הספר טוב באמת לא רק כשאתה מבכה את סוף העולם שהוא יצר לך, לא רק רוצה להיות הדמויות המוצגות בו, אלא מרגיש שאתה מדבר בשפתו. עריצה היא הלבנה, של היינליין, הוא מהספרים האלה שכל כמה שנים אני חוזר אליהם, כדי להתאהב מחדש בחוכמה שלו, בעולם המראה שלו,  באנגלית-בתחביר הרוסי שלו. הוא נגמר לי השבוע, כמו שוקולד טוב שאתה רואה הולך ונעלם לך בלי יכולת אמיתית לשלוט בקצב ההנמגות. הוא נעלם כי החלטתי לנסוע באוטובוסים.

מעט אחרי אינסידנט האוזן-והסיב-האופטי, שבק מצבר רכבי חיים. כמנהג עדות ה-ADD, החלטתי לראות אם הוא ידאג לעצמו, וכאשר הנ"ל לא התרחש, החלטתי לנסות לערוך ניסוי, ולראות מה יקרה. נסעתי שבוע באוטובוסים. הימים הם ימי אביב ולכן אנו טרם סובלים מהלחות הגדולה והחום הנורא, אויביו הטבעיים של המחכה לאוטובוס ברחוב קינג ג'ורג' נטול הצל ומשופע מצודות זאבים.

המסקנה: מלבד העדר הצל והציפייה, לא נורא בכלל. אם אתם חיים חיים לא לחוצים ולא איכפת לכם להזיע ואתם מצויידים בבמלאי ענק של ספרים מוקראים, ייתכן ותחבורה ציבורית עשויה לענות על צרכיכם.

הדרך חזרה עברה בטרמפים, מהעבודה, שהבהירו לי עד כמה מתל אביב אני עדיין לא מכיר. רחובות שעברתי לידם כל יום בשנים האחרונות נפתחים לרשת מרהיבה של חוטים מקשרים, גנים ציבוריים וסמטאות צרות שלא ידעתי על קיומן. כמאמר ריפרף – is just a jump to the left.

אז כן, עריצה היא הלבנה, ואימצתי אותה, אך בתמורה וויתרתי על אחרת. הפסקתי לעשן. זה כמעט שבועיים, וזה לא הולך לחזור. עברתי את כל המצבים שבהם הייתי צריך כבר לעשן, אך טרם, ולכן אני מניח שזה לא יקרה. כמו שבאבטחת מידע יש כל מני פרצות שמאפשרות להקרים להריץ סוסים טרוייאנים, כך גם מר אלן קר גילה מעין פרצה בהגיון שקשור לעישון, פרצה די מדהימה, שמאפשרת לו לגרום לך להפסיק לעשן. לאוטודידקטים – תקראו את הספר. לאלה שצריכים הכל מוסבר – אולי הסדנא חשובה יותר. בכל מקרה – אפשר, זה לא קשה להגמל, ומומלץ לעשות זאת בעונת המעבר, כשהתפוזים פורחים.

1. הייתי, ראיתי, שתקתי, חזרתי. מהר מהצפוי. המקום מקסים, הטכניקה מעניינת, הכל מתוקתק ברמות שנדיר לראות בארץ, לאף אחד אין את חיוך ה"שנטי שנטי" על הפנים. מגיעים למקום הזה כדי לעבוד, ועבודה קשה. זה נכון שאני ועבודה קשה אף פעם לא היינו חברים טובים במיוחד, אבל לא זו הסיבה שהלכתי.

2. הסיבה, מלבד ציווי ה-chercher התמידי, היתה פלאגלנטים. נשארו לי עוד עבודה סמינריונית וחצי לתואר המזויין הזה, אותו אני מצליח בכשרון וחינניות לגרור כבר חמש שנים. העדרו של התואר וחוסר יכולתי לכתוב עבודות אילו מסב לי צער וכאב עמוקים. אחת מהן אמורה להיות על פלאגלנטים, מעין אנשים כאלה שנהנו להתעלל ולהצליף בעצמם בזמן המגיפה השחורה. תוך שאני יושב שם, ומנסה להרגיש את הנשימה נוגעת בקצה אפי (נסו לעשות את זה אתם 28 שעות!), הבנתי שבעשרה ימים האלה הייתי יכול לגמור את אחת מהעבודות הללו, ושאני אמור לכתוב על הפלאגלנטים, לא להיות אחד מהם.

3. ככל שנוסעים דרומה, כך אנשים מאבדים אחריות בכל מה שנוגע לשמות של מקומות וצמתים. זבדיאל? זה לא ההוא שהקים את ספרינגפילד? אוזה, חברים, זה שם של ציפור מבד, לא מקום.

4. מעניין לראות כמה זמן לוקח לך להבין ולהסתגל לטרמינולוגיה של מקום. "בקורס שעבר שירתתי" – "הפעם באתי לשבת" "מי היה המורה?". דברים קטנים. מדהים גם איך השליטה בשלושה-ארבעה מונחים מהז'ארגון הפנימי של מקום מאפשרת לך לפתוח כל מני דלתות, אם רק תרצה. Young social engineers, take note.

5. ההוראה בוויפאסנה מתקיימת בעיקר בשלט רחוק. לכל קורס יש מורה, אשר עיקר תפקידה/ו הוא לשבת על במה קצת מוגבהת וללחוץ על ה-play. מהרמקולים בוקע קולו של המורה. המורה (גואנקה), נשמע קצת כמו גרסא הודית של בארי וויט, עם אוצר מילים נרדפות בלתי סביר ("work diligently, ardently, presistently, patiently"), והנטייה ההודית לחזור על מילים בסוף משפט פעמיים, ולהשתמש ב-So (נגיד: "So naturally, so gracefully" וכו'). הוא מזמרר לו כל בוקר ארוכות בפאלי, שפתם של הלא-עצים, ובערבים מופיע בווידאו.

6. יש משהו מאוד מוזר כשמישהו ניבט אלייך מעבר למסך, ומספר לך משהו על מצבך. גאנקה מסתכל עליינו בעיניים, ומודיע: "The first day is over!". איך הוא יודע? אמאלה! לפני הכל, יש לזה אפקט הארי סלדון/משימה בלתי אפשרית לא נורמלי.

7. מלבד היותו גורו של זרם מדיטציה יוצא דופן, גונאקה נראה כמו הודי גנרי לחלוטין. אחרי שלוחצים על Control-N בתוכנה של ההודים, הוא ישר עולה למסך. הוא לא מרחף באוויר, הדבר שהוא לובש הוא לא בגדי גורו, הוא סתם נראה כמו כל הודי שתפגשו ברחוב. אין לו, למשל, את הלוק של אושו, שכשאני רואה אותו אני תמיד משום מה נזכר ב-Fantastic Mr. Fox של רואל דאל (אם כי קצת יותר בגרסה שלי יצא להתקל בה, כזו שאכלה ילדים קטנים). השילוב הזה של הנורמליות מצד אחד ואוצר המילים הבלתי אפשרי ודברי החוכמה האמיתיים שהאיש מוצא מפיו יוצר מעין דיסוננס שאי אפשר לראות אלא כמבדר, במיוחד אחרי ששותקים כל היום. זה קצת אותו אפקט ש-T-Bag מ-"Prison Break" יוצר, רק שהוא לא נראה נורמלי.

8. Heroes הולך ומשבח מפרק לפרק.

 

לפני כמה שנים נסעתי לי לחצי שנה, ללמוד בישול באיטליה. משמעות הדבר היא שבמשך חצי שנה הסתובבתי לי עם סיפור: "אני נוסע ללמוד בישול באיטליה, לחצי שנה.". אנחנו הרי אנשים של סיפורים – אוהבים לשמוע, אוהבים להשמיע. וזה היה יופי של סיפור לספר. (כמובן שעכשיו יש לי את סיפור ה"נסעתי ללמוד בישול באיטליה", שהוא סיפור מורכב ומשונה משמעותית יותר ממה שנדמה, אבל זה נושא אחר). הדבר המוזר התרחש כשהגעתי לאיטליה, נכנסתי לכיתה בבית הספר, וגיליתי עוד עשרים איש, שלכולם יש אותו סיפור יוצא דופן. כולם עזבו עבודות ובני זוג, ונסעו לפירנצה.

לא היה לי למי ספר את הסיפור. זה בסדר. לסיפורים יש קהלים שונים, מחזורי חיים שונים, גרסאות שונות.

בחודשים האחרונים אני מרגיש די דומה. הסיפור שלי הוא קצת מוזר, שונה ומורכב יותר. הוא מורכב מהחודש שבו לא אהיה אדון לזמני. שבוע של מיכא"ל, שבועיים של מתנקש פיליפיני, ועשרה ימים של וויפאסנה – אחד אחרי השני.

ופתאום, מסיפור זה הופך למציאות, ולא סתם – הרוב כבר מאחורינו. כל מה שנשאר זה לנסוע למדבר ולהקשיב לעצמי נושם, בלי לדבר, במשך עשרה ימים.

וכך עובר לו הסיפור מנבואה להיסטוריה.

עשר בלילה, רחוב תל חי, פינת עין-חרוד. בקצה, מתנשא לו מגדל דיזנגוף, מנצנץ בארכיטקטורת שנות השמונים החייזרית שלו, כאילו יצא מריבן.

מלבד העובדה שזה תמיד מפתיע לראות איך הדמיון הויזואלי שלי עובד (אותו דמיון ויזואלי שבגללו אני פשוט לא מסוגל לנווט בשום מקום – אני מוצא נקודות דמיון ביזאריות בין יותר מדי מקומות), ותמיד מפתיע לראות חלק מעולם פנטזיה בשכונה שלך, זה בעיקר הזכיר לי את הרומן האבוד שלי עם משחקי מחשב.

ריבן היה הקווסט האחרון ששיחקתי ברצינות, עם רגש, מסירות. היתה תחושה מסויימת ששם נגמר הקסם. בגילאי העשרה, הייתי נוהג לחלום שקן ורוברטה וויליאמס, המייסדים של סיירה און-ליין, מאמצים אותי. לקבוצה מבית הספר לחינוך סביבתי, שהגיע לביתי כדי לפגוש את "נציג תת התרבות החנונית", הסברתי שאמריקאים נוהגים לעשות הבדלה בין Geek, Nerd ו-Dork. בעוד שהנרדים שוקדים על לימודייהם ולדורקים יש בעיות בתקשורת עם הסביבה, הגיקים נוהגים לפתח עניין בנושאים אשר נחשבים לאיזוטריים על ידי שאר הסביבה, ו/או לפתח את העניין לעומקים עמוקים במיוחד.

כשהייתי קטן, הייתי גיק של קווסטים. ידעתי שמות של מלחינים, של מפתחי משחקים. זיהיתי ציטוטים ואינטרטקסטואליות בין משחקים שונים וחברות שונות (רק לא ידעתי שקוראים לזה כך).

היום, אני משחק Nethack.

וחולם על מני קאלברה.