Unlearning

בשבועות האחרונים אני מתענג על סדרת הרצאות בשם "היסטוריה עולמית" של דר. יובל הררי מהאוניברסיטה העברית. הררי הוא היסטוריון וב-26 הרצאות בנות שעה וחצי  הוא מספר את ההיסטוריה של האנושות ומראשיתה הקדמונית, דרך מה שהוא מגדיר כשלושת המהפכות הגדולות שלה (הלשוני,, החקלאית והמדעית) ועד זמננו ואף קדימה. ההרצאות והספר שהוא הוציא ("קיצור תולדות האנושות", דביר 2011) הן מרחיבות דעת, חכמות, ומעל הכל מהוות הצצה מאלפת לאיך היסטוריונים חושבים על המציאות.

ההרצאות הראשונות דנות ברובן בחברה האנושית בתקופה הפלאוליתית, זו שקדמה למהפכה החקלאית. האדם קיים כ-2.5 מיליון שנה. החקלאות החלה לפני בערך עשרת אלפים. ה-2.5 מיליון שנים היא התקופה שבה האבולוציה עיצבה אותנו, ואת רובה  העברנו בצורה מאוד שונה מאיך שאנחנו חיים עכשיו. במקום ישובי קבע הסתובבנו בחבורות קטנות יחסית של לקטים ציידים, לדוגמא. לדבר הזה יש השלכות. אם אכן רוב העיצוב שלנו התרחש בתקופה הפליאוליתית ולא בתקופה הניאוליתית, אולי זה אומר משהו על מה אנחנו אמורים לאכול? כי גם אם אני לא בטוח מה כן אכל האדם הקדמון, די ברור שזה לא היה כמויות מסיביות של חיטה וסוכר. מה זה אומר על המבנים החברתיים שלנו? על איך אנחנו אמורים לישון?

העניין הזה של להסתכל אחורה כדי ללמוד על עצמנו הוא מעניין. יש גל גדול של דיאטות פלאוליטיות, וחלקן אומרות דברים לא טריוויאלים. הבעיה היא, שלמרות החשיבות של התקופה, אנחנו יודעים עליה מעט מאוד.

הסיבה שאנחנו יודעים כל כך מעט היא לא רק בגלל שאנחנו מוגבלים לשרידים של תרבות חומרית, אלא בגלל שדווקא בתקופה הפלאוליטית, התרבות החומרית שיחקה תפקיד נורא קטן. כמות החפצים שהלקטים-ציידים הפלאוליטים השתמשו כדי לתווך בינם ובין המציאות היתה מינימלית. אני כותב על מחשב ויושב על ספה ולובש חולצה ומכנסיים ותחתונים, ומשתמש בעדשות ומסגרת משקפיים כדי לראות. היום אדם מודרני משתמש במהלך חייו במאות אלפי חפצים. לקט-צייד השתמש בעשרות .  יש הרבה סיבות ללמה, אבל העיקרית בהם היא: נדל"ן. או יותר נכון, היעדרו. הלקטים חיו בקבוצה נוודית ולכן סחבו אתם את הבית על הגב, כל הזמן. ולכן לא היתה להם ברירה. כמות ה-Stuff שהם יכלו להסחב איתו היה חייב להיות מינימלי.

את גבי ניצן יצא לי להכיר במסגרת סדנאות כתיבה שהוא העביר ב"אשרם במדבר" בשיטים, שם כתבתי חלק מהטקסטים הטובים ביותר שכתבתי אי פעם. אבל לפני זה, פגשתי אותו ב"פרא". ב"פרא",  הרומן עב הכרס שלו, גבי ניצן יוצר מעבדה מעניינת שבאה לבחון שאלה: מה היה קורה אם מישהו היה מסתובב בעולם בלי שום מאפיין של חיברות – בלי שהוא עבר את מערכת החינוך וההורים שיסבירו לו שאסור להפליץ ליד בנות ושמזלג מחזיקים ביד שמאל. אדם רוטשילד, גיבור "פרא" נולד בגוף של רונן, שהיה שלוש שנים בתרדמת בבית לווינשטיין אחרי שירה לעצמו בראש. אדם רוטשילד הוא לא רונן בלי זכרונות. הוא מישהו אחר. לעולם הוא נראה מבוגר – הוא יודע לקרוא ולהתלבש ולנהוג, אבל בכל מה שנוגע לחיברות – הוא תינוק.

במהלך המסע של אדם רוטשילד באמריקה (הוא בורח מתל אביב מסיבות שונות), הוא מתכתב עם דמות מסתורית – פרופסור פרנקו דלפי השלישי, שלא בטוח בכלל אם הוא קיים.

אז בוא נסכם את שיעור מס' 1, שבדיוק הסתיים: מה המכשול הכי גדול בדרכו של קוסם?

אני לא יודע.

זה בדיוק ההפך מהתשובה הנכונה.

אני כן יודע.

כלומר? המכשול הכי גדול בדרכו של קוסם הוא _____? קדימה רוטשילד, קפוץ.

המכשול הכי גדול בדרכו של קוסם הוא לדעת.

כן. זה כמובן לא נכון, אבל זה לא רע בתור התחלה. ידע הוא לא אויב, אבל עדיף לגשת אליו מנקודת מוצא מסויגת. ידע מתיישן בשניה שבה השתמשת בו. אין מה להמשיך להיאחז בו שבריר-של-רגע אחרי שהוא הפסיק להיות רלבנטי. העולם מלא באינפורמציה סותרת לחלוטין. כל פיסה יכולה להיות רלבנטיות ושימושית פה ושם, ומכבידה ומיותרת ברגע הבא.

כמו הנוצה ששמתי בתוך דיווה. בזמן ששמתי אותה בעצם כבר אני לא הייתי צריך אותה. (אדם הפעיל את המחשב הנייד שלו, "דיווה" באמצעות נוצת עורב במקום חשמל, לבקשת הפרופסור – ט.ג.).

כן. ידע לא-רלוונטי הופך אוטומטית למכשול. אם אתה יותר מדי קשור רגשית לידע שיש כוח משיכה, אתה לא יכול לעוף. אם אתה יודע שאש שורפת וקרח מקפיא ומחלות מידבקות וסיגריות מסרטנות וחמצן חיוני והחיים קצרים והזמן עובר – זה משאיר לך מעט מאוד מרחב תמרון. ככל שאתה כבול ליותר ידע, אתה יותר מוגבל. לקוסם אין מגבלות. הוא יודע שהכל סיפורים, והוא מספר לעצמו כל סיפור שעולה על דעתו. בעולם של קוסם הכל יכול לקרות.

אז אתה יכול ללמד אותי להיות קוסם?

אולי אני יכול לעזור לך לבטל את המעט שכבר למדת.

ללקטים ציידים פשוט לא היתה את האפשרות לאגור דברים. אבל לנו יש. כשליאת ואני עברנו לדירתנו הנוכית, ממש נסיתי לזרוק דברים: מזכרות מכיתה ד', פוסטרים מהתיכון, וספרים, גם כאלה שברור לי שלעולם לא אקרא שוב. זה לא קרה. אנחנו נקשרים. לחפצים, לזהות שלנו, או במקרה שהפרופסור מדבר עליו, לידע. ואנחנו סוחבים את כל זה, בשק ענק שמכביד עלינו. הוא מכביד עלינו כי הרבה פעמים הסיפורים שלנו כבר לא באמת מתאימים למציאות (רוב חיי סיפרתי לעצמי שאני שמן, לא משנה אם זה היה נכון או לא באותו רגע), וכי כשאנחנו מסתובבים עם תיק מלא, קשה מאוד להכניס דברים חדשים לתוכו. כבר כתבתי בעבר שהדבר הראוי ביותר להערצה בסטיב ג'ובס היה שהוא לא נתן לידע מיותר ("נכשלתי בהמון דברים שעשיתי") להכביד עליו. בבודהיזם קוראים לזה Nekkhama, או Detachment. היכולת לשחרר. לא עובר יום שבו אני לא נדרש לעשות את זה: להיות מסוגל לשחרר את כל הידע שצברתי, את כל הנסיון שצברתי, ולהסתכל על מצב, על אתגר, כאילו אני תלמיד מתחיל. וזה קשה. אני חושד שמדיטציה, ההתכווננות לחוות בריקנות רק את הרגע, היא תרגול שבונה את הכושר הזה. נסיונות המדיטציה שלי היו כשל, לא כושר, אבל יש יותר מדרך אחת לפסגה של כל הר, גם אם נראה שהן סותרות. האתגר ב-Unlearning הוא ביכולת להסתכל על סיטואציה, ולראות משהו אחר ממה שכל שאר האנשים סביבך רואים. משהו אחר אפילו ממה שהחושים שלך רואים, ולהיות מסוגל להסתובב במציאות הזמנית, המדומיינת הזאת, לחיות בו זמנית גם במציאות האמיתית וגם במציאות ה-Temp, שבה כל מני הנחות יסוד בסיסיות נשלפו. אם זה נשמע לכם מוכר יש סיכוי שהסתובבתם בפארק הירקון בימי חמישי, לבושים במיטב בגדיכם הגותיים, ודמיינתם שאתם ערפדים. או שרצתם ברחבי דיזנגוף סנטר בחליפות שחורות ומשקפי שמש ושיחקתם בלארפ מטריקס. קוראים לזה SOD – Suspension of Disbelief, השעיית הספק וזה היסוד לתיאטרון, ולמשחקי תפקידים. והשריר הזה, שחייב להיות חזק אצל שחקנים (משני הסוגים), תורם ליכולת לעשות Unlearning לא פחות מלשתוק במדבר במשך עשרה ימים.

בהרצאה האחרונה שלו, ראנדי פאוש דיבר על הכוח שבלמידה עקיפה. ככל שאני מתבגר, אני מבין איזו מתנות נפלאות קיבלתי כשפגשתי לראשונה את הקופסה האדומה של D&D.

דלדולה של הרוח סביב דיזנגוף-ארלוזורוב

הפרעות הקשב והריכוז שלי אובחנו ב-2007, כמעט לפני ארבע שנים. הטיפול שהתחלתי אז היה אחד הדברים המדהימים ביותר שחוויתי בחיי הבוגרים. תוך שלושה חודשים גמרתי את התואר שסחבתי שש שנים, ונכנסתי לתוך אחת מהתקופות הפוריות ביותר בחיי. כתבתי, לימדתי, שרתי במקהלה האפריקאית של אודי, הרצתי, הייתי מעורב במיליון  פרוייקטים. עבדתי כמו מכונה משומנת בריטלין וקוצ'ינג. ובשלב מסויים המעטפת התחילה להתלונן. חלק מזה היה האינטנסיביות – טענתי שאני מרגיש כאילו דחפו לחיפושית מנוע של פורשה. אבל חלק מזה היה ההשראה. הרגשתי שאני צריך דלק כדי להמשיך הלאה. איכשהו קפץ לי אז, ונשאר, התמונה של Mr Fusion, מ"בחזרה לעתיד 2". הסרט המקורי עסק כולו בנסיון לטעון את ה-Flux Capacitor ב-1.2 גיגהוואט באמצעות מכת ברק מתוזמרת הייטב. בסרט השני דוק בראון מגיע מהעתיד, זורק כמה חתיכות של משהו לתוך ה-Mr. Fusion, מכשיר שנראה כמו בלנדר גדול, ומר היתוך מייצר לו את אותם 1.2 גיגהוואט. איזי פיזי ג'פניזי. תכניס חומר בפנים, תקבל אנרגיה שמניעה את הדלוריאן. אני די טוב בלקבל השראה מדברים, בלחבר אתם לדברים אחרים. אבל הרגשתי שאני מנצל את האנרגיה בקצב מהיר משאני מצליח לייצר אותם, לא משנה כמה טוב ה-Mr. Fusion שלי.

בסופו של דבר לומדים לווסת. ועדיין, אם אני מסתכל על המתנות שקיבלתי, אחת הגדולות שבהן היא העובדה שעברתי, חוויתי, עשיתי המון דברים. ושכל אחד מהם משמש אותי כפרספקטיבה, כנקודת חיבור, כהשראה, כשאני מסתכל על דברים אחרים. יצא לי כבר להסתכל על העולם העסקי דרך העדשה של היסטוריה, על אומנויות לחימה דרך בישול, על היסטוריה יוונית דרך פריזמה של רשתות חברתיות. That's what I do, ולקח לי המון זמן להבין שעם המתנה הזאת אני צריך לעבוד. ואז לקח עוד טיפה זמן כדי לעצב מחדש את המציאות כדי שזה יקרה. ואחרי שזה קרה, חשבתי שזהו, שניצחתי. אבל מה שלא הבאתי בחשבון הוא את דלדולה של הרוח.

בעברית קראו לזה "דלדולה של הרוח באמריקה", וליאור שגב הניח לי את זה על השלחן עם מבט אניגמטי לפני למעלה מעשור ואמר "תקרא ותעביר הלאה". לא קראתי אבל כן העברתי הלאה. באנגלית קראו לספר The closing of the American mind. אין לי מה להגיד על התוכן של הספר, כי לא קראתי אותו. אבל השם שלו מלווה אותי בשנה האחרונה. כי אני מרגיש איך המוח שלי נסגר. הוא לא נסגר בצורה הקלאסית, של "עברתי את גיל שלושים אז כל דבר חדש שתספר לי הוא סוף העולם וקקי". הוא נסגר כמו שבלול, שבסופו של דבר, צר עולמו כעולם ה… שבלול. זה מופיע בכל מני צורות. אם פעם היתה את התחושה שהעולם מלא באנשים שיש להכיר, סיפורים שיש לחלוק, משקאות שיש לשתות, מוזיקה שיש לשמוע, אז היום אני מרגיש פחות צורך לצאת ולעשות דברים, להכיר אנשים חדשים.  אני יותר מכונס פנימה. אני כותב כאן פחות. לפעמים אני אפילו מרגיש כאילו נהייתי פחות רהוט. לא שהשליטה הלשונית שלי הדרדרה. אני פשוט מסתפק בעובדה שאני מבין מה אני רוצה, ופחות איכפת לי אם הצד השני הבין בדיוק את הטיעון שלי. יש תחומים שלמים שפשוט הפסיקו לעניין אותי. הכל מאוד מעודן, מאוד בניואנסים. לא הפכתי לאוטיסט בין לילה. אבל עכשיו לפעמים, באירועים חברתיים, אני יודע שיש לי את היכולת להיות shiny, להפוך למסמר הערב. אני פשוט לא מרגיש את הצורך, וטוב לי לשבת בצד ולדבר עם ליאת, או עם עצמי.

חלק מזה מגיע מהעובדה שאני יודע מי אני ומה מקומי, שאני לא צריך להתחפש או להוכיח את עצמי, שאני מספיק קשוב לעצמי כדי לדעת מה אני באמת רוצה לעשות, ומספיק מקורקע כדי שכמות הדברים שאני אעשה כי "לא נעים" או "כי חייבים" או כי זה "נחשב", היא מינימלית. זה מדהים, כשאתה מספיק רגיש לזה, כמה מהדברים שאנחנו עושים אנחנו עושים בגלל סיבות עקיפות. יכול להיות שהאתגר האמיתי מתחיל עכשיו, להיות מסוגל לשמור על חיי עשירים ומגוונים גם כשאין סיבות חיצוניות.  ואולי זכיתי בעוד מתנה,  ביכולת להיות קשוב לעצמי ולממש בהתאם.

מתנה או לא, הנירוואנה בשקל הזאת מפחידה אותי. היא מפחידה אותי כי, כמו שאמרתי, לחבר בין דברים is what I do, וכדי לחבר בין דברים אתה צריך… להשתפשף בהם, לא לשבת בבית, עשיר ככל שתהיה בקיומך ומבסוט ככל שתהיה ממצבך. על מנת להגיע לנירוואנה, צריך לשחרר, לוותר על הדברים האשלייתיים שאנחנו חושבים שהם חלק מהאני. אבל אני לא בטוח שאני רוצה לותר כל כך מהר. וזה מפחיד אתי, כי לפעמים ההסגרות הזאת, דלולדה של הרוח הגוטמנית, מרגישה פחות כמו נירוואנה, ויותר כמו ארצ'י באנקר.

 

 

הקשר

שהות במדינה זרה תמיד נותנת לך פרספקטיבה. כל הדברים הקטנים שאתה רגיל ששם, רגיל לצורה שלהם, שנראים אחרת. מידת ה"אחרת" תלויה, כמובן, בכמה רחוק אתה הולך. אבל מנסיוני אתה מגלה שגם  במקומות שאמורים להיות דומים – אירופה, ארה"ב, חדרה, השוני במעטפת קופץ לעין. אי אפשר להכנס לאותו נהר, אפילו לא פעם אחת.

על הפיליפינים כבר כתבתי המון. זו פעם רביעית שלי כאן במנילה, בעקבות מורה לאומנויות לחימה. ההבדל הקונטקסטואלי במנילה הוא אפילו גדול יותר. כי מצד אחד זו אסיה, שבה דברים שונים. ומצד שני הם מעריצים את העטיפות האמריקאיות, את רשתות הזכינות. מאמינים שהפונטים היפים  וקלסרים עם הוראות ההפעלה יצליחו לעטוף את הכאוס שיש כאן, לסדר אותו . ואתה, כזר, כבר לא יודע אם להאמין או לא. כי כנראה שהם כבר רגילים למבוכה שחיה ברווח שבין העטיפה הנוצצת ומלאת הטקס ובין המציאות הכאוטית, אבל אתה עדיין לא.

בזמן הפנוי שלי, אני כותב קצת, מנגן, קורא. לטונג'ין, חבר שהגיע מיפן בדרכו חזרה לארץ יש קינדל, ושמחתי לראות עליו עותק של "The Tipping Point", אותו התחלתי לקרוא לפני כמה זמן ולא סיימתי. הסיבה שלא סיימתי היא כי הוא הגניב אותי לחלוטין, והייתי חייב להעביר אותו הלאה לפני שסיימתי, כדי להפיץ את הבשורה. מעט מהדברים שם חידשו לי, אבל העובדה שמישהו פירמל את כל הדברים שידעתי באופן אינטואיטיבי היתה מגניבה מאוד. חלק מזה גם היתה ההתרגשות הכמו-אסטרולוגית שחווים כשאתה קורא משהו שמתאר אותך במדוייק, במקרה שלי – כשגלדוול מספר על "מחברים".

הסמינר כאן הוא אתגר פיזי, אבל גם אתגר רגשי לא קטן. חלק מהאנשים שהגיעו לכאן הם אנשים שחלק מהזהות שלהם היא היותם אמני לחימה. ולהיות אמן לחימה זה, בין השאר, להיות טוב בלהרביץ לאנשים אחרים. העניין הוא, שכשאתה בא למפגש כזה, יש סיכוי טוב שחלק מהאנשים שמסביבך יכולים להגיש לך את עכוזך על צלחת, כמו שאומרים. אם אתה באמת מבסס את הזהות שלך על היותך נינג'ה, יש סיכוי שתתקל בבעיה.

זהות היא סוגייה מעניינת בפיליפינים. אכלנו שלשום במסעדה בשם 1521, מהמסעדות הפיליפיניות הטובות במנילה. 1521 היא השנה שבה הגיע פרדיננד מגלן לכאן. אני לא יכול לדמיין מסעדה ערבית בשם 1948. אבל הפיליפינים לא מתייחסים לאירוע כנכבה. אולי כי עבר מספיק זמן מאז. אולי כי האירוע התחיל בזה שלאפו לאפו, מנהיג שבט מקומי, חיסל את מגלן. אבל אם חושבים על זה, הפיליפינים, עצם השם של הלאום הזה, הוא על שם פיליפ השני, מלך ספרד. הפיליפינים הם לא ספרדים, אבל שרידי הקולוניאליזם הם הבסיס לזהות התרבותית שלהם. הפיליפינים אבלים לא על אובדן התרבות המקורית, הפרה-ספרדית, אלא על חורבנה של מנילה, פנינת המזרח, עם בתי המידות הספרדים שלה, במלחמת העולם השניה.

מצחיק שדווקא בפרק על חשיבותו של ההקשר, מלקום גלדוול מצליח להתעלם מפצצת הקשר כל כך בוטה. תוך שהוא מעמיק בדיון על התפתחות המוח בהקשר חברתי, מופיע הציטוט הבא:

For example, he looks at 21 different hunter-gatherer societies for which we have solid historical evidence, from the Walbiri of Australia to the Tauade of New Guinea to the Ammassalik of Greenland to the Ona of Tierra del Fuego

מה שצועק בקטע הזה הוא ההתנגשות בין החברות, ובין המקום בו הם גרים. האם שבט הוואלבירי חיים באוסטרליה? תלוי את מי שואלים. את האדם האירופאי – בוודאי. אבל אולי הם קראו לה אחרת? אסיה היא דמות במיתולוגיה היוונית, ומי שהחליט שמי שגר במזרח חי באסיה הוא הרודטוס. הסינים, היפנים, ההודים – אף פעם לא חשבו על עצמם כאסייתים, בדיוק כמו שהפיליפינים לא חשבו על עצמם כפיליפינים, לפני שהגיע פיליפ. הודו, מלזיה, אינדונזיה – כמה שמות מומצאים יש לנו. אבל השמות המומצאים הם לא רק קטע קולוניאלי. אנגלים נוסעים ל-Florence, אבל האיטלקים גרים ב-Firenze. חלק מהשפות נותנות יותר כבוד למקומות. בעברית פירנצה היא פירנצה, ורומא רומא.

אני באמת חושב שאנשים גם ככה מאמינים יותר מדי במפות. ולכן, אולי כדי לתת קונטרה קטנה, הייתי שמח אם היינו יכולים לעשות אטלס, או אולי שכבת google maps, שתאפשר לי לראות את העולם דרך העיניים של אלה שגרים בו. שבה יפן תהיה ניפון, וגרמניה דויטשלנד. אולי זה מסוכן. אולי זה בדיוק מסוג הדברים שמפרקים את הנראטיבים של קהילות מדומינות, של מדינות לאום. אבל אולי הצעד הראשון ללהבין אנשים אחרים, זה להתחיל לקרוא להם בשמם האמיתי, ולא בשם שהחלטת להמציא להם.


נס קטן

זה יהיה יומרני להגיד שחוויתי הארה היום. בכלל, נראה לי שסימן ברור לזה שלא חווית הארה, זה אם בא לך להגיד "חוויתי הארה". אבל היתה תחושה מאוד ברורה, כמו כשמסתכלים בתמונות התלת מימדיות המעצבנות הללו, ופתאום אוסף הקווים הרנדומלים הופך לספינה, או דולפין, או מעדן חלב (אם כי יש לציין שאני מעולם לא הצלחתי לראות שום דבור בתמונות הללו, ולדעתי מדובר בהונאה אחת גדולה, ווריאציה נפלאה על בגדי המלך החדשים).

ישבתי בחדר ישיבות, ומסביבי התנהל רב שיח – מבולבל – עשרה אנשים, שכל אחד מהם מושך לכיוון שלו. ואז, ברגע אחד בהיר, הבטתי מעלה, והבנתי שאני מוקף בנס. הסתכלתי מסביבי, וניסיתי לחשוב על המורכבות הבלתי נתפסת של הסביבה שלי. חדר פגישות: כמה ארונות, כמה מדפים, כמה תמונות, לא משהו יוצא דופן. משרד. אבל פתאום המצלמה כאילו זזה, והתחילה לעשות זום אין. הסתכלתי על הארון, ממש מקרוב. חתיכות של MDF, מצופות בפורמייקה, צבועה בדמוי עץ חום, עם ידיות מברזל, צבוע בצבע אחר. פתאום ניסיתי לדמיין את כל רשימת חומרי הגלם של הדבר הזה, הקטן והפשוט. איך ארון אחד, מורכב, בסופו של דבר, מחמישים פרטים שונים, שכל אחד מהם יוצר בעשרות צעדים שונים, ממאות חומרי גלם שונים, שאת חלקם היה צריך לייצר גם. רק התהליך שהברגים עברו מהברזל באדמה ועד הבורג הזה הוא מופלא, והבורג הזה הוא, הוא רק הבורג הקטן בארון. ארון חסר כל חשיבות בחדר דיונים סתמי במרכז הארץ, שמורכב מחומרים שהגיעו מאלפי קילומטרים, ושמאות, אולי אלפי אנשים היו מעורבים, בצורה זו או אחרת במסלול שלהם.

התחושה היתה של ורטיגו. אני יודע שמסחר זה לא דבר חדש. כבר בימי הביניים הבדים היו יכולים להיארג באנגליה, להיצבע בהולנד, ולהמכר באיטליה. בקנוסוס, הארמון המינואי מהאלף השני לפנה"ס מצאו לפיז לזולי, אבן חן שנמצאת, במקור, רק באפגניסטן וברזיל, ובכל זאת הצליחה לנדוד עד לכרתים. אבל אלה היו יוצאי דופן קיצוניים, והחלק שלהם בעוגה היה קטן מאוד. לפני שלוש-מאות שנה, בחדר שלנו היה בממוצע מעט דברים, וקרובים.

אם הייתי מנסה לעשות לזה וויזואליזציה, לשרטט מעין מפה שמתארת את המסע שכל רכיב של חפץ בחדר הישיבות האקראי הזה עשה משלב חומר הגלם ועד היום בצהריים, היינו מקבלים שרטוט כל כך מורכב, שייתכן שכדי לקרוא אותו, לספר את הסיפור שלו, ייתכן והיינו צריכים להקדיש ימים, שבועות, אולי אפילו חודשים, כדי לגרוק את הכל במלאות. ובתוך הנס הזה, אנחנו חיים יום יום.

חיסון

והיום בערב תהיה הפגנה, או שלא תהיה, כי ירד גשם. וכולנו נתכנס ביחד ונרעד מקור ומפחד, כי באמת נראה שהפעם הגבול נפרץ יותר מאי פעם, והמדרון החלקלק כבר עבר את השלב שבו הוא מדרון, או חלקלק, והגיע לנקודה שבה הוא שיפוע בסגנון מגלצ'ות הקמיקזה בלונה-גל, ומצופה בסופר-טפלון-הקרמי שיש במחבתות הירוקות. ובעיקר נפגוש שם אנשים שאנחנו מכירים, אנשים כמונו שיספקו ידיים, ולא יבינו איך, איך אנחנו כל כך מעט פה בכיכר, ואיך רק אנחנו משקשקים ומפחדים ומבינים את המשמעות האמיתית של וועדות החקירה וחוקי הנאמנות.

וזו, בעצם, השאלה. היא קצת דומה לשאלה ששאלתי בפוסט הקודם, על איך יש אנשים שרואים את המגדל המזוויע שבונים לי מול הבית וחושבים שזה יפה. רק שכאן, לא ברור לחלוטין איך יש אנשים שלא מבינים מה זה גזענות או למה זה רע. או מה זה מקארתיזם או טיהורים פוליטיים, ולמה הם צריכים לפחד מזה. זה כמו אנשים בלי חוש כאב, שלא מבינים מה זה להשרף עד שמאוחר מדי. הסיבה שבישראל 2011 הרוב, ההמונים שאינם גזענים ושטופי מוח מהבית לא יוצאים לרחובות, זה כי הם לא מבינים מה המשמעות של גזענות. ולא מבינים מה המשמעות של פאשיזם. קשה לפתח ערכים אוניברסלים עם דוגמאות לוקאליות. ההיכרות של רוב הישראלים עם המושג "גזענות" היא רק בהקשרי הסכסוך הישראלי-ערבי, ובגלל שזה טעון ומקומי וכואב, אצל חלק גדול מהאנשים לא מתפתחים שרירי האמפתיה.

אחרי נאום הקרנפים המפחיד של ליברמן השבוע, חשבתי מה אני יכול לעשות, שיעביר את המסר להמונים. שיעביר את המסר לא רק למשוכנעים שיגיעו היום בלילה להפגנה. אני מאמין גדול בלמידה עקיפה, ולכן נראה לי שברמה האסטרטגית, הייתי רוצה לשנות את הצורה שבה מלמדים על השואה במדינת ישראל. אני נוטה לא לשחק עם יום השואה בצורתו הממלכתית, כי לא ייתכן שבטקס יכתבו "לעולם לא עוד" על הקוליסה שמאחורי הנואם, אבל שמדינת ישראל תיתן יד למאמצים הטורקים למחוק את שואת הארמנים מהזכרון, או תשב בנחת בזמן שמיליון אזרחים נרצחים בדארפור. חייבים ללמד שהשואה היתה אירוע סינגולרי בהיסטוריה האנושית, אבל המכניזם שהניע אותו הוא מכניזם אוניברסלי, ושחובה עלינו להלחם בו.

אם אנחנו באמת רוצים להציל את הדמוקרטיה שלנו, אנחנו צריכים לגרום לאנשים שחיים בה להבין מה האלטרנטיבה. מה קורה במקומות שבהם אין דמוקרטיה. המונחים "פאשיזם" ו"גזענות" הפכו, עבור רוב האנשים במדינה, למילים ריקות, ואם אנחנו רוצים להציל משהו, אנחנו חייבים לטעון אותם מחדש במשמעות. אנשים צריכים לפחד מהם באמת, ולא רק בגלל שנו נו נו ב"הארץ" אמרו שזה לא בסדר.

ואנחנו צריכים לעשות את זה בצורה עקיפה, שלא תפעיל באופן אוטומטי את מנגנוני ההגנה שלהם. אנחנו צריכים לפתח בהם את שריר האמפתיה, את שריר זכויות האדם, כדי  שיפול להם האסימון לבד שההפרדה שרוזה פארקס נלחמה נגדה היא בעצם אותה הפרדה שרצו להנהיג בקווי המהדרין. שמכתב הרבנים מתחיל להתכתב עם חוקי נירנברג ושבהפגנות בבת-ים נגד ערבים מתחבא ליל בדולח קטן. שועדות חקירה של הגוף המחוקק שחוקרות גופי שמאל היו פופולאריות גם בשנות החמישים, ולראות כמה טוב יצא מזה.

זה צריך להיות מאוד מאוד עדין, זה צריך להיות חודר, זה צריך להיות עקיף. עקיף זה אומר לספר סיפורים שלא מכאן. כי כאן אוטומטית מעורר את ההתנגדות והפולמוס, והבעד והבנגד. לגרום לאנשים להבין כמה גזענות נוראה על ידי כך שנספר סיפורים אמיתיים מהעולם כולו, להשתמש בריחוק מהסכסוך הישראלי-ערבי ומהמציאות היומיומית כדי  לדלג מעל כל מנגנוני ההגנה של כאן ועכשיו, ולהתחבר ישר לרגש וחושי הצדק הבסיסיים שאני מקווה שיש לאדם ביסודו.

ובפרקטיקה: אני מקים בלוג. לבלוג יקראו "זו גזענות" (שם זמני, אם כי הדומיינים הרלוונטים כבר נרכשו…). ואני אנסה להציג בו, פעם בשבוע, תמונה גזענית אחת. תמונה שתספר סיפור. תמונה שתגרום לאי נחת, לכעס, לתסכול של כל מי שצופה בה. שתהיה כל כך רחוקה מכאן, שאי אפשר יהיה להגיד "טוב, אבל הם מחזיקים בגלעד שליט" או "אז שלא יזרקו עלינו קסאמים". לאט לאט, תמונה רחוקה אחר תמונה רחוקה, נבנה את הנוגדנים שיום אחד יגרמו למישהו לעמוד על רגליו האחוריו, ולהגיד "לא במדינה שלי".

למי שרוצה להרתם, אני כנראה אזדקק לעזרה בעיצוב, בכתיבה, באינטרנט. אתם מוזמנים לכתוב ל-thisisracism בג'מיל.קום.

לילה טוב, אנגליה.

הרהורים על מסורת

זה מאוד פשוט. הגוף שלנו לא נועד לחיות בסביבה שבה אנחנו חיים, או יותר נכון, הסביבה שבה אנחנו חיים הוא הפנטזיה האולטימטיבית שהגוף שלנו לא חלם אפילו שאי פעם נגיע אליה, ולכן אנחנו לא מצליחים להתמודד. במקור, כשרק ירדנו מהעצים, אז דברים כמו שומן או מלח או סוכר היו נדירים בטירוף, ולכן אם כבר מצאנו כאלה, אז בבקשה לאכול כמה שרק אפשר, כי אין סיכוי שאי פעם יהיה יותר מדי. רק שיש. ככה בנינו את המציאות התזונתית שלנו בשלושים-ארבעים השנים האחרונות. כאילו נתנו לילד בן 6 עם חיבה לממתקים לבנות את התפריט של חיינו, ולמרבה הפלא, לילדים בני 6 שמעצבים תפריטים יש אג'נדה מאוד פרטיקטלרית. וזה הורג אותנו.

מייקל פולן, שעליו היה לי קראש נוראי לפני כמה חודשים, מזכיר כל הזמן את מסורות האוכל של תרבויות העולם, שנעלמות – באם דרך רתימתם למערך המזון המהיר האמרקיאי, ובאם בגלל שהם ננטשות כי הם לא יכולות לעמוד מולו. פולן אוהב את המסורות האלה לא רק בגלל שהוא סמולני אפולגטי, אלא כי הוא מוצא בהם חוכמה רבה, ובצדק. המתכונים המסורתיים התפתחו לא רק מטעמי טעם וריח, אלא גם כי הם עושים שכל. את האורז אוכלים עם קטניות כי ככה מקבלים חלבון מלא. כשהקיץ מגיע לסופו בסיציליה כל הבית מכין שימורים מהעגבניות כי ככה נוכל לקבל ליקופן וויטמינים גם בימי החורף. הוא לא חוטא ברידיקציוניזם תזונתי, אבל הוא מראה שמדי פעם יש מחשבה מאחורי המסורת, גם אם היד שבוחשת בקדרה היא נעלמה.

בשבועות האחרונים, יצא לי להרהר הרבה בבלוג שלי. ככלל אני ממעט לעסוק במטא-בלוגיניג, מאחר ואני מרגיש שדברים כמו התנצלויות "אני יודע שלא כתבתי הרבה זמן אבל…" הם מעין ה-Jumping the shark של הרבה בלוגים. אבל אני חושב מחשבות אחרות לגמרי על הבלוג שלי. אני מת עליו. חשבתי על כמה אני נהנה לכתוב אותו, כמה אני נהנה מהאינטראקציה עם הקוראים שלי, וכמה אני גאה בתכנים שלו. תוך העדה מסיבית ואפולגטית-משהו על עיסתי, אני חושב שבשלוש וחצי השנים האחרונות כתבתי כמה טקסטים בני זונה כאן בבלוג: טקסטים עם רעיונות מעניינים, עם קישורים מקוריים, שכתובים יפה. אני יודע שאני לא הכי אובייקטיבי, אבל אני באמת חושב שמדובר בטקסטים טובים, שמחזיקים מעמד גם כמה שנים אחרי שהם נכתבו במקור. ובדיוק בגלל זה אני מתבעס. אני מבין שהפוסטים האלה לעולם לא יהיו חלק מהנצח. הם יהיו עוד ביטים בערימה ענקית של ביטים, טובה פחות וטובה יותר. מלבד ה-Stalker התורן המאוד מחמיא שמגיע פעם בחודש ומקדיש שעתיים לקרוא את כל הבלוג שלי (Thank you, stalker!), הסיכוי שיותר ממאה אנשים יקראו פוסט עבר טוב בבלוג שלי מהיום ועד שתגמר האינטרנט הוא נמוך מאוד.

ואני חושב לעצמי, ואולי זה לא אני? נגיד שהייתי כותב את אותה Heartbreaking work of staggering genius בבלוג, האם עדיין יותר מ-100 אנשים יקראו אותה אחרי שהיא תעבור לעמוד השני? או שאולי הגענו לתקרת הזכוכית?

מסורת היא פעמים רבות הדרך של התרבות שלנו להגיד לנו איך ראוי לדעתה לנהוג. איזה אוכל לאכול, אבל גם איזה ספרים לקרוא. הצורה שבה ספרים נכנסים ל"מסורת", באם זה מסורת דתית או מסורת אינטלקטואלית, היא לצבור הון תרבותי רלוונטי. היצירות שצברו מסה קריטית של הון תרבותי יתויגו כ"קלאסיות", וישרדו הלאה. אבל אני מנסה לחשוב על מקומות באינטרנט שיש להם הון תרבותי כזה, ולא מצליח. אין לנו קלסיקות באינטרנט – מקסימום דברים שאפשר לעשות מהם meme או רפרנס או נוסטלגיה. ויכול להיות שכמו שמסורות אוכל קורסות אל מול הג'אנק פוד, ככה גם בתוכן. האדם לא תוכנן לחיות בסביבה שבה יש כל כך הרבה תוכן, כל הזמן. ולכן המנגנונים המסורתיים של הון סימבולי מתפרקים.

כל מי שעבד קצת בעיתונות מקוונת יודע שבפרינט משלמים יותר. כמה יותר? במקרה הרע פי אינסוף, ובמקרה הרע-קצת-פחות, פי 3-10. תוכן שמגיע על עצים מתים עדיין נחשב בעיננו יותר, כי הוא כביכול עבר יותר תהליכים של וולידציה לפני שהוא הגיע אלינו: דפוס זה דבר יקר, אז אם מישהו הפעיל את זה בשביל החומר שאתה קורא עכשיו, זה כנראה שווה משהו. ספרים של מאיר שליו, או עמוס עוז או דוד גרוסמן צוברים להם הון סימבולי מכאן ועד ברלין, בין השאר בגלל שהם ספרים, שמודפסים על נייר.

כל מי שאכל פלאפל לאחרונה יודע כמה עניין הדפוס=איכות מינימלית מתחיל להשחק, אבל השאלה המעניינת היא לא האם מתישהו נשבור את ההתמכרות שלנו לנייר, אלא מה יקרה כשהנייר ימות, כשיהיה קינדל בכל בית, שדרכו נקרא גם את מאיר שליו וגם את הבלוג הזה. האם גם מאיר שליו ודוד גרוסמן יתקלו פתאום בתקרת הזכוכית של האינטרנט, או שאולי לי תהיה סוף סוף את ההזדמנות לפרוץ אותה?