קהילה

בעקבות כל הטאררם על שי טובלי בסוף השבוע (ללא ספק גורו דמיקולו בשקל), עדיין נשאר לי איזשהו שריד של שאלה.

בשנה האחרונה אני יוצא מעורי בדרכים שלא חשבתי או חלמתי שאעשה אי פעם, ומוכן לעשות "השעיית ספק" (SOD), לגבי אמונות מגוונות וערכים רבים שהיו מהבסיס הבסיסי ביותר שלי. כשאני מסיים את ההשעיה הנ"ל, פעמים רבות אותם ערכים חוזרים ומתבררים כבחירה הנכונה, אבל לפעמים גם לומדים משהו חדש או מקבלים פרספקטיבה על משהו, גם אם לא מסכימים איתו.

לגבי שי טובלי, אחד הדברים שהכי בלטו, בעיני, היה סיפור הקהילה. רוב מה שמאמיניו אמרו שם זה "עזבו אותנו בשקט ותנו לנו לחיות כקהילה". לבית הספר הפתוח והדמוקרטי אשר בקרבת ביתי, אשר יעל מלמדת בו היסטוריה ואודי עושה בו בתי ספר ליליים, קוראים "קהילה". מדובר במוסד יוצא דופן, במיוחד למי שגדל בחינוך ה"רגיל", ומתעסק עכשיו עם חינוך שהוא סוג של ההיפך מדמוקרטי. יש שם ילדים מאושרים שזוכים לחונך אישי ולומדים נושאים מגוונים עם מורים מעולים. יש שם אווירה שצריך לבקר כדי להאמין שהיא קיימת בבתי ספר. ויש שם נסיון ליצור… קהילה.
ומכאן, נדדו מחשבותי לקהילות בכלל. בעקבות המסע שאני עברתי בשנה האחרונה, נפלתי לי על קהילה. אנחנו לא גרים ביחד ולא לומדים עם מורה משותף, אבל את כולנו גיבשה בדם ואש חוויה מכוננת, וכולנו עוזרים אחד לשני, משתפים אחד את השני בחוויות שלנו, תומכים ואוהבים – לא בצורה עיוורת, אבל בהחלט מעבר למה שמקובל בעולם ה"רגיל", בין אנשים שהם לא "חברים קרובים", ולפעמים גם בין כאלה שהם כן.

חלק מהחברים שלי בטוחים שהצטרפתי לכת. חלקם בצחוק, חלקם בקצת פחות מצחוק.

ביקר אצלי חבר אתמול. הוא גר בתקוע ג'. הוא שאל אותי מי הם שכני, וידעתי לספר לו רק על 3 משפחות, מתוך ה-8 שגרות בבניין. ואני לא מרגיש עם זה לא נוח. טוב לי הספייס הזה, טוב לי שאני לא חי בשבט, והתיאורים של אחוזות פטריארכליות מהדרום הקדם-מלחמתי נראים לי כסיוט. אני בכנות לא ממש רוצה לדעת, ולא מרגיש על זה רגשות אשמה מנוכרים.
וככל הנראה אני לא לבד. בורגנות עוסקת, בין השאר, בהפרדה. קהילה היא דבר פולשני, במקום מסויים. היא דורשת את אותה הורדת הגדר (לבנה, פיקטית), אשר כל כך חשובה לבורגנות. ולכן אולי קהילות, כאלו אשר לא נבלעו מזמן במסגרת "המודלים המקובלים" של קהילה (קשרי חובה משפחתיים, או קשרי חברות מוגדרים הייטב, למשל), מהווים איום כל כך גדול. מה שמפחיד אותנו אצל שי טובלי זה לאוו דווקא שבודהה מדבר מגרונו, אלא שכולם פאקינג גרים ביחד ועושים כל מני דברים ביחד. זה מה שלא טבעי ומוזר שם.

במדינה שיש בה כל כך הרבה קבין של קודש, שמחלקים לי בצומת עיתונים של קבלה ויש פה איזה זרם, שרב מפורסם טען שהוא הדת הכי קרובה ליהדות, שמאמין שדוקטור מת לפיזיקה, עם חיבה לחלוקת דולרים הוא המשיח, בודהה זה קטן עלינו. זו הקהילה שמפחידה.

Invtitaiton to a suicide

הו אלוהים. כמה זמן עבר מאז שניתחתי קטע מקור עסיסי והוצאתי לו את המיץ. לפחות שנה.

מסוג הדברים שמזכירים לך מדוע רצית להיות היסטוריון to begin with. המקרה המתועד הוא על אחד, Peeter Stubbe, שבמקרה, נוסף על תפקידיו השונים, הוא גם איש זאב/רוצח סדרתי/דון ז'ואן משפחתי. את חייו הוא גמר בצורה… לא כל כך נעימה (אך מאוד יצירתית, יש לציין), לאחר שבמשך עשרים וחמש שנה, כך הוא מתוודה לפני שמענים אותו, הוא אנס, רצח, אכל, גזל ובעל גברים, נשים, כבשים וטף.

 

לא נעים...

יש משהו כל כך מרענן, בתור מישהו שמתעסק בשנים האחרונות בעיקר עם טקסטים קלאסיים, בגמלוניות וחוסר הרהיטות הזאת, בנצרות שמלווה את הכל, בעובדה שזה לא טקסט קאנוני וגאוני. בעובדה שזה לא בלטינית. זה לא שחסרים בלטינית או יוונית טקסטים על בני בליעל. אבל בדרך כלל רוב (לא כל) מה ששרד כתוב טוב לאללה. לעומת זאת, טקסטים מימי הביניים, אלא אם כן הם כל מני דברים שכתבו אבלרדים או תומאסים או אוגוסיטנוסים למיניהם, הם לפעמים די מקושקשים. ופה חלק גדול מהכיף.

ובלי קשר לכלום – סופשבוע אחד, 400 שקל על דיסקים. קורה.

בשלל – 2 אלבומים של ג'ון זורן, יהודי מוזר. אחד מהם, הוא הפסקול לסרט (?) שכותרתו ככותרת פוסט זה. קצת פיאצולה, קצת טום וויטס, קצת מייק אולדפילד, קצת רעל.

נציג תרבות השוליים

אדר, ילד מקסים שפעם התאמן איתנו והסתובב בסביבתי, התקשר אלי אתמול, ולמרות מחאותי המקרקרות, הוא הצליח להעביר את המסר.

מסתבר, שביה"ס לחינוך סביבתי (?) בו הוא לומד מגיע לתל אביב לסדנה בת כמה ימים, שעיקרה "תרבויות שוליים". מטרת הסדנה היא אינטרוספקטיבית לילדים – ללמוד על עצמם דרך המפגשים השונים. אדר ביקש ממני להיות נציג תרבות החנונים. לא יכולתי לסרב.

אני מאמין גדול שחנונים הם אכן תרבות וכן, אפילו תרבות שוליים. היכולת להתעסק, והחל משלב מסויים ללא התנצלות, במשהו שהוא איזוטרי ולא מובן או מעודד על ידי החברה הוא לדעתי חתרני בדיוק כמו תיאטרון רחוב או מגורים בסקווט, גם אם פחות פוליטי. זה לא שאין פוליטקה בקרב חנונים. העניין הוא, שמאחר וככל הנראה בזמן הקרוב לא נראה חלליות, אקדחי לייזר וחייזרים על כדור הארץ (לפחות, עד כמה שאני יודע :)), חנונים מסויימים, מנסים לייבא את מה שאפשר מספרי המד"ב, אל המציאות. ולכן תראו מדי פעם זליגה של נגיד, ליברליות/ליברטרניות היינליינית לתוך ה"פוליטיקה" של חנונים.

החיבור בין פוליטיקה חתרנית, ובין חנונים עדיין בחיתולים. אפשר לראות את זה קצת בתת התרבות של תת התרבות החנונית המכונה "רוקי". הכוונה, כמובן, למופע הקולנוע, ולא למתאגרף המזדקן. ברוקי, בין השאר בגלל המסרים של הסרט, והן בגלל הפולחן ה"מוזר" שלו, מתפתחת תת תרבות עם סטנדרטים מיניים שונים לחלוטין, שגורמים להרמות גבה מכל מני אנשים. אחד הכוחות המניעים של זה, להערכתי, מעבר לחרמנות בריאה וכו', הוא מהאתוסים הבסיסיים שמוטמעים בכל גיק שהגיע לפרקו – אני עוסק כל חיי בדברים שמוגדרים כמוזרים ובלתי מובנים על ידי 99% מהאנשים שמסביבי, אז מה הבעיה בלנסות עוד משהו כזה?

הכל מתחבר, העיסוק בחנוניות, והעיסוק בהיסטוריה, על המדף התחתון הראשון שבסלון של ביתי. כשני תריסר גליונות של Wired, משנת 95 עד 98, בערך, חלקם אבדו עם השנים. מרתק, פשוט מרתק לקרוא את זה. גם כי הכתבות, בחלקן, עדיין מבריקות (Mother Earth, Mother Board כדוגמא קיצונית), אבל בגלל שזה מעניין לקרוא את זה מחדש בגיל 28, ולא בגיל 16, אחרי כמה שנים של הכשרה בצליחת טקסטים. רואים את כל המריחות, את כל העיגולים והבעות הדעה הסמויות, את הטכנו-אופטימיזם-הליברלי ולפעמים ילדותי שהיווה את האג'נדה של העיתון, וחלק מעולם האמונות שלי במשך כמה שנים. וכמובן, נורא נורא נורא מצחיק לראות שם את הפרסומות, נגיד ללפטופים עם Blazing Fast 133 Mhz Pentium MMX Processor!

ממלכה היא מקום קונספטואלי?

אם איש כותב בלוג באמצע ממלכה מתה, ואף אחד לא שומע, האם זה מעניין?
זה לא הולך להיות מסודר. זה לעיתים נדירות מאוד מסודר, וכשזה מסודר, יש לחשוד מה המניע שמאחורי זה. הודגמה הקלאסית כמובן היא המצב הפיריסטיני שבו דירות סטודנטים מוצאות עצמן עת תקופת בחינות מגיעה. מאחר וכל כך ברור מה צריך לעשות, מתעורר יצר בלתי נשלט שלא לעשות זאת, ולכן פתאום, לאחר שבועות של זוהמה וכיור אשר מזמן נחקר וגודר על ידי ה-CDC, הכל מבהיק ומבריק.

בימים האחרונים נגזרה עלי שתיקה.

לא בסגנון וענונו, אלא בסגנון "אבד לי הקול". ולמרבה הפלא, פתאום דברים מתחילים לקרות. הצבעים חדים יותר, החיוך אפקטיבי יותר, כאילו מישהו הרחיב וחידד את פלטת הצבעים, צלילים, טעמים. (אם כי הטעמים יאלצו להשאר מטאפוריים, מאחר ובמצבי, הדבר היחיד בעל טעם הוא סירופ השיעול…).

להערכתי, יש לפרסם הודעה. משרד הבריאות מזהיר: שתיקה ממושכת עשויה להוביל להארה.