עריצות. עם חולם.

הספר טוב באמת לא רק כשאתה מבכה את סוף העולם שהוא יצר לך, לא רק רוצה להיות הדמויות המוצגות בו, אלא מרגיש שאתה מדבר בשפתו. עריצה היא הלבנה, של היינליין, הוא מהספרים האלה שכל כמה שנים אני חוזר אליהם, כדי להתאהב מחדש בחוכמה שלו, בעולם המראה שלו,  באנגלית-בתחביר הרוסי שלו. הוא נגמר לי השבוע, כמו שוקולד טוב שאתה רואה הולך ונעלם לך בלי יכולת אמיתית לשלוט בקצב ההנמגות. הוא נעלם כי החלטתי לנסוע באוטובוסים.

מעט אחרי אינסידנט האוזן-והסיב-האופטי, שבק מצבר רכבי חיים. כמנהג עדות ה-ADD, החלטתי לראות אם הוא ידאג לעצמו, וכאשר הנ"ל לא התרחש, החלטתי לנסות לערוך ניסוי, ולראות מה יקרה. נסעתי שבוע באוטובוסים. הימים הם ימי אביב ולכן אנו טרם סובלים מהלחות הגדולה והחום הנורא, אויביו הטבעיים של המחכה לאוטובוס ברחוב קינג ג'ורג' נטול הצל ומשופע מצודות זאבים.

המסקנה: מלבד העדר הצל והציפייה, לא נורא בכלל. אם אתם חיים חיים לא לחוצים ולא איכפת לכם להזיע ואתם מצויידים בבמלאי ענק של ספרים מוקראים, ייתכן ותחבורה ציבורית עשויה לענות על צרכיכם.

הדרך חזרה עברה בטרמפים, מהעבודה, שהבהירו לי עד כמה מתל אביב אני עדיין לא מכיר. רחובות שעברתי לידם כל יום בשנים האחרונות נפתחים לרשת מרהיבה של חוטים מקשרים, גנים ציבוריים וסמטאות צרות שלא ידעתי על קיומן. כמאמר ריפרף – is just a jump to the left.

אז כן, עריצה היא הלבנה, ואימצתי אותה, אך בתמורה וויתרתי על אחרת. הפסקתי לעשן. זה כמעט שבועיים, וזה לא הולך לחזור. עברתי את כל המצבים שבהם הייתי צריך כבר לעשן, אך טרם, ולכן אני מניח שזה לא יקרה. כמו שבאבטחת מידע יש כל מני פרצות שמאפשרות להקרים להריץ סוסים טרוייאנים, כך גם מר אלן קר גילה מעין פרצה בהגיון שקשור לעישון, פרצה די מדהימה, שמאפשרת לו לגרום לך להפסיק לעשן. לאוטודידקטים – תקראו את הספר. לאלה שצריכים הכל מוסבר – אולי הסדנא חשובה יותר. בכל מקרה – אפשר, זה לא קשה להגמל, ומומלץ לעשות זאת בעונת המעבר, כשהתפוזים פורחים.

נייר ואוטונומיה

יש לי יחס מאוד מעורער לכל מה שקשור לנייר, בצורותיו השונות. בעוד שאני מחבב ספרים, ואפילו ירשתי מאבי את החיבה לקריאת עיתונים, אני לא ממש יודע איך… להתנהל איתו.

מנוי לעיתון אין לי, בעיקר בגלל שאני יודע איך הבית יראה – ערמות על ערמות של עיתונים. חשבונות, אם היו מגיעים בדואר אלקטרוני, היו משולמים מיד, אבל ברגע שהם מגיעים במעטפות הלבנות, הם מעוררי חשד, ולכן יש להניח אותם לתקופת צינון של כמה שבועות או חודשים, רק ליתר בטחון. אין לי בעיה לארגן אופרציות ענקיות מסוגים שונים, אבל לשלוח פקס זה אתגר. כשאני מלמד, למשל, חצי מזמן ההכנות שלי מתכלה לא על הכנת מערך השיעור, אלא דווקא על הפקת החומרים להדפסה.

כחלק מתהליכים שעוברים עלי, החלטתי  לנסות להתמודד גם עם האתגר הזה. הצעד הראשון התבצע לפני כמה שבועות. רכשתי מדפסת. אני יודע שזה נשמע כמהלך רגיל ופשוט, אבל הפעם, הלכתי עד הסוף. קניתי מדפסת רצינית, שעושה הכל, ובנויה כמו טנק. אפילו כבר קניתי דיו להחלפה. מהיום, לא צריך לדאוג איך להדפיס, או לסרוק, או לשלוח פקס – הכל עובד, מהבית. אני יודע שזה נשמע מטופש, אבל זה נותן לי תחושה כל כך חזקה של אוטונומיה, של היכולת לדאוג לצרכי – זה מספק.

אתגר נוסף, הוא הכתיבה. במסגרת היחס המדובר לנייר, יש לי יחסי שנאה-שנאה עם כל מה שקשור לכתיבה פיזית, עם עט או עיפרון. אני מקליד מהר, אוהב את היכולת למחוק, להעתיק ולהדביק. המקלדת טבעית לי. נייר לא. בנייר הקו לא יצא ישר, הכתב בלתי קריא, תמיד איכשהו אני כותב דברים במקום הלא נכון. אני גם מאבד עטים כרוני.

חלק מהילדות שלי הועברה בבי"ס בריטי – מהסוג שבו לובשים עניבות. למרות שכל יום לבשתי עניבה, ולמרות שנאלצתי במשך כמה שנים, כמבוגר, לשחק את משחק ה"גדולים" – חליפות וכו', למדתי לקשור אחת רק לפני חצי שנה. בבתי ספר בריטיים, יש איזשהו טקס מעבר שבו מפסיקים לכתוב בעפרון, ומתחילים לכתוב בעט. העט, במקרה שלנו, היו עטים נובעות. אני לא יודע אם זה עדיין כך באנגליה, או עם ב-deskים שלהם עדיין יש את החור לכסת דיו, שהיה מיושן אפילו בשנות השמונים.

עט נובע היא דבר נפלא, דומה מאוד לשעוני יוקרה. היא משמעותית פחות שימושית מעט כדורית – הדיו נמרח, העט עדינה ושבירה יותר, וכו', אך עדין יש מסביבה הילה. בדיוק כמו ששעוני יוקרה לרוב עובדים על מנגנון מכני, המדוייק פחות, מה לעשות, משעוני קוורץ, אפילו כאלה בחמש דולר.

מיותר לציין שתקופת לימודי באנגליה לוותה בכמות מרשימה של בגדים עם כתמי דיו גדולים. כשבגרתי, הבנתי שעטים נובעות זה לא בשבילי, ואחר כך, שעטים בכלל זה לא בשבילי. אני מסוגל להעריך אותן, ולראות את היופי שבאומנות, אבל לא יותר מזה.

ולכן, זה היה מוזר שמצאתי את עצמי בתחילת השבוע רוכש לי, לאחר שנים, אחת כזאת בדיוק. לא משהו יקר או נוצץ – לא  עט מון-בלאן שאנשים אוהבים לשים בכיס של החולצה, כדי שיראו את פתית השלג הלבן מנצנץ לו. עט ציפורן פשוטה, ופנקס מגודל שיתלווה אליה.

וכבר כמעט שבוע, אני כותב. זה תהליך לא פשוט. עברית לא נועדה להכתב בעט נובע – כשכותבים מימין לשמאל היד מורחת את הדיו הלח קמעה. צריך לצייר את האותיות. הכתיבה הפכה, בשבילי, ליותר מרק דרך לא לשכוח. היא הפכה לתרגיל במודעות עצמית. גורדייף ואוספנסקי דיברו על זה – כמות הדברים שאנחנו מבצעים באופן אוטומטי, בלי שום מודעות. פתאום, אני צריך להיות מודע, נוכח, בתהליך הכתיבה. זה משרה איכות אחרת לחלוטין על כל תהליך הכתיבה. כמו ביקור בממלכה חדשה, מסקרנת.

ADD

   נחשפתי לראשונה ל-ADD הרבה, הרבה לפני שריטלין הפך להיות הסוכריה הנמכרת ביותר בקפיטריות בתי הספר. ב-94 או 95 חבר טוב שלי, מבוגר,  אובחן כבעל ADD, והמושג פרץ לחיי. היה לי מאוד ברור ש**הוא** ADD, ושזה בסדר. ויותר מזה – בשנים האחרונות נהיה לי ברור לחלוטין שיש לי משהו – ייתכן ויותר ממשהו אחד. יש לי, למשל, שגיאות כתיב איומות באנגלית (וגם בעברית יש כמה מילים שאני אף פעם לא זוכר איך לכתוב), ותפיסה וויזואלית של עז חולה ועיוורת. במשך שנים – הסתדרתי. נמנעתי מללכת לכל מני אבחונים, כי רבאק – מה זה כבר ייתן לי. אני יודע שיש לי "משהו", ובשביל מה אני צריך את האבחון. בלימודים האקדמים, כשרציתי להצטיין, הצטיינתי (חוץ ממשברים פה ושם), ובסך הכל הגעתי למקומות יפים מאוד בחיים שלי.

לפני כמה חודשים, השרינקית נתנה לי זוג ספרים לקרוא – Delivered from Distraction ו-Driven to Distraction.

קודם כל, מדהים איך החלפה של a ל-u הופך שם של ספר על ADD לאלבום של להקת רוק כבד. הספרים העלו אבק על המדפים. החתולים השתעשעו אותם. מדי פעם הם מנעו מניירות אחרים, שגם הם אגורים ומעלים אבק והחתולים משחקים איתם, לעוף.

on a total whim, התחלתי לקרוא אחד מהם. הספר מזכיר לי יותר מכל, את ספרי ה-choose your own adventure של פעם. ספרים שבהם אתה הגיבור, או יותר נכון – אני הגיבור. יש משהו מאוד קומי בלקרוא מישהו אחר מתאר אותך בפורטרוט, מבלי שהכיר אותך.

למשל המשפט הבא:

"Kids with ADD organize by stuffing book bags and closets. Adults organize by putting everything into piles. The piles metastasize, soon covering most available space"

לא יכולתי למצוא תיאור מדוייק יותר שלי. נקודה. בדירה הראשונה שבה גרתי, חדר השינה נראה יותר כמו קן נשרים, אשר במרכזו המיטה, מרופדת מסביב בערימות כביסה.

ועכשיו, כל מה שנשאר זה להתמודד עם זה שפתאום יש לי "זהות". פתאום אני לוקח על עצמי תווית, ואולי אפילו מאמץ אותה. זה מפחיד, בין השאר בגלל שזה מעלה סוגיות רבות בנושא האחריות האישית שיש לאדם על חייו, והאם ADD היא לא עוד סוג של "תיק" שאנחנו מפילים.

כמה תובנות בדרך (חזרה) מוויפאסנה

1. הייתי, ראיתי, שתקתי, חזרתי. מהר מהצפוי. המקום מקסים, הטכניקה מעניינת, הכל מתוקתק ברמות שנדיר לראות בארץ, לאף אחד אין את חיוך ה"שנטי שנטי" על הפנים. מגיעים למקום הזה כדי לעבוד, ועבודה קשה. זה נכון שאני ועבודה קשה אף פעם לא היינו חברים טובים במיוחד, אבל לא זו הסיבה שהלכתי.

2. הסיבה, מלבד ציווי ה-chercher התמידי, היתה פלאגלנטים. נשארו לי עוד עבודה סמינריונית וחצי לתואר המזויין הזה, אותו אני מצליח בכשרון וחינניות לגרור כבר חמש שנים. העדרו של התואר וחוסר יכולתי לכתוב עבודות אילו מסב לי צער וכאב עמוקים. אחת מהן אמורה להיות על פלאגלנטים, מעין אנשים כאלה שנהנו להתעלל ולהצליף בעצמם בזמן המגיפה השחורה. תוך שאני יושב שם, ומנסה להרגיש את הנשימה נוגעת בקצה אפי (נסו לעשות את זה אתם 28 שעות!), הבנתי שבעשרה ימים האלה הייתי יכול לגמור את אחת מהעבודות הללו, ושאני אמור לכתוב על הפלאגלנטים, לא להיות אחד מהם.

צילום אליוסטרציה

3. ככל שנוסעים דרומה, כך אנשים מאבדים אחריות בכל מה שנוגע לשמות של מקומות וצמתים. זבדיאל? זה לא ההוא שהקים את ספרינגפילד? אוזה, חברים, זה שם של ציפור מבד, לא מקום.

4. מעניין לראות כמה זמן לוקח לך להבין ולהסתגל לטרמינולוגיה של מקום. "בקורס שעבר שירתתי" – "הפעם באתי לשבת" "מי היה המורה?". דברים קטנים. מדהים גם איך השליטה בשלושה-ארבעה מונחים מהז'ארגון הפנימי של מקום מאפשרת לך לפתוח כל מני דלתות, אם רק תרצה. Young social engineers, take note.

5. ההוראה בוויפאסנה מתקיימת בעיקר בשלט רחוק. לכל קורס יש מורה, אשר עיקר תפקידה/ו הוא לשבת על במה קצת מוגבהת וללחוץ על ה-play. מהרמקולים בוקע קולו של המורה. המורה (גואנקה), נשמע קצת כמו גרסא הודית של בארי וויט, עם אוצר מילים נרדפות בלתי סביר ("work diligently, ardently, presistently, patiently"), והנטייה ההודית לחזור על מילים בסוף משפט פעמיים, ולהשתמש ב-So (נגיד: "So naturally, so gracefully" וכו'). הוא מזמרר לו כל בוקר ארוכות בפאלי, שפתם של הלא-עצים, ובערבים מופיע בווידאו.

6. יש משהו מאוד מוזר כשמישהו ניבט אלייך מעבר למסך, ומספר לך משהו על מצבך. גאנקה מסתכל עליינו בעיניים, ומודיע: "The first day is over!". איך הוא יודע? אמאלה! לפני הכל, יש לזה אפקט הארי סלדון/משימה בלתי אפשרית לא נורמלי.

7. מלבד היותו גורו של זרם מדיטציה יוצא דופן, גונאקה נראה כמו הודי גנרי לחלוטין. אחרי שלוחצים על Control-N בתוכנה של ההודים, הוא ישר עולה למסך. הוא לא מרחף באוויר, הדבר שהוא לובש הוא לא בגדי גורו, הוא סתם נראה כמו כל הודי שתפגשו ברחוב. אין לו, למשל, את הלוק של אושו, שכשאני רואה אותו אני תמיד משום מה נזכר ב-Fantastic Mr. Fox של רואל דאל (אם כי קצת יותר בגרסה שלי יצא להתקל בה, כזו שאכלה ילדים קטנים). השילוב הזה של הנורמליות מצד אחד ואוצר המילים הבלתי אפשרי ודברי החוכמה האמיתיים שהאיש מוצא מפיו יוצר מעין דיסוננס שאי אפשר לראות אלא כמבדר, במיוחד אחרי ששותקים כל היום. זה קצת אותו אפקט ש-T-Bag מ-"Prison Break" יוצר, רק שהוא לא נראה נורמלי.

8. Heroes הולך ומשבח מפרק לפרק.

 

בסוף יהיו לנו ילדים

לפני כמה שנים נסעתי לי לחצי שנה, ללמוד בישול באיטליה. משמעות הדבר היא שבמשך חצי שנה הסתובבתי לי עם סיפור: "אני נוסע ללמוד בישול באיטליה, לחצי שנה.". אנחנו הרי אנשים של סיפורים – אוהבים לשמוע, אוהבים להשמיע. וזה היה יופי של סיפור לספר. (כמובן שעכשיו יש לי את סיפור ה"נסעתי ללמוד בישול באיטליה", שהוא סיפור מורכב ומשונה משמעותית יותר ממה שנדמה, אבל זה נושא אחר). הדבר המוזר התרחש כשהגעתי לאיטליה, נכנסתי לכיתה בבית הספר, וגיליתי עוד עשרים איש, שלכולם יש אותו סיפור יוצא דופן. כולם עזבו עבודות ובני זוג, ונסעו לפירנצה.

לא היה לי למי ספר את הסיפור. זה בסדר. לסיפורים יש קהלים שונים, מחזורי חיים שונים, גרסאות שונות.

בחודשים האחרונים אני מרגיש די דומה. הסיפור שלי הוא קצת מוזר, שונה ומורכב יותר. הוא מורכב מהחודש שבו לא אהיה אדון לזמני. שבוע של מיכא"ל, שבועיים של מתנקש פיליפיני, ועשרה ימים של וויפאסנה – אחד אחרי השני.

ופתאום, מסיפור זה הופך למציאות, ולא סתם – הרוב כבר מאחורינו. כל מה שנשאר זה לנסוע למדבר ולהקשיב לעצמי נושם, בלי לדבר, במשך עשרה ימים.

וכך עובר לו הסיפור מנבואה להיסטוריה.

קוסמי רחוב

הוא עומד, בימי שישי בדרך כלל, לפני אורנה ואלה. יש אפילו דמיון מסויים בינו ובין השומר הדי קבוע שם, זה עם השפם. שניהם ממוצא סלבי כלשהו, או מקום אחר שבו כובע קטן של תורכי מסמן מיסטיקה, קוסם. הוא מחבר טבעות להנאת הקהל, וכולו זורח באושר, כאילו מחזיר את האור (המסנוור קצת יותר מדי, אם נודה באמת) של שינקין ביום שישי בצהריים.

חמישי אחר הצהריים, מול מסעדה יהודית כלשהי בדיזנגוף. אותו האיש. אותן הטבעות, אותו הכובע. אבל אין קהל, וכל מה שנשאר זה הקשקוש של הטבעות זו בזו, כדי להעביר את הזמן, למשוך תשומת לב, להאיר את הסצינה בעיניים נוצצות, שממהרות הביתה לקראת שקיעת החמה.

רזוננס

יש לי סכיזורפניית אימוץ. בדברים מסויימים אני על הקצה החד , מה שמוגדר early adopter בלינגו השיווקי, ובדברים אחרים, a very very late bloomer.
את ה-Doors, להקה שכל חברי טחנו עד דק בגיל 16, שמעתי לראשונה בגיל 20.
גלית את Postsecret רק שבוע שעבר.
אין לי באמת מילים לתאר את החדווה הזאת, שבחיבור ישיר לשאר האנושות. זה פשוט מדהים.
לפעמים שווה להיות מלבלב מאוחר.

Businessmen, they drink my wine, plowmen dig my earth

בקרן הרחוב שלי, הלך ונבנה לו בית. קצב הבניה, למען האמת, היה מרשים מאוד. משלד של בית ישן (ומי שמעוניין לראות קליפה, באמת קליפה, של בית מוזמן להמשיך ברחוב אחד העם, קצת אחרי שינקין, לכיוון הבימה), לבית חדש, רב קומתי ומעליתי, בחצי שנה לערך.

יש משהו מאוד… רך וראשוני בלינה של הפועלים, הבנאים. הם ישנים בבניין, מהרגע שהוא הפך לשלד, וגם עכשיו, כשהכל מחופה בשיש, והמזרונים שלהם עדיין זרוקים להם בדירות, בחדרים שעוד מעט ימכרו תמורת מאות אלפי דולרים. עוד מעט זה יהיה ביתם של תל אביבים עשירים. אבל עכשיו, זו עדיין ממלכתם של פועלים עזתים, או רומנים, או סיניים, אשר פורשים שם את השמיכה ואוכלים בבוקר את הלחם ולבן שלהם.

This Little Light of Mine

עשר בלילה, רחוב תל חי, פינת עין-חרוד. בקצה, מתנשא לו מגדל דיזנגוף, מנצנץ בארכיטקטורת שנות השמונים החייזרית שלו, כאילו יצא מריבן.

מלבד העובדה שזה תמיד מפתיע לראות איך הדמיון הויזואלי שלי עובד (אותו דמיון ויזואלי שבגללו אני פשוט לא מסוגל לנווט בשום מקום – אני מוצא נקודות דמיון ביזאריות בין יותר מדי מקומות), ותמיד מפתיע לראות חלק מעולם פנטזיה בשכונה שלך, זה בעיקר הזכיר לי את הרומן האבוד שלי עם משחקי מחשב.

ריבן היה הקווסט האחרון ששיחקתי ברצינות, עם רגש, מסירות. היתה תחושה מסויימת ששם נגמר הקסם. בגילאי העשרה, הייתי נוהג לחלום שקן ורוברטה וויליאמס, המייסדים של סיירה און-ליין, מאמצים אותי. לקבוצה מבית הספר לחינוך סביבתי, שהגיע לביתי כדי לפגוש את "נציג תת התרבות החנונית", הסברתי שאמריקאים נוהגים לעשות הבדלה בין Geek, Nerd ו-Dork. בעוד שהנרדים שוקדים על לימודייהם ולדורקים יש בעיות בתקשורת עם הסביבה, הגיקים נוהגים לפתח עניין בנושאים אשר נחשבים לאיזוטריים על ידי שאר הסביבה, ו/או לפתח את העניין לעומקים עמוקים במיוחד.

כשהייתי קטן, הייתי גיק של קווסטים. ידעתי שמות של מלחינים, של מפתחי משחקים. זיהיתי ציטוטים ואינטרטקסטואליות בין משחקים שונים וחברות שונות (רק לא ידעתי שקוראים לזה כך).

היום, אני משחק Nethack.

וחולם על מני קאלברה.

פלאים

בימים האחרונים אני אוסף לי פלאים, מהרחוב.

כל מני תמונות קטנות, אשר מרכיבות כבר זמן לא קטן את המציאות שמקיפה אותי. תריסים, טיח, גינות.

ברחוב החשמונאים, למשל, יש מטפס מדהים, שלא מחובר לקיר אלא בקצהו, וגולש כמו מגלשה מהקומה הרביעית למטה. ומישהו קטם כמה שיחים וצבע את כל הקצוות שלהם בכחול פלסטלינה.

הבניין של בנק הפועלים, ברחוב רוטשילד – שעות הדמדומים. כל החדרים עם החלונות הגדולים שפונים לשדרה מוארים – המון המון המון חדרים, ובכל אחד מהם יש מישהו, אנשים, שעושים דברים שאנשים עושים בבנק. כשמסתכלים על זה מרחוק, זה נראה כמו אופציית ה-Thumbnails – כשנכנסים לתיקייה עם המון תמונות, אז רואים גרסה קטנה שלהם, שיהיה מבחר. זה ככה, רק עם אנשים.

להבין את החיבור בין בתים – לצאת מהגריד של הרחובות ולהתחבר לטופוגרפיה הנחבאת של העיר.