פירנצה 2002. דירה בבניין בן 400 שנה, מטר וחצי מהאופיצי. התיירים הגרמנים של אפריל עוד לא הגיעו, ולמרות שקר, אני מרשה לעצמי לאכול גלידה ב-Vivoli. דער מאנטש טראכט אונד דער גוט לאכט. בדידות לא היתה חלק מהתוכניות שלי לגבי השהות בפירנצה, אבל התגלתה כחלק מרכזי מהתפריט.

לכולנו יש יסודות. הדברים שבונים אותנו, מחזיקים אותנו. אבל יסודות, מעצם הגדרתם, הם דבר עמוק, חבוי מהעין. עמוק וחבוי לא מחייב בהכרח בריחה למיתולוגייה הפרוידיאנית. לפעמים מדובר בדברים אל-זמניים, שמלווים אותך, מגדירים אותך לאורך כל הדרך, גם אם נוכחותם הממשית, הנחוות, מצומצמת מאוד. הם משתקפים בדברים שנאמר ונעשה. נצטט אותם בלי להיות מודעים. לפעמים אנחנו שוכחים מהם, אבל הם שם. גם בבדידותינו.

מדי פעם מרגש לחוות אותם גם פנים אל פנים.

כמו זה.

לפני כמה זמן פנה אלי י', וביקש שאתחיל לתרום לפרוייקט המדהים שהוא והחברים שלו בונים. הרבה זמן עבר ולא עשיתי את זה עדיין. הסיבה הראשונה היא כמובן חוסר משאבים. הסיבה השנייה, היא שפשוט לא ידעתי איך.
כל הפרוייקט הנ"ל בנוי על פירוק של השיטה למרכיביה השונים, והתיעוד שלהם. אפשר להשוות אותו, אולי, לפרוייקט העצום של אסקופייה (או בגירסה האיטלקית, פלגרינו ארטוזי), שתיעד בספר אחד אלפי מתכונים שונים, לפרטי פרטים. אסקופייה בעצם "פירק" את ההתנהלות של בית מלון עלי, ופרט אותו לספר עם "מתכונים". אם שלטת בכל המתכונים הנ"ל, יש לך אפשרות, תיאורטית לפחות, להיות טבח עילי. גם אם לא שלטת, אתה יכול לעיין בו ולהבין ממה המתכונים מורכבים, מה היחסים בניהם וכו'. כמובן שהפרוייקט של אקבן, עושה הרבה יותר מזה – הוויקי הסמנטי מאפשר לך לחפש גם את כל המתכונים מבוססי שמנת, או את כל הרטבים לסלט. אבל העיקרון הפילוסופי מאחורי שני הפרוייקטים, דומה. לפחות נראה לי.

קל מאוד לצרף מתכונים חדשים לספר של אקב"ן. קל טכנית, זאת אומרת. גם תוכנית קל, אם כבר יש לך את המתכונים ביד. אם הם קיימים, בצורת קאטות (נגיד סט הקאטות הקבועות של איידו) או טכניקות "רשמיות" (כמו 67 ההטלות של הקודוקאן ג'ודו).

אבל מה עושים כשאין לך ספר מתכונים? מה עושים אם כל השיטה שלך בנוייה על להכשיר אותך להיות מעין אמא מרוקאית/פרסייה/איטלקית, שמבשלת "לפי העין"? האוכל יוצא טעים לאללה, אל תטעו. ברמה גבוהה באמת – מסוג התבשילים שאחר כך חיים כהן או רפי כהן מגיעים, טועמים ועושים פרצוף של גן עדן. אבל עדיין – אם תנסו לשאול את המאמא כמה מלח לשים, או כמה עגבניות, היא תענה "נו, כמה שצריך…".

זה לא שבשיטה שלי אין תרגולים – יש, אבל אני מרגיש שהם לא "לב העניין". זה לא שכשאני מלמד אני לא מראה תרגיל – אני מראה. אבל זה תרגיל שחשבתי עליו באותו יום. הוא מתבסס על זה שהוא "נראה לי" – על איזושהי ידיעה פנימית שהוחדרה בי בתהליך הלימוד. בדיוק כמו שאני יודע שכשאני מבשל רוטב עגבניות לפסטה, אז זיתים אפשר להוסיף, אבל חסה לא.

בעקיפין, בהכל אשם בובי טבימינה. טבימינה הוא המורה הפיליפיני שלי לאומנויות לחימה, אשר הגיע לכאן במאי לביקור של שבועיים. האיש, בן 57, ובכושר שאני מעולם לא הייתי בו. הוא התרה בי שעד שובו לכאן (בעוד כשבועיים), הוא מצפה לראות אותי עם בטן שטוחה, ואפילו זרק איזה תרגיל או שתיים שהוא טען שעלי לעשות מדי בוקר. נשבעתי בהן צדקי שכך יהיה. כי כשאתה בתחילת חודש מאי, אוקטובר נראה רחוק מאוד.

ובכן.

בוא נאמר שאני עושה דיאטות כבר בערך 18 שנה. אני יודע ערך קלורי של כל דבר שזז, החל מיוגורט דיאט וכלה בצמיגי משאיות של מישלן.  אבל, כמו שמישהו אמר פעם – להפסיק לעשן זה קל. אני עושה את זה לפחות עשרים פעם ביום. צריך פשוט לרצות מספיק חזק. או להרגיש מאויים מזה שמתנקש פיליפיני שמותר לו להרביץ לך יביע את חוסר שביעות רצונו ממצבך.

בתחילת יולי, פתאום הבנתי שלכל שבת יש מוצאי שבת, ושצריך להתחיל לעבוד על הפרוייקט. המטרה הראשונה היתה לרדת 15 קילו, עד ה-15 לספטמבר. לעזרת הפרוייקט, גוייס מישל מונטיניאק. מונטיניאק כתב ספר דיאטה מאוד מצחיק. זה ספר דיאטה שכתב צרפתי, ולכן יש בו כל מני ציטוטים כמו "מומלץ לקנח את הארוחה במגש גבינות. ניתן לאכול כל גבינה שתחפצו, כל עוד היא אינה מכיל יותר מ-40% שומן.". יש פרקים שלמים בספר הזה, שמסבירים כיצד יש להתמודד עם מסיבות אירוח וקוקטיילים, כולל טיפים בסגנון "החזק את המשקה בידך, וכשהמארח לא מסתכל, דאג "לאבד אותו" ליד מישהו שכוסו התרוקנה. הוא יקח את המשקה ללא היסוס. אם הדבר לא עובד, אל תהסס לרוקן את תכולת כוסך בעציץ הקרוב".

מעבר לגרגרנות הצרפתית הבסיסית, מונטיניאק גם לא חוסך בספרו חתרנות צרפתית קלאסית – נגד דיאטנים אחרים, נגד האמריקאים, נגד תרבות הצריכה. ייתכן וזה מה שהמיס את ליבי הניאו-מרכסיסטי-המוכה.
זו הדיאטה שבה יש מאמרים על איך פואה גרה זה בעצם מאכל מאוד מאוד בריא ודיאטתי.שבה מותר לאכול שוקולד, אבל רק אם הוא מכיל 70% מוצקי קקאו. בקיצור, זה לא אמור לעבוד.

מצד שני,  ב-15 לספטמבר, הייתי 13.5 קילו פחות, והיום, להערכתי, זה כבר עלה ל-15. גוף האדם. Go Figure. ה-15 קילו הבאים, בדרך. שמישהו יפרוס לי עוד פרוסה של קממבר בבקשה.

תמיד היה לי יחס אמביוולנטי לרחוב בן יהודה.

מצד אחד, זה איזור בתל אביב שמשום מה אני לא מרגיש בו נוח. קשה לי לשים על זה את האצבע, אבל הכל… גדול מדי. חסרה בו אינטימיות מסויימת, שממנה מתפתח אופי של איזור.

מצד שני, יש לו אופי. בן יהודה, למרבה האירוניה, הוא אחד הרחובות הבין-לאומיים ביותר בתל אביב. בקצה הדרומי, יש את השרידים של האכסניות שפעם, בשנות התשעים, איכלסו את כל ה-Travelers שהגיעו לישראל, ניקו פה בתים ומילאו את הפאבים, וכיום מאכלסות ילדי תגלית וקצת עובדים זרים.

בואכה צפון, יש את האיזור של השגרירויות.

ובאמצע, התפתחה לה "איטליה הקטנה", עם ארנסטו, דולצ'י מלודי, פיציולו, וכמובן, פיורלה, כולם די קרובים אחד לשני. (כן, יש המון נציגים איטלקיים בסביבה, כמו אייסברג, או מל ומישל הנפלאה, אבל ארבעת המוסדות הללו נוסדו על ידי איטלקים אסליים…)

הערב, טיול לאייסברג הפך לצעדה בעקבות הקיבה, לפיורלה. לא הייתי שם קרוב ל-4 שנים, בלי קשר למסעדה עצמה. המסעדה עמדה די ריקה, כאשר רק אנשי המשפחה ישבו וסעדו את ליבם. זה היה פשוט נפלא. משפחה איטלקית כמו בסרטים, פיורלה יפהיפיה מתמיד, מעט פיטפוטים באיטלקית ותלונות על ישראלים שמזמינים פסטה ברוטב שמנת ופטריות. נפלא. אוכל משגע, ואותי, אחרי חצי שנה בפירנצה, קשה מאוד מאוד לקנות באוכל איטלקי. כשחזרתי מאיטליה חשבתי לעבוד קצת במטבח שלהם. יכול להיות שזה עוד יקרה.

למרות שיש תחושה מאוד עזה שכן.

1. מפגש הבלוגרים היה נפלא. הייתי בכמה כאלה, בעבר, והם היו דלוחים כמו תה… דלוח מאוד. זה היה שונה. יש לי נסיון לא קטן עם מפגשים עם אנשים מה"אינטרנטים", חלקו הגיע מכל מני מפגשי פורום, דוגמאת פורום אומנויות לחימה של תפוז. במקרה הזה, לכולם יש נושא משותף, ולפעמים אפילו תוכנית (במקרה של הפורום שלי – להרביץ אחד לשני). מאחר ולמפגש בלוגרים אין ממש נושא משותף, היכולת של כולם לתקשר להפליא, בחברה מעניינת, ואווירה נהדרת, היא לא משהו שצריך לקחת כמובן מאליו. אנשים טובים. נהדר. כיף לפגוש את טיף, כרמל, שרון, אח”י דקר, כוסית עם אובסיית שואה, מורין, אטאלנטה, טל, ואן דר גראף אחותך, יהונתן, שוקי, אפי פוקס, עירא, עומר, כמעט 30, לרמן, Islay, מרק, עידו קינן, עידן, יוסי, eln ליאור הנר, רוני יניב וכמובן, גם את יוחאי (שנשכח כי גנבתי את הרשימה ממנו) ותודה לצדיקים שהקלידו את כל השמות והלינקים, וללורנס ג' טסלר שהמציא את הקופי פייסט (מישהו היה צריך!).

The cat doll was just freaky.

2. מדרחוב נווה שאנן מזמן הפך להיות הדבר הכי קרוב שיש לתל אביב לצ'אינהטאון. יצא לי לבקר בו בעיקר בימי שישי, כשכל העובדים הזרים שותים בירה ו-"עדן" ו-"קשת", שתי המסעדות הפרסיות החביבות עלי, פתוחות ואפשר לאכול עש וסבזי. הטיול בלילה רק מקצין את המוזרות האורבנית הנפלאה של המקום. החללים הקטנים שבהם אנשים יושבים ושותים בירה וצופים במשחק, כשבחוץ מישהו שם שיפודים על המנגל, הזכירו לי את מנילה. החרדי שריקד לו לצלילי מחיאות הכפיים הקצובות של חבריו לשולחן, כאשר חנות לפני וחנות אחרי מפרסמות "סקס" ו"פיפ שואו", הזכיר לי יותר מכל את השיר הזה.