חזרתי מלונדון אתמול. נסיעת עבודה, הומה בפגישות ואנשים. אני נהנה מהנסיעות האלה, מלהיות לבד, מההקשר השונה שבו אני מרוחק מהילדים, ומהבית. ועדיין, מצאתי את עצמי מרגיש וכותב לליאת את המשפט הקבוע שלי מנסיעות עבודה, איך שבלעדייך כל העיר הזו ריקה.

רק שהעיר לא ריקה. לא לונדון, ולא ברלין ולא פריז שבהם ביקרתי בחודשים האחרונים. היא מפוצצת. הביקור האחרון בפריז הזכיר לי כמה תל אביב היא כפר קטן. איך בכל העיר יש אולי תריסר מסעדות מסעדות, כשבפריז זה מה שממלא רחוב. לונדון מאבדת קצת נקודות כי בלילה היא הולכת לישון, אבל עדיין.

התחושה הזו של כמה אני, טל גוטמן, קטן אל מול העיר, אל מול ההמון, אל מול האנושות, רק התחדדה בביקור הכמעט קבוע שלי בבריטיש מיוזיאום. בשבועות האחרונים אני שומע/קורא את הספר 1177 B.C.: The Year Civilization Collapsed.

איפושהו במאה ה-12 לפני הספירה, חלק ניכר מהתרבויות במזרח הקרוב וסביב הים התיכון פשוט… קורסות. ארמונות נשרפים, שוכחים את הכתב. בהיסטוריה היוונית מתייחסים לזה בתור ״תקופת האופל״ היוונית, אבל זה קרה גם לתרבויות אחרות.

אריק קליין מנסה לתאר ולהסביר את התופעה, אבל לפני שהוא עושה את זה, הוא נותן רקע על מה היה קודם. מה בדיוק קרס. איך נראה העולם שלפני. וזה מפוצץ את השכל. האיזור הוא המזרח הקדום – האיזור של מסופוטמיה, טורקיה, סוריה, ישראל, מצרים, והשנים הם תקופת הברונזה המאוחרת. ברונזה היא שילוב של מתכות, שכוללות נחושת, שיש פה באיזור, ושל בדיל. שאין. יש בדיל באפגינסטן. יש בדיל באנגליה. יש בדיל בכל מני מקומות רחוקים. ספינת סוחר שטבעה, עם מטענה, אל מול חופי טורקיה בשלהי המאה ה-14 לפני הספירה, לפני 3300 שנה, כללה בערך טון של בדיל, שחלקו הגיע מפאקינג אוזבקיסטן, והיה בדרכו למצרים. וזה לא הכל. היו שם גם מתכות אחרות, צנצנות שרף פיסטוקים מכנען, עצים מאפריקה, מנורות שמן מקפריסין, חצוצרה, שנהב ושיני היפופוטמים, ועוד ועוד. המטען של הספינה הגיע מאיזה שבע שמונה תרבויות שונות, שכל אחת מהן יצאה ויבאה דברים. זו רק דוגמה אחת קטנה לעולם המחובר, הגלובלי, של לפני 3000 ו-4000 שנה. ארכיונים שמתגלים בשנים האחרונות חושפים בפנינו רשתות דיפלומטיות ענפות ומתוחכמות, עם מערכות יחסים בין מלכים שכוללות החלפת מתנות ונישואים, חשיבה אסטרטגית על עליה של כוחות וריסונם.

החפצים ששרדו, אלה שעוד יש לנו, שאפשר לראות במוזיאון, הם אחוז קטן ממה שהיה. כי עץ ובדים מתכלים, וכי חומרי גלם כמו זהב ומתכות אחרות מוחזרו בזריזות. ועדיין, מה שמצאנו, מה שמוצג שם במוזיאון הביזה הגדול, הוא מדהים. בגלל שאני מתעסק עם חדשנות כל כך הרבה שנים, פיתחתי איזושהי ציניות לגבי המושג, אבל אתמול עמדתי שם נפעם מהרוח האנושית. חשבתי על השרשרת של האנשים שהסתכלו על משהו ואמרו ״המממ, אפשר לעשות את זה טוב יותר. יפה יותר. יעיל יותר.״. שפיתחו טכניקות חדשות לבניה, לכדרות, לייצור. איך האי נחת הזו דוחפת אותנו קדימה, ואיך כל כך הרבה כתפי ענקים הביאו אותנו לאיפה שאנחנו היום. הסתכלתי על כל זה, והרגשתי כמו בשיר של לאונרד כהן.

We are so small between the stars
So large against the sky.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. כמו שכתבתי, אני משתדל להתרחק מפייסבוק ועוזריהם, אז אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!