אבק

הדלת נפתחת. קומה שלישית של בניין משרדים ישן ברמת גן, שלט על הדלת "אלברט הפקות והקלטות טבע (1988)”. אני מכניס את הראש, מנסה להציץ ולראות אם הוא שם.
“כן ילד, מה אתה רוצה?”
אני מתבייש. אישה מבוגרת, בגיל של אמא שלי בערך, מסתכלת עלי. יש לה שיער כתום קצר.
היא מחכה לתשובה.
“אהה… אני כאן, אההה… אלברטו נמצא?”
אני מחזיק חזק את הקופסא של הדיסק שהבאתי. ממש חזק. העטיפה נסדקת קצת.
“מי מחפש אותו?” היא שוב מסתכלת עלי, כאילו אני חגב, ואני נזכר באחד הקטעים שאני הכי אוהב, דווקא מדיסק אחר, שירת החגבים. יש שם קטע שבו הסינטיסייזר מנגן בקול של כינורות, וברקע שומעים קולות של חגבים, כאילו גם מנגנים בכינורות. זה מדהים אותי ומרגש אותי.
“אני..”
“תשמע, ילד – אני לא יודע מה שמוליק מנסה הפעם, אבל אמרנו גם לעורך דין שלו וגם לו ונגיד גם לילד האידיוט שהוא שולח לנו – אין. נגמר הכסף. אם אתם רוצים לבוא לקחת את המאסטרים של ההקלטות המזויינות האלה, אתם מוזמנים, אבל אין לנו שום דבר אחר"
“אני לא יודע מי זה שמוליק, אני… קוראים לי גד, ואני במועדון המעריצים של אלברטו. יש לי יומהולדת 14 בעוד שבועיים וזה החלום שלי לפגוש אותו.”
“מועדון מעריצים?”
אני שולף את הכרטיס ששלחו לי בדאר לפני שלוש שנים, עם התמונה של אלברטו, מתחבק עם צב ים, מוקף בעיגול של דיסק.
המבט של האישה משתנה לשניה. היא מסתכלת עלי, ומסתכלת על הכרטיס.
“אתה הילד ההוא, שהיה עליו כתבה בעיתון, נכון, זה עם ה…”
“כן", אני עונה לה בקול ממולמל. אני לא כל כך שמח מהכתבה הזאת. מאז כל הזמן אנשים מזהים אותי וזה מביך אותי. אבל אם זה יעזור לי.
“טוב, תכנס. הוא בפנים. אבל אל ת.”
ואני פותח את הדלת ומתפרץ פנימה.
האמת היא שנורא התאכזבתי כשהבלש גילה לי את הכתובת של החברה של אלברטו. הייתי בטוח שזה יהיה איפושהו בגליל. אני זוכר איך שמחתי שהבנתי שהוא בכלל גר בישראל. קראתי ראיון איתו, אחרי שכבר ממש אהבתי את המוזיקה שלו, והוא סיפר איך לפני כמה שנים הוא התאהב בישראלית, ואז בנוף, ואז בישראל. זה מילא לי את החזה בגאווה נורא גדולה, שמוזיקאי כזה שיכול לגור בכל העולם, מחליט לגור כאן, בטבע הישראלי.
כשההגעתי לרמת גן, אז ראיתי שהבית שם די מכוער. אבל ידעתי גם שבטח בתוך הקומפלקס שלו הכל ירוק ומלא באקווריום עם דגים יפים, וכלי נגינה שהוא אסף מכל העולם. הוא מנגן על 14 כלים שונים, אתם יודעים. על כל הכלים בכל האלבומים שלו הוא מנגן לבד, מלבד "אש בקרח האינסוף", שזה שיתוף פעולה שלו עם פסנתרן מאוד מפורסם בשם קליידרמן.

כשנכסתי למסדרון שמאחורי הדלת, דבר ראשון ראיתי המון עשן, עשן קר כבר, וכבוי – הריח של הסיגריות. היה מין בלוק שעם שכזה, שעליו היה מודבק עם נעצים לוח שנה של חברת ביטוח "הפניקס". נכנסתי פנימה, והרחתי את הריח הזה, שהיה גם במונית שלקחה אותי לרמת גן.
“אה, סליחה? הלו?”
אף אחד לא ענה לי, אז נכנסתי פנימה. האישה אמרה שהוא בפנים, אז נכנסתי קצת יותר. המסדרון נכנס לתוך חדר גדול ומבולגן. על הקירות היו המון המון תקליטים – תקליטים! של אלברטו, מכל מני תקופות שלו. חלקם היו חתומים, וליד חלקם היו צילומים שלו עם כל מני זמרים ואנשים אחרים. היה שם טייפ ונורא סיקרן אותי לדעת מה אלברטו שומע בחדר האישי שלו, אז לא התאפקתי ולחצתי על פליי. כמעט התחלתי לבכות, כששמעתי את הגעיה הראשונה של אווז הבר, ואז את הסינטיסייזר מתחיל לנגן – בקול של "קול אנושי". מספר 32 בתוכנית מספור של מקלדת קורג. זה הדיסק שאני הכי אוהב בעולם, מאז ששמעתי אותו פעם ראשונה מתנגן בקניון, במעלית. לקח לי המון זמן לברר מי זה בדיוק מנגן שם, ולגלות איפה אפשר לקנות עוד דיסקים שלו, כי לא כל כך היה בחנויות דיסקים. בסוף מצאתי בקריית אתא חנות שנקראת "העין השלישית", שהיה להם קצת מבחר, וכל פעם שהיה לי כסף הייתי נוסע לשם במיוחד וקונה דיסק של אלברטו. הצלילים האלה, של הדולפינים והסינטיסייזר האנושי – אנשים לא מבינים את הגאונות של המוזיקה שלו. אבל אני מבין, ואני יודע שגם הוא מבין.

“לא איכפת לי אם תמכור את הזבל הזה לפרסומות, או כדי שזה יהיה הרעש שהחיתול עושה כשהתינוק מחרבן. המעקלים באים אלי הביתה, ופנינה כבר בהיסטריה. תעשה מה שצריך"

אני מסתובב, ורואה אותו נכנס. כמעט שלא זיהיתי אותו. הוא לבוש כמו איש רגיל – מכנסיים וחולצה שכתוב עליה "מכללת ווינגייט – אגף השתלמויות", ואין לו את החלוק הזה שהוא תמיד מצטלם איתו. הוא כנראה גם הסתפר נורא, כי כל השיער הכסוף שלו הפך להיות גושים קטים כאלה שנדבקים אחד לשני, ורואים לו את הקרקפת.

“חכה שניה" – הוא אומר לטלפון "מי אתה?” הוא מסתכל עלי.

"אני… אני מעריץ שלך.”

הוא מסתכל עלי במבט מוזר קצת, כאילו נפלתי עליו מהירח. נראה שהוא לא כל כך יודע מה להגיד, ויותר רוצה שאני אלך. שנינו שותקים.

“יש לי את כל האלבומים שלך, אלברטו, אפילו את אלה שהוצאת רק לתפוצה פנימית. אתה המוזיקאי שאני הכי אוהב והכי מעריך. כולם מסביב אומרים ש…”

“שניה, תעצור שניה, ילד.” הוא מסמן לי עם היד, כמו תמרור עצור. הוא קצת יותר גבוהה ממה שחשבתי, ויש לו הרבה שערות על הידיים.
“מוטי, אני חוזר אלייך עוד 2 דקות” הוא אומר, וסוגר את הטלפון שלו.

הוא מסתכל עלי שוב. הוא בטח מופתע מזה שאני הגעתי אליו ככה למשרד, אבל בטח הוא כבר מנוסה בזה, לא? פגש הרבה מעריצים בעבר – בשביל זה הרי יש לו מועדון מעריצים.

“אני חבר במועדון מעריצים שלך, אפילו!”, ואני שוב שולף את הכרטיס, שעזר לי עם האישה עם השיער הכתום.
העיניים שלו קצת מתרחבות, והגבות שלו מורמות למעלה, כשאני שולף. המבט שלו נהיה מוזר

“אלוהים אדירים, זה אתה, זה ששלח לי את כל המכתבים, זה ששלח את הדמי חבר. זה אתה מהמועדון מעריצים. הייתי בטוח שאתה קפלינסקי, שמנסה לשגע אותי אחרי שהפסדתי בהתערבות ההיא…”

הוא מדבר חצי לעצמו, וחצי אלי.
“תקשיב, ילד – נראה לי שכדאי שתלך מפה. אני מאוד עסוק ולדעתי אולי עדיף שפשוט תחזור הביתה.”

“אבל באתי כל הדרך מטבעון. אני מצטער שלא התקשרתי לקבוע קודם, פשוט כל הטלפונים היו מנותקים, ואף אחד לא מבין ו…”

“תראה, ילד, ממש חבל לי שהתאמצת כל כך, אבל באמת נראה לי שעדיף שתלך, זה לא מה שאתה חושב כאן.”

“קוראים לי גד קרני, אני אהיה בן 14 בעוד שבועיים, ויש לי סרטן. הרופאים אומרים שיש לי חצי שנה לחיות, ואני המעריץ מספר אחד שלך.” אני אומר את המילים בקול של הצהרה, כאילו אני קורא אותם בטקס יום הזכרון.

הוא מסתכל עלי במבט עייף, ואני יודע שהצלחתי. משהו בי שמח, אבל גם מתבייש, כי שוב אני מנפנף במחלה, ואני מרגיש שכל פעם שאני עושה את זה, אני בעצם מפסיד למחלה עוד שבוע מהחצי שנה שנשארה לי.

אלברטו נושם עמוק. “טוב. מה אתה רוצה שאני אגיד לך ילד. אני מצטער שיש לך סרטן. הנה, אני כאן. מה אתה רוצה עכשיו?”
הסתכלתי מסביב, על הפוסטרים המכוסים באבק, ועל הציפוי עץ שהיה על חלק מהקירות, שגם היה מכוסה באבק, ומלא בחלקים שהיו בהם פעם פוסטרים, והיו בהירים יותר.
קצת לא ידעתי מה להגיד.
“אני לא יודע. אני מעריץ ממש גדול שלך, וקראתי עלייך המון, את הראיונות שלך, ואת מה שכתבת בדיסקים שלך… אתה לא יודע כמה המוזיקה שלך מרגשת אותי.”
הוא גלגל את העיניים למעלה ואמר “נו באמת…”.
לא האמתי שהוא אמר את זה. לא האמנתי. ולא יכולתי יותר. כל היום הזה עלה – המונית מטבעון והתחנה המרכזית ורמת גן, והאישה בדלת כולם עלו לי ביחד בגרון והתפרצו לנשימה מקוטעת כזאת מלאה במילים:

“אתה לא יכול, אתה אל מבין כמה, וכשאני שומע אותם אני, וכשאני לבד ובאמת לבד, וגם בתורים, ואף אחד לא מבין, כולם אומרים שאתה מהמעליות, וכולם אומרים שזה זבל, וכל החברים שלי שומעים את הלינקין פארק ואת כל שאר הלהקות שלהם ורק אני נשאר נאמן לך ואף אחד לא מבין כמוני כמה אתה מרגיש וגאון ו…” (וכאן קצת הפסקתי, כי הייתי חייב לנשום). הדמעות עלו לי בעיניים וכיסו את כל הפנים שלי, אבל המשכתי לצעוק עליו “וכולם צוחקים עליו ועליך אבל אני לא ולא יכול להיות שאתה גם לא מבין אותי. כי אני מבין אותך”.

אלברטו לקח צעד אחד אחורה, והסתכל עלי במבט מוזר, כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה. “יו'ר פור ריל, קיד”, הוא מלמל. הוא שם לי יד על הכתף, והתכופף קצת כדי להסתכל לי בעיניים. “תראה, ילד… אתה ילד טוב, וכשאמרתי לך שזה לא מקום בשבילך, אז תדע לך שהתכוונתי לזה. אבל עכשיו אני כאן, ואתה כאן… ומה אתה רוצה שיקרה עכשיו? למה ציפית?”

“לא יודע… ציפיתי לראות את הסטודיו שלך, ואת המקורות ההשראה שלך, ואיך אתה עושה מוזיקה, ושנדבר קצת על רגעים שמרגשים אותי ביצירות שלך ואני אראה מה אתה חושב עליהם, ושתחתום לי, שוב על כמה דיסקים…”. אלברטו התרומם, והתחיל ללכת. “בוא, בוא ילד.” הלכתי אחריו לקצה המסדרון, ונכנסנו לחדר עם דלת מעץ.

בפנים היה… בפנים היה אולפן, כמו שרואים בסרטים, כמעט – עם תבניות ביצים על חלק מהתקרה. אבל לא היו בו כל כך מיקרופונים, רק מקלדת. ישר ראיתי שזה Korg, שזה המקלדות שהוא משתמש בהם. נדמה לי שזה היה ה-Is30, שכל מי שמבין יודע שזה קלסיקה.

אלברטו התיישב ליד המקדלת, והסתכל עלי. היה לו מין סימן שאלה כזה בעיניים, אבל הוא פשוט התחיל לנגן. תוך שניה הייתי בגן עדן. כל היום וכל הדמעות שלי נמחקו, והתחיל לי חיוך כזה, כי הוא פשוט התחיל לנגן את הקטע השני של “Silence of dawn's night”. כשפתחתי עיניים, הוא הסתכל עלי, עדיין באותו מבט.

“אני מצטער לעשות לך את זה ילד, אבל אולי עדיף שתקבל את המנת מציאות שלך. תראה, אני לא יודע מה בנית לך בראש, אבל זה מה שיש…” הוא הצביע מסביב.
“זה אני, והסינטיסייזר. אין ממלכת חיות, אני לא לובש גלימה – זה מה שיש.” היה לו מין מבט מתחנן כזה, כאילו הוא ציפה שההסבר הזה ישכנע אותי. והוא כל הזמן המשיך לנגן את אותו קטע. ואז הוא לחץ על שני כפתורים, וזה נהיה שיר אחר לחלוטין! גם אחד שאני מכיר ואוהב. הצבעתי על המקלת. “אבל איך אתה יכול להגיד את זה – תראה איזו מוזיקה מדהימה אתה עושה!”.

הוא עצר לשניה מלנגן. הרים את הידיים, ואמר “ילד, תקשיב – איזה קסם? איזה? זה כולה 4 אקורדים. הנה – C, G7, F, AM, C, F. הנה – שומע?” והוא התחיל לנגן. כל פעם הוא ניגן אקורד שלוש פעמים, ואז הצליל השתנה. “כל המוזיקה שלך, שאתה מת עליה, זה שלוש-ארבע אקורדים. יש לי כל מני קולות במקלדת, ואני יכול להוריד את הטונים ולשחק עם הסולם, אבל ילד – דיסקים שלמים הוצאתי ככה. להדפיס עטיפות זה כולם, והקניונים קונים את הזבל הזה כי זה מרגיע להם את הקונים או אנערף מה. הנה – גילית את כל הסודות שלי, דיברנו על המוזיקה שלי, עכשיו מה?”

הוא הסתכל עלי, כאילו הוא מצפה שאעלם. הייתי בשקט והסתכלתי עליו.

“היתה לי אישה שפעם רצתה לעשות אותי מפורסם – משם כל הכתבות שקראת, וכל השטויות האלה, אבל ילד – אם יש לך חצי שנה לחיות, אל תבזבז אותה בלשמוע את הזבל הזה.

הסתכלתי עליו, ועדיין שתקתי.

“מה אתה לא מבין? זה חרא, זה חרא של דבר. אני מנגן חרא, אני יוצר זבל, שאנשים קונים, וגם זה בקושי, אחרת לא הייתי כאן. מה אתה לא מבין?”. הוא כבר די צעק את זה, והפסיק לנגן.

קמתי ממנו, מהאולפן שלו. נשמתי עמוק, הכנסתי יד לתיק שלי, והוצאתי משם את ה-Ipod שלי. שמתי את האוזניות על האוזניים שלי, הסתובבתי לצאת מהחדר ובלי להסתכל עליו בכלל, שמתי את הפתיחה של “אש בקרח האינסוף”. ולחצתי פליי.

שעתיים וקצת מהחיים שלכם ובאטמן

יש דברים מסויימים, שמצליחים לעמוד בהייפ שלהם – לא משנה כמה הוא גדול. כמו הבאטמן האחרון, שהוא יותר מגניב מהאפיפיור. בהמון. או יותר מעניין – כמו ההרצאה האחרונה. כתבו על זה כבר מספיק, אבל להלן תמצית הסיפור: מרצה מבריק, צעיר וכריזמטי מאוניברסיטת קרנגי מלון, ראנדי פאוש שמו, מגלה שיש לו סרטן בלבלב, ושהוא הולך למות בעוד מספר חודשים. הוא מעביר הרצאה, במסורת שהתגבשה לה באקדמיה האמריקאית – ה"הרצאה האחרונה" שלו, שבה הוא מדבר על הגשמת חלומות הילדות שלו, וחלומות הילדות של אחרים. כשקוראים דברים כאלה בעיתון, אני מגיב באמביוולנטיות, אותה אמביוולנטיות ששמורה אצלי גם ל"הסוד".

אני מאמין גדול בהגשמת חלומות הילדות, והגשמת חלומות בכלל. אני מגשים חלומות סדרתי, ואין לי שום כוונה לעצור. אני עובד בארגון ששם לעצמו כמטרה לדחוף לכמה שיותר ילדים ומבוגרים את הרעיון ששום דבר לא צריך לעצור אותם מלהגשים את החלום שלהם, יהיה אשר יהיה. ה"סוד" עצבן אותי בגלל העטיפה שלו – השיווקית והמטאפיסית, שהיתה נלעגת. ראנדי עושה את זה מקסים. הוא מבריק, לא מזיין את השכל, וכל דקה בהרצאה הזאת ממלאת אותך בחוכמה. שווה להשקיע בזה שעה וקצת מהחיים שלכם. באחריות.

אבל כמו שאומר ארלו גת'רי, ב"Alice's Restaurant", אחרי רבע שעה של שיר – לא על זה רציתי לדבר איתכם. רציתי לדבר איתכם על ניהול זמן. לאותו רנדי פאוש, יש גם הרצאה נהדרת על ניהול זמן. ניהול זמן הוא אולי הכישור חיים החשוב ביותר, או ללא ספק מהחשובים, שאפשר ללמוד, ויש מעט מקומות שמלמדים אותו. במערכת החינוך לא מלמדים אותו, יחד עם כל שאר כישורי החיים. במיכא"ל, דרך אגב, מלמדים אותו הייטב – כל אחד מחברי ממיכא"ל שיראה את ההרצאה של רנדי על ניהול זמן, לא ילמד כמעט דברים חדשים, לפחות במישור התיאורטי. למרות זאת, קיבלתי המון מההרצאה שלו, ומומלץ לראות אותה. יש את המצגת להורדה באתר שלו. מה שעניין אותי שם במיוחד, הוא הסבר קצר שקצת קיבלתי על החיים שלי.

כשאנשים רק מכירים אותי, בשלב מסויים הם שואלים, בביישנות מסויימת, את השאלה הבאה, או ווריאנט שלה: "תגיד, איך אתה מספיק לעשות כל כך הרבה דברים?". (לעיתים זה מנוסח ב"תגיד, אתה ישן לפעמים?"). עכשיו, ניהול הזמן שלי הוא סביר פלוס מינוס, לאדם שיש לו מודעות לניהול זמן. אבל אני לא מהתותחים הכבדים. התשובה לשאלה הזאת, או חלק מהתשובה, הופיעה לי לקראת העשר דקות האחרונות בהרצאה של רנדי. אין לי טלוויזיה בבית. אין לי טלוויזיה בבית כבר 8 שנים כמעט – מהרגע שעזבתי את בית הורי. רנדי מתאר את הטלוויזיה בתור אוכל הזמן מספר אחד, והוא צודק. הוא מספר שהאמריקאי הממוצע מבלה 28 שעות בשבוע (בשבוע?!) בצפייה בטלוויזיה. גם אם המספר הזה נשמע לי מופרך, ובכל מקרה לא ממש היה מתאים לי או לחוג מכרי, אין ספק שהעוד שעה, שעה ורבע, שעתיים שהטלוויזיה לא לוקחת ממני – ובכן – ייתכן ושם מתחבא לו הזמן לכל הפעילויות האחרות שאי עושה. כמו טיפוס על קירות, או אימון נבחרת היו-יו של פלורנטין.

בלי גיד אכילס

יש משהו מעניין מאוד בזה שחלק מהגוף שלך, שאתה די סומך עליו אבל לא ממש היית מודע לכמה הוא חלק מהתפקוד היום-יומי של חייך, קורס. צריך למצוא דרכים אלטרנטיביות לעשות פעולות יום יומיות. במקרה שלי, הדבר היה נכון בשבועיים האחרונים – שבוע אחד באופן מטאפורי, ושבוע אחד באופן פיזי.

האופן המטאפורי היה קריסת המחשב שלי. מאחר וזה עכשיו המחשב היחיד בביתנו הקט-אך-המאושר, ומאחר ובעבודה שלי אין אינטרנט, נאלצתי לבלות כמעט שבוע בלי אינטרנט. אני יודע שזה נשמע כמו בכיינות דיגיטלית, אבל אלוהים אדירים – זה הרגיש כאילו מישהו חתך לי את גיד אכילס. לעשן הפסקתי אחרי שהבנתי שאני לא שולט במתי אני מעשן ומתי אני לא. אני לא יודע האם אני צריך להבהל מהצורה שבה החיבור לאינטר-טרון השתלב בחיי. פעולות בסיסיות כמו בדיקת מיקומו של עסק, שעת הצגת סרט, או מייל – הפכו לאתגר. למזלי הטוב אני לא מפחד מלהשתמש בטלפון הסלולארי שלי, והאל הטוב חנן אותנו ב-Opera Mini. אבל עדיין – זה הרגיש מוזר.

אחרי זה, הגיע הקריסה הפיזית של שריר התאומים ברגל ימין שלי. מגיל 18 אני אוסף מקלות הליכה, והאינסידנט הזכיר לי מאוד את אחת מקריקטורות ה-Far Side החביבות עלי.

יש משהו מעניין מאוד בחוויה של להסתובב עם מקל הליכה וצליעה ברחובות תל אביב. למרות שהמקל ללא ספק היווה ומהווה לי עזר, העזר לא היה רק פיזי. כשאנשים רואים אותך עם מקל, הם מבינים שהמצב בשליטה, ולא מרגישים צורך לשאול שאלות או להציע עזרה. אתה, מצדך, יכול לעשות להם פרצופים של דר. האוס. זה מעין סידור הדדי שכזה. גם פה צריכים למצוא כל מני דרכים אלטרנטיביות כדי להגיע למטרה שלך, רק שהפעם המטרה יכולה להיות "לצאת מהמיטה" או "לרדת במדרגות". למזלי, אין לי יותר מדי חשיבות לכבוד העצמי שלי, ולכן לא איכפת לי להתנדנד.

בדיוק כומו אובדן הקול שפקד אותי לפני שנה וקצת – קפיצה קטנה לממלכה שבה הנחות היסוד של החיים שלך מעורערות זה תמיד חוויה לימודית מעניינת.

when you’re drunk I like you mostly late at night

או: A tale of two cities. אחת מהם, אפילו נכונה.

שבוע אחרי שבוע, לונדון, ומדריד, רק בסדר הפוך. לאט לאט, בלי לשים לב, אני חוזר לפוזיציית ההייפר-תייר שלי. עת השתחררתי, בתחילת שנות האלפיים, המליצו לי הרופאים על ביקור שבועי בשדה התעופה, וקיבלתי את המלצתם. עכשיו, עם שובי לחיקו החמים של ההייטק, אני מוצא את עצמי שוב גח לגיחה חד-יומית בלונדון, או מדריד. אם ב-2001 הבון טון היה ערים שבהם הייתי פחות מ-24 שעות, אז לדעתי הכוונת עכשיו עומדת על 12 שעות.

אבל עדיין, אולי זה העין הבוחנת, ואולי זה הפמיליאריות של שתי הערים – בלונדון גדלתי כמה שנים, ובמדריד הייתי לא מעט בתקופת הלומינלט – אני מרגיש כאילו כל פלירט קצר כזה טוען אותי באנרגיה של העיר. כמו פטרייה מיובשת שמשרים במים חמימים לכמה זמן, והיא נזכרת בכל תכונות הפטרייה שלה.

יש משהו מאוד מצחיק בניגוד שבין לונדון ומדריד. בין ההומור העצמי הבריטי והגאווה הספרדית. בין עיר שבה ב-11 נסגרים הפאבים, אל מול עיר שבה יוצאים לאכול ארוחת ערב ב-11. במדריד מאוחר בלילה, בלונדון מתכווננים על חמש אחר הצהריים, לתה או בירה.

איזה מזל שלא עשיתי את השטות הזו…

לא הרבה פעמים בחיים מקבל אדם הצצה, גם אם לא מושלמת, אל ה-Road not taken.

לפני מספר חודשים, קיבלתי מייל שהוביל לפגישה, על האפשרות להשתתף בהפקה הישראלית של Beuty and the Geek. הרעיון בידר אותי, אבל וויתרתי, במיוחד לאחר שהובהר לי שאני לא מספיק חנון.

כשהחל מסע הפרסום של התוכנית, לא יכולתי לעמוד בפיתוי, וכמו יקית זקנה שקוראת כל יום את מודעות האבל, הלכתי לראות גם אני אם יש שם מישהו שאני מכיר. התשובה, הלא מעניינת, היא שאולי קצת, בעיקר בפנים מאירועים גדולים. התשובה המעניינת קצת יותר, היא שברוך השם שוויתרתי.

Think with your heart או עומר קליין עושה לי לבכות/לרקוד

את Third World Love גיליתי… לפני המון שנים. קצת אחרי שהאלבום הראשון שלהם יצא, השמיעו אותם ב-88, והלכתי לראות הופעה שלהם בג'ה-פאן. וכך חזרתי על דפוס גוטמני טיפוסי – לגלות תופעה חדשה, ולהפיץ אותה במיסיונריות אדוקה בין כל חברי. הם היו כל כך מעולים, כל כך גרובים, כל כך רקידים, וכשיונתן אבישי עלה עם המבט המסטול שלו וניגן ושר את "אבנים קטנות", חשבתי שאני בגן עדן. לא היה לי חבר באותה תקופה שלא נגרר להופעה שלהם, כולל אבא שלי, בג'ה פאן. אני באמת מרגיש אחראי במידה מסויימת לתופעה הישראלית המיוחדת של הרכב ג'אז שמוכר אלפי תקליטים. 

ואז זה קצת דעך. זה לא שלא אהבתי את המוזיקה – למרות שהדיסקים שלהם אף פעם לא היו כמו לראות אותם בהופעה חיה. אולי זה היה הפופולאריות שלהם, שהפכה אותם להמוניים יותר או אינטימיים פחות, אולי זו היתה ההופעה ההיא, ביום מהביל של קיץ, שהיתה אמורה להתחיל ב-21:00 והתחילה ב-00:30, שעיצבנה אותי כל כך. אולי זה היה בגלל ההופעה ההיא בזאפה, שבה פגשתי חבר שלי, שהסתכל עלי, ועל הקהל, ומלמל "third world love – הופעות לאנשים כמוך".

אבל את אשר שבלב, קשה להזיז, ובאהבה הרי עסקינן, עולם שלישי או לאוו. שמעתי אותם מופיעים עם תזמורת המהפכה. היה משהו מדהים בלראות נגנים מהתזמורת קמים על הבמה ורוקדים כי הגרוב היה פשוט חזק מהם, מדהים ומובן להפליא.

אז נכון, עומר קליין הוא לא מהם, הוא ג'אזיסט אחר שגר בניו יורק, והוא עשה קסם, בדיסק החדש/ראשון שהוא מוציא. בדיוק כמו ז'אן בפטיסט גרנווי, גיבורו של "הבושם", שיודע למצות את הארומה של ידיות דלת וסמכות, כך יודע עומר קליין למצות תמצית נוכחת אך לא מאפילה של מוזיקה ישראלית קלאסית – יוני ריכטר, מתי כספי, וכו'. הוא מיצה את התמצית, והוא נוסך אותה ובוזק אותה בעדינות על הג'אז שלו. זה לא In your face, וכשזה כן, זה גורם לך לחייך, לפזם, לרקוד. עשו לעצמכם טובה. באמת. מגיע לכם. 

כוכבים ותקרה

בפלאציו ווקיו, בפירנצה, רואים כיצד התקרה של חדרי השינה צוירה ועוצבה בכוכבים-לא-זוהרים-בחושך, שעדיין שימחו את דרי החדר. החדרים בארמון קטנים, אבל כנראה שסיפקו את דייריו באותה תקופה.

אחד מהמשפטים המנחים אותי, המאירים את חיי, הוא ציטוט של אוסקר ווילד, בו נתקלתי לראשונה בספר של צ'ארלס דה-לינט, The Ivory and the Horn:

"We are all in the gutters, but some of us are looking at the stars".

ברור לי לחלוטין שכולנו בביבים. כולנו סובלים מאיזה חטא קדמון של ילדות או נערות שנסך בנו את חוסר הבטחון העצמי הבסיסי הזה, זה שגורם לרובינו לא לרקוד ולכתוב למגרה. מעטים מאיתנו מודעים למצבנו הביבי, אך מעיזים הסתכל אל הכוכבים. ויש כאלה, שכלל לא מודעים למיקומם – האנשים שכל כך טובים בלשקר לעצמם, שלא רואים שהם בביבים, ולכן לאוו דווקא מרגישים צורך להסתכל אל הכוכבים.

אני מכיר מעט כאלה, אולי אחד, שלא מודע למיקומו, והוא פטתי בעיני.

השאלה הנשאלת, היא עד כמה מותר לנו להעז להביט לכוכבים, עד כמה מותר לנו להאמין לסיפור שלנו, למרות שהעובדות טופחות על פנינו שוב ושוב? מתי צריך מתווך הנדל"ן הכושל, שלא מצליח למכור אפילו נכס אחד, להודות במציאות כפי שהיא, ולחדול מנסיונות ה"ליצר מציאות" שלו? אל תבינו לא נכון – למרות שראיתי את "הסוווווווד", אני לא בטוח שאני מסוגל לשגר אנרגיה שתייצר לי חנייה בתל אביב או תשנה את המציאות לעולם של בריכות שחייה ותענוגות. אבל אני כן בטוח ביכולת שלנו ליצור את המציאות בה אנחנו חיים.

אבל מתי צריכים להקשיב לקולות מבחוץ, ולהבין שאם שלושה אנשים אומרים לך שאתה שיכור, כנראה עדיף שלא תנהג?

פרא

יום חמישי בלילה, הרצל פינת לוינסקי, ואני נהפך לדוב. אני מסדר את הבגדים שלי בערימה, בפינה, בלי שאף אחד שם לב שאיש התפשט כרגע באחת בלילה בלב תל אביב המהבילה. אחרי שהערימה מסודרת, אני מתחיל להשתין מסביבה. קילוח מהביל של שתן צהוב יוצא החוצה, מקיף את הבגדים בריח חזק, חזק מכדי להיות אנושי. אני שולף מהכיס של המכנסיים שלי סכין חדה, וחותך את הצל של עצמי, ונהפך לדוב. התהליך הפיזי מרתק. השרירים קודם כל מתעבים, ואז נמתחים כשהשלד מזנק לגובה ולרוחב. השיער על החזה שלי צומח במהירות ומתקרזל לפרווה הצפופה שיש לדובים, חומה-שחורה. אין פיצוץ, אין מוזיקה דרמטית. יש רק רגע אחד, שבו העור שלך מוחלף, שבו הבשר עומד חשוף לאוויר ואתה פתאום מודע לכמה העור הזה חשוב ומיותר. כמה דקות, וברקע, כמה מטרים ממני, אנשים עומדים בתור לפיצה. אני דוב.

אני מת על הכמה דקות הראשונות אחרי שאני הופך. החושים שמתחדדים, שעוד לא מבינים אם אני אדם או דוב. הריח נהיה כל כך חזק מסביבי – הריח של הכל. הריח של הדגים הרקובים בים והריח של המטבחים של כל המסעדות והריח של הגומי שנחרך לאט כשמכונית נוסעת מהר והריח של הבושם ושל הזיעה והריחות גוף של כל האנשים והחתולים והעכברושים סביבי. אני מוציא את הלשון ומלקק את האוויר, כאילו טועם אותו. אני לא עומד בפיתוי ומלקק לעצמי את האף. למדתי לקחת את הזמן לפני שאני יוצא לרחוב. לוקח זמן ללמוד מחדש את השיווי משקל, ויותר מזה, לוקח עוד יותר זמן להרגיש חופשי להסתובב בלי בגדים ברחוב הרצל. נכון שלדובים יש פרווה, אבל גם לאנשים, ועדיין כשהם מסתובבים בלי בגדים זה מוזר להם.

הטופרים שלי שורטים את המדרכה. אני אוהב ללכת על ארבע, ככה מרגישים את כל המשקל על האדמה, מחולק הייטב. כל אחד מהשרירים שלי נמצא בדיוק במצב ובמקום שהוא צריך, נושא אותי בעוצמה קפיצית.

לא קל להיות דוב בתל אביב. החום והלחות משפיעים עלי מייד. הזיעה שהיתה עלי כאדם מופיעה שוב ומתערבלת בפרווה החמה, שהולכת ונרטבת עם כל תנועה קטנה שלי. הלחות, והחנייה. בגלל איך שחונים כאן, אני חייב ללכת על שתיים כשאני עובר את הכביש, כי אחרת אני לא מצליח להשתחל. התחושה של הכוח הפיזי המוגבר – בני אדם לא מבינים כמה הם חיות חלשות – היא נהדרת. אני מוריד כף מטופרת על מראת צד של לנד-קרוזר שחונה על המדרכה, והמראה עפה כמו כדור בדמינגטון. בתור בונוס, רואים 4 שריטות מפחידות, 4 שבילים שברור מאוד מה עשה אותם, אבל לא ברור איך ולמה, על הגימור הבז'-מטאלי של האוטו.

אין הרבה דובים בתל אביב. אני מכיר אישית אחד, ומדי פעם אני רואה את הקקי של לפחות עוד שניים. לפחות ככה אני מצליח לזהות. אחד מהם מסתובב באיזור אבו כביר, ליד הגן הבוטני. זה לא רחוק מאיפה שאני עכשיו, אבל גם לא קרוב מדי. את הקקי של השני אני רואה בעיקר בפארק הירקון, ובמרתפים של הסנטר. אנשים תמיד מתרגזים שהבעלים של הכלבים לא קושרים אותם ואז הם מחרבנים בכל מני מקומות, אבל לא מסתכלים או מריחים שזה בכלל לא נראה כמו קקי של כלב. זה דוב.

אני יורד לי ברחוב לילנבלום. זו ירידה כזאת, ואני מרשה לעצמי כמעט לדלג בדוביות. אומרים שאנחנו יצורים מגושמים, אבל יש לנו חן מסויים, שקשה לקחת מאיתנו. הכניסה לננוצ'קה עמוסה בשעה כזאת של הלילה, אבל אני יודע לאן אני הולך. יש מעט מקומות שבהם דוב יכול לרקוד באמת בעיר הזאת. השומר בכניסה כבר מכיר אותי. הוא אחד הראשונים, היחידים שרואים אותי כמו שאני, כדוב. בפעם הראשונה שהגעתי לשם, הוא החוויר ושלף את הנשק שלו. "גארו, זה Garu!" הוא צעק, והצביע עלי. למזלי, מישהו תפס אותו רגע לפני שהוא ירה בי, וכולם התנצלו מאוד. אנחנו חברים עכשיו, למרות שאני עדיין מריח עליו את הפחד, ועדיין זוכר את הריח של השתן שברח לו כשהוא ראה אותי בפעם הראשונה.

כשאתה בגוף של דוב, לאנשים קשה לקבל את זה. אנשים מסתכלים עליך, והם לא מוכנים לקבל את הרעיון שדוב נכנס עכשיו לננוצ'קה. שואלים אותי אם אני משחק כדורסל, שואלים אותי אם שקלתי הסרת שיער בלייזר. אנשים רואים מה שהם רוצים לראות, וזה בסדר. הבר עמוס, אבל אני תמיד מצליח ליצור את הספייס שלי, כשאני רוצה. הלילה אני פחות רוצה.
אנשים מתחכחכים בי, עוברים לידי ומרגישים את המגע של הפרווה שלי עליהם, ממצמצים, וממשיכים הלאה. הדיג'יי מתחיל לשים מוזיקה שאנחנו אוהבים, מוזיקה מהבית שלנו. פעימות גדולות, ואני רוקד, כמו שרק דובים יודעים לרקוד. דובים יודעים לשלוט על הפעימות. זה נראה כאילו אנחנו מוגבלים בתנועה שלנו, אבל בעצם אנחנו יודעים לדלג בין הפולסים, ולהחליט בדיוק איפה אנחנו רוצים להיות, גם אם זה לא בדיוק על הביט. אנחנו אפילו יודעים לגרום לזה להראות חינני.

משהו זז בזווית העין, ואני רואה אותה. היא לא בחורה גדולה – לא יותר ממטר שישים בגובה, והיא נועצת בי מבט. היא מריחה אותי, מריחה את הריח המיוחד הזה שאני משחרר כשאני משחר לטרף. יש משהו חייתי במבט שלה, משהו חייתי שמלווה בקמט במצח שמנסה להחזיר את השליטה חזרה למוח, אבל המבט מנצח. היא קמה, ונכנסת בצעד בוטח אל החלל שלי. היא מתחילה לרקוד, בלי שום גינונים, ישר מולי. מסתכלת עלי במבט קמאי. יש לה אגלי זיעה על המצח, ועיניים שחורות וגדולות, שמנסות לבלוע אותי. אני מתאים את הקצב שלי לקצב שלה. כמעט. תמיד בורח לה בשניה האחרונה. אופ-פם. אומפ-פם. היא מושיטה יד כדי לנגוע בי, אבל מפספסת, כמעט. מורטת קצוות פרווה ומושכת אותה אליה, במבט מופתע. החום נהיה בלתי נסבל, האגן שלה זז, הירכיים מתחכחות זו בזו, הגוף שלה משחרר את המעט פרמונים שנשארו עוד לבני אדם, ואני מתענג עליהם, וסוגר את המרחק. היא מפנה אלי את הגב – גופיה לבנה שחושפת גב לבן לא פחות עם סימן חזיה בולט. אני מלטף לה את הגב ומשאיר שוב את שובלי השריטות העדינים. אני יכול לשמוע את הנהמה החייתית יוצאת מבית החזה שלה, בתגובה לכאב, ואני מרגיש איך אני מתקשה, מאבד מעט מהצד האנושי שלי. אני עומד על שתיים, מתקרב אליה, מניח את שתי כפותי על כתפיה, ובעדינות, מבלי לקרוע את העור, נושך בעדינות את עורפה.

Sketches of Tel Aviv

חמש וקצת בבוקר. תל אביב עוד לא מתעוררת. יוצא מהמונית, זורק את המזוודות בבית, וממשיך עם הרבה טקס בישבן לאיציק ורותי, הקדושים הרשמיים של בלייני הבוקר, נודדי השינה, והנוחתים מטיסות-הזוועה-חזרה-מאירופה. אוכלים שוקרוט, אוכל שקרוב יותר במוצאו למוצאי באותו ערב, מאשר ללחות מישור-החופית שמתכוננת להסתער על העיר בעוד מספר שעות. בדרך חזרה, ברחוב רש"י, צועד לו חרדי, עטוי טלית ותפילין, באמצע הרחוב. ידיים מונפות אל-על – לא בטוח למה בדיוק, אבל הוא צועד בצעדים מדודים ואיטיים, אדיש לעולם. מאחוריו עומדת/גולשת מונית, שמתנהגת בנימוס מופלג. בוקר טוב, תל אביב.

לילה. עלמה קלמה מנגנים סמבה שמחה להפליא בלבונטין שבע. המקצבים מריו, המילים בעברית. דיקציה מעט יהודית רביץ-ית, אפילו – נסו להזכר ב"מי לאהבה" מ"באופן קבוע וחד פעמי". בשירותים של מועדון בו מתנגנת מוזיקה ברזילאית, באיזור בניית באוהוס, בארץ הקודש, במקום שקוראים לו לבונטין, בשירותים גם של הגברים וגם של הנשים, נביא אלמוני טרח לשרבט, יחד עם כל שירובטי הקיר הרגילים, מילים מהחלל.

So Say

לילה טוב, תל אביב.

רקדן קטן

מרץ 2001. טיסת ביריטש בדרכה ללונדון, ואני על המטוס, חוזר מהפעם הראשונה שלי באמריקה. בכלל לא הייתי אמור להיות על המטוס הזה, וזו לא באמת הפעם הראשונה שלי באמריקה. יש תיעוד שלי מצולם עם גזיר קרטון של ג'סיקה ראביט, שמוכיח שהייתי בפלורידה, ויש לי זכרון עמום מדיינר בשם wolfies במיאמי, בגיל 10. אבל מבחינתי, זו הפעם הראשונה באמריקה. הטיסה נעימה להפליא. יש את המסכים האישיים האלה, שבאלעל עדיין אין באותם ימים, ואני מזפזפ בין הסרטים השונים.

מישהו עומד על מקפצה, מעל בריכת שחייה פרטית, במסיבה פרועה. הוא ממלמל משהו שאמור להרגיש כמו I am the Lizard King, ונראה מספיק דומה, כדי שאחשוב שמדובר על סרט שלא שמעתי עליו על הדלתות. הוא קופץ, ולאחר כמה זמן חבריו ללהקה מגיעים ואוספים אותו אל האוטובוס. אני מסוקרן – מי האיש הזה? זה סיפור אמיתי? אני אמור לזהות את הלהקה או האינסידנט?

כולם לא מרוצים, עבר עליהם לילה קשה. וגם עלי. פחדתי מאמריקה עוד לפני הנסיעה הזאת. הצלחתי לאבד בה את הקול, להציף שירותים, לחוות את הצ'יל פאקטור. הלילה שלפני הגעתי ביזע ודמעות לשדה רק כדי לגלות שחברת התעופה שלי נסגרה, ושאחזור מחר לטיסת הבריטיש. את הדרך חזרה עשיתי עם נהג מונית פסיכי שהתעקש שמה שאני צריך עכשיו זה אוכל הודי טוב בקווינס, ושלשם הוא לוקח אותי, למרות מחאותי הנמרצות. למזלי הרב, לא חלקתי צ'אפטי עם פראן דרשר אותו לילה, אבל הלילה היה… לא פשוט.

חברי הלהקה נוסעים על האוטובוס. כולם סחוטים, עייפים, וברקע מתנגן שיר יפה. שיר ממש יפה. אני לא מזהה אותו, למרות שאני חושד שזה בילי ג'ואל – משהו עם piano man, he makes. יש לו שיר כזה, לא? לבילי ג'ואל… לא, לא יכול להיות שזה הוא פעמיים. השיר יפה. אי אפשר להשאר אדיש אליו, ואכן נראה כי מצב רוחם של חברי הלהקה משתפר. גם הם שומעים את הפסקול של הסרט עליהם. המתופף מתופף לפי הקצב, בערך, ולאט לאט, כולם מצטרפים לשיר. האפקט הקסום עובר גם מעבר למסך. פעפוע של אופטימיות, דרך הלילה המזופת, דרך הסיפור הפתלתל של הסרט, הלהקה, השיר עצמו, עובר בתוכי. תכף מגיעים ללונדון.