יוצא פשוט יפה. השיר השני באלבום – אהבה חדשה, כדוגמא. אבל יש יותר מדי קטעים שבהם הוא מרגיש לא בטוח עם עצמו – בעיבודים לזמירות שבת, בשירים מבית אבא, ואז הוא מרגיש צורך לעטוף את המוזיקליות הנהדרת והפשוטה שלו בכל מני קונץ-פטנטים הפקתיים, כמו ה"כביכול גראמופון" של הקטע הראשון. אילו קביים, שאין בהם צורך, ושנדמה שכהן החליט להעזר בהם כי לא הרגיש מספיק יציב על הקרקע של המוזיקה הישראלית, ושל יציאה מתפקיד "נגן הג'אז" לתפקיד הזמר. מרגישים את האי-נינוחות הזאת, וחבל, במיוחד כשמשווים אותה, למשל, לנינוחות המוחלטת של האלבום של עומר קליין, שעליו כבר דיברנו – שגם הוא שואב ממסורות עממיות, אבל עושה זאת בנוחות.

עדיין, כשיפה, אז יפה נורא, כפי שאפשר לראות למטה.
[gv data="5qThjpU8sYE"][/gv]

כמו כל חברי האחרים מהפלוגוספרה הסמולנית, גם אני התרגשתי נורא כש"עיר לכל" הפכה להיות הטרנד הלוהט ביותר בטאגליין של המסנג'רים. דב חנין הוא פרלמנטר נפלא, אשר היה מהכוחות שדירבנו אותי להצביע חד"ש, ושמחתי מאוד מאוד לשמוע שהוא מתמודד לראשות העיר, וכמובן שאצביע בשבילו. מלבד זה, הוא גם דב.

כמובן, שאצלי יש עניין נוסף, קולגיאלי שכזה. אתם מבינים, אנחנו הדובים צריכים לדעת טו סטיק טוגדר, אז כשמישהו מהמגזר, מה שנקרא, עושה צעד כזה,  גם אם הייתי מאלה שחושבים שקפקא צדק, ברור שהייתי מפרגן לו. עכשיו רק צריך שעוזי וויל יביא את דב הכותל, והכל יהיה בסדר.

אם את מחייכת,
מתעייפים הרעיונות הרציניים.

בלילה שותקים ההרים לידך,
בבוקר החול הולך איתך לים.

אם את עושה לי דברים טובים
כל התעשיות הכבדות נסגרות.