פירנצה 2002. דירה בבניין בן 400 שנה, מטר וחצי מהאופיצי. התיירים הגרמנים של אפריל עוד לא הגיעו, ולמרות שקר, אני מרשה לעצמי לאכול גלידה ב-Vivoli. דער מאנטש טראכט אונד דער גוט לאכט. בדידות לא היתה חלק מהתוכניות שלי לגבי השהות בפירנצה, אבל התגלתה כחלק מרכזי מהתפריט.

לכולנו יש יסודות. הדברים שבונים אותנו, מחזיקים אותנו. אבל יסודות, מעצם הגדרתם, הם דבר עמוק, חבוי מהעין. עמוק וחבוי לא מחייב בהכרח בריחה למיתולוגייה הפרוידיאנית. לפעמים מדובר בדברים אל-זמניים, שמלווים אותך, מגדירים אותך לאורך כל הדרך, גם אם נוכחותם הממשית, הנחוות, מצומצמת מאוד. הם משתקפים בדברים שנאמר ונעשה. נצטט אותם בלי להיות מודעים. לפעמים אנחנו שוכחים מהם, אבל הם שם. גם בבדידותינו.

מדי פעם מרגש לחוות אותם גם פנים אל פנים.

כמו זה.

אתמול בלילה, לאחר חודשים רבים של הכנות, דחייה אחת עקב הגעתה של חיפושית בריטית, והרבה התרגשות, אמנים עלו בתיאטרון תמונע ושרו אליוט סמית'. במהלך החודשים האחרונים הייתי מעורב קצת בערב הזה – בעיקר בזירות יחסי ציבור שונות, ובתור קול מאוד ברור כנגד פלצנים שונים ומשונים שהחליטו שאליוט סמית' שייך לאמא שלהם ושאוי ואבוי אם נינט טייב או משתתפי כוכב נולד ישתתפו בו.

הביצועים היו מרגשים ומוצלחים מאוד. היו כאלה שהתחברתי אליהם יותר, והיו כאלה שפחות. מבחינתי את ההצגה גנב גל בארי, ילד בן 20, שהוא בערך איש הגשם של אליוט סמית'. גל ידע כל אקורד וכל פריטה של כל שיר. כשהוא עלה על הבמה הוא הקרין כזאת אי נוחות ומאידך, התחברות מצדו למעמד כה מקודש, שאי אפשר היה שלא להתרגש. נינט, למי שסקרן, נתנה ביצוע מדהים ומיוחד מאוד, למרות שבקושי היה לה קול. וכן, היו כמה "ילדות בנות 12 עם טייטס ופוני", מעריצות של נינט,  ונוכחותן באמת, באמת, לא שינתה את האווירה המרגשת והמיוחדת של הערב הזה. נראה לי שגם הן נהנו.

אנשים מגיבים לאותם שירים בדרכים שונות, והיה מעניין לראות את זה בערב – גם מהצד של היוצרים וגם מהצד של הקהל. כל פעם ששמעתי את אחד מהמבצעים מבצע שיר, זה היה (לרוב) כל כך שונה ממה שאני הייתי עושה, וזה בסדר. מהקהל, וגם מהמבקרים בעיתונות, אפשר למצוא תגובות הפוכות לאותם ביצועים. עינב שיף בוואלה תרבות חשב שיוסי סוויד, חברי לשירה, שחט את השירים שלו, בעוד שנטע אלכסנדר מעכבר העיר חשבה שהוא הכשרון הגדול של הערב. שני הכתבות עדיין לא השכילו לנסות להתנתק מהסיווג המוקדם של "הילדים המקובלים" מול "הילדים הלא מקובלים", מלבד שיף, שעשה הנחה לנינט בגלל שהיתה צרודה וסובלת, ונתן לה כניסה חד פעמית למועדון הנחשק באמת של הילדים הלא מקובלים. ברגע שהצלחת להגיע לקהל רחב, אתם מבינים, נשללת ממך האפשרות להיות סינגר-סונגרייטר עם אמירה עצמאית.

המדידה הזאת של "ביצוע טוב" מול "ביצוע לא טוב", היא מטופשת. מי שהבין את המהות של הערב, הבין שמבחן התוצאה פחות חשוב כאן. קצת כמו עם "עיר לכולנו", גם במקרה הזה היתה תחושה שהעשיה חשובה לא פחות מהתוצאה. אם כבר "ריגש אותי" מול "לא ריגש אותי" צריך להיות המדד האמיתי, ומי שלא התרגש מהשירים של אתמול, עשוי מאסבסט.

ואם כבר התרגשות. המעורבות שלי בערב הזה היתה גם קצת יותר מלכתוב בבלוג או להתראיין לטיים אווט. זו לא היתה הפעם הראשונה שעליתי על במה או שרתי, אבל אני לא זוכר הרבה פעמים שכל כך התרגשתי, שלא ראיתי ככה בעיניים. אני מזמן מאמין שאנשים יכולים לעשות הכל, שהם יותר מגבילים את עצמם מאשר שהיכולות שלהם מגבילות אותם. ובכל זאת, היתה פה Leap of faith ענק באמונה הזאת. זה דבר אחד להאמין שאני יכול לשיר, ודבר אחר לחלוטין לעלות על במה מוקף באנשים כשרוניים שאני מעריך, אנשים שלובשים בנוחות את תואר ה"זמר". אבל בדיוק כפי שנטע, גיבורת הערב ומארגנתו, לא נתנה לפרטים הקטנים להטריד אותה (היא אף פעם לא היתה "מפיקה" כמו שאני אף פעם לא הייתי "זמר"), ומחוזק בכמה מסמרים חלודים וביוסי-המענטש-סוויד , עליתי ותרמתי את תרומתי למאמץ המלחמתי ב-Say Yes. אני מאמין גדול בתודות לאנשים שמגיע להם. תודה נטע, תודה יוסי, על עידוד חלומות והגשמתם. תודה לכל האמנים שריגשו אותי.  תמונות וקליפים בהמשך.

בימים האחרונים, אני מנגן ברצף את הקונצ'רטי לפסנתר של בטהובן. הם היו בהשאלה במשך כמה.. שנים, וכיף לי לשמוע אותם שוב עכשיו. כששומעים את כל החמישה אחד אחרי השני, או אחד ליד השני, זה יוצא נורא מעניין. כששמתי את הראשון, לא יכולתי שלא לשים לב שזה פשוט קונצ'רטו לפסנתר של מוצארט. החמישי, "הקיסר", עם הפתיחה המפוארת שלו, הוא כבר יצירה רומנטית לכל דבר. 

כולם מסביבי תמיד אמרו שהשני והרביעי הם אלה שנחשבים, ואני משום מה תמיד חשבתי שהם מתבלבלים, וזה הראשון, שלישי וחמישי. השלישי עדיין חביב עלי, עם סיום הרונדו שלו, ואת השני אני הכי פחות מחבב, אבל הרביעי, הו הרביעי. הקונצ'רטו הרביעי של בטהובן לפסנתר הוא פשוט… מוזר. נפלא. הוא מתוזמר מוזר, יש לו כל מני יציאות "הצידה", ההרמוניות שלו מוזרות. אני לא מוסיקולוג, וגם אם הייתי, זה היה משעמם אותכם להפליא. מה שכן, ישר על ההתחלה, פתאום קלטתי ש… כן… אין מה לעשות – הפתיחה שלו מזכירה, בקטע אחד, את זו של הסימפוניה השישית. בדיקה ב"אינטרנט", וגיליתי שאכן – הם נכתבו בערך באותה תקופה. אני יודע שזה נשמע כמו טפיחה אשכנזית ועצמית על השכם, עם ניחוח גופרית קל של בני ציפר, אבל אני גאה בזה שאני מסוגל לזהות משמיעה יצירה, וגם אם לא לזהות אותה לחלוטין, למקם אותה על ציר זמן תרבותי.

החשיפה שלי למוזיקה קלאסית היתה מגיל צעיר מאוד. כילד קטן בווינה אבא שלי היה לוקח אותי לנצח על הפילהרמונית של ווינה, או לפחות כך הייתי בטוח. כמובן שהצעד ההגיוני הבא היה לסרב להקשיב למוזיקה קלאסית עד גיל 16, כשסטנלי קובריק ודאגלס הופשטטר הביאו את בטהובן ובאך, בהתאמה, לחיי. וכך, איכשהו, רכשתי לעצמי השכלה מוזיקלית, קלאסית. אני לא אכנס לוויכוח השחוק והעייף של "תרבות גבוהה תרבות נמוכה", או של "מה זה קלאסיקה". למרות כל הפתיחות והפוסט מודרניזם שלי, אני מאמין גדול בקלאסיקות. אני מקווה מאוד שהילדים שלי ילמדו שפות קלאסיות (יוונית ולטינית), ויוכל לקרוא הומרוס וקיקרו במקור. אני חושב שלדעת, להכיר ולאהוב קלאסיקה, מוזיקלית ואחרת, נותן משהו לאדם, הרבה מעבר למה שמנסים למכור בעטיפות של בייבי מוצארט.

אולי זה קשור לתחושה שאני מקבל בסוף הסימפוניה השניה של מאהלר: גאווה על השתייכותי למין האנושי, לבני האדם (גאווה שבזמן האחרון, אפעס, מתחילה להתערער). הקלאסיקות האלה הם חלק מההיסטוריה שלנו, כגזע. זה מה שהאנושות הצליחה או בחרה לשמר מעברה, וזה חשוב, חשוב יותר אפילו מהחתיכת קרקע הזאת שאנחנו יושבים עליה. חשוב יותר מפופאי.

1. אני גר ליד שינקין כבר כמעט חמש שנים ומעולם לא ישבתי בקפה תמר. כמו הקרחונים בניו זילנד, או כל מני חיות באפריקה, גם כאן אני לא יודע כמה זמן עוד יש לקפה הזה להיות. אין לי סנטימנטים אליו. לא גדלתי בו, ולא העברתי בו את ימי השישי שלי. אני מניח שיכולתי, אם רציתי, לנסות להפיח בו את הרוח המיוחדת, שהופכת את מה שנראה לי, מתבונן מבחוץ, כאוסף של כיסאות פלסטיק, שולחנות פורמייקה, ואוויר ספוג בנוסטלגיה, למשהו אחר. אני טוב בדברים כאלה. משום מה, זה לא חסר לי.

2. בדיוק כמו בתים נעולים ונטושים שמשובצים ברחבי לב העיר, ואיכשהו זוכים מאיתנו להתעלמות מעין, כך איכשהו קפה תמר לא נכנס לזווית הראייה שלי. כשיעל סיפרה לי על התוכניות להקים סקווט בשינקין, לא הצלחתי להבין איפה בכלל יש מקום. כשהיא אמרה שיינקין-פיירברג, עדיין לא הצלחתי להבין איפה. הבניין שבו תוכנן הסקווט היה בניין נטוש באמצע שיינקין. גודל האוקסימורון לבדו גרם לכך שהוא פשוט לא ירשם בתודעתי או בזכרוני.

3. ליגאל בשן היה פעם שיער.

עידוק תפס אותי ואת ג'וני במצב רוח שתוי, מבצעים קלאסיקות אייקון. איכות ההקלטה גרועה, אבל הוויסקי היה טוב.

עומר דיקמן החליט שמישהו מאיים על רגישותו והמיוחדות שלו אם מתארגן לו ערב לזכרו של אליוט סמית', שכולל כחלק מהליין-אפ של כ-14 זמרים שונים, גם את (רעשנים כמו של המן) נינט טייב(!). אויה!

לשם גילוי נאות: נטע אביב, המארגנת של הערב היא חברה טובה שלי, ועבדכם הנאמן כנראה גם ישיר בו, יחד עם יוסף סוויד מ"חם ומחמם בום", את "Say Yes".

אבל גם בלי הקשר הזה, כתבה מהסוג שעומר פרסם בוואלה תרבות היתה מוציאה אותי מדעתי. הקידוש הזה של ה"אחר" של ה"דחוי", וסלידה אוטומטית מכל מה שפופולארי ומיינסטרימי, מזכיר לי את אותן נערות גותיות שלא משנה מה, ישנאו את בריטני ויעריצו את טים ברטון/להקת מטאל/משהו דחוי שאפשר לשים על פוסטרים אחר. אל תבינו לא נכון. אני רחוק מלהיות נציג המיינסטרים. אין לי טלוויזיה בבית, אני חנון מדופלם עם המון פז"מ של להסתובב ביערות מחופש לטרול, וכן הלאה וכן הלאה. מצד שני, בדיוק כמו היחס שלי לאלוהים, גם היחס שלי למיינסטרים הוא לא סלידה אוטומטית. המיינסטרים משפיע עלי, פשוט לא מאוד.

לעומת זאת, גם עומר דיקמן וגם הנערות הגותיות מונעים לחלוטין מתרבות המיינסטרים. כמו ילדים בני 4 שיעשו ההפך מכל מה שתגיד להם, גם דיקמן וגם הנערות מבינים מה הוא המיינסטרים, וסולדים ממנו, לא משנה מה – העיקר להשאר מיוחד.

לא משנה שרוב האמנים שמופיעים בערב הזה – הדרה לווין ארדי, שי נובלמן, יוסי סוויד, ועוד הם אמני אינדי שעבדו ועובדים קשה במשך שנים כדי לשרוד בסצינת המוזיקה הישראלית – אמנים בעלי אמירה וקול משל עצמם. לא משנה שלפעמים גם דברים כמו "כוכב נולד" יכולים להוות קרש זינוק לאמנים מרשימים (ומי שלא מוכן להקשיב למרינה מקסימיליאן בלומין רק בגלל שהיתה בכוכב נולד – מגיע לו). העיקר שאפשר להיות שנונים ומיוחדים ולועגים וציניים כי מישהו פתאום נוגע במוסיקה שעומר דיקמן שומע כשהוא בוכה בלילה, ורוצה שגם אחרים יהנו ממנה.

חס וחלילה שנינט תברח מההגדרה הכל כך נוחה שהעומר דיקמנים של העולם שמו אותה "מפלצת רייטינג מרוקנת". חס וחלילה שנצטרך לשפוט דברים על פי מה שהם, לבחון אותם מחדש מדי פעם. אנחנו יודעים מאיפה הגעת, כפרה-קריית-גתית, ואיך עלית למעלה, ואין שום סיכוי שנכניס אותך לקודש הקודשים ה"אלטרנטיבי" שלנו. כי אם לא נוכל לצחוק ולהתנשא עלייך וכמותייך, מה ישאר לנו מהזהות שלנו?

"מעריצות של נינט… ילדה בת 12 עם טייטס ופוני" – חס וחלילה שהיא תחשף למוזיקה של אליוט סמית. חס וחלילה. איך עומר דיקמן יהיה מיוחד אם כל ילדה בת 12 תוכל לשיר את "miss misery"  או לזמזם את "son of sam"? 

כשאני מסתובב בפסטיבל אייקון, או יותר מזה – קורא בעמוד הראשי של "הארץ" כתבה שמתלבטת אם ללכת אליו או לפסטיבל הסרטים של חיפה – אני מתמלא בגאווה. לא כי הסרטים באייקון כולם טובים, אלא כי משהו שאני אוהב וחושב שהוא טוב, ולא זכה להערכה מספיק, פתאום נחשף עוד קצת לציבור. עומר, אליוט סמית' והמוזיקה שלו לא יעשו פחות נוגים, עצובים או יפים אם עוד אנשים יחשפו אליהם. די, די. אל תבכה.

לא היו הרבה מקומות שרציתי לבקר בהם פחות מסיני. אני דוב, כאמור, וככזה סובל מחום. אני לא איש של ים, אני לא אוהב לשבת במקום ולא לעשות כלום. רק המחשבה על זה משגעת אותי. ובכל זאת, בדיוק לפני חמש שנים, בהחלטה ספונטנית של רגע, הצטרפתי וצירפתי חברים יחדיו, והדרמנו בנסיעה לילית מהממת, כל הדרך ממרכז תל אביב אל מסוף טאבה, לאחד מהשבועות הנהדרים של חיי. כל פעם שיורדים את ירידות סדום אני נזכר בפעם הראשונה שירדתי אותם, בצבא, עם טרמפיסטים בדרך לריינבו, Dead Can Dance ברקע, והירח הכי גדול שראיתי מימי תלוי באוויר. ירח ענק, תופס חצי פריים.

זה מדהים כמה הזכרון שלנו מופעל חושים. צלילים, מראות ,ריחות. לאוויר היום בבוקר, גם בלב תל אביב, היתה איכות של סיני. לא השקט, ולא השלווה בוודאי. לא הריח של הים. אבל משהו בקרירות-שלפני-או-אחרי-חום, החזיר אותי לסיני. לחזור פיזית אני לא יכול, לא עכשיו ולא עוד הרבה זמן.

המודעות לכל זה התחילה כשקלטתי שאני שר את "עכשיו", של ג'וני שועלי. אחד מהשירים שעמיחי שר יותר בסיני, ויותר מששר אותם, ניגן את הריף המהפנט שלהם. יש כמה כאלה, ריפים, שלא צריך בכלל את המילים. לפעמים הן עוזרות, אבל אני יכול להקשיב רק לפריטה, במשך שעות. "עכשיו" הוא אחד מהם. Don't think twice, it's alright, של דילן, גם כן. הביצוע של שועלי בדיסק הוא מקסים, אין ספק, אבל לא באמת מתחרה בנגינה הנינוחה, העטופה בסיני, שעולה במוחי היום, כתגובה לרוח בוקר קרירה עם ניחוח קלוש של אוזון.

מוצאי שבת. השמש כבר שקעה, או אולי בדרך. יש אור של לפנות ערב, ורוח קלילה מנשבת בשדרות רוטשילד. באיום החמור ביותר על הדיאטה של תושבי רובע לב העיר, הסניף של הפיצה-א-טליו טוני ווספה, מוכרים פיצות שמתחרות, באמת, באלו של איטליה. ליד, ההמון נשפך מבית קפה חדש, שנפתח על הפינה המקוללת של מרמורק-רוטשילד, זו שאף עסק לא ממש ממריא בא. לפחות עד העסק הזה. אנשים אוכלים קינוחים ושותים קאווה, וברקע הרכב ג'אז-של-בתי-קפה מחליט לצאת מכליו, ומתחיל לנגן בלוז. כאילו מישהו הדליק את מרכזי הפאנן של כל יושבי הרחוב, בבת אחת כולם מתחילים לחייך. Come on, baby don't you want to go… to the to that same old place, sweet home chicago… לזמר יש מפוחית, וקול שנמתח עד גבולותיו, אבל זה לא משנה. הרחוב מתחיל לרקוד. יושבי הקפה נעים בכיסואותיהם, חלקם קמים, ורוקדים בספונטניות אנשים מתאספים מסביב, נעצרים, מצלמים. הביישנים פחות מתחילים לזוז. חלקם קצת, חלקם יותר. מדי פעם נשמעות קריאות עידוד.

אין כמו תל אביב. וגם אם יש, אז עדיין נורא כיף.

ב-1741, פרסם באך את "ווריאציות גולדברג". היצירה, 30 ווריאציות על אותה אריה נכתבה, בין השאר, כדי להקל על נדודי השינה של אציל מלייפציג, קייזרלינג שמו. אתם לא היחידים שנרדמים ממוזיקה קלאסית. זה בסדר.
לעשות שלושים ווריאציות על אותו נושא זה מסובך. כשאני כותב מצגות אני מרגיש לא נעים לחזור על אותם דברים שאמרתי לפני 2 שקפים, גם אם המילים שונות – אז 30 ווריאציות? והן יפות, כמובן שהן יפות, כי באך, מה לעשות, הוא באך.

העניין הוא, שלא ממש ניגנו אותם, אתם מבינים. כן – פה ושם, אבל הם היו שייכות בעיקר לז'אנר המוזיקה ה"פדגוגית" של באך, יחד עם הסוויטות לצ'לו סולו, או הפרטיטות וסונטות לכינור סולו. יצירות שאני אוהב.

כך היה, עד שבא קנדי צעיר בשם גלן גולד, וניגן אותן, בשצף-קצף, בהקלטת בכורה שהפכה אותן למקובלות ונפוצות יותר – דומה למה שפאבלו קזאלס עשה עם הסוויטות לצ'לו סולו.

בערוב ימיו הקצרים, הקליט גולד עוד הקלטה של כל הווריאציות – שונה להפליא מההקלטה המקורית – כמעט פי 2 ממנה באורך. ההקלטה השנייה היתה אחת מהדיסקים הקלאסיים הראשונים שרכשתי. לא הייתי מודע אז לנטייתו של הפסנתרן הקנדי להמהם ולשיר תוך כדי הנגינה בפסנתר. וכך, עם השמע האוושה הראשונה, הקלטתי את הקטע, והתחלתי להשמיע אותו אחורה, מחפש נואשות רמזים למותו של פול, אך ללא הועיל.

ולעניינינו: ירחון המוזיקה הבריטי Mojo, החליט שהוא מוציא מחדש את ה-White Album של הביטלס, ומצרף אותו לקוראיו. כל שיר שם הוקלט על ידי אמן או הרכב אחר. כולם כמעט צעירים ולא מוכרים. ווריאציות וקאברים זה עסק מסובך. מצד אחד, אתה לא רוצה להשען יותר מדי על השיר המקורי, ומעוניין לפתח את האמירה האישית שלך. מצד שני, יותר מדי גימיק ורעש וצלצולים  – זה לא טוב. וזה עוד במקרה של דיסק רגיל. בדיסק כל כך עשיר מבחינה מוזיקלית וגימיקים כמו ה-White Album, בכלל המצב קשה.

דווקא בגלל שאני מודע לדילמות האלה, שבוודאי עמדו בפניהם האמנים – דווקא בגלל זה אני נמלא בההערצה לתוצאה. מדובר במשהו שהוא לא פחות ממהמם. פיזית. את הפרוייקט הזה גיליתי בנסיעה, כאשר מישהו מהמלאכים של 88FM (לדעתי גל אפלרויט, אבל אין לדעת), שם את הגירסא של lau ל-Dear Prudence. מהפריטה הראשונה, התגובה היתה מיידית. מחאתי כפיים כמו ילד קטן. עוד באותו יום רכשתי את המגזין.  יש שם דברים מדהימים, שהופכים גם את השירים הלאוו-דווקא אהובים עלי, למרתקים. Back in the USSR, לדוגמא, מבוצע בקול קברטי תיאטרלי Anthony and the Johnsons שכזה.

שבתי הביתה, ושמתי את הדיסק ברקע, תוך כדי ניקוי הדירה וצחצוחה. כשנגמר I'm so tired, התחיל להתנגן משהו, וכבר חייכתי. כשהמשהו הזה הפך ל-Julie Fowlis מבצעת את Black Bird באירית, לא יכולתי לעשות דבר מלבד לשבת מול המערכת ולהזיל דמעה כמו ילד קטן.

החודש יוצא הדיסק השני. נראה לי שזה יתפוס בסוף, הקטע הזה של רוק אנד רול.