המתים המהלכים

הייתרון הגדול של הנקה, מעבר לזה שזה מה שהטבע תכנן ושזה מלא בנוגדנים ומינרלים וסיבים תזונתיים, היא שמבין שנינו, רק ליאת יכולה לעשות את זה. כרגע, לפחות. הייתי מתנדב. נשבע לכם. רק שניסינו, וזה לא לגמרי עובד. לכן, ליאת מוצאת את עצמה יושבת שעות מרובות במהלך היום, ודואגת לתזונה של עילם הקטן.

לאחר יום, הועלתה הדרישה החד משמעית: צריכים להתחבר ל-Yes או ל-Hot. כאידיאולוגיה, אני לא מתווכח עם נשים בהריון, וגם לא עם נשים אחרי הריון. אבל בכל פעם שמישהו בגילי אמר לי "לא, אני לא רואה **שם של סדרה**, כי אין לי YES/HOT" מתחשק לי לשאול אותו עם הוא שמע על הדבר האדיר הזה שנקרא "אינטרנט". מאחר ואני יודע שליאת שמעה על האינטרנט, תהיתי מה פשר הרצון להשתעבד לאחד מתאגידי הרשע. הנימוק של ליאת היה פשוט ומאוד משכנע: המחשב, על שלל הסדרות שבו, זה טוב ויפה. אבל טלוויזיה "רגילה" מגיעה עם שלט, ואת השלט אפשר לתפעל ביד אחת בזמן ההנקה.

העובדה שהגענו לנימוק כזה ללמה להתחבר ל"טלוויזיה הרגילה" מסתדר מעולה עם העובדה הארס-פואטית להפליא שנכון ללפני שבוע וחצי, "The walking dead" היא הסדרה המצליחה בטלוויזיה האמריקאית. כי אין תיאור הולם יותר, לדעתי, לערוצי הטלוויזיה, מאשר "מת מהלך".

זה מתחיל ברעיון המטופש הזה שמישהו אחר יקבע לך מתי לראות את התוכן שמעניין אותך. כשאספר לעילם על כך, זה יראה לו מצחיק כמו שסיפרו לי על המחיקון ועל האנטי מחיקון. נכון. הדור של ההורים שלי עוד יושב לראות חדשות כל ערב באותה שעה, אבל הדור שלי ברובו לא מבין מה הקטע. למה אני צריך שיונית לוי תספר לי מה החדשות בשעה השרירותית שמונה, כשאני מתעדכן בהם כל שעה וחצי בערך?  פעם לטלוויזיה היה מונופול בלתי נתפס על ערוץ הפצה מדהים, שיכול היה לשדר תמונות וקול ווידאו ישר אל הבית שלכם. אבל המונופול הזה שבר. כי היום כל אחד יכול להעלות וידאו לאינטרנט. אז מה בעצם יש לטלוויזיה היום? יש לה שתי דברים: הון תרבותי – הסימון של המסך הגדול בבית כמדורת השבט שאליו הולכים כדי לצרוך בידור וחדשות, והון סתם. הנכס הראשון, ההון התרבותי, הולך ואוזל כאמור. בארץ זה עוד פחות בולט, כי Netflix ו-Hulu ושירותי הוידאו של אפל ואמזון לא עובדים כאן, אבל השירותים האלה, יחד עם סתם "הורדות", מהווים אלטרנטיבה מתברגנת במהרה, שאצל הדור הצעיר תהפוך לברירת מחדל, ל"טלוויזיה". בסופו של דבר, ערוצי הטלוויזיה הם מתווכים. הם לא יוצרים שום דבר בעצמם. יש כל מני חברות הפקה, שמוכרות להם תוכן. מה שהערוצים יודעים לעשות זה לממן את ההפקה על ידי הזמנה של פרקים בסדרות, ואז להחזיר לעצמם את הכסף על ידי מכירת פרסומות בשעת השידור.

אם אני הייתי הבעלים של ערוצי הטלוויזיה, אני הייתי מסתכל מסביבי ומתחיל להזיע. המוות של המתווך או כפי שאוהד לימד אותי להגיד disintermediation, שהתחיל מהעלמותם של סוכני נסיעות וביטוח, נכנס עכשיו לשלב המסה הקריטית. אם דיויד ברוזה ואמנדה פאלמר לא צריכים אולפנים כדי להקליט, להפיק ולהפיץ את האלבום הבא שלו, לא ירחק היום שבו ג'וס ווידן יצליח לאסוף מספיק כסף מהמעריצים על מנת להפיק עוד עונה של firefly. שלואי סי.קיי יבין שהוא בכלל לא צריך את HBO. אם הייתי אותו מנהל של אותו ערוץ טלוייזיה, הייתי מבין שכל החלקים של הפאזל נמצאים כבר על השולחן, קרובים מאוד אחד לשני, ושברגע שסדרה אחת או שתיים תצליח לפצח את הסיפור, להראות שאפשר לממן ולהחזיר את ההשקעה רק באמצעות האינטרנט, זה הרגע שבו המתים יפסיקו להלך, ופשוט ימותו.

 

Posh

בחלק מזה אשמה Community, המטא-סיטקום המענגת חיך כל גיק. דווקא פרק חלש יחסית, שבו גם לטרוי וגם לבריטה יש סוד משותף – שניהם רוקדים, ומתביישים מחבריהם, אבל בסוף הכל טוב. כי ככה זה קומיוניטי – זה בנוסחא, אבל זה לא אבל זה בעצם קצת כן. בדרך כלל  בקומיוניטי, אחרי שהסיטקום נגמר הם מרשים לעצמם להיות מצחיקים באמת. הפעם, פשוט ראינו את עבּד עולה על הבמה ורוקד, לבד, מול אולם ריק.

איכשהו הסצינה הזאת נדבקה אלי, גם כי היא יפה וגם כי עבּד הוא אליל וגם בגלל השיר שהתנגן לו שם ברקע. כל הקטע הוא רק שלושים שניות, אבל בכל זאת משהו בשירה הריח לי קצת מרג'ינה ספקטור אבל עם טוויסט בריטי. הייתי חיי לברר מי זו. אז מסתבר שקוראים לה Kate Nash. ולשיר החמוד קוראים Merry Happy. וכך, חמוש בנחישות לגלות זמרת איכותית שאף אחד מחברי עוד לא מכיר הורדתי את כל שלושת אלבומיה של גברת נאש, ואיך אומרים, חשכו אוזניי. הרגשתי כאילו אלייזה דוליטל (של תחילת המחזמר) על סטרואידים שרה לי על איך החבר שלה לא מתקשר אליה מספיק, או משהו כזה. זה לא רק שהמילים היו גורמות לכל בוגרי רימון להרגיש כאילו הם יוסף ברודצקי, המבטא. המבטא שלה היה פשוט בלתי נסבל. מסתבר שיש לזה שם: Mockney – אנשים שעובדים קשה כדי להשמע קוקני. לא משנה כמה ניסיתי, פשוט לא יכולתי להתמודד עם זה. קייט נאש, מלבד השיר החביב היחיד שלה שליווה את ריקודו של עבּד, הושלכה לה לפח המיחזור של האובונטו.

אם זה היה נגמר שם אז ניחא. אבל זמן קצר לאחר מכן, מצאתי את עצמי בקניון עזריאלי, מלא באותה תחושת גועל שהמבטא הקוקני של קייט נאש עורר בי. הסתכלתי מסביבי והכל נראה לי כל כך… זול – הסחורות, החנויות, המוכרניות, האנשים. לא משנה שהיו שם שעונים שעולים כמו משכורת חצי שנית שלי, עדיין, הכל הרגיש לי זול. והבנתי שזהו. עם כל הנסיון שלי להיות הומניסט, אין מה לעשות. אני סנוב.

חלק מחברי בוודאי צוחקים עכשיו. "מה, רק עכשיו נפל לך האסימון?". חלק אחר מנסים להבין מה הבעיה. "הרי ברור שיש אנשים שיש להם טעם, ואלה שאין. ה-upstairs וה-downstairs, ותמיד יהיה, לא? ואתה, יקירי, ב-upstairs, מאלה שמסתכלים למטה על המון בית ישראל. אז אולי תפסיק להרגיש רע עם עצמך ופשוט תקבל את המצב כפי שהוא? די כבר עם רגשות האשם הניאו-מרכסיסטים המוכים האלה!".

אחת מהבעיות עם סנובים זה שהם נוטים, בהוויתם, לשמוקיות. אבל למרות שאני מניח שאפשר להיות סנוב בלי להיות Douche Bag, אני עדיין לא מתמסר לסיפור הזה כל כך בקלות. כי להגיד שאני סנוב זה בעצם דרך יפה להגיד שאני לא אוהב עניים. רק שבמקרה הזה, במקום עניים בהון חומרי, אני לא אוהב עניים בהון תרבותי, האנשים שההורים שלהם או הסביבה שלהם לא לימדה אותם לדעת שמיילס דייוויס הוא גאון או איך לזהות קפה איכותי, שלא ירשו את ההון הזה או אספו אותו בדרך. להגיד שאני לא אוהב אנשים עניים זה עצוב, מגעיל, לא הייתי רוצה לחיות ככה את חיי. אבל מעבר לגועל הבסיסי, יש פה משהו עמוק יותר, כמעט רוחני, שמתחבא.

כי אני מבין שכל הטעם הטוב הזה שאני חושב שיש לי, שאולי הוא באמת מעולה, הוא עדיין לעומתי. שבאיזשהו מקום כדי שאני אתענג על הטעם הטוב שלי, אני צריך להחרד מהטעם הרע של מישהו אחר. אולי זה יותר מדי לפנטז עליו, היכולת להנות מדברים כפי שהם, בגלל איך שהם, ולא כי הם טובים יותר מדברים אחרים. יכול להיות שקלוד לוי-שטראוס צדק, ואנחנו באמת לא מסוגלים לחשוב אלא בזוגות, בבינאריות. פעם היתה רק כלכלת מחסור. אם לי יש זהב ולך אין זהב, אז לי יש כוח ולך אין. כלכלת רשת עובדת אחרת. ככל שליותר אנשים יש פקס (או אימייל, או פייסבוק), ככה גדל הערך של הפקס שלי. הנפש שלנו, שלי, עדיין בכלכלת מחסור. אולי עם ההארה זה יעבור.

ימי הרדיו

מישהי שאלה אותי לא מזמן מה אני עושה לכבוד וולנטיין. זעתי באי נוחות מסויית, ואמרתי לה שקצת קשה לי עם וולנטיין. "מה, בגלל שזה חג נוצרי?" היא שאלה. היא לא ידעה בדיוק עם מי יש לה עסק. הסברתי לה שזה ממש לא העניין הנוצרי, אלא יותר עניין התזמון. תקראו לי מוזר, אבל נראה לי ברור שאם אני חושב שהרעיון של לתת למישהו אחר לקבוע לך את לו"ז הטלוויזיה הוא מטופש, אז הרעיון של לתת למישהו להכתיב לך מתי להרגיש רומנטי הוא מטופש עוד יותר. תגובתה לנאום זה היתה להנהן בהסכמה, ולהתרחק בלי ליצור קשר עין מאיים.

כזה, רק עם תוכניות טלוויזיה במקום חתולים

עד לפני חצי שנה לא היתה לי טלוויזיה בבית, וגם עכשיו, כשיש, היא מחוברת רק ל-DVD. אני רואה סדרות וסרטים אמריקאים, אותם אני מוריד מהאינטרנט, המופיעים על מפתן ביתי באופן קסום ובלתי מוסבר, מסודרים בסלסלת קש חוקית לחלוטין. אני רואה אותם  מתי שאני מחליט, לא מתי שהטלוויזיה מחליטה. כתוצאה מכך, רוב הצפייה שלי בטלוויזיה מתבצעת במחשב.

צפיה דרך המחשב זה בעצם הגן עדן של אנשים עם הפרעות קשב וריכוז. כי אפשר לראות את הסדרה, ובמקביל לעשות עוד חמישים דברים באינטרנט. ויום אחד נפל לי האסימון: אני לא חייב לראות את הסדרה. כל עוד היא מתנגנת ברקע ואני יכול לשמוע אותה, זה מספיק לי לחלוטין. רוב הזמן אין לי צורך בתמונה הזזה.

Beware evil-doers, wherever you are!

סרטים, שליאת אוהבת מאוד, אנחנו רואים ביחד, ובטלוויזיה. רואים ביחד זה קצת ייפוי של המציאות.אנחנו מתחילים לראות ביחד, ואז אחרי רבע שעה אני נרדם, מתנצל, והולך למיטה. אני חושב מתוך ה-90 סרטים שראינו יחדיו בבית, נרדמתי ב-85. לראות סרט דורש גוש גדול של קשב ממוקד.

יכול להית שאנשים עם הפרעות קשב וריכוז צורכים מדיה בצורה אחרת. לא יכול להיות – בטוח. אז אולי השלב הבא זה שייצרו תוכניות שמביאות בחשבון שחלק מהדמוגרפיה שלהם זה אנשים עם הפרעות קשב וריכוז. איך זה יראה? זה יהיה קצר יחסית – כי סרטים זה ארוך, ואולי לא חייבים שיהיה בזה תמונה, כי גם ככה אנחנו גולשים במקביל. בקיצור, עברנו מעגל שלם: יש סיכוי שהדבר הבא בתחום הבידור לדור ה-ADD הוא תסכיתי רדיו.

גם סלקום אשמים בטבח של אתמול

לפני שנים רבות, התקשרו אלי המפיקים של מרגול, וביקשו שאופיע בתוכנית. באותה תקופה הייתי בספר הטלפונים של מפיקים טלוויזיונים רבים, תחת הכותרת "wiz kid freak show". הייתי ילד קטן, שמנמן (שלא לאמר שמן), שדיבר בצורה רהוטה על מחשבים וטכנולוגיה, וידע לעבוד עם מצלמה. הייתי גם הדבר הכי אשכנזי וחנני בעולם, מה שרק העצים את האפקט, אני מניח, של הופעתי אצל מרגול. מרגול רצתה לדבר על האיום שבמשחקי המחשב/אינטרנט – האלימות, הפורנוגרפיה, וכו'. אני ביטלתי אותה, ואמרתי לה שפורנו אפשר למצוא גם בקיוסקים, מידע על איך להכין פצצה בספרייה, ושילדים רואים בערך פי חמש מאות אלימות בטלוויזיה ממה שהם מסוגלים לקבל ממשחקי מחשב.

כל פעם שמישהו מזכיר לי שעיסוק כזה או אחר תורם לדרדור המוסרי של הנוער, דוחף אותו לאלימות או, החביב עלי אישית, לכת השטן, אני נזכר בקטע ב"דון קישוט", כשהכומר והרופא המקומי סופקים את כפיהם ומלינים על ההשפעות ההרסניות של סיפורי האבירים על ההידלגו המסכן. ובזה (אזהרה: קומיקס מגוכח מהאייטיז). זה תמיד נראה לי מגוכח, ההאשמות האלו. הרי אנשים יודעים להבדיל בין סיפור ומציאות, ויודעים שזה שלשוטר יש אקדח והוא יורה ברעים, לא אומר שלהם מותר.

ואולי לא. סלקום התחילה לפני שבוע וחצי משחק ריאליטי חדש. סליחה. אין בדבר של סלקום שום דבר שקשור למשחק, או למציאות. סלקום פצחה בהתעללות משודרת בשידור חי, שבו היא מאפשרת לכולם להיות אחראים לגורלם של "מתנדבים". הם יחליטו אם יכלאו אותם או לא (ברירת המחדל היא "כן"), הם יחליטו מי יאכל ומי לא. הצופים יחליטו הכל. הייתי רוצה להתעורר ולגלות שזה הכל מעין חלום מילגרם, שזה בעצם לא אנשים אמיתיים אלא אנימציה, אבל סלקום הפכה את כולנו לסוהרי הזימברדו. לצופים ניתן הכוח לשלוט בחיים של מישהו. נכון, ישמעו קולות, זה לא באמת החיים – רק משחק קטן. כמה שבועות של לאכול נמלים לא הרגו אף אחד. תשאל שבויים בסוריה. אבל אני חושב שכולנו, באיזשהו מקום בבטן שאנחנו עוד לא מוכנים להודות בו, יודעים שהמרחק למוות-בציווי-הצופים הראשון, הולך ומתקצר, בצעדים קטנים ובלתי מורגשים. זה יתחיל בהולנד, או ביפן. מדינות מתקדמות. הרטוריקה תבנה לאט לאט, בצורה ליברלית והגיונית. מבוגרים אחראים יחתמו על מסמכים שבו הם מודעים לכך שהם משחקים משחק שבו מוות הוא אפשרות, ושבמקרה שהם ימותו הם מודעים לעובדה שהפיצוי הכספי יעבור למשפחתם. "מה קרה – לפני שבעים שנה אנשים נסעו מעבר לים כדי לדאוג כלכלית למשפחה שלהם, תוך שהם מסכנים את החיים שלהם. במה זה כל כך שונה?". ומתישהו זה יקרה, ה"שחקן" "ריאליטי" הראשון יוצא להורג בפקודת הצופים.

בארוחת ערב אצל מרצה שלי, לפני כמה שנים, שוחחנו על משחקי תפקידים. הוא שאל את שאלת מיליון הדולר "אז לא קורה לכם שאתם מתבלבלים בין המשחק והמציאות?". לא, אנחנו לא. במציאות לא לובשים שיריון וטייטס וחרבות לייטקס. אבל אתמול מישהו באחד העם פינת נחמני התבלבל, או אולי לא. הוא למד מהטלוויזיה, מה"מגודלים" של סלקום, שהוא – הוא יכול לשלוט בחיים ובמוות של אנשים, ולכן הצעד ההגיוני הבא היה ללכת ולשלוט בחיים ובמוות של אנשים שהוא כנראה החליט שלא מגיע להם לחיות, שצריך להדיח אותם, והוא עשה את מה שהרגילו אותו לעשות. הוא בחר.

הוא לא ידע שהוא כזה

אבא שלי נרשם לפני מספר שבועות לקורס בביה"ס "פסיכו-דהרמה". מכל הארגונים שמציעים קורסים והשתלמויות בתחום הרוח וההתפתחות האישית, ביה"ס הזה הוא מהחביבים עלי. המרצים הם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, והתכנים הם לא תכני זיפ (תערובת-רוחניות-בשקל-רק-להוסיף-מים), אלא ניסיון להעביר לא רק את הפילוסופיה הבודהיסטית (הספר השני הכי נקנה-אך-לא-נקרא בסדרת "מה-דע", אחרי "תורת הקוונטים" של יואב בן-דב), אלא את הפרקטיקה.
לאבא שלי, למרבה המזל, תמיד היה חוש למידה טובה. הוא לא מהאנשים האלה שפתאום יגלו את האור, גם אם מה שיש שם באור מוצא חן בעיניהם. אין לו שום כוונה להפוך לבודהיסט. מקסימום קצת לשבת.

מי שהפך לבודהיסט, בחודשים ושנים האחרונות, היא דווקא סבתא שלי. סבתא שלי בת 93. הנשים במשפחה של אמא שלי נוטות להאריך שנים, ולסבתא אין שום כוונה לבייש את המסורת. למרות שכעת היא בבית חולים, מצבה הפיזי ככלל טוב. מנטלית, היא נמצאת בדימנציה משובבת נפש. היא לא זוכרת כל כך מי אני או מי אמא שלי, אבל שמחה לראות אותנו. היא שרה בקול נפלא, אם כי רפרטואר מוגבל של שירים. סבתא שלי מאושרת. היא הדבר הכי קרוב לבודהיזם שמשפחת גוטמן מסוגלת לנפק. סבתא שלי לא עסוקה בקיום שלה, לא מהרהרת במר גורלה, בכמה היא מסכנה כי ימי העבר הזוהרים שלה מאחוריה. אין בה כמיהה או השתוקקות. היא פשוט חיה. היא אוהבת תפוחי עץ אפויים, ובגלל שהיא היתה ילדה טובה, היא קיבלה ממני בייגלה כשביקרתי אותה בבית החולים. המצב שלה לא מבאס אותה. הוא מבאס אותנו, אלה שמסביבה. או לפחות אמור. זה לא שזקנים חולים משמחים אותי תמיד. המראות עדיין… קשים. אולי כי זה מה שאמורים להרגיש. אבל בביקור שלי בשבת, היה לי כיף. התבדחנו, צחקתי מהשטויות שלה. לא הרגשתי אשם לשניה אחת. בשלבים האחרונים של אלצהיימר, כל המחלות שאפשר לקשר בצורה מטאפורית לרגשות, נעלמות – כל מחלות הלב, כל האולכוסים. ייתכן שאז גם לוקים בבודהיזם.

עוד מישהו שלא יודע שהוא כזה, הוא ויק מאקי. מאקי אינו בודהיסט. הוא טאו/דאואיסט. מאקי הוא הדמות הראשית בסדרה "המגן". הוא מין שוטר מושחת מאוד אך חביב מאוד, שבעצם מקדיש את חייו ל… לא ברור למה. להליכה בדאו. מאקי, מאבד את אישתו, מרמה, גונב, רוצח אפילו, אבל לא ברור למה. בניגוד לאנשים שעובדים קשה כדי שיום אחד יוכלו להתחיל לחיות, ויק מאקי מקריב את כל מה שיש לו, עבור הזכות להקריב את כל מה שיש לו. הוא לעולם לא נהנה מהפירות.

פגשתי אותם, את הויק מאקים של האזרחות. רואים אותם בשדות תעופה באירופה, עם לפטופים קטנים ונוסע מתמיד מפלטינה. הסוכנים הנודדים של ההיטק, שמבלים את רוב זמנם בחו"ל לשם עבודה, או כבריחה מחיים דמיוניים של משפחה וילדיםשהם חיים. על הנייר. ויק מאקי וסוכני ההיטק, ללא ידיעתם, הפכו לדאואיסטים אמיתיים. מבחינתם המטרה כבר מזמן לא חשובה, למרות שייתכן ויצהירו אחרת. אבל המציאות מראה את האמת. הם חיים בשביל הדרך.

יוממות

גם כשטסתי המון, והיו תקופות שזה קרה כמעט כל שבוע, תמיד נסיעה לשדה התעופה היתה דבר יוצא דופן מבחינתי, משהו מרגש. שדות תעופה הם תמיד החלל שבין העולמות, אקס-טריטוריה שכזאת. דווקא בגלל האיכות הזאת שלהם, עוצמת החוויה שבלחזור מהשדה (ל. רוסו הוקפצה לשם, בדרכה לריו) ולהצטרף לפקק של כביש אחד, היתה מעניינת במיוחד. באנגלית קוראים לזה commuting. בעברית "יוממות", או "המס שאתה משלם על זה שאתה מפריד בין החיים שלך ובין העבודה שלך". נכון, לא כולם יכולים לגור בעיר, ונכון, חלקנו מעדיפים לגור בפרברים, ולטפח בית עם גינה, מטרז' סביר ובלי זיהום אוויר. זו בחירה לגיטימית. בדיוק כמו הבחירה בעבודה בה אנו לא נהנים, כדי שנוכל לפרנס את החיים שלנו, שמתחילים מהרגע שאנחנו חוזרים הביתה. אבל על זה אנו נשלם מיסים. המס של לבלות יותר מחצי מהחיים שלך בלעשות דברים שאתה לא מגדיר כ"חיים". החיים, כך ממלמל אדם רוטשילד, הם מה שוקרה לי. ואם אתה בוחר לגור במודיעין, אז שעתיים ביום מהחיים שלך תעביר בדרכים. 

"הארץ", מעוז התל אביביות המאוהבת בעצמה כתמיד, הקדיש כתבה לנושא. הנושא הרשמי היה אחוז הגירושים הגבוה במודיעין, עיר העתיד. אך הנושא האמיתי היה "כמה משעמם לגור בפרברים – הנה, גם לנו יש אגרסטיק".

מודיעין ודומותיה (בדיוק הבנתי, לפני כמה ימים שבהלסינקי הייתי כ-5 פעמים, אבל מעולם לא ביקרתי במודיעין, או בשוהם, ובלא מעט קריות אחרות בישראל) הן צורת ביטוי אחת לנסיון להפריד בין החיים ה"אמיתיים", לבין מה שאנחנו חיים ביום יום. אותם אנשים שחיים בשביל החופשה שלהם, שהמחשבה של לחזור הביתה מהטיול הגדול מבעיתה אותם.

קובץ הסיפורים הקצרים של אסף ציפור, "מחוננים", שייך לז'אנר שאני לא כל כך מחבב. ז'אנר הצילום. אתגר קרת עושה את זה גם – מצלם מצבים, אנשים. מצלם בזווית מעניינת, מצלם בזווית ישרה, אבל מצלם, במילים. פחות דואג לנראטיב. אחת מהתמונות המעניינות ביותר ב"מחוננים", לפחות ממבט ראשון, מופיעה ב"גיימרים". "גיימרים" מתאר את קורותיה של חבורת D&D (מה שנקרא בז'רגון – פארטי), ברגעיה האחרונים. בסשן שבו הכל מתפרק. בניגוד לדוד גרוסמן, שגם הוא משתמש ב-D&D ומשחקי תפקידים אחרים כדי לתת לאסף את הטאצ' החנוני הזה ב"מישהו לרוץ איתו", אבל מסתפק בלא יותר מאשר ניימדרופינג זריז, ציפור שולט לחלוטין בז'רגון ובהוויה. אני אופתע מאוד לגלות שהוא לא שיחק, או משחק עדיין. תוך ספוילר קל – חלק ניכר מהדמויות ב"גיימרים" מרגישות שמיצו את המשחק בדמיון. שהם צריכים להתחיל את ה"חיים האמיתיים" שלהם, אלא שכוללים צבא, או מה שעושים כשלא מתגייסים לצבא. שבגיל 18 צריך להפסיק לשחק.

אותם אנשים שבורחים מהחיים שלהם לטיולים, יכולים לברוח למשחקי תפקידים. זה קל ופשוט. והדמויות של ציפור (אם לא ציפור עצמו), מרגישות שזה בדיוק מה שהן עושות – שה-D&D הוא בריחה, ושבשלב מסויים חייבים להפסיק לברוח. העניין הוא שמשחקי תפקידים יכולים להיות בריחה, בדיוק כמו שטיול יכול להיות בריחה. אבל הם לא חייבים להיות. המשחק הוא חלק מהחיים, והזהות שלנו כשחקנים היא חלק ממי שאנחנו. וזה מעולה. אנחנו מספיק מגוונים כדי שנהיה מסוגלים להכיל את עצמנו גם כאנשים שמשחקים משחק, וגם כאנשים שהולכים ללמוד, גם כבני זוג וגם כבוסים. זה לא כאילו יש את ה"אני האמיתי" שלי, שאותו אני חי במשך שעתיים ביום, אחרי שחזרתי מהפקק היוממותי. המסכות האלה, שבאיזו סדנה מישהו ניסה בכל הכוח להוריד מהאנשים, הם החבר הכי טוב שלי – לא כי אני מפחד להיות עצמי – אלא כי ככה אני יכול להיות עצמי. כל הזמן. רק כל פעם קצת אחרת.

פירנצה, אגודלים, אמונה בעתיד טוב יותר במנילה. נו טוב, ואנה פאקווין

אי שם בשלהי המאה ה-16, החליט קוואזימו דה מדיצ'י שהוא מצוי בבעיה. ברשותו היו כמה חתיכות נדל"ן מוצלחות במיוחד בפירנצה. למען האמת, היו לו קצת יותר מ"כמה", אבל הנכסים המדוברים הם הפלאציו ווקיו (הישן) והפלציו פיטי (הפיטי). שני הארמונות הנ"ל עיטרו שתי גדות שונות של נהר הארנו, והיו שייכים שניהם למשפחת מדיצ'י. הבעיה היא שכדי להגיע מאחד לשני היה צריך לצאת לרחוב (!). לכן, בצעד מבריק, ביקש קוואזימו מהאדריכל ג'ורג'יו וויסארי לפתור את הבעיה על ידי חיבור שני המבנים המרוחקים הנ"ל על ידי מסדרון אחד. המסדרון, שנודע לאחר מכן בתור מסדרון וואסרי, עשה בדיוק את זה. לאורך כל פירנצה יש מסדרון כזה, שמחבר בין הארמונות. קצת כמו מעבר סודי, מהסוג שגמדים ואלפים יכולים לגלות עם גלגול מוצלח של 1D6.

הסיבה שהאדריכל הנודע מועלה מעל דפים אלה, היא הרלוונטיות של המסדרון המדובר לחווית המנילה שלי, או יותר נכון, לחווית הלא-מנילה שלי. את עשרה הימים האחרונים, והארבעה הקרובים, אני מעביר בבירת הפיליפינים. או יותר נכון, מעביר אותם בחיבור שבין יחידת הדיור שלי, לקניון המשתרע בלב רובע מאקאטי בבירת הפיליפינים. אמנם הדרך הזאת אורכת כשלוש דקות, ועוברת ליד כיכר שמכילה בעיקר חנות ענקית של רולקס, אך אם יוזמתו של קוואזימו לא היתה ננטשת כקוריוז, היה סיכוי שהייתי חווה את מנילה בלי להיות במנילה בכלל.

אם קראתם קצת מיומני המסע שלי, אתם יודעים שאני בדרך כלל לא נוטה להשאר בדירה בקומה השלושים ואחת בגורד שחקים ולא לצאת לעיר, כשאני מתייר. אני גם לא כל כך אוהב קניונים, אם כי לקרוא לסטריפ ה-Green Belt קניון זה כמו לקרוא לאנה פאקווין "כוסית". זה נכון, אבל מפספס את הפואנטה. נאמר זאת כך: בלב הקניון הזה יש, בין השאר, כנסיה. עם דרשות והכל. כל זה בא לאמר, שאני לא כאן בשביל הפיליפינים. אני כאן בשביל מישהו שגר בפיליפינים, המורה שלי – בוב סילבר טבימינה, או כפי שאנו קוראים לו "Sir Bob". בובי הוא המורה הכי מרשים לאומנויות לחימה שראיתי מעודי, ואני לומד ממנו מסוף 2006. העובדה שאנחנו גרים ביבשות שונות מצערת ומקשה את הלימוד, אבל כמו בכל קשר ארוך טווח, יש פשרות ומתאמצים. אז מבחינתי, בובי יכול היה לגור במנילה, בקוואלה למפור או בפרדס חנה כרכור. נמצא דרך ללמוד. אנחנו כאן ארבעה חברה'. הימים שלנו מוקדשים לאימונים, שמתרחשים בתוך הדירה שלנו. מדי פעם יוצאים לקניות או לאכול במגה-קניון הסמוך. בלילה הולכים לישון, או מצטטים מגבעת חלפון, כי ככה זה כשארבעה גברים ישראלים שמרגישים נוח להסתובב בלי חולצה מבלים מספיק זמן ביחד.

האימונים מדהימים, ולא אפרט יותר. בין השאר, הצלחתי לדפוק את האגודל שלי,  למדתי גם להכין קפה שחור והצלחתי ללמד את בובי לצבוט בלחיים ולהגיד זיסעלך. גם אם לא אחזור הביתה קילר לא נורמלי, המחשבה על זה שהצלחתי להחדיר קצת יידישקייט לתרבות הלחימה הפיליפינית גורמת לי סיפוק רב. בשנה הבאה במאקאטי הבנויה. או, אם בכל זאת נצליח לשכנע את בובי, פרדס חנה כרכור.