כמעט כל לילה, לפני תחילתה של שנת הלימודים במערכת החינוך, הייתי מתעצב עצב נוראי, לעיתים עד דמעות. לא רציתי לחזור לשגרת הלימודים, לא משנה כמה שוונג סיפק סבב השופינג הקדם-אקדמי. אני זוכר איך תמיד עלתה במוחי אותה מחשבה – כמה זה לא בסדר, המעבר החד הזה, בין חופש ועבדות, ואיך אולי צריך לעשות משהו מדורג, כדי שלא יהיה כזה הלם.

בדרכי חזרה הביתה מקניות המכולת של הבוקר, פגשתי חבר, שחזר מהפקדת בנו, נור, ביום הראשון בלימודים. הבן לא יכל לחכות כבר, ועמד בדלת רבע שעה לפני שהיו אמורים לצאת, ודחק ב"נו כבר, נו כבר". נור לומד בביה"ס הדמוקרטי והפתוח "קהילה", ברחוב ברנר בתל אביב. כשביקרתי שם לפני כשנתיים, נתקלתי במקום שכומתו כמעט לא ראיתי. בית  ספר לא מדכא (מלשון דיכוי) – לא מדכא במבנה שלו, לא מדכא באווירה שלו. הילדים שם היו ילדים (כתות א-ג) שמחים ומאושרים, שרצו ללכת לשם. שארגנו לעצמם שיעורים על ההיסטוריה שעיניינה אותם (של מלחמת העולם הראשונה, ניל"י), בנגינה בדרבוקה, ושהסתובבו והיו מבסוטים מאוד.

נזכרתי בכמה מדכאת היתה חווית ביה"ס שלי. כמה מתסכלת. ונפעמתי.

תמיד יש את התחושה ההיא, מצקצקים המצקצקים, שילדים של חינוך דמוקרטי לא לומדים שום דבר באמת, ורק עושים שיגועים וברדקים. התחושה הזאת היא, כמובן, שגויה – כמה מהאנשים המשכילים ובעלי ההשגים ביותר שאני מכיר יצאו ממסגרות חינוך דמוקרטיות. אבל היא גם שגויה בגלל שהיא מניחה שילדים בחינוך לא דמוקרטי (דיקטטורי?) לומדים משהו. 12 שנה ביליתי במערכת החינוך, ואני מוכן להשבע שאין לי מושג מה קרה שם. מלבד קרוא וכתוב, אריתמטיקה וטיפה אלגברה, אני לא זוכר שום דבר ממה שלמדתי. כשאני נוסע לכינרת אני נזכר שמרמלדוב, משפחה רחומה מ"החטא ועונשו" זה כפר נחום ברוסית. יכול להיות ש"למדתי" מבחינת "הייתי נוכח בתהליך שבה הדבר לומד". אבל אם הידע לא חדר, אז לא למדתי.

אם לא היה לי את מקרה המבחן של האוניברסיטה, יכול להיות שאפשר היה להאשים את טפשותי הטבעית. אבל יצאתי מהאוניברסיטה עם כל כך הרבה ידע, עם כל כך הרבה כלים שמשמשים אותי בכל מקום בחיי, שכנראה שטפשותי הטבעית מתבטאת במקומות אחרים.

זה שבית הספר של היום הוא מיותר, לדעתי זו עובדה ידועה, על גבול הקלישאה. אני לא בטוח שאני מספיק חכם כדי להגיד איך הוא צריך להיות, אבל אני כן מספיק חכם כדי לדעת מתי אני רואה דברים שעובדים, כמו חינוך דמוקרטי בבי"ס קהילה, או קורס שמחולל למידה עצמית, כמו מיכא"ל.

כמו כל חברי האחרים מהפלוגוספרה הסמולנית, גם אני התרגשתי נורא כש"עיר לכל" הפכה להיות הטרנד הלוהט ביותר בטאגליין של המסנג'רים. דב חנין הוא פרלמנטר נפלא, אשר היה מהכוחות שדירבנו אותי להצביע חד"ש, ושמחתי מאוד מאוד לשמוע שהוא מתמודד לראשות העיר, וכמובן שאצביע בשבילו. מלבד זה, הוא גם דב.

כמובן, שאצלי יש עניין נוסף, קולגיאלי שכזה. אתם מבינים, אנחנו הדובים צריכים לדעת טו סטיק טוגדר, אז כשמישהו מהמגזר, מה שנקרא, עושה צעד כזה,  גם אם הייתי מאלה שחושבים שקפקא צדק, ברור שהייתי מפרגן לו. עכשיו רק צריך שעוזי וויל יביא את דב הכותל, והכל יהיה בסדר.

To make a start more swift than weighty,
Hail Muse. Dear Reader, once upon
A time, say circa 1980,
There lived a man. His name was John.
Successful in his field though only
Twenty-six, respected, lonely,
One evening as he walked across
Golden Gate Park, the ill-judged toss
Of a red frisbee almost brained him.
He thought, "If I died, who'd be sad?
Who'd weep? Who'd gloat? Who would be glad?
Would anybody?" As it pained him,
He turned from this dispiriting theme
To ruminations less extreme."

(Vikram Seth, The Golden Gate 1.1)

ידידתי ק' אלאכזרי הכריחה אותי להתעמת, לפני כמה שנים, עם חיבתי הבלתי מסוייגת למה שהיא מגדירה "חורים אתניים מצחינים", ואני מתעקש לכנות "מסעדות אותנטיות". האינסידנט נסוב סביב חלון שהיה לגברת הנכבדת בלימודיה, ותשוקה עזה שהתעוררה בי לסינייה. כתוצאה מתשוקה זו, לא עשינו את הדבר ההגיוני, שהיה לאכול שקשוקה בקפה ליד האוניברסיטה, אלא ביימתי חטיפה של גברת ק' מגבעות רמת אביב, אל מסעדה נידחת משהו ביפו, שם הוגשה הסינייה המהבילה ואפופת הטחינה. ק' לא התרשמה מהנייטיבז, וטענה שזה חלק מהקטע שלי, החיבה הזאת למסעדות פרסיות בפסאג'ים בתחנה המרכזית.

לכולנו, הרי, יש את השאיפה למצוא את המקום ה"מיוחד" ההוא, האותנטי. ולמרות שרובנו כבר גדולים ויודעים שהוא לא באמת קיים, הפנטזיה עדיין שם. ואני חושב שלכולם, במיוחד לישראלים, יש את פנטזיית הדיינר. מאז שעזבתי את הסיביליזציה, בעוזבי את סיאטל, ועד חזרתי אליה לא מכבר בסאן פרנסיסקו המעטירה, יצא לי לחוות לא מעט דיינרים. המסקנה העיקרית היא שיש פנטזיות, כמו ריצת מרתון או תחתוני עור, שעדיף שישארו בגדר כאלה. בקטגוריה זו נופלים הדיינרים.

חדי הזכרון מבינכם זוכרים, בוודאי, שעזבתי את סיאטל כדי לנסוע למקום בעל השם הבלתי סביר "וואלה וואלה, וושינגטון". וואלה וואלה הוא חור בחצי ה"שני" של וושינגטון, זה שפחות אוהבים לדבר עליו. למי שאי פעם נסע או ינסע לשם – מדובר במחזה מרהיב. ברבע שעה האקלים משתנה מהרים מושלגים, מפלים והכל ירוק, למדבר. נקודה. ולא מדבר לייט – זה נראה כמו מצפה רמון. זה החלק ה"אחר" של וושינגטון, שבו לכולם יש רובים, והמאכל הלאומי הוא שומן.

נסעתי לשם, למי שתוהה, כדי להתאמן עם אחד מאמני הלחימה הבכירים בעולם, Master-at-arms ג'יימס קיטינג. דמיינו את ה-dude, רק שהיו בוחרים בסטיב-בושמי-גבוהה-למדי לשחק אותו, והיו מציידים אותו בזוג עיניים כחולות כחולות… יפה. עכשיו דמיינו שהוא יודע להשתמש הייטב בכל כלי נשק, קר או חם, שאתם יכולים להעלות בדעתכם – החל מקלאצ' וכלה במטפחת. יפה, עכשיו תוסיפו לזה הרצאה של כרבע שעה (שלא ביקשתם) על איך לנקז גופה, אם הצורך עולה. מעולה. עם הבחור הזה ביליתי יומיים. היה נהדר.

מלבד מר קיטינג, וואלה וואלה ידועה בבצלים שלה, ובשמה המטופש.

היכנשהו, בדרך לשם, עברתי את קו הזיתים. קו הזיתים הוא אחד מהחוקים הרבים שהצלחתי לאסוף לי על אוכל אמריקאי. חוק נוסף, לדוגמא, הוא חוק החביתה ההפוך. גודל החביתה שתוגש לך עומד ביחס הפוך לקרבה לסיביליזציה. לשיא הגעתי אי שם באורגון הכפרית, במקום שלדעתי לא היה לו אפילו שם (ייתכן ולמקום קראו "Motel, OR", או "Someplace, OR". אבל אני לא בטוח), שם קיבלתי חביתה כה גדולה שהיה לה שדה כבידה משל עצמה, שמשך את המלחייה וכמה קופסאות חלב לרחף במסלול סביבה.

קו הזיתים הוא הקו שאחרי שעוברים אותו, אנשים מסתכלים עלייך בתמיהה כאשר אתה מבקש שמן זית לסלט. לא מדובר בבוז לצפונבון האשכנזי מהעיר. מדובר על תערובת של תמיהה והפתעה. כאילו ביקשתי לשים שם שמן ברקס, או שמן מנוע. למלצריות עבות הבשר, וותיקות השנים ומרובות הבלונד פשוט לא ברור מדוע מישהו ירצה לעשות דבר כה מטופש. מעבר לקו הזיתים על כל הטוסטים יש חמאה. כל הקפה הוא פילטר. עם כל המנות תקבלו מספיק תפוחי אדמה כדי להרגיע את המשבר ההומאניטרי בסודאן.

דיינרים זה כמו סוסים. זה נראה טוב בסרטים. אבל במציאות זה מעט מצחין ועושה שפשפת.

כל זה השתנה, עם המעבר לקליפורניה. קליפורניה היא פשוט… נהדרת. זה קצת מביך אותי לכתוב את זה, כי זה על גבול הקלישאה שאני אוהב את קליפורניה, אבל כן, זה נכון. הדבר הראשון שהרחתי כאן, עד כמה שזה מוזר, היה אקליפטוסים. עצרתי לנוח בתחנת מנוחה בצד הדרך, אחרי נסיעה של כ-1200 ק"מ. היה חמים, והאוויר נשא עמו ריח של אקליפטוס. זה מדהים כמה הריח של העץ מייבש הביצות הזה צרוב בתת מודע הקולקטיבי של כולנו. כמעט כל פעילות "חוץ" שחוויתי בתור ילד (ולא רק) – כל מחנה קיץ, כל טיול, בסופו של דבר מתנקזים למשהו שקשור לאקליפטוסים. אז יש אותם, משום מה, גם בקליפורניה, וזו רק עוד סיבה למה זה מרגיש פה כמו בבית.

אני מתאכסן כאן במלון ביתי קטן, שמאוכלס רק על ידי גברים. זוהי חוויה בלזאקית משהו, אבל ככל הנראה זה קשור למיקומו של המלון, באיזור שכונת קסטרו, השכונה הגאה מאוד של סאן פרנסיסקו. יש כאן יותר חנויות "עור" מאשר בארגנטינה, ולדעתי עושים עם זה דברים אחרים.

אין לי מילים לתאר כמה העיר הזאת יפה – מהבתים האירופאים, לרחובות-על-הגבעות (יש פה שבע, כמו ברומא. גבעות, לא רחובות), לפארקים, ולגשר הזהב הכל כך יפה. כמה האנשים ידידותיים. כמה למרות האובר-סמולניות המתפרץ, הכל פה עדיין בטוב טעם. שוטטתי במורד הייט ואשברי היום, וראיתי קבוצת אנשים בלבוש וויקטוריאני מלא. התביישתי לשאול אותם למה, אבל הם נראו ממש מבסוטים מעצמם, וקינאתי נורא. אם לא הייתי כל כך רב געגועים, יש סיכוי שהייתי נשאר כאן עוד.

 אבל… זה סופו של כל בלון. וכל מסע. מחר אני מתחיל את המסע ללוס אנג'לס, ומשם לתל אביב. כל מה שנשאר לי לעשות זה להבין איך אני דוחס כמה עשרות ספרים וזוג מגפיים עם חמורים עליהם לתוך המזוודה-סותרת-כל-חוקי-הפיזיקה-גם-כך שלי.

תמונות, כתמיד – בפליקר המנומס.

 

 

 

אני לא יודע כמה זמן הפאה החמישית עוד תשרוד ברשת, אז אני מעתיק כתבה ישנה שלי משם, שיהיה גם באינטרנט שלי. תהנו.

"אז תסביר לי שוב – מה בדיוק אתם עושים שם?"
"לא הבנתי –זה משחק מחשב?"
"אתם אשכרה מתחפשים ויוצאים ליערות? מה אתם פסיכים? "

חנונים, מה לעשות, הם עם בלתי מובן על ידי השאר. במידה מסוימת, זה מה שמגדיר את חנוניותם – היכולת שלהם להתעמק בצורה כמעט אובססיבית במגוון של נושאים אזוטריים לשאר החברה. לפני מספר ימים זכיתי לקרוא הודעה נושנה, אשר צצה לה בבועת זמן לראש הפורום, ובה תוהה כותב אקראי האם אי פעם יהיו לנו חיים, האם נוכל לאהוב ולהאהב, לעבוד ולהתקיים. אם דוקרים אותנו, האם נדמם כשאר היהודים?
אולם, מכל עיסוקיהם השונים של החנונים, נראה שמשחקי התפקידים הם בסופו של דבר התחביב הקשה ביותר להסבר והקשה ביותר לקבלה. הצצה קטנה לעולם הבידור מראה שבסופו של דבר, כנראה שיש יותר מחנון אחד או שנים שם בחוץ (או שמא קומץ חנונים איכותי, החמוש במשאבי זמן וכסף העולים על כל דמיון): מתוך עשרת הסרטים המרוויחים בכל הזמנים, רק שלושה אינם קשורים למדע-בדיוני או פנטזיה.

רשימת הסרטים המדוברת משקפת תרבות פופולארית, אשר כשמה כן היא – פופולארית. ההפך מ"נידחת" או "אזוטרית". מיליארדי הדולרים אשר נתרמו לקופות הקולנוע על ידי אזרחי העולם, נתרמו על ידי אנשים שכנראה ששדות החנונים אינם זרים להם כל כך – אנשים שמבחינתם פרודו באגינס שווה את ה-13 דולר של כרטיס הקולנוע. הסרטון של טריומף, בובת הכלב מתוכניתו של קונן אובראיין אשר יורד על העומדים בתור לבכורה של אחד מסרטי מלחמת הכוכבים, משעשע ככל שיהיה, לועג לאחוז קטן מאוד ממכניסי הרווחים לקופתו של לוקאס. הרוב מגיע מסתם אנשים, אותם סתם אנשים שכאשר תנסה להסביר להם מה זה משחקי תפקידים, על אחת כמה וכמה משחקי תפקידים חיים, יביטו בך במבט מזוגג ויחפשו את היציאה הקרובה. מעניין, לא? מה בעצם מבדיל בין עיסוק חנוני אחד למשנהו?

הולדת הקול

מגרש כדורסל בברונקס. גברים גבוהים ומזיעים, במגוון גווני עור; סלים עם שרשראות מתחת לחישוק. הסצנה היא בדיוק כמו שראיתם בכל הסרטים, כולל המסרים הפרסומיים הסמויים. על הרצפה ניתן לראות בוודאות את סמלה של אלת הניצחון המודרנית, נייקי. מה שבתחילת השוט נראה כמו סצנה כמעט מחתרתית, מסתיים, כמו רוב התוכן היום, כמקושר לתאגיד כלכלי זה או אחר. עולם התוכן הגלובאלי – הסרטים, המוזיקה המגזינים, העיתונות, תוכניות הטלוויזיה וכו' – נשען בסופו של דבר על מספר שחקנים מצומצם למדי. כמו שבארץ, אם תנסו להתחקות אחרי המממנים והאחראים על רוב מה שתראו או תשמעו על המסך הקטן או מעל גלי האתר תגיעו ללא יותר מחמש משפחות, כך גם בעולם. מאחורי שלל שמות מותג עומדים כמה עשרות תאגידים, אשר נמצאים במערכת יחסים סבוכה מאוד איתנו, הצרכנים. כיום, אנו קונים יותר ויותר מותגים, ופחות ופחות מוצרים. מדובר בתהליך המשתרש בכל סביבת החיים שלנו, החל ממזון וכלה במוזיקה. אם תביטו מסביבכם, תגלו שרוב שוברי הקופות שנעשו בקיצים האחרון בוססו על מותג קיים (סרטי הקומיקס למיניהם, מלחמת העולמות), או ניסו להמציא אחד.
תוכן בידורי, (Entertainment) אשר כולל לצורך העניין גם את עולם הספרות, עובר בשנים האחרונות תהליך המשלים את הפיכתו לעוד "תעשייה". אם היסטורית, תהליך העברת התוכן התחיל אי שם מסביב למדורה, או בפונדק, כאשר לכל אחד מהסובבים יש סיפור לספר (סיפור אשר ייתכן והגיע ממאגר פולקלור משותף), אנו עדים היום לתהליך אשר בו התוכן, מגיע ממספר גורמים מצומצם יותר, אשר מצטמצם והולך. אנשים הולכים ומתרגלים שעבור תוכן חייבים לשלם, כי תוכן הוא עוד מוצר, בדיוק כמו לחם או חלב.

רבים מנסים לברוח מהמשוואה הזאת. אחת מהדרכים לעשות זאת היא להתיק את עצמך לשוליים, ולנסות "לא לשחק את המשחק". רצון זה הוא זה שגורם לכל גותית מתחילה לדעת שהדבר הראשון שהיא צריכה לעשות זה לשנוא את בריטני, כי היא לא מגניבה ויותר מדי מיינסטרימית. אולם חברות תוכן לא קופאות על שמריהן: ישנו תהליך דיאלקטי מרתק בין המרכז ובין השוליים, אשר עיקרו החיזור התמידי של המרכז אחרי השוליים, הכנסת השוליים פנימה, והפיכתם למרכז החדש.

אם נזכר בסדרה "היו ימים" (Happy Days) פונז היה "קול", בעיקר עקב נטייתו לא להיות חלק מהמערך המשפחתי הרגיל אשר הוצג בתוכניות. הוא התלבש אחרת, התנהג אחרת, בקיצור – הוא היה "אאוטסיידר". גם היום, כשאנחנו קצת רחוקים משנות החמישים המאושרות של "היו ימים", ניתן לראות את הקול בשוליים. בניו יורק, לדוגמא, סוהו בשנות התשעים ו-ווליאמסבורג בתחילת שנות האלפיים נחשבו לשכונות המגניבות ביותר בעולם. נקודה. את התואר הן קיבלו בעיקר בגלל שהתגוררו בהן אמנים רעבים שנטשו את האזורים היקרים של ניו-יורק כדי לגור בלופטים מחורבנים בלי חימום או חשמל. ברגע שהראשון בהם נחשף, כל יאפי דרג ג' ומעלה רצה לגור בדיוק כמו הקולים וכיום לופט בסוהו או בטרייבקה עולה יותר מאשר האמן הראשון שגר בו יעשה כל ימי חייו. חברות תוכן, כאמור, לא קופאות על שמריהן. הן מחטטות בשוליים, נוברות בהם ולפעמים אפילו ממציאות את הקול האנטי-מיינסטרימי בעצמן. די לראות את סדרת המרצ'נדייזינג של "סיוט לפני חג המולד", עם ג'ק ראש-דלעת המככב מעל תיקים, מחברות ותחתונים כאילו היה "הלו קיטי", או אמנים כמו "אמינם", תוצר מהונדס למשעי של תרבות ה"קול", כדי להבין שגם החתרניים ביותר הופכים אט אט לעוד קהל יעד עם מאפיינים ברורים, הנלמד בקורסי שיווק שונים.

תוכנית הפירמידה וספקים מורשים

"אבל מה לכל זה ולמשחקי תפקידים וחנונים?", אני שומע מלמולים מקצווי הקהל. ובכן, תהליך הפיכתו של תוכן (ספרים, הצגות, סרטים, או כל תוכן אחר), למוצר צריכה אשר נקנה מיצרן-תוכן (אולפן הוליוודי, הוצאת ספרים, או תיאטרון), הוא הבסיס לכך שאנשים מתקשים כל כך לעכל את רעיון משחקי התפקידים. משחקי תפקידים, הם אחד מהמעוזים האחרונים של תוכן בידורי אשר לא מגיע מאף רשות מוסמכת, מגבוה. נכון, לעתים נעשה שימוש בחוקי מסגרת ורעיונות המסופקים על ידי חברות מסחריות, אך לרוב אין אצלנו שימוש מאסיבי במותג שלהם. הם לא מספקים לך את הסיפורים, לכל היותר רעיון לסיפור.

הרעיון הזה, של ייצור תוכן עצמאי, כל כך זר לתשעים ותשע אחוז מהאוכלוסייה, שהם פשוט לא מסוגלים לקבל אותו. בעולמנו, מקור הבידור שלנו צריך להיות חיצוני, ובעל תואר "ספק מורשה" – עקב היותו חלק מהשגרה הכלכלית המקובלת, או בעל אסמכתא כ"סמכות גבוהה יותר" מהחברה. ואם אתה לא "ספק מורשה", מה אז? לא התוכן שבו עוסקים משחקי התפקידים, אלא המסגרת היא זו שמשבשת כל כך את ההבנה של הז'אנר. ייתכן וחלק מהקוראים כבר חווה את מבט ההקלה על פניהם של בני שיחם כאשר הסבירו להם שמשחק תפקידים חי הוא בעצם סוג של "תיאטרון מאולתר" – תיאטרון זה משהו מובן. בתיאטרון יש גורם בעל הון, סימבולי או אחר, אשר מוריד עלינו תוכן מלמעלה. בתיאטרון יש טראנזקציה, לכן הוא מוכר. אנשים שמספרים זה לזה סיפורים זה מוזר. אנשים שיוצרים תוכן ביחד – תוכן שקשה לקשר למקור סמכות מוכר – זה מעורר חשד. זה לא מובן.

עקרון השכפול

משחקי תפקידים הם מפחידים ובלתי מובנים לא רק בגלל העובדה שהם מגיעים מספקי תוכן לא מורשים. כפי שהסברתי מעלה, מערכת השוק עובדת שעות נוספות על למצוא את אותם אנשים "לא מורשים" ולהכניס אותם מהשוליים למרכז, גם אם עדיין יש עליהם את תווית ה"מחתרתי". פעולה כזאת, מתבססת על היכולת לשכפל תוכן. אם מצאתי זמר ראפ מחתרתי, אקליט את שיריו ואשכפל אותם בייצור ההמוני, העומד בלב ליבו של המפעל הקפיטליסטי. משחקי תפקידים מעצם הוויתם הם מוצרים חד פעמיים, בלתי ניתנים לשכפול. לעולם לא תצליח לשכפל את צירוף המקרים הנדיר ההוא שגרם לדמות שלך לבעוט בעכוזו של מלך האלפים, כנגד כל ההיגיון, ובכך בסופו של דבר להשיג את חכת הקסמים של אגרבון. משחקי תפקידים הם מעין שריד מהתקופה של לפני המהפכה התעשייתית וייצור המוני ולכן מהווים בעצם קיומם סוג של אנכרוניזם אשר צורם לעין לאילו שלא רגילים לו.

חתרנים. כן, אתם.

משחקי תפקידים, אם כך, הם פעילות חתרנית, גם אם נדמה לכם שלא. בעולם שבו תוכן בידורי מגיע מלמעלה, כחלק ממערכת היררכית, המבוססת על תשלום, "הסמכה" וייצור המוני, ההתעקשות על לא לשחק במשחק הנ"ל היא חתרנית, ובצורה שקשה לשעבד. כל הרעיון העומד מאחורי משחקי תפקידים הוא היצירה של הסיפור שלי, של הגיבורים שלי – גיבורים אשר לא ידברו מספיק לשאר העולם כדי לייצר סדרה של תחתונים עם הדפס של הצללית שלהם. הקבלה של משהו כל כך חתרני כתחביב "לגיטימי" קשה מאוד לאנשים. ייתכן גם שרבים מהקוראים לא ירגישו שהם חתרנים באופן מיוחד, או ירצו בתואר הזה. אף על פי כן, שחקני משחקי תפקידים הם זן נדיר ביותר. המהפכה לא תשודר בטלוויזיה. היא מתחילה בסשן השבועי שלכם.

מרכז המסחרי הישן של נווה-ים, שתיים וחצי אחר הצהריים. ריק בצורה חשודה, ויפה. הבתים עוברים לאט לאט שיפוץ, והשמש, לא חמה מדי, מתכתבת עם חוף סידני-עלי שליד, ועם אפולוניה. חזרתי מנתניה, וחשבתי לעבור אצל ריטה רומנו, לאכול אוכל טריפוליטאי טעים. אצל ריטה סגור. יש מכתב על ידית הדלת, ככה שזה לא מהיום.

יש המון שמים, ותחושה של פעם במרכז המסחרי. אפילו השם, המרכז המסחרי.

לא נעים שיחשבו שבאתי רק בשביל האוכל של הנייטיבז, אז אני מסתובב. יש שם חנות ירקות, ואני קונה קצת עגבניות ומלפפונים. לא זול, לא יקר מאוד. "מה קורה עם ריטה, סגור?", אני שואל את הירקנית. "כמעט סגרה, עכשיו פותחת רק בחמישי ושישי." "למה, את יודעת?" "לא, לא יודעת… אולי התנועה. אין תנועה.".

Well it's hotter 'n blazes and all the long faces
there'll be no oasis for a dry local grazier
there'll be no refreshment for a thirsty jackaroo
from Melbourne to Adelaide on the overlander
with newfangled buffet cars and faster locomotives
the train stopped in Serviceton less and less often
There's nothing sadder than a town with no cheer
Voc Rail decided the canteen was no longer necessary there
no spirits, no bilgewater and 80 dry locals
and the high noon sun beats a hundred and four
there's a hummingbird trapped in a closed down shoe store
This tiny Victorian rhubarb
kept the watering hole open for sixty five years
now it's boilin' in a miserable March 21 st
wrapped the hills in a blanket of Patterson's curse
the train smokes down the xylophone
there'll be no stopping here
all ya can be is thirsty in a town with no cheer
no Bourbon, no Branchwater
though the townspeople here
fought her Vic Rail decree tooth and nail
now it's boilin' in a miserable March 21 st
wrapped the hills in a blanket of Patterson's curse
the train smokes down the xylophone
there'll be no stopping here
all ya can be is thirsty in a town with no cheer