קוסמים סליחות ואהבה

כשחברנו הפיליפינים שמעו שאנחנו מתכננים לנסוע ל-Siquijor (סיקיהור), הם הרימו גבה: ״מה?! יש שם מכשפות. מכשפות בלי אף!״. וכך מצאנו את עצמנו, באביב 2010, נוסעים לאי של מכשפות. לא רק החברים, גם הלונלי פלאנט הבטיח לא סתם מכשפות, אלא מין כנס מכשפות כזה, שכולל פסטיבל ומרפאים אלטרנטיבים מיוחדים וכו׳. הלונלי פלאנט גם טען שיש שם חופים יפים ונחמד לטייל שם. את המכשפות ניסינו לצוד במשך כשלושה ימים, כולל מסע בירח מלא בג׳ונגלים על טוסטוס שהיה מפחיד, אבל הכי קרוב שהגענו היה מין משהו שנראה כמו הפנינג שאורגן על ידי עיריית פתח תקווה, שבו ליאת קיבלה מסאז׳ ולכולם היו אפים. מה שכן מצאנו היה את דאמן-סאן. דאמן-סאן הוא יפני מקסים – כמעט קריקטורה של יפני, שפתח בית הארחה/ריזורט על חוף הים בסיקיהור, עם בקתות עץ בסגנון יפני ואמבטיות בסגנון (אתם יושבים?) יפני. והכנסת אורחים מהממת. התארחנו אצלו ארבעה ימים וקיללנו את עצמנו שבזבזנו זמן בריזורט המפונפן השני שבו היינו. הוא לימד את ליאת (״לילי-סאן״) לשחק טניס, והצוות שלו מורכב מצעירים שמקבלים מלגה ממנו ללמוד תיירות בבתי ספר. בקיצור – איש מדהים ומקום מדהים. בבקתה שלנו, מצאתי כמה ספרים. אחד מהם היה מאוד יפה. היה לו ציור של עץ גדול על הכריכה, ומעליו נכתב ״The Magicians". מאחור נכתב שזה כמו הארי פוטר, רק על קולג׳.Magicians קוונטין קולדווטר הוא נער ברוקלינאי חריף וממורמר, עם אובססיה קלה לסדרת ספרים אה-לה-נארניה בשם פילורי, שקבל יום אחד הזמנה לבית ספר לקסמים – קולג׳ בשם ברייקבילס. מצד אחד זה נראה לי מגניב. כי קסמים ופנטזיה וכו׳. מצד שני זה נראה לי מטופש – מעין נסיון לרכב על גל ההצלחה של הארי פוטר, ואף פעם לא אהבתי me-tooים. התחלתי לקרוא, ונשאבתי. מתברר שצדקתי בשני הסעיפים – אין ספק שהארי פוטר עמד בתודעתו של לב גרוסמן, הסופר, אבל בקטע אירוני ומודע לעצמו – הגיבורים של הספר הם ביסודם חנונים, ולכן קווידיץ׳ ודמבלדור הם ממאות הרפרנסים החנונים שמשובצים בספר – יחד עם שר הטבעות, ו-D&D ואפילו Nethack. בלעתי את הספר בשקיקה, אבל כשהיגע הזמן לעזוב, נשארו לי עוד כ-300 עמודים. ביקשתי מדאמן-סאן רשות לשאול את הספר, תוך שאני מבטיח להחזיר אותו בדואר. דאמן סאן חשב דקה, חייך והודיע לי שהוא מעניק לי אותו במתנה. וכך החל הרומן שלי עם סדרת ״הקוסמים״, שהספר השלישי והאחרון שלה יצא בתחילת אוגוסט.

העלילה של הספרים מגניבה, אבל יש שם שתי תמות, שחוזרות בשלושת הספרים, שמעניינות אותי במיוחד. הראשונה היא התמה של הדוקהה. דוקהה, או ״סבל״ היא אחת מהאמיתות הנאצלות בבודהיזם – הסבל קיים. לא הכל הוא סבל, אבל הסבל – אי נחת, חוסר שביעות רצון, הוא תכונה פנימית שלנו, ולא קשור בדברים חיצוניים. דמיינו את התמונה הכי שמחה שלכם – יושבים על ערסל בחוף קסום. כמה זמן תוכלו לשבת ככה, מבלי שפתאום יגרד לכם, או יהיה חם או שהיתושים יציקו, או שפתאום תרצו להיות בבריכה, או לשתות משהו. זוהי הדוקהה. הקוסמים בספרים של גרוסמן הם הדוגמה המובהקת ביותר לדוקהה. אחרי שהם נהיים קוסמים, הם כאילו זכו בלוטו. הקוסמים של גרוסמן הם סוג של סופרמנים. הם יכולים לעשות… כמעט הכל. כל מה שמוטנט טוב ב-xmen יודע לעשות. הם יכולים לעוף, לעבור דרך קירות, להיות רואים ואינם נראים – בקיצור קוסמים. And yet they are constantly unapphy. הם משועממים, כועסים, בקיצור – מבועסים כל הזמן. כל כך מבועסים שהם יוצאים לכל מני קווסטים והרפתקאות שמסבכות אותם בצרות, כי הם חושבים שבקצה הקשת, אם רק יגיעו אליה, יהיה כד הזהב של האושר, אבל כשהם מגיעים אליו הם מגלים שהסבל נשאר אצלם. כפי שיובל הררי כתב על בודהיזם – מבחינת בודהיזם הסבל הוא מחוקי הטבע, ולכן תקף גם לאלים. או במקרה הזה, לקוסמים.

התמה השניה היא התמה של סליחה, סליחה עצמית. במהלך שלושת הספרים הקוסמים מתבגרים. כשהם מתחילים הם בדיוק מסיימים תיכון, מתחילים קולג׳. בספר השלישי הם כבר בשנות השלושים שלהם. וכמו בכל חבורה, יש דרמה – ההוא עושה להיא ככה, ההיא בוגדת עם ההוא, האלה רבים. רק שזה עם קוסמים אז לפעמים אנשים מתים, או הופכים לשדים או דברים כאלה. הגיבור, קוונטין, רחוק מלהיות מושלם. לפעמים הוא קצת מאנייק. וכשהוא מתבגר, יש לו את היכולת הזאת, להסתכל אחורה, להגיד ״אוי, פה הייתי קצת מאנייק״, או ״פה הייתי ממש מאנייק״, ולסלוח לעצמו. את הסליחה העצמית  פגשתי לראשונה ב״אשתו של הנוסע בזמן״. הגיבור של ״אשתו״, הנרי, הוא לפחות בצעירותו, פרחח. אולי פרחח זו מילה קצת מכובסת. הוא Punk, ולא במובן השמאלני-מלא-אידיאולגיה של המילה, אלא יותר קרוב למובן החוליגני של המילה. אבל זכור לי (וסלחו לי על אי הדיוקים – עברו אי אילו שנים מאז שקראתי את הספר), שבשלב מסויים הנרי מסתכל על עצמו בעבר, ואומר משהו בסגנון ״עשיתי כמה דברים מחורבנים כשהייתי צעיר, ואני שמח שאני כבר לא שם.״. אין שם שיפוט, אין שם ייסורים, יש שם סליחה. זה נגע בי עמוקות.

כולנו, אני מניח, תופסים את עצמנו כאנשים מוסריים, ששואפים לטוב. אבל במהלך החיים קורים דברים. אנחנו בוחרים בבחירות, עושים דברים, שמצטערים עליהם. אני יודע שאצלי זה ככה. חלקם הם דברים דרמטיים ומוסריים – בגדתי באמון של חבר, וחלקם הם סתם פדיחות איומות, מהסוג שגורמות לך לעוות את הפנים, ושבזכות האינטרנט יהיו שם לנצח (רמז: כשמגגלים את שמי באנגלית, מגלים וידאו שבו אני דופק זיוף של החיים, בהופעה חיה, אל מול קהל בתיאטרון תמונע).

יש לי זכרון טוב, ולכן קשה לי לשכוח. אני זוכר את הילדים שהציקו לי בגן הילדים – איך הם נראו, אם השם שלהם. וקשה לי לסלוח. והכל נהיה קשה יותר, כשזה לעצמך. אבל בשנים האחרונות, בין השאר בזכות הדוגמא של הנרי, אני מרשה לעצמי. זה עדיין פדיחה כשאני רואה את עצמי שר, אבל אני מושך בכתפיים, ואומר ״נו, זה קרה…״. ואני עדיין מתבייש בדברים שעשיתי, אבל אני גם מרשה לעצמי להסתכל להם בעיניים, ועדיין לסלוח לעצמי. הבן דוד של לסלוח לעצמך, הוא לאהוב את עצמך. המסר הזה, של כמה חשוב לאהוב את עצמך, הוא נפוץ להחליא. מפרסומות לשוקולד וסבונים, ועד סדנאות הניו אייג׳ בשנקל וגם לא בשנקל. and yet we do it so badly. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי במצב מוזר. החיים שלי טובים, נהדרים אפילו על פי רוב הסטנדרטים המקובלים. אבל פה ושם חורק. גם אלי מגיעה הדוקהה, לפעמים בגדול, ולפעמים בקטן. העניין הוא, שאני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות כדי לפתור את רוב הבעיות שלי. זה לא מאוד מסובך – בגדול לשבת שעה ביום במדיטציה, לעשות שלוש-ארבע שעות פעילות גופנית טובה בשבוע, להוריד פחממות. דברים בסגנון הזה. אני ממש טוב בלדעת. הבעיה היא היישום. כי שעה מדיטציה ביום? למי יש זמן. והרמת משקולות או ספרינטים? מזיעים בזה, ואין כוח. ופחממות? פחממות הם הדרך של אלוהים להגיד לנו סליחה על כל התלאות האחרות שיש בחיים. ואני לא עושה את כל הדברים האלה, למרות שאני יודע שזה טוב לי. המעמד הזה, של ידע אך העדר אנרגיה מתמיה אותי בחודשים האחרונים.

שבוע שעבר חשבתי על עילם. ועל כמה אני אוהב אותו. מעולם לא אהבתי שום דבר כפי שאני אוהב את עילם. העוצמה היוקדת, האינסופית של האהבה הזאת מסנוורת אותי, ומדהימה אותי כל פעם מחדש. הבנתי, שאחת המתנות שעילם נותן לי, היא קנה מידה. כי פתאום כשראיתי כמה אני אוהב את עילם, הבנתי כמה עוד יש לי לגדול בלאהוב את עצמי. גולדה אמרה את האמירה המפורסמת שלה על איך שלום יגיע כשהערבים יאהבו את הילדים שלהם יותר משהם שונאים אותנו. אני לא יודע אם יש חלק אחד במשפט הזה שהוא נכון, אבל האסימון נחת. פתאום שראיתי שאפשר לאהוב מישהו, משהו, ככה, בצורה כמעט superhuman, אז אם אני אצליח לאהוב את עצמי לא כמו, כי זה כנראה לא אפשרי ביולוגית, אבל מתקרב לכמה שאני אוהב את עילם, אז משבר האנרגיה הפרטי שלי יגמר. כי עבורו אני אקום בבוקר, ובלילה. ולמרות שהוא מתיש אותנו לפעמים, האנרגיה אף פעם לא נגמרת. עכשיו שאני יודע איך זה נראה, אבנה לי אחד כזה, עמוד יוקד של אהבה, לעצמי. או לפחות אנסה. בספטמבר, כנראה. למה החום של אוגוסט הורג אותי.

DSC05568

המתנה

לפני כמה ימים גיליתי את הווידאו הזה,

בו בראד מלדאו מנגן קאבר ל"don't think twice, it's alright" של דילן, יחד עם נגן המנדולינה כריס ט'ייל. זה היה מאוחר בלילה, ליאת ועילם כבר ישנו, ואני הייתי די שחוט בעצמי, ובכל זאת הקדשתי את מלוא תשע וחצי הדקות היפות האלה. Don't think twice it's alright הוא אחד השירים שאני הכי אוהב, של דילן ובכלל. יש משהו בפריטה, משהו במילים המרירות שלו, שנוגע לי במקומות הנכונים. רק אחרי שהקשבתי לקאבר של מאלדו, הבנתי שהוא ריגש אותי יותר מאשר שהשיר המקורי מרגש אותי. וזה לא קרה רק כאן. זה קרה בגרסה של ג'ולי פאוליס ל-blackbird, או של טל כהן-שלו ל"A little rain"  (או של חצי תריסר שירים אחרים מ"שירים משומשים", אבל I'm a total sucker כשזה מגיע לטום וויטס). יכול להיות שהקאברים מרגשים אותי כי את המקור כבר שמעתי עשרות או מאות פעמים, אז הוא פחות אפקטיבי. אבל אני חושב שיש משהו מעבר לזה. כשמישהו עושה קאבר לשיר, זה בדרך כלל בגלל שהוא הפעיל אצלו את ההדהוד הרגשי הזה שבגללו מוזיקה קיימת, וכשהוא מייצר את הקאבר, הוא לוקח את השיר המקורי, ומוסיף לו את הרזוננס האישי שלו. וכשזה קורה נכון, אתה מקבל את השיר עם כמות רזוננס רגשי כפול, ובום – התרגשות.

את בראד מאלדו ראיתי בפעם הראשונה בפסטיבל הג'אז באילת בתחילת שנות האלפיים. זה היה במסגרת מאסטר קלאס, אז גם שמעתי אותו מדבר ולא רק מנגן, והוא היה אדיר. באותה תיקלטתי פעם בשבוע בנורמן, בר קטן וחמוד בהלל הזקן. אני זוכר איך הייתי מסתובב ברשתות החלפת קבצים, נובר לאנשים במחשבים ומחפש שירים חדשים ומגניבים. ויום אחד נתקלתי בקאבר שלו ל-Blackbird של הביטלס. הרגשתי שגיליתי אבן חן יקרה. השיר שאני הכי אוהב של הביטלס, בגרסת ג'אז מגניבה של פסנתרן אדיר. מה יכול להיות טוב מזה?

733898_10151839317407605_1867298947_n

סרטון היוטיוב של "Don't think twice, it's alright", מוביל לעשרות גרסאות קאבר אחרות, של מאלדו ואחרים, לעשרות שירים פופולארים. חלקם יפים מאוד. כל אחד מהם היה גורם לי להתרגשות לפני עשור, והיום, על רובם לא טרחתי להקליק.

ערן מולוט, חבר וותיק ואב מגניב, לקח את בנו תוהו (טוב, ים) ללונדון.
תוהו הוא גור-גיקים מהמם – משחק מאנצ'קין ומשחקי תפקידים, בולע ספרי פנטזיה, מד"ב וקומיקס. בתמונה הזאת רואים אותו נכנס למתחם הספרות הספקולטיבית/קומיקס בחנות ספרים ממוצעת בלונדון. זו תמונה אדירה, שגרמה לי לחשוב על עילם. על איך עוד כמה שנים הוא יתחיל לקרוא, ועל איך אני אגלה לו את נארניה, וההוביט, ואולי אפילו הארי פוטר. דמיינתי ספרי מרגנית יד שניה עטופים בנייר אריזה צבעוני, ואת עילם קורע את העטיפה בהתלהבות ונעלם לחדר שלו עם הספר. והבנתי שיש סיכוי שהחזון שלי הוא אנכרוניסטי. שהוא הרבה יותר "מצאתי את הקובץ הנדיר ב-emule", והעולם הוא הרבה יותר "הנה חמישים קאברים של בראד מאלדו בוידאו ורק תקליק ותבחר". נתינת מתנה היא אירוע מיוחד, אבל בעולם שבו הביטים חופשיים, בלתי מוגבלים, איזו משמעות יש לתת מתנה בביטים? יכול להיות שבעתיד, המתנה לא תהיה המעבר מאין ליש, אלא דווקא מיש לאין. שהמתנה שאתן לעילם לא תהיה הספר שאתן לו, כי כבר יהיו לו את כולם, אלא את הפילטר.

כשהייתי צעיר, לא פחדתי להתבגר. להיפך – זה נראה לי דבר מגניב. בילדות, אתה כל הזמן מוגבל בדברים שאתה יכול לעשות. כי אתה לא גדול מספיק, כי הורים אומרים לך לא, כי יש לך כל מני מחויבויות שלא אתה לקחת על עצמך. ואז יש את הרגע הקסום הזה שבו אתה נהיה מבוגר, ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. בא לך לקנות לעצמך מכונית על שלט רחוק – אתה לא צריך לשכנע את ההורים שזה משהו חשוב וחינוכי. סוף שבוע בלונדון? בבקשה. יש את הטריק הזה של להתפרנס, אבל יאללה. כשהייתי צעיר ממש לא פחדתי להתבגר, כי לא נראה לי שיש מה להפסיד, רק מה להרוויח. אני בן 35 עכשיו. כל חיי היה לי זכרון ארוך טווח מעולה. ופתאום אני שוכח דברים. לא "שוכח דברים" במובן של אם זה היה סרט אמריקאי אז זה היה רמז מקדים לזה שיש לי אלצהיימר. שוכח דברים בסגנון "מה היה השם משפחה של הבחורה מקלבריה שיצאתי איתה לדייט אחד כשגרתי בפירנצה לפני עשר שנים". שום דבר קריטי. סתם דברים שהיו שם תמיד, מבלי שהייתי צריך לעשות משהו, ופתאום אני מבין שאפשר גם לשכוח. שההתבגרות, שהרעיפה עלי מתנות נהדרות כמשפחה, ושלוות נפש, ונסיון, יש לה מחיר.

יש משהו מצחיק בזה שאני מתחיל לאבד את הזכרונות שלי בדיוק בתקופה שבה כל הזכרונות, כל החוויות, עולות לאינטרנט, נגישות לכולם או לרובם. בתקופה שבה לכל אחד יש ארכיון שנקרא Gmail או פייסבוק, שבהנחה שהאימפריות לא יקרסו, יאפשר לאנשים לטייל אחורה בזמן ולראות עם מי הם התכתבו כשהיו סטודנטים. בעצם, מצבי הוא הגשמת חזון הענן. מעט אכסון מקומי, והכל בשמים. יכול להיות שבעתיד, אם אהיה מספיק מפותח, בעיית השכחה שלי תפתר? שכמו ההתרגשות מהגעתו של ספר חדש או, להבדיל, עגבת, גם שכחה תהיה מהדברים האלה של המאה שעברה?

פוינטר

זה מצחיק שדווקא בסוף השבוע שבו בדה-מארקר יש כתבה גדולה על איך אין דיור נורמלי לשכירות ארוכת טווח, עזרתי להורי להתכונן למעבר הדירה שלהם. אחרי כמעט עשרים שנה של מגורים בשכירות באותה דירה בכפר סבא, הם החליטו שהגיע הזמן לקנות דירה. בעוד חודש ומשהו הם עוזבים, ואני נקראתי לדגל לעזור למיין חלק מערימות ה-Stuff שהצטברו במחסניהם הנדיבים. 

אחד ממטבעות הלשון החמים בשנות התשעים המאוחרות היה "ביטים אל מול אטומים". ניקולס נגרופונטה, שהיום מנסה למכור לכם לפטופ בשנקל אבל אז היה ראש מעבדת המדיה ב-MIT טבע אותו בספרו המהפכני-אז (וייתכן שחכם גם היום, צריך לקרוא שוב…), "Being Digital", ולא היה גליון של Wired שבו לא השתמשו בו. הרעיון הוא שהדברים בעולם מורכבים מאטומים, קרי, חפצים עם ממשות פיזית, או ביטים – מידע. בחלק מהמקרים, כמו בתקליט או דיסק, הביטים מגיעים על אטומים. אבל האטומים הם לא הדבר החשוב. הם העצים המתים, הם חתיכות פלסטיק. מה שחשוב זה השיר, הסיפור.

בשנים האחרונות הקשר בין אטומים וביטים נהיה רופף יותר. מדיה פיזית הולכת ונעלמת מהעין. קודם היו אלה הקלטות והדיסקטים, אחר כך הדיסקים. היום נשאר לנו דיסק און קי כזה אבל בעצם רובנו עובדים עם ביטים אמורפיים, שחיים להם בענן. זה מצחיק שלמרות שאוסף המוזיקה הדיגיטלית שלי נמצא כבר הייטב בעשור השני לחייו, את המכה האמיתית לגבי מות האטומים קיבלתי עם הקינדל שלי.  דיסקים כנראה תמיד נחשבו בעיני כמשהו דיגיטלי, ולכן זה שהביטים הפסיקו לחיות בעיגולי פלסטיק כסופים ועברו למחשב שלי  כנראה לא היה פלא גדול מדי. אבל ספרים? האסימון שנפל לי כשהבנתי שכל ספרי העולם, כמעט, נמצאים במרחק כמה קליקים לאמאזון, ושהספרייה המפוארת שלי מקבילה ברלוונטיות שלה לאוסף הדיסקים המפואר שלי היה אסימון גדול ומצלצל (דרך אגב, גם אסימון הוא סוג של ביט-באטום, כשחושבים על זה.). למרות הנטייה הרומנטית שלי למסורות של פעם, איכשהו אין לי באמת סנטימנטים מיותרים לספרים או לדיסקים. רוב האנשים שאומרים "אוי, לקרוא ממחשב זה פשוט לא אותו דבר" אף פעם לא החזיקו ביד קינדל.

אתמול, בבית הורי, עמדתי מול ארגזים, והרגשתי איך אני נקרע מבפנים. חלק מהארגזים היו מלאים בספרים. ערב רב שרובו ספרי פנטזייה/מד"ב דרג ז' שלעולם לא אקרא שוב, מנוקד בכל מני מדריכי טיולים, לקסיקונים לפרחי ארץ ישראל, ספר החזרה בתשובה שאיכשהו התגלגל לספרייה שלי לפני המון שנים ואז הודח חזרה לארגז במחסן של ההורים שלי. אבל לא רק ספרים. כל מני צעצועים ישנים, עבודות שכתבתי בבית הספר היסודי, שמונצעס משנות הילדות, נעורים והעשרים המוקדמות שלי. ואני, בפוזיציה של הסלקטור. מה לפח,  ומה להמשך איחסון.

 ואז הבנתי שהאטומים שאת גורלם אני חורץ מחזיקים ביותר מסט אחד של ביטים. זה לא רק הסיפור שכתוב בספר, או מה שכתבה לי מעיין על פתק כשאירגנו ביחד סמינר על זכויות אדם בכיתה י"א. הכתב הומצא כדי להרחיב את הזכרון, לשמר דברים שאי אפשר לשמור באמצעות מוח אנושי. השמונצעסים האלה הם פוינטרים. הם לא משמרים מידע, אלא עוזרים לי לאחזר מידע. זה מדהים בעיני. הזכרונות שהשמונצעס האלה הציפו בי היו שמורים בתוכי, ימשיכו להיות שמורים בתוכי כנראה עד שיגיע האלצהיימר. אבל הייתי זקוק לאטומים האלה, כמו אמצעי כישוף, כדי להצליח לגשת אליהם, להיות מודע בכלל לקיומם.

 

גבב

1. 1993. האורח השביעי יוצא. אני עובד במיראז' משחקי מחשב. רוב המשחקים עדיין יוצאים על דיסקטים של 3.5 אינץ', והנה מישהו הולך להוציא משחק שמגיע לא על CD-ROM אחד, אלא על שניים! אם היה לי ספק לגבי נכונות הבחירה להשקיע 600 דולר מכסף הבר-מצווה שלי בקניית כונן CD-ROM (סינגל ספיד, עם המחסנית הזאת), אז עכשיו זה כבר ברור לחלוטין שזו היתה הבחירה הנכונה. או כך אני מספר לעצמי.

2. 2003, קצת לפני החגים. אנחנו בסיני, בפעם הראשונה והאחרונה שלי בחצי האי. הצעה ספונטנית להצטרף, השעיית ספק קצרה לגבי היכולת שלי להתמודד עם חום וחוסר מעס, ונסיעה לילית מהממת. החום אכן מטמם חושים, אך לא מספיק מטמטם כדי שלא אקרא את כל סדרת ה"מוסד" של אסימוב בשקיקה, מכרך אחד עבה. עד היום אני לא יכול לחשוב על הפרד בלי להזכר בתחושה של צל מגונן מחום עוטף. עמיחי הביא איתו גיטרה, ופורט, בהיפנוטיות ממכרת, את הריף של "עכשיו", של ג'וני שועלי.

3. אפריל 2008. אנחנו אצל דמאן סאן בגסט-האוס/ריזורט שלו ב-Siquijor. חרף חיפושים אינטנסיבים לא הצלחנו למצוא את המכשפים והמכשפות שלפי מה שהובטח לנו על ידי ה-Lonely Planet וחברי הפיליפינים גודשים את האי. החדר מקסים, בנוי בסגנון יפני, מעץ, בכמה מפלסים, עם אמבט יפני. יש כמה ספרים על המדפים, שאנשים השאירו. אחד מהם לוכד את עיני. קוראים לו The Magicians, ומה שתופס את תשומת הלב שלי הוא הקונטרסט בין השם שלו, ובין העטיפה, שמכילה בעיקר ציור של עץ ענק, ומתחתיו שלולית מים. אני מתחיל לקרוא, מתוך שעמום ונשאב פנימה. על פניו ה-setting סטנדרטי להדהים: קוונטין קולדוטר, נער ציניקן מברוקלין עם אובססיה לסדרת ספרים דמויית נרנייה, מקבל הזמנה לקולג' לקסמים. רק שבעולם שלו יש סדרת ספרים שקוראים לה "הארי פוטר", והספר כולו עמוס ברפרנסים ובדיחות על קווידיץ' ו-D&D, כולל שימוש במשפט "Wizard needs food badly". אנחנו צריכים לעזוב לפני שאני מסיים את הספר, אז דמאן-סאן נותן לי אותו במתנה.

The Magicians וספר ההמשך שלו, The Magician King הם Comfort food לחנונים. Reamde, החדש של ניל סטיבנסון, עונה גם הוא להגדרה הזאת. הם כתובים בעולם שבו הדברים שחנונים מתעסקים איתם הם לא סתם אקזוטיקה, הפוגה קומית או Deus Ex Machina לקידום העלילה, אלא פשוט קיימים. משום מה זה מרגש אותי. זה לא נקמת החנונים. זו איזושהי גאווה שיש לנו מספיק כדי לייצר תרבות. לייצא תרבות.

4. לפני שבוע גיליתי את ה-Seventh Guest ב-App Store. כמו אמני עבר שתהילתם עברה והם מופיעים במועדונים קטנים לקהל אדיש, הוא מתחבא לו בין מיליוני אפליקציות הפלוצים ומשחקי ה-Angry, ה-VS וה-Run. דולר תשעים-ותשע והוא שלכם.

שקיעה

זו היתה שקיעה נהדרת. שנינו ישבנו על הסיפון כמעט בשקט. נינוחים, בוהים בשמיים הופכים מכחול צלול וצהוב מחמם לסגול עמוק, סופגים פנימה את הקרירות של ערב והשקט של הים. לקח לנו זמן להתרגל, לשקט. חלק מהאנשים במצבנו מספרים על איך היה קשה להם בהתחלה להרדם בלי הרעש של העיר. רק אחרי חודשיים נפל לי האסימון שהשקט שלי מכיל, בימים כתיקונם, צרצור צרצרים, והיעדרם הופך את השקט של הגלים למוזר.

השקיעה הפכה לערב. אנחנו המשכנו לשבת שם, מרגישים את הטפטוף האיטי של החושך, כיצד הוא הופך לסמיך יותר, מנוקד כוכבים, צונן. אני צריך לקום. להיות זה שמדליק את האור. אולי להביא לנו כמה שמיכות. אבל אני נשאר לבהות בים החשוך, כמו ילד מהופנט למדורה.

איריס משחררת בעדינות את היד שלה משלי. בהיתי יותר מדי. אני מרגיש את התנועות שלה בזווית העין, קולט אותה זזה, מתנדנדת, שומע את רצף המלמולים, מנטרות ג'יבריש שהיא לוחשת ברצף, כל סיבוב חזק ומלא במתח מקודמו. אני כבר מזהה את הדפוס, ובכל זאת ממשיך לבהות קדימה. איריס מגבירה את הקצב, ואני יודע שהנה זה מגיע. היא יונקת אוויר בנשימה עמוקה, קולנית, ומשחררת אותו בצעקה אדירה, שנספגת לתוך הגלים. אני מתחיל לספור. עשרים. עשרים וחמש. שלושים. חמישים. לפני חודשיים לא הייתי מספיק להגיע לעשר. ואז אני רואה אותו. מרחף חמש מטר ממולנו, מטר וחצי מעל החרטום. הוא פועם באור צהוב נוצץ שמקרין עלינו חום נעים. במשך דקה הוא רק מרחף שם, קטן וגדל, כמו נושם.
"בוא.", אני שומע את איריס מבקשת. בפעם הראשונה בשעתיים אני מסובב את כולי לכיוונה. איריס לבושה בשארוואל לבן וחולצה ארוכה ודקה, לבנה גם היא, בלי חזייה. הפנים סמוקות, וכמה מהשערות השחורות שלה עומדות מחושמלות, מורדות בחברותיהן.
הכדור מתקרב אלינו. בהתחלה איריס היתה צריכה להתאמץ כדי לעמעם אותו בדיוק במידה הנכונה, ככל שהוא מתקרב, כך שלא יסנוור אותנו, אבל גם לא יעלם. הוא מתקדם לעברנו, ונעצר בדיוק באמצע ביני ובינה. איריס עוצמת את העיניים, וכשהיא פותחת אותם, במקום שריחף לו כדור אור אחד, מרחפים שניים. איריס עוצמת את העיניים שוב, והשניים הופכים לארבע. ואז לשמונה. 32 כדורי אור, מרחפים בקוביה מרובת שכבות, פועמים, זוהרים, מאירים את כל הסיפון כאילו לא עברנו שקיעה רק עכשיו. אני שמח שכמו השקיעות, גם זה עדיין מרגש אותי.

איריס מוחאת כף פעמיים, ושלושים מהכדורים מתפזרים להם לכל עבר, חלקם באיטיות של גחלילית, חלקם בתזזיתיות היפראקטיבית, ומתמקמים בסירה, ממלאים אותה באור. נדמה לי שהשניים שנשארו היו הראשונים, אבל קשה לי לדעת. איריס מזיזה את הידיים שלה בתנועות לולייניות של רקדנית הודית, והכדורים מתחילים להשתולל. אחד מהם, מזנק, מטפס למעלה בזיגזגים קטנים והשניה בעקבותיו, במהירות מסחררת, משתובבים כמו זוג חתולים.

"איריס, את בטוחה שהם לא פיות?"
היא מסובבת אלי את הראש, ומחייכת חיוך עצוב. זו לא הפעם הראשונה שאני שואל.
"הם פשוט נראים כל כך… חיים…".
היא מרימה את כף היד השמאלית שלה בערך לגובה הפנים שלה, ומשאירה אותה שם קפואה. את היד השניה היא נותנת לי.
"בוא, תרגיש."
שילבנו אצבעות, והרגשתי את הזרם. גם אחרי שכבר השתכנעתי שהיכולות החדשות של איריס הן לא הזיה משותפת, עדיין נשאר בי ספק קטן, קול שהתעקש שלמרות כל מה שעברנו, וכל מה שראיתי, אולי יש לזה הסבר יותר הגיוני. שאולי זו איזו אשליה אופטית או תופעת טבע. שאולי זה לא קסם. ואז, לפני שבועיים, איריס הצליחה לחבר אותי בפעם הראשונה.
כדורי האור נעמדו גבוה באוויר, רוטטים. נראה כאילו אם איבדו מעט מהפוקס שלהם.
"תרגע. פשוט המערכת השתנתה. תן לזה להתייצב."
"בסדר"
חיכינו ככה, נושמים לאט, מסתכלים זה על זו.
"הם נראים חיים ככה כי הם מחוברים אלי. אלינו. לי ולך יש אנרגיית חיים, אז היא מועברת גם אליהם."
ב"אנרגיית חיים" לא יכולתי שלא לפלבל עיניים. איריס קלטה אותי, וחייכה חיוך סובלני.
"אני יודעת, מנש. אבל מה לעשות? זה מה יש. עכשיו תחשוב על משהו מלוח."
אני מנסה למלא את הראש שלי במחשבות על בייגלה, מאלה עם המלח על הקליפה. שום דבר לא קורה.
"נסה ממש להזכר בתחושה של מלח בפה שלך."
מלח. אני נזכר בחלחלה בצלילה ההיא במלדיבים שהווסת נתלש לי, את הכמה שניות של פאניקה שבהם הפה שלי התמלא במי ים מלוחים.
"הנה, תראה."
ניתקתי את המבט שלי מאיריס. הכדורים, שלפני דקה ריחפו כעשר מטר מעלי, האירו את המים מלמטה. זה היה מרהיב.
"אין שום סיכוי שאני הזזתי אותם רק כי חשבתי על משהו מלוח. את סתם מנסה לגרום לי להרגיש טוב.".
"תתפלא."
איריס קמה והתמתחה, ואיתה רעדו כל מקורות האור ביאכטה.
"קר לי, אני נכנסת פנימה. אתה בא?"
"עוד דקה."

הכניסה למטבח היתה התפוצצות של צהוב וחום, אור שבוקע מחמש עשרה כדורים וניתז מקירות והשולחן מצופי העץ. הקונטרסט עם הלילה היה צורב, מסנוור. השולחן כבר עמד ערוך, ועל הגז התחמם הסיר עם שאריות המרק דגים מהצהריים.

איריס ישבה מול המחשב. הילדות סידרו אותו כך שהרקע יוחלף כל יום לתמונה אחרת שלהן. זו של היום צולמה במונטריאול, בחצר המושלגת של נועה ואורן. נעמדתי מאחוריה וקרבתי את הפנים שלי לעורף שלה בנשיקה עדינה. הפרשי הטמפרטורות ביני ובינה היו מדהימים. היא ממש רתחה. איריס הושיטה יד וליטפה את הלחי שלי, אבל המשיכה לבהות במסך, מציירת מסגרת עם העכבר סביב מספר קבצים.

"איריס, עזבי את זה עכשיו. בואי נאכל משהו."
איריס לחצה לחיצה כפולה על אחד הקבצים, וסרט הווידאו החל להתנגן. הסופה היתה מפלחת אוזניים אלמלא הרמקולים הזעירים של המחשב. טיפות גשם בגדול של אגרופים וגלים בגובה חמש מטר מילאו את המסך. אני עומד מאחורי המצלמה, מצלם איך אנחנו מרחפים מעל כל זה, יבשים, מוגנים בבועה שקופה, בוהקת.

"נו, עזבי את זה איריס. באמת."
איריס לחצה על מקש, מקפיאה את הסופה, והתיישבה בזמן שאני מזגתי ממרק הדגים לקערות הכחולות, והנחתי כמה לחמניות ופנכת חמאה קטנה במרכז השולחן.
איריס הורידה את שתי הידיים מגובה החזה לגובה המותניים, תוך כדי הוצאה רצופה של אויר, והאורות התעממו סביבנו. אכלנו בשקט. כשהיא סיימה, איריס הניחה את המרפקים על השולחן, משעינה את הראש בניהם, בוחנת את השולחן מקרוב, כמו ילדה. היא הסתכלה לכיוון המחשב, ואז אלי, קולטת שתפסתי אותה.
"אתה קולט שזה הדבר האחרון שנשאר לי?" היא הנהנה לכיוון אחד מכדורי האור, שהחליף צבעים מצהוב, לירוק.
"זה הדבר האחרון שנשאר לי, ומאז גיברלטר… מנש, אני ממש מרגיש איך גם זה בורח לי. אחרי כל מה שעברנו, אני חוזרת הביתה עם כלום."
הנהנתי בהבנה. כלום. היא חוזרת הביתה עם כלום.
"מותק, אי אפשר לדעת מה יקרה כשתגיעי הביתה. את הרי לא באמת יודעת איך הדברים האלה עובדים. ".
איריס קמה מהשולחן, אספה את הצלחות, הניחה אותם בתוך הכיור.
"מתי התחלנו לשטוף כלים שוב, מנש?"
אני קם מהשולחן, עובר את הצעד וחצי בדרך לכיור הקטנטן, פותח את הברז, מחכה כמה שניות לזרם מי המלח ומתחיל לשטוף כלים. הרעש של משאבת המים נשמע במעומעם ברקע.
"נו, כמה זמן מנש? אני סתם שואלת."
"חודש, חודשיים. לא יודע. זה כולה כמה צלחות איריס."

מאחורי הגב שלי, איריס מתיישבת ליד המחשב, משחררת את הסערה מקפאונה. אני שומע את קול שלי בוקע מהרמקולים הקטנים, צועק בהתרגשות, פורץ ממסך הרעש של הגלים והגשם.
"מותק, את מדהימה! איך את עושה את זה!".
אני מסתובב אל המסך. המצלמה מטיילת שמאלה, רועדת. לא ברור אם זו היאכטה או אני, ולתוך הפריים נכנסת איריס. היא זוהרת כמו לפיד, כמו שמש. אני זוכר את המחשבה שעברה לי בפעם הראשונה שראינו את הסרטון הזה, את הפליאה על איך המצלמה הצליחה לתפוס משהו מתווי הפנים שלה למרות כל הזוהר הזה, ואז את עצמי צוחק מזה שמה שמפליא אותי זה המצלמה.

"מנש, קראת את שר הטבעות, נכון?". התיישבתי על הספה. איריס הסתובבה אלי, משתיקה את הסרט אבל נותנת לו להמשיך לרוץ בדממה מאחורי הכתף שלה.
"לפני המון שנים. אני ושחר קראנו אותו ביחד כשהיא היתה קטנה. למה?"
"אתה זוכר את הסוף?"
"נראה לי שכן. ההוביט זורק את הטבעת להר געש וכולם ניצלים, לא?"
איריס מחייכת אלי חיוך עקום, עצוב.
"כן, זה מה שכולם זוכרים. אבל זה לא ממש הסוף. אתה זוכר עוד משהו?"
ניסיתי להזכר. החדר של שחר, מרוהט כולו בסגול שהיא בחרה לעצמה. אני והיא יושבים על הפוף הענק שלה וקוראים ביחד, לאור מנורה קטנה.
"זה היה כל כך מזמן, איריס. שחר היתה בת כמה? 12?"
"אחרי שפרודו משמיד את הטבעת, והנשרים מצילים אותם, אז יש את הסצינה שכולם חושבים שהיא הסוף, שבו אראגורן מומלך וכולם מקבלים פרסים וכבוד ושמחים נורא. מסוג הדברים האלה שממש מתאים היה לצלם אותם עם פסקול דרמטי, שהמצלמה עושה זום אוט, ואז להריץ את הקרדיטים."
"אבל זה לא הסוף של הספר."
"אתה באמת לא זוכר מה קורה אחר כך?"
הנהנתי בשלילה. "מצטער. את יודעת שספרים זה לא הצד החזק שלי."
"בסוף, אחרי הרבה תלאות הם חוזרים הביתה. לפלך. בילבו ופרודו ומרי ופיפין. חוזרים לשם לבד, רק הם ההוביטים. והמצב שם… המצב שם עגום. הם מגלים שמישהו השתלט להם על הפלך, שיעבד את כל ההוביטים, כרת עצים, השמיד שדות."
"אז מה הם עושים?"
"נלחמים. ארבעתם מארגנים את כל הפלך למרד, מראים מה הם למדו שם בעולם הגדול, ובסוף הם מצליחים לגרש את הרעים." כל הגוף של איריס היה עם הסיפור. הידיים נסגרות לאגרופים קמוצים, העיניים נוצצות, מוכנות לקרב. לא ראיתי אותה מחויבת למשהו ככה כבר הרבה זמן. "קוראים לפרק הזה 'טיהור הפלך'. הם מצליחים, אבל מתבעסים מזה נורא, ההוביטים. מזה שאחרי כל התלאות והקושי שהם עברו הם לא חוזרים לסוף טוב שמחכה להם עם התה והעוגיות בבית.".
כשאיריס חזרה מהסיפור היא ראתה אותי מסתכל עליה, ממוקד, מתעלם מהסרטון, מהכדורים המהבהבים.
"לפעמים כשחוזרים ממסע ארוך דברים משתנים."
איריס המשיכה לשתוק.
"לפעמים חוזרים והדברים הם לא כפי שעזבת אותם. יכול להיות אפילו שהכל נראה הרוס. אז עובדים על זה. מתקנים. מגרשים את מה שצריך. נלחמים.".
איריס המשיכה להסתכל עלי, מנסה להיות נוכחת בזמן שהעיניים הגדולות, השחורות שלה מתמלאות בדמעות. קירבתי אותה אלי, גורר אותה עם הכיסא לחיבוק.
"די, איריס, די. יהיה לנו בסדר. נכון שלא הכל יהיה אותו דבר, אבל אנחנו נבנה מחדש, נשתול…"
איריס התייפחה אל תוך החזה שלי, ממלמלמת. בחוץ נשמע רעם מרוחק.
"אתה לא מבין… מנש… זה לא נגמר שם. הם מנצחים את הרעים, ומשקמים את הפלך, וחיים באושר ועושר." "מה?" לקח לי שנייה להבין שהיא שוב מדברת על שר הטבעות. "נו, יופי, את רואה?".
"חוץ מפרודו." איריס נושמת עמוק, מתנתקת מהחיבוק שלי, יוצרת מרווח בין שנינו.
"חוץ מפרודו, מנש. הוא מנסה. הוא מנסה להתחבר בחזרה, אבל הוא, הוא פשוט לא מצליח. החברים שלו מתחתנים, העצים בפלך צומחים מחדש, והוא, הוא עבר יותר מדי. הוא חווה משהו שהאחרים לא יכולים להבין. הוא איבד משהו. וכל שנה שעוברת הוא מתנתק, יותר ויותר. ".
"איריס, טוב, זה רק סיפור. לא צריך לקחת כל דבר כל כך…"
איריס לקחה את היד שלי בשלה, מנסה לדבר מבעד לדמעות.
"ובסוף, אחרי כמה שנים, הוא לא יכול יותר. כל הקסם עוזב את הארץ התיכונה, מפליג למערב. והוא איתו."
אני נזכר. אני נזכר בשחר ממררת בבכי בצללי אחר הצהריים בחדר הסגול. נזכר איך הילדה מבצבצת מבעד לנערה, מוחה, מתעקשת שאודה שזייפתי, המצאתי סוף שלא כתוב באמת, שאחזיר את הסיפור אחורה, אבטל את רוע הגזרה. נזכר איך אני מנסה לנחם אותה בחיבוק גדול. המבט שלי נשמט לשניה, וכשאני מביט מעלה, אני רואה אותה. זוהרת.
"לפעמים אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחורה.". כדור אור נכנס לתוכה, דרך הפה עוטף את הקול שלה לשניה בקור דק של עיוות מתכתי. כדור אחר כדורי אור עושים את דרכם מרחבי הספינה, נעמדים בתור, ממלאים אותה בזוהר שמתגבר בכל פעימה. היא מסתובבת ויוצאת החוצה, האור איתה.

איריס עומדת במרכז הסיפון, קרוב לאיפה שישבנו, ומפציצה את הלילה באור. הדבר היחיד שמתחרה בה הם כמה ברקים מרוחקים.
"מנש, אני לא חוזרת."
בום. כאילו מישהו סחט לי את קישקעס, מועך אותם יחדיו, מקרב את הגרון למעיים.
"איריס, לא.". מאז חשבתי על אלף דברים טובים יתר להגיד.
"מנש, אני כל כך מצטערת. אני פשוט לא יכולה. לא יכולה לחזור." דמעות של אור גולשות לאורך הלחיים, נופלות על הסיפון כמו גיצים.
נעמדתי מולה, מתמודד עם האור המסנוור ומרגיש איך איריס מפנה אותו אחורה. היא עושה צעד אחורה, מסמנת לי להמתין. החולצה והשארוואל הלבנים, הדקים נושרים ממנה, מתפוררים לפתיתי אור והיא עומדת מולי, ערומה לגמרי, אור לבן עם נקודות קונטראסט של שיער, עיניים וסבך ערווה שחור.
המצב עוד בשליטה. הכל בסדר. אני מנסה לשמור על קור רוח, על נשימה תקינה, לא לתת לפחד המועך בבטן להפוך להיסטרייה.
צעד קדימה, ואיריס עוטפת אותי בחיבוק עצום, חם. פורש ידיים, מרגיש את החזה הקטן שלה נמרח על שלי. הצוואר שלי נרטב בדמעות גיציות.
"אני כל כך מצטערת מנש…"
"אני אוהב אותך." אנחנו לוחשים זה לזו.
"איריס, את זוכרת מה אמרת לי כשסיפרתי לך על שרון?"
אני מרגיש את הגוף של איריס מתקשח. החיבוק הופך לחד צדדי. אדם מחבק פסל בתנוחת חיבוק.
"שאלה החיים האמיתיים שלך. ושזו בחירה שלך אם אתה רוצה לחיות אותם או לברוח מהם לכוס של סטודנטית בת 27." איריס עונה בקול קפוא, מכני.
"את לא יודעת כמה טוב היה לי איתה, איריס." איריס מנסה להתנתק מהחיבוק שלי. לברוח, אבל אני לא משחרר. אני ממשיך ללחוש לה באוזן, את כל מה שצינזרתי בחקירות הצולבות.
"את יודעת מה זה בשביל גבר בן 55 שמישהי כמוה תרצה אותו כל כך? תעריץ אותו? תעשה כל מה שאתה רוצה? בכל תנוחה? בכל שעה? מישהי חזקה ומבריקה שנראית כמו כוכבת קולנוע?"
איריס משכה את הראש שלה אחורה, מרחיקה את האוזן מהפה שלי. העיניים שלה מתמלאות באור. היא מסנוורת אותי. אבל אני ממשיך.
"למה את חושבת שגיליתי לך? למה את חושבת שבכלל נשארתי איתך?. הבנות כבר גדלו, ה…"
"למה באמת?" סיננה איריס, בקול הכי ארסי שאי פעם שמעתי ממנה. ארסי יותר מהיום שבו סיפרתי.
"בגלל מה שאמרת. כי אלה החיים שלי. פה. את. כי אני רוצה לחיות אותם, לא לברוח. אני אוהב אותך. את זה" הצבעתי עם היד על הגוף שלה, על החזה הקטן והבטן המדלדלת. "לא את זה, מרהיב ככל שזה יהיה.". שיחררתי את החיבוק. איריס התנתקה. העיניים שלה הפכו לשני זרקורים, משגרים ספוטים של אור שבחנו אותי מכף רגל ועד ראש. ואז הם עברו אליה, עיגולי האור מטיילים במעלה הרגליים, מתעגלים סביב השדיים, וחזרה אלי, מסנוורות.

מרחוק ברק התנפץ אל תוך הים, הבוהק שלו נבלע בתוך האור שאיריס ייצרה.
"מנש, אני אוהבת אותך". היא ריחפה. שלושים סנטימטר מעל הסיפון. גבוה ממני עכשיו בראש וחצי, נעה מעלה-מטה, צפה. היא הושיטה ליד יד, שילבה אצבעות. המוח שלי הופגז בקולאז' בלתי נתפס. אורות וצלילים וחושים ותחושות שלא ידעתי בכלל שקימים, כולם ביחד ברעש עצום ונפלא. איריס ניתקה את האצבעות שלנו.

"אני אוהבת אותך מנשה."
"איריס, לא. בבקשה. אני מתחנן. מה עם הבנות? אל תעשי להן את זה."
איריס המשיכה לרחף לעבר המעקה, מבלי לשחרר את היד שלי, גוררת אותי איתה. הידקתי את היד שלי מסביב לשלה, מנסה לגרור אותה חזרה, בכוח. קול שפוי, רציונלי בתוכי הזהיר אותי שאני מפעיל עליה כוח כנגד רצונה, שאני אלים. הרמתי את מבט, מנסה ללכוד את העיינים הזהובות שלה.
"איריס, בבקשה, תוותרי על זה. בואי תחיי איתי את החיים. את החיים שלנו!". הצעקות שלי התחרו עם הגלים שהלכו והתרגשו מבלי ששמתי לב. העור של איריס הפך לצורב. הרגשתי את היד שלי נכוות, ואז כוח גדול שהודף אותי אחורה.
איריס ריחפה מעל המים, ערומה וזוהרת, מוקפת בבועה הבוהקת. היא עצמה עיניים.
"אני אוהבת אותך מנש. ואת החיים. אבל מסתבר שיש דברים גדולים יותר".
הבועה שלה צללה לתוך הים במהירות מסחררת, מאירה אותו מבפנים. מבעד לדמעות מטושטשות ראיתי אותה נכנסת עמוק יותר ויותר, ואז מתחילה לנועה מערבה, אל עבר גיברלטר, או אטלנטיס.

ישבתי על הכיסא ליד החרטום, בוהה בחושך מוחלט. עיכלתי את הרעיון שאני יושב פה עיוור בלב ים, ומה זה אומר על הסיכוי שלנו להגיע הביתה. שלי. המשכתי לבהות, מרגיש את התנודות של הגלים, את הרעש של הים. האפילה התחילה לקבל צורות, בהתחלה עמומות, אחר כך מפורטות. נדמה היה לי שאני רואה נקודת אור זוהרת מתחת לאופק.

Unlearning

בשבועות האחרונים אני מתענג על סדרת הרצאות בשם "היסטוריה עולמית" של דר. יובל הררי מהאוניברסיטה העברית. הררי הוא היסטוריון וב-26 הרצאות בנות שעה וחצי  הוא מספר את ההיסטוריה של האנושות ומראשיתה הקדמונית, דרך מה שהוא מגדיר כשלושת המהפכות הגדולות שלה (הלשוני,, החקלאית והמדעית) ועד זמננו ואף קדימה. ההרצאות והספר שהוא הוציא ("קיצור תולדות האנושות", דביר 2011) הן מרחיבות דעת, חכמות, ומעל הכל מהוות הצצה מאלפת לאיך היסטוריונים חושבים על המציאות.

ההרצאות הראשונות דנות ברובן בחברה האנושית בתקופה הפלאוליתית, זו שקדמה למהפכה החקלאית. האדם קיים כ-2.5 מיליון שנה. החקלאות החלה לפני בערך עשרת אלפים. ה-2.5 מיליון שנים היא התקופה שבה האבולוציה עיצבה אותנו, ואת רובה  העברנו בצורה מאוד שונה מאיך שאנחנו חיים עכשיו. במקום ישובי קבע הסתובבנו בחבורות קטנות יחסית של לקטים ציידים, לדוגמא. לדבר הזה יש השלכות. אם אכן רוב העיצוב שלנו התרחש בתקופה הפליאוליתית ולא בתקופה הניאוליתית, אולי זה אומר משהו על מה אנחנו אמורים לאכול? כי גם אם אני לא בטוח מה כן אכל האדם הקדמון, די ברור שזה לא היה כמויות מסיביות של חיטה וסוכר. מה זה אומר על המבנים החברתיים שלנו? על איך אנחנו אמורים לישון?

העניין הזה של להסתכל אחורה כדי ללמוד על עצמנו הוא מעניין. יש גל גדול של דיאטות פלאוליטיות, וחלקן אומרות דברים לא טריוויאלים. הבעיה היא, שלמרות החשיבות של התקופה, אנחנו יודעים עליה מעט מאוד.

הסיבה שאנחנו יודעים כל כך מעט היא לא רק בגלל שאנחנו מוגבלים לשרידים של תרבות חומרית, אלא בגלל שדווקא בתקופה הפלאוליטית, התרבות החומרית שיחקה תפקיד נורא קטן. כמות החפצים שהלקטים-ציידים הפלאוליטים השתמשו כדי לתווך בינם ובין המציאות היתה מינימלית. אני כותב על מחשב ויושב על ספה ולובש חולצה ומכנסיים ותחתונים, ומשתמש בעדשות ומסגרת משקפיים כדי לראות. היום אדם מודרני משתמש במהלך חייו במאות אלפי חפצים. לקט-צייד השתמש בעשרות .  יש הרבה סיבות ללמה, אבל העיקרית בהם היא: נדל"ן. או יותר נכון, היעדרו. הלקטים חיו בקבוצה נוודית ולכן סחבו אתם את הבית על הגב, כל הזמן. ולכן לא היתה להם ברירה. כמות ה-Stuff שהם יכלו להסחב איתו היה חייב להיות מינימלי.

את גבי ניצן יצא לי להכיר במסגרת סדנאות כתיבה שהוא העביר ב"אשרם במדבר" בשיטים, שם כתבתי חלק מהטקסטים הטובים ביותר שכתבתי אי פעם. אבל לפני זה, פגשתי אותו ב"פרא". ב"פרא",  הרומן עב הכרס שלו, גבי ניצן יוצר מעבדה מעניינת שבאה לבחון שאלה: מה היה קורה אם מישהו היה מסתובב בעולם בלי שום מאפיין של חיברות – בלי שהוא עבר את מערכת החינוך וההורים שיסבירו לו שאסור להפליץ ליד בנות ושמזלג מחזיקים ביד שמאל. אדם רוטשילד, גיבור "פרא" נולד בגוף של רונן, שהיה שלוש שנים בתרדמת בבית לווינשטיין אחרי שירה לעצמו בראש. אדם רוטשילד הוא לא רונן בלי זכרונות. הוא מישהו אחר. לעולם הוא נראה מבוגר – הוא יודע לקרוא ולהתלבש ולנהוג, אבל בכל מה שנוגע לחיברות – הוא תינוק.

במהלך המסע של אדם רוטשילד באמריקה (הוא בורח מתל אביב מסיבות שונות), הוא מתכתב עם דמות מסתורית – פרופסור פרנקו דלפי השלישי, שלא בטוח בכלל אם הוא קיים.

אז בוא נסכם את שיעור מס' 1, שבדיוק הסתיים: מה המכשול הכי גדול בדרכו של קוסם?

אני לא יודע.

זה בדיוק ההפך מהתשובה הנכונה.

אני כן יודע.

כלומר? המכשול הכי גדול בדרכו של קוסם הוא _____? קדימה רוטשילד, קפוץ.

המכשול הכי גדול בדרכו של קוסם הוא לדעת.

כן. זה כמובן לא נכון, אבל זה לא רע בתור התחלה. ידע הוא לא אויב, אבל עדיף לגשת אליו מנקודת מוצא מסויגת. ידע מתיישן בשניה שבה השתמשת בו. אין מה להמשיך להיאחז בו שבריר-של-רגע אחרי שהוא הפסיק להיות רלבנטי. העולם מלא באינפורמציה סותרת לחלוטין. כל פיסה יכולה להיות רלבנטיות ושימושית פה ושם, ומכבידה ומיותרת ברגע הבא.

כמו הנוצה ששמתי בתוך דיווה. בזמן ששמתי אותה בעצם כבר אני לא הייתי צריך אותה. (אדם הפעיל את המחשב הנייד שלו, "דיווה" באמצעות נוצת עורב במקום חשמל, לבקשת הפרופסור – ט.ג.).

כן. ידע לא-רלוונטי הופך אוטומטית למכשול. אם אתה יותר מדי קשור רגשית לידע שיש כוח משיכה, אתה לא יכול לעוף. אם אתה יודע שאש שורפת וקרח מקפיא ומחלות מידבקות וסיגריות מסרטנות וחמצן חיוני והחיים קצרים והזמן עובר – זה משאיר לך מעט מאוד מרחב תמרון. ככל שאתה כבול ליותר ידע, אתה יותר מוגבל. לקוסם אין מגבלות. הוא יודע שהכל סיפורים, והוא מספר לעצמו כל סיפור שעולה על דעתו. בעולם של קוסם הכל יכול לקרות.

אז אתה יכול ללמד אותי להיות קוסם?

אולי אני יכול לעזור לך לבטל את המעט שכבר למדת.

ללקטים ציידים פשוט לא היתה את האפשרות לאגור דברים. אבל לנו יש. כשליאת ואני עברנו לדירתנו הנוכית, ממש נסיתי לזרוק דברים: מזכרות מכיתה ד', פוסטרים מהתיכון, וספרים, גם כאלה שברור לי שלעולם לא אקרא שוב. זה לא קרה. אנחנו נקשרים. לחפצים, לזהות שלנו, או במקרה שהפרופסור מדבר עליו, לידע. ואנחנו סוחבים את כל זה, בשק ענק שמכביד עלינו. הוא מכביד עלינו כי הרבה פעמים הסיפורים שלנו כבר לא באמת מתאימים למציאות (רוב חיי סיפרתי לעצמי שאני שמן, לא משנה אם זה היה נכון או לא באותו רגע), וכי כשאנחנו מסתובבים עם תיק מלא, קשה מאוד להכניס דברים חדשים לתוכו. כבר כתבתי בעבר שהדבר הראוי ביותר להערצה בסטיב ג'ובס היה שהוא לא נתן לידע מיותר ("נכשלתי בהמון דברים שעשיתי") להכביד עליו. בבודהיזם קוראים לזה Nekkhama, או Detachment. היכולת לשחרר. לא עובר יום שבו אני לא נדרש לעשות את זה: להיות מסוגל לשחרר את כל הידע שצברתי, את כל הנסיון שצברתי, ולהסתכל על מצב, על אתגר, כאילו אני תלמיד מתחיל. וזה קשה. אני חושד שמדיטציה, ההתכווננות לחוות בריקנות רק את הרגע, היא תרגול שבונה את הכושר הזה. נסיונות המדיטציה שלי היו כשל, לא כושר, אבל יש יותר מדרך אחת לפסגה של כל הר, גם אם נראה שהן סותרות. האתגר ב-Unlearning הוא ביכולת להסתכל על סיטואציה, ולראות משהו אחר ממה שכל שאר האנשים סביבך רואים. משהו אחר אפילו ממה שהחושים שלך רואים, ולהיות מסוגל להסתובב במציאות הזמנית, המדומיינת הזאת, לחיות בו זמנית גם במציאות האמיתית וגם במציאות ה-Temp, שבה כל מני הנחות יסוד בסיסיות נשלפו. אם זה נשמע לכם מוכר יש סיכוי שהסתובבתם בפארק הירקון בימי חמישי, לבושים במיטב בגדיכם הגותיים, ודמיינתם שאתם ערפדים. או שרצתם ברחבי דיזנגוף סנטר בחליפות שחורות ומשקפי שמש ושיחקתם בלארפ מטריקס. קוראים לזה SOD – Suspension of Disbelief, השעיית הספק וזה היסוד לתיאטרון, ולמשחקי תפקידים. והשריר הזה, שחייב להיות חזק אצל שחקנים (משני הסוגים), תורם ליכולת לעשות Unlearning לא פחות מלשתוק במדבר במשך עשרה ימים.

בהרצאה האחרונה שלו, ראנדי פאוש דיבר על הכוח שבלמידה עקיפה. ככל שאני מתבגר, אני מבין איזו מתנות נפלאות קיבלתי כשפגשתי לראשונה את הקופסה האדומה של D&D.

יום הולדת – חלק א

תום לחץ שוב על הכפתור עם ה-F הכחולה, שעל האייפד שלו. הוא אהב לחשוב על האייפד כשלו, למרות שרשמית הוא היה שייך לאבא. אבל לאבא הייתה נטייה לקבל כל מני גאדג'טים כל הזמן, ותום גילה שאם הוא יאמץ אחד מהם לעצמו מספיק זמן, הוא ישאר שלו. המסך התחלף לאפליקציה המוכרת של פייסבוק, ותום הסתכל על המסך במבט מרוכז מאוד, מנסה להשפיע באמצעות הריכוז והרצינות שלו על מה שיקרה עכשיו. אחרי דקה המבט המצומצם התפרק למסכה של אכזבה. פייסבוק בישר לתום שהוא שוב לא מצליח להתחבר לשרת, ולכן, ולכן לא ניתן יהיה בעצם להשתמש בו. מתוך הרגל, הוא ניסה לבדוק אם יש בסביבה איזה רשת WIFI שהוא יכול להתחבר אליה, אם אולי משהו השתנה מאז הפעם האחרונה שבדק. תום ידע שזה אבוד. שבכפרים כאן בסיביר בכלל לא שמעו על האינטרנט, וגם אם שמעו אז בטח אין להם WIFI בכפר, ואם יש אז הוא בטח נעול בסיסמה ואם לא נעול אז מה הסיכוי שהוא יצליח לקלוט ולהתחבר ולבדוק את מה שהוא צריך לבדוק תוך כדי שהוא חולף על יד הכפר הזה ברכבת הארורה שהם נוסעים בה. אבל תום חייב לנסות. הוא חייב להשיג חיבור לפייסבוק עד מחר. כי מחר יום חשוב.

תום הכניס את האייפד לתיק, והסתכל מסביבו. הקרון שלהם היה ריק. הוא ישב על המיטה שלו. הוא שנא את המיטה הזאת. הוא שנא את הקיפול של השמיכה, שתמיד קופלה כמו מעטפה קשה שאי אפשר להכנס אליה. והוא שנא את החדרנים שכל פעם היו מופתעים למצוא אותו בחדר כשהם מגיעים, כאילו הוא היחיד שנשאר בחדר שלו בזמן הנסיעה ברכבת. והוא שנא שכל פעם למרות שהוא ביקש, באנגלית, בעברית, בשפת סימנים, שלא יקפלו אותה חזרה לתוך הקיר, הם קיפלו אותה בכל זאת.

תום הגיע מזמן למסקנה שרכבות זה יופי בעיקר בספרים ובסרטים. בהתחלה, כשכל המשפחה רק עלתה על הרכבת, הכל הגניב אותו. ב-24 שעות תום הוצף במיליון דברים שעד עכשיו הוא ראה רק בטלוויזיה. כרטיסנים, וקרון מסעדה, והמעברים בין הקרונות, ותחנות רכבת, ומיטות כאלה שנכנסות לקיר. אבל מהר מאוד תום הבין שמה שמגניב אותו ברכבות שבסיפורים שהוא אוהב זה שקורה בהם דברים. וברכבת הזאת לא קרה כלום. זה התחיל כשעמום. הוא עלה על הרכבת בציפייה להרפתקאה. לא תעלומת רצח או השתלטות של טרוריסטים כמו שבדרך כלל קורה, אבל משהו, הרפתקאה. ככה הוא גם שכנע את אמא שלו, שזה בעצם רעיון טוב שהוא יבוא איתם. "זו תהיה הרפתקאה בשבילי, אמא".  זה התחיל כשעמום, אבל מהר מאוד הפך לכעס מריר.

תום יצא מהחדר שלו, והתקדם לכיוון קרון המועדון. אבא ואמא שלו עמדו ודיברו עם דובי ויערה, החברים שלהם מהעבודה. הם בדיוק צחקו כשתום נכנס לחדר. תום התקרב לאבא, שהניח עליו יד מחבקת ושאל בקול צוחק,

"אז מה, תום, החלטת להוציא את האף שלך מהחדר?"

השאלה הזאת רק הרגיזה את תום עוד יותר. הם לא רואים שהוא כועס? איך אבא מרשה לעצמו להיות כל כך מרוצה כשהוא עצמו כועס?

"כן."

"עוד מעט אנחנו אמורים לעצור באחד הכפרים היותר מעניינים. יש סיור מודרך, אתה בא?"

תום רצה להגיד לו שלא, שזה לא מעניין אותו כל הכפרים האלה, ושהוא כועס שהוא פה, וששום דבר לא קורה כאן, ושלהכל יש ריח ישן של הבית של סבתא שלו בגבעתיים. אבל אז הוא נזכר בזה שהוא אמור להראות להורים שלו שהוא נהנה כאן. הוא הרי שכנע אותם שהוא יהנה כאן למרות שזה "לא בדיוק טיול לילדים".

"אולי. תקראו לי. אבא, שאלת אותם על האינטרנט?"

"כן, חמוד. הם שוב התנצלו שזה לא עובד, אבל כנראה שיש להם איזושהי תקלה בציוד או בעיית קליטה, לא בדיוק הבנתי."

"אבא, זה חשוב".

"אני מבין תום, אבל מה אני יכול לעשות".

הוא לא הבין כמה זה חשוב. זה היה מאוד ברור שהוא לא הבין. עבר כבר שבוע מאז שתום היה בקשר עם החבורה שלו. זה לא שהוא חשש שישכחו אותו. אבל מחר… מחר היה יום חשוב. קריטי בחשיבותו. והכל היה תלוי בזה שיהיה לו פייסבוק. אמא התקרבה אליו.

"נו, תום-תום, מה מצב ההרפתקאות?".

תום ידע שאמא שלו לא שואלת את השאלה כדי לצחוק עליו, אבל זה עדיין הרגיש כמו מלח על הפצעים. הוא משך בכתפיים.

"בסדר."

אמא הסתכלה עליו וחייכה

"מה 'בסדר'? בן יקר, יש לך שם שאתה צריך להצדיק, אתה זוכר שקראנו לך תום…"

"…על שם תום סוייר, הגיבור של הספרים שאת אוהבת, כן אני יודע.". זה היה טקס קבוע של תום ואמא שלו, שהם עברו כל פעם שתום לא התנהג כמו שאמא שלו חשבה שילדים אמורים להתנהג. נגיד, כל פעם שהוא העדיף להשאר בבית ולשחק במחשב במקום לרדת למטה ולשחק כדורגל.

"אז יאללה חביבי, לך תמצא הרפתקאות. יש לך שעתיים עד העצירה".

תום אמר שלום להורים שלו ולחברים שלהם, ויצא מהקרון. אם קודם הוא היה קצת עצבני, עכשיו הוא הרגיש כאילו כולו רוגש ורועש מבפנים. אני אראה להם מה זה הרפתקאות, הוא חשב. אם היא רוצה אותי הרפתקן כזה, אני אראה לה מה זה. אני אסתבך בכאלה צרות, שזה יעשה לה ולאבא כאלה בושות. הם לא יצאו מהקרון שלהם כל הנסיעה.