Fuck this, we’re going Amish

חזרתי זה עתה מכנס סלקום למדיה.

מצד אחד, כפי שאומר השיר ההוא של עמיחי, זה תמיד כך היה, זו דרך תבל. המצגות שבכנס, עם מעט יותר גרפיקה ועם הרבה יותר שימוש במילה אייפון, היו דומות להפליא למצגות מכנסים שבהם הייתי לפני עשור. כולל ההסבר על איך אפריקה ומדינות מתפתחות הן השוק האמיתי לאינטרנט סלולארי. על איך זה אוטוטו קורה.

מצד שני, היתה תחושה שהפעם הם רציניים. לתחושה הזאת קוראים פארנויה. פאריס יעקוב הוא ה-Chief Technological Strategist במקאן-אריקסון העולמית, חברת הפרסום הגדולה בעולם. ההרצאה שלו היתה אולי הכי מעניינת ורלוונטית, ומסוכנת בכנס. פאריס הוא סוג של קלישאת האנשים-המגניבים-שעובדים-במשרד-פרסום, מתוחה לגבולות שלה. כולל הראסטות. הוא טען שהוא ביקר ב-2010 והביא לנו משם ווידאו קליפ שנראה מאוד דומה ל-2009. המסקנה האולטימטיבית מהכנס, זה שגבולות המציאות מטשטשים. אם פעם כל דבר היה ארוז יפה והיה לו מקום – תוכניות בטלוויזיה, וחדשות בעיתונים, וכו’, אז היום הכל מעורבב בהכל. אין לאן לברוח. הכל מתערבב עם הכל, הכל הוא מדיה, וכמו גבינה ועובש, איפה שיש מדיה, יש פרסומות. אין כזה דבר יותר משהו שאין בו כסף. אין. נגמר. אין כזה דבר יותר מוזיקה, אין כזה דבר יותר כתיבה, אין כזה דבר יותר חברים או חברות. הכל מדיה. כמו המכונה ההיא של כריסטופר לויד ב”בחזרה לעתיד 2”, שלא משנה מה מכניסים אליה, היא תהפוך אותו לדלק בשביל הדלוריאן. הכל בסופו של דבר הוא הזדמנות לפרסם, לשווק, למכור.

אני צריך לעכל את זה. אני לא בטוח שאני יודע איך. אפשרות אחת היא להצטרף לאמיש, או למשהו דמוי אמיש, וכן, אני יודע שגם להם כבר יש ערוץ ביוטיוב.. האפשרות השנייה is to go Erez Tal. אי אפשר לנצח אותם, אז בוא נצטרף, נוביל את המהפכה. מה שכן, אם בוחרים באופציה הזאת, אסור לשכוח שכשרוקדים עם השטן, לא מפסיקים לפני שהמוזיקה נגמרת, והוא קובע מתי זה קורה.

אני איש טכנולוגיה. נהייתי כזה ישר אחרי שגמרתי להיות ילד טכנולוגיה. אני לא יודע לשתול לפת. דברים טכנולוגים מגניבים אותי. מצד שני, אני לא יודע אם אני מוכן לשלם את המחיר. זה לא שלעשות כסף זה דבר רע, זה לא שהאנשים שדיברו בכנס אוכלים תינוקות או סוגדים בסתר לקת’ולו. אני פשוט מרגיש כאילו אני חנוק, שבעולם החדש, המופלא, שהוצג לפני היום אין לי את האופציה לא לשחק.

למה אנחנו שונאים מומחי מדיה חברתית

הנה הם מגיעים. מומחי המדיה החברתית. מומחים מטעם עצמם שישמחו, תמורת סכום צנוע, להסביר לכם איך להיות הכי טובים באינטרנט. והם מעצבנים אותנו. ואנחנו שונאים אותם. או בזים להם. או סתם עושים עליהם פאלברות סנוביות על כל ה-web-presence-wannabees, ומומחי הרשת האלה.

אבל למה, בעצם? מה בהם כל כך מעצבן אותנו?

אולי כי רבים מאיתנו חשים שמדובר בזיוף. אנחנו היינו כאן קודם, אנחנו עושים את זה באמת, ולא רק מנסחים את “חמשת הטיפים להפצה של מייל וויראלי”. מי האנשים האלה? מי מינה אותם למומחים? הם יודעים מה זה אולטינט? יש להם פז”ם? הם צעירים, אז איך הם מעיזים להתיימר להיות מומחים? למה הם מומחים ולא אני? אני כותב בלוג עוד מהתקופה שב-winsock היה חצוצרה. נראה לכם שאני לא מומחה? יש כאן, אם נהיה כנים עם עצמנו, קצת אווירה של “אם הוא לא מהחבר’ה אז הוא קשקשן”. לפעמים זה נכון ,אבל לפעמים זה קצת פלצני.

נצטרך לחיות עם זה שאנחנו חיים בתקופת ביניים, שבה אין פיקוח (וספק אם יהיה), והוא פרוץ לשרלטנות. בדיוק כמו שכל לוליין קרקס יכול לפתוח בלוג בקפה דה-מרקר ולקרוא לעצמו מאמן אישי לחיים. בדיוק כמו אופנת הקוא'צ’ינג, גם כאן כשהאבק ישקע יעלמו הפלצנים והשרלטנים, אלה שלא בחבר’ה ה”טובים”,וגם אלה שכן.

אבל יש משהו מעבר.

אחת מהדמויות שעוזי וויל נהג לשבץ ב”שער האחורי” שלו, היה דובר המכון הוולקני.

“כרגע אנחנו עובדים על הכלאה של אבטיח וסיגריה.
טעם של אבטיח, ריח של אבטיח,
עסיסי כמו אבטיח, אדום כמו אבטיח,
רק מה? מסרטן. (המכון הוולקני)”

מומחי מדיה חברתית הם המכון הוולקני של האינטרנט. כולנו שמחנו לנו בגינה שלנו, ופשוט חיינו. ואז באו החבר’ה מהמכון הוולקני והחליטו לנתח התנהגות צרכנים, לפרק את העגבניות שלנו לגורמים, להזריק להם ניקוטין, כי כולנו יודעים שחומרים ממכרים זה טוב לתעשייה. אף אחד מאיתנו לא אוהב שמפרקים את החיים שלו, ומתייחסים אליהם כאל אוסף מרכיבים שאפשר לפרק ולהרכיב לטובת הרווח של תאגידים. זה משטיח את חיינו, עושה להם דה-האנשה. זה קצת מזכיר לי את מה שהרגשתי כשקראתי את האתר של מייצר הטקסט הזה. זה אשכרה אבטיח מסרטן. זה מנסה לעשות שימוש בכל השפה של פיתוח וגדילה אישית, רק בלי שמץ של אנושיות.

כשהייתי מספר לאנשים שאני עובד בכוחות האופל, רוב האנשים הניחו שאני עובד בשביל בנקים. הניחוש השני שלהם היה חברות פרסום. כמה מחברי הטובים ביותר עובדים במדיה חברתית, בצורה ישירה או עקיפה. לרובם ככולם יש את הנסיון והיכולת לטעון להבנה אמיתית במדיום, ובכך הם די יוצאי דופן בתחום. חלקם עדיין מרגישים לא נוח עם עצמם. אני לא מבקר אותם. אני חושב שזה היה נאיווי לחשוב שהאינטרנט ישאר אורגני לנצח. אבל מצד שני, יש סקאלה די נרחבת בין אורגני, ובין להרעיל קהילות שלמות.

ג’וני, השועל וסיפורי גוגל

לפני שנים רבות, בערך 16, הוציאה חברת סיירה און ליין, שעיקר תפקידה ביקום היה להוציא משחקי “קווסט” למיניהם ולהיות מושא אובססית הנעורים שלי, מוצר תוכנה גאוני: שומר מסך. שומר המסך של סיירה, או בשמו המלא “The adventures of Johnny castaway”, היה עלילותיו האקראיות והמצויירות של ג’וני, ניצול על אי בודד. אם לא הייתם נוגעים במחשב לכמה דקות, היה ג’וני מופיע, ועושה דברים שאנשים שתקועים על אי בודד עושים: לפצח קוקוסים, לשחות ולפחד מכרישים, לחפור בחול, לאותת לספינה שעוברת ולהתבאס כשהיא לא עוצרת לו, וכו’. עד כמה שזכור לי הוא לא שיחק עם כדורעף, או ניסה להתאבד. ג’וני היה עושה דברים שונים כל פעם, מתוך מאגר מפתיע. אפשר היה להעביר שעות בלבהות בזה, ואם היו לי נטיות סטלניות בגיל 14, ייתכן ואף הייתי עושה את זה (לטובת הקוראים שהם אמא שלי: לא היו לי שום נטיות כאלה. באמת).

זכרון העונג הצרוף של הרפתקאותיו של ג’וני קשישא קפצו למוחי עת התקנתי, כמו רבבות רבות של נערות בנות 12, רקע לג’ימייל שלי. את זה עם השועל היפני. כמה הופתעתי לגלות שהרקע משתנה בהתאם ליום, ושהשועל, כמו ג’וני, גם הוא עושה דברים שונים בהתאם לשעת היום. גיליתי חפיפה אדירה ביני ובין השועל החמוד. בשעות הלילה השועל ישן, וגם אני ישן. בשעות אחר הצהריים השועל מארח את חברו הקוף לתה, ואני מאוד רוצה לשתות תה. השועל מטפל בעץ הבונסאי שלו, אני סוחב אדמה בשביל הגינה של ליאת. מדי פעם השועל החמוד מנגן בחליל (!), וגם אני התחלתי, לא מזמן, לנגן בחליל. אנחנו כמו תאומים.

אחרי שנזכרתי שאני בעצם מבוגר שלא צריך להתלהב מווידג’טים וורודים עם נקודות צהובות ולבבות ושועלים חמודים עם כובעים של סינים, קפצה למוחי מחשבה מבוגרת ורצינית: לא הגיע הזמן שגוגל תפיק, או תממן סדרת טלוויזיה? הרי בסופו של דבר ערוצי טלוויזיה הם ממסר, מגבר. משהו שמשדר את התוכן הטלוויזיוני שהופק, לרוב על ידי חברות הפקה, ובתמורה משבץ בו פרסומות. פעם היחידים שהיו יכולים לספק את השירותים הללו היו ה”רשתות”. אחר כך נכנסו לעניין חברות הכבלים. לגוגל יש וואחד מגבר, ערוץ טלוויזיה ענק, שנקרא youtube. גוגל גם מרוויחה את רוב הכסף שלה מפרסומות. למה לא לעשות מעשה רטרואי, ולהפיק סדרה משל עצמה, או לקנות אחת, ולשדר אותה ביוטיוב, כולל שיבוץ פרסומות כמו בימים הטובים? לגוגל יש מספיק כסף בשביל כזה דבר, ועם העטיפה הנכונה והפרסום הנכון, הם יכולים להראות שעוד אפשר לעשות כסף מתוכן טלוויזיוני. חלק מהרשתות מנסות לעשות את זה כבר, עם אופציית סטרימינג באתר שלהם, אבל מאחר ויש להם בעיות עם זכויות ההפצה, זה מוגבל. אם גוגל תקנה את הסדרה, לא יהיו שום בעיות. עכשיו רק נשאר לחשוב על התמה של הסדרה. לי היה רעיון מצוין לסדרה על שועל מוזיקלי וחובב תה שפוגש איש שתקוע על אי בודד.

יכול להיות שאני לא מבין משהו, אבל האם כולם אידיוטים בטלוויזיה האמריקאית?

ההטרדות המיניות הסדרתיות של משה קצב, הלא-יחסי-מין של ביל קלינטון, כולם התקבלו אצלי באותה תחושה. מעבר לגועל/סלידה מהמעשים (במיוחד במקרה של קצב), אבל יותר מזה – הפתעה. לא הפתעה מזה שאנשים עושים דברים כאלה, אלא שאנשים בעמדה כל כך…נראית, עושים דברים כאלה. מה הם חשבו? שהם בעמדה ציבורית וחשופה, ואנשים לא יגלו את זה שהם אנסו או הטרידו מינית או אפילו סתם עשו דברים שלא מקובלים בחברה? כי מידע זורם כל כך לאט היום, וסודות נשמרים כל כך טוב?

באחת מהתוכניות היותר מוצלחות שלהם, פן וטלר מנסים להוכיח שתיאוריות קונספירציה הן בולשיט. פן(זה שמדבר), מביא מתישהו את ההוכחה האולטימטיבית, שמפריכה את תיאוריות הקונספירציה באשר הן (אם כי מכוונת, אם זכרוני אינו מטעה אותי, כלפי ה”זיוף” של הנחיתה האמריקאית על הירח): ווטרגייט. אם כל אנשי הנשיא לא הצליחו להסתיר פריצה למלון בוושינגטון ליותר מכמה ימים, מבצע שבו היו מעורבים רק קומץ ספור של אנשים, נראה לכם שאפשר לשמור בסוד מבצע ענק כמו נחיתה על הירח במשך ארבעים שנה?

דיוויד לטרמן עשה שטות. שטות מליגת ה”מה הוא חשב לעצמו” – כוכב טלוויזיה ענק שעושה משהו שאפשר לסחוט אותו עליו, ייסחט. או שלכל הפחות, יספק תחמושת לחדשות עסיסיות. אבל לטרמן יצא גבר. במקום להכנע לסחטנות, הוא הסתכל על המצלמה, והודה.

מי שיצא אידיוט עכשיו, זה כל שאר הטלוויזיה האמריקאית. נכון, אפשר היה לצפות מג’יי לנו וחברים לקצת קולגיאליות, אבל העדרה היא לא מה שהופך אותם לאידיוטים. כי בשלב מסויים, גם הם יגיעו למצב הזה, שבו הם סחיטים. ואז הם יצטרכו להחליט אם להסחט, או להחשף. כשהם יזכרו בקרקס שעשו מלטרמן, הם יחשבו פעמיים, ואולי יבחרו להסחט. אם הווידוי של לטרמן היה מתקבל במשיכת כתפיים, או אפילו בהערכה על היושר שלו, החיים של מי שצוחק עכשיו יהיו קלים יותר בעתיד. אבל מה זה לעומת היכולת להרים עוד בדיחה דלוחה.

סטאר טרק, תוכניות נוסע מתמיד ובושם בהזמנה אישית

סקוט אדמס כתב פעם ספר שנקרא The Dilbert Future. מדובר בספר משעשע שעוסק בעתיד. לרוב, ספרים שעוסקים בעתיד לוקחים את עצמם מאוד ברצינות, וזה מצחיק, כי התוצאה בסוף בדרך כלל נראית ככה. אבל ב-Dilbert Future דווקא יש כמה תובנות ותמות מעניינות. אחת מהן היא שהעתיד לא יראה כמו סטאר טרק, כי אם ימציאו הולודק אז סקוט אדמס לא יעזוב אותו לעולם ויצטרכו לשלוח פעם בשבוע מישהו לעשות שם ספונג’ה.

תמה נוספת בספר של אדמס, היא הפיכתו של העולם למורכב יותר, ואיך מתמודדים עם זה. אחד הכיוונים שאדמס הציע, הוא העלייה בחשיבותו של הסוכן. הסוכנים הם מומחים לתחום מסויים – לדעתי בספר הוא מציע את זה כדרך להתמודדות עם המורכבות של תוכניות נוסע מתמיד שונות, אבל זה יכול להיות כל דבר. הם מומחים לדבר, ויודעים “לטפל לך” בזה לשביעות רצונך. אתה לא צריך להתעסק בדברים המסובכים. הם ה-GUI אה-לה-אפל של המציאות, אם תרצו. חשבתי על סקוט אדמס שוב, בעקבות ההתפלפלויות שלי עם ג’וני בנושאי התוכן (האם הוא מת, האם הוא ג’אנק?) אני חושב שייתכן שזה הכיוון שאליו צועדת העיתונות.

מצד אחד לייצר תוכן זה דבר קשה ולא רווחי. מצד שני, אנחנו מוצפים בכל כך הרבה תוכן, שאין לנו את קצה היכולת להתחיל לסנן מתוכו, במיוחד כשגם יצרני תוכן טובים עושים לפעמים תוכן רע. בעיה. אז מה עושים? יכול להיות שאחד היעודים או גלגולים של עיתונות, היא להפוך לסוכן אינטיליגנטי, שידע להביא תוכן מכל העולם, אבל רק תוכן שעומד בקריטריון מסויים. בקיצור, אנשים יעשו מנוי לא על מי שמייצר להם את התוכן (כפי שקורה היום בעיתון יומי), אלא במי שבוחר להם את התוכן. על עורך מקצועי, חיצוני.

הדאגה של נובואיש על כך שלא ישאר לו מה לקורא בגלל שבמוסף הארץ כבר יש ראיונות עם סלבריטאים היא שיקוף מעולה של הבעיה שמכתיבה את הצורך בפתרון הזה. ישראל כל כך קטנה, שמספיק שספק תוכן אחד”מתקלקל”, וכבר מתחיל להיות איום על דיאטת התוכן שלי. אבל ברגע שמגדילים את המקורות לאינסוף של הרשת, ויש לך עורך שאתה סומך עליו (כי אתה משלם לו ישירות, וכי אם לא תאהב אותו תלך לאחר שיספק את הצרכים שלך יותר), אז הסיכוי שתשאר רק עם חתולים חמודים מהאינטרנט וראיונות עם בריטני ספירס, נמוך מאוד.

זה לא שאין היום אגרגטורים ורססים. יש. אבל היום רוב הטכנולוגיה בנוייה על לתת לך, הקורא, את הכוח להגדיר את הקריטריונים שעל פיהם המידע יגיע אלייך. העניין הוא, שאנשים לא רוצים לבחור בעצמם. בגלל זה כמעט אף אחד לא נכנס לחנות של עתידה בשינקין, שם אפשר לרקוח בשמים בהזמנה אישית, אלא כולם קונים הוגו בוס בסופרפארם ממול. אנשים רוצים שיהיה להם סוכני תוכן עם “טעם טוב”, שיביאו להם מוצר מוגמר, בשפה שלהם (וכן, יתרגמו בדרך מגרמנית או טגאלו אם צריך), בגודל סביר (לא רשימת פידים אינסופית, שאם הם מפספסים יומיים קריאה הלך עליהם) לצריכה יומית, מכל טוב האינטרנט. זו הסיבה שאנשים ממשיכים להאזין לרדיו (אתרי, אינטרנטי) גם כשיש להם את כל השירים בעולם בקצות האצבעות.

שילינג שוקר

לפני שנים רבות התחלתי לכתוב בפורום אומנויות לחימה בתפוז. תפוז לא ידעו את זה אז, או לא ידעו לקרוא לזה כך, אבל הם פיתחו את מה שהיום הוא אחת הקהילות המקוונות האמיתיות הגדולות ביותר בישראל. קהילה מקוונת זה יותר מאוסף החברים שלי בפייסבוק, אבל זה כבר נושא אחר. חיפשתי לי אומנות לחימה להתאמן בה, ועל הדרך מצאתי כמה מחברי הטובים ביותר, גם היום.

אחד מהם הוא אוהד סמט, שכל פשעו, שבעטיו הוא מופיע בפוסט הנ”ל, הוא שהוא בחר לעטוף את עצמו בשלושה ציטוטים, שבמידה מסויימת מתכתבים, עם הפוסט הארס-פואטי הזה של ג’וני.

החתימה של אוהד, בפורומים, מכילה 2 ציטוטים:

1.”הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני”

2. "כפי שחינוך יסודי חובה יצר שוק לעיתוני-זבל, כך הובילה ההתפשטות של חינוך תיכוני, ולאחרונה של חינוך אקדמאי, ליצירת מעמד נרחב של אנשים, לעיתים בעלי טעמים ספרותיים מפותחים, אשר חונכו מעל ומעבר ליכולת שלהם למחשבה רציונלית". Peter Medawar

וה”עולם” שלו (ככה קוראים באינטרנט של תפוז לפרופיל), מכיל את זה:

היום אני מדבר לזכר המילים שפעם נתקעו לי
בפה,
לזכר גלגלי השיניים שפוררו הברות
מתחת ללשון והריחו את אבק השריפות
ברווח בין הלוע לשפתיים החשוכות.
חלמתי אז להבריח את המילים שנארזו כסחורות גנובות
במחסני הפה,
לקרוע את אריזות הקרטון ולשלוף את
צעצועי האל"ף-בי"ת.
המורה היתה מניחה יד על כתפי ומספרת שגם משה
גימגם ובכל זאת הגיע להר סיני.
ההר שלי היה ילדה שישבה
לידי בכיתה, ולא היתה לי אש בסנה הפה
כדי להבעיר, לנגד עיניה,
את המילים שנשרפו באהבתי אותה.
(רוני סומקנקמת הילד המגמגם)

בין שלושת הקטבים הללו, הייתי רוצה לתת קצת פרספקטיבה לדברים של ג’וני.

הקוטב הראשון הוא הציטוט של מדאוור: הנה, פתאום, כמעשה מרכבה, אנשים מקבלים את היכולת להתבטא, לכתוב. ה”אינטרנט” הזה נותן להם כלים, וחלק מהאנשים משתמשים בכלים האלה כדי ליצור. ובכך אנחנו מקבלים הצפה של תוכן, שההתפלגות שלו משקפת את ההתפלגות של המציאות: חלק כותבים טוב יותר, חלק רע יותר, חלק עצלנים, חלק משקיענים, וכו’. החרדה הצינית של מאדוואר היא מחרידה בעיני, היא אנטי הומניסטית ברמה הבסיסית ביותר, אבל היא מזכירה לנו משהו: התופעה הזאת, של טכנולוגיה/תנועה חברתית שמכניסה אנשים חדשים לתוך מעגלים מקודשים (אצל מאדוואר – קוראים, במקרה שלנו – כותבים), והחרדה של הדור הנוכחי מהדור החדש, היא לא תופעה חדשה. היוונים דיברו על איך הם דור הברזל, ולפניהם היה דור הכסף, ודור הזהב. אני בטוח שבפאנץ’ ובכל מני מגזינים לונדונים מכובדים מסוף המאה ה-19 יש טורים רהוטים ועוקצניים להפליא על ה-Shilling Shockers וה-Penny Dreadfuls, ספרי האימה-בגרוש שנמכרו אז בלונדון, ושנקנו ונקראו בשקיקה על ידי האחוז האורייני ההולך וגדל באכלוסיית אנגליה. לנו יש פשוט תחושה של “כן, כל דור חושב ככה על הדור הבא, אבל במקרה שלנו זה באמת!”. אולי אנחנו צודקים. אולי לא. (דרך אגב, חלק מהסיפורים הללו, הפכו אחר כך לסוגה העילית של ימינו. סוויני טוד, שהתחיל את חייו כסיפור אימה בגרוש, היה האופרה הראשונה שהועלתה באופרה הישראלית החדשה, אבל זה כבר סיפור אחר).

הקוטב השני הוא הקוטב של רוני סומק. לרוב האנשים, לשמחתנו או לצערנו, עדיין קשה לכתוב. יותר מזה, לרוב האנשים קשה לבטא את עצמם. האליטיסטים, ואני בניהם, מצקצקים בלשוננו ואומרים “איזה מזל – מה שאני צריך עכשיו זה עוד עדר של בלוגאים או טוויטורים מפליצים”.

שלומי שבן שם את הכל בפרספקטיבה, כשהוא מסביר שהלוואי והיה עמוק כמו שהוא יומרני. כי הבעיה של ה”אינטרנט” לא נגמרת רק באנשים שכותבים “היה חם היום” במשפטים קצרים. האח התאום המרושע לא פחות שלה הוא אנשים שלוקים בשילוב האיום של שלשול-מילולי המגובה ביתר חשיבות עצמית.

כל זה לא בא לסתור את מה שכתב ג’וני. הבעיה של המה-שהוא-לא-ניסה-להסביר-שם (לא קראתי עד הסוף, היה לי נורא ארוך. משהו עם ארטיקים.) קיימת. אבל הבעיה מכילה בתוכה גם תקווה.

לרוב האנשים, כפי שכתבתי, קשה לבטא את עצמם. הם לא טובים בזה – לא בכתב, ולא בע”פ. וזה חבל. כי אנשים שרוצים להביע את עצמם אבל לא יכולים, הם אנשים מתוסכלים. מעבר לרמה מסויימת, התסכול הזה, שנוצר מהמתח בין מה שיש לך להגיד וחוסר היכולת שלך להגיד אותו, הופך לאלימות. אז נכון, כשאנשים מסתכלים פנימה ומצליחים לגרד פנינות חוכמה כמו “סחבק חרמן על הזמן”, זה לא נעים לנו לקרוא, אבל בדיוק כמו הנפיחות – זה משחרר לחץ מהבטן, ובסופו של דבר, תורם לחברה אלימה פחות. וכן, ככל שיותר אנשים מתרגלים להתבטא, בכלל, כך גדל המאגר שממנו יכולים לצאת כותבים מוכשרים.

כל זה לא סותר את העובדה שדיאטת הקריאה שלנו מורכבת מיותר מדי ג’אנק פוד. אולי יותר מדורות קודמים. אני לא בטוח. אני חושב שדיאטת התוכן תמיד היתה מורכבת, לפחות לרוב האנשים, מהמון ג’אנק פוד. מה שמשתנה הוא שבעוד שפעם היו יצרנים מורשים של ג’אנק פוד, היום אנשים מייצרים ג’אנק-פוד בבית, וחלקו של הג’אנק-פוד-הביתי בעוגת הג’אנק-פוד הולך וגדל. האם זה מטריד אותי? האם התחלופה הזאת במקורות הג’אנק מטרידה אותי? האם מטריד אותי שבמקום לקרוא שילינג שוקר או לראות אופרת סבון מטופשת אנשים קוראים טוויטים של אנשים אחרים ומסתכלים על חתולים חמודים? לא בטוח. כל עוד יש לי מה לקרוא ואף אחד לא מכריח אותי לקרוא על הסחבק ההוא שחרמן כל הזמן.

כשמקדונלדס פתחו את הסניף שלהם בתחנה המרכזית החדשה לא יכולתי לעבור שם בלי לדפוק איזה רויאל, כי זה היה חדש ומרגש ובטעם ממכר של פלסטיק, היום כבר לא. נראה לי שהתיאור שג’וני נתן לשיעמום שאתה חש מפייסבוק מזכיר את הרגע הזה שבו נגסתי בביג מאק, ואמרתי “וואלה, פלסטיק כנראה כבר לא נמצא ברשימת הטעמים האהובה עלי”. זה לא שקראתי את Fast Food Nation ונחרדתי. סתם עבר לי. אולי התבגרתי. אולי לא. והתמונה הזאת מטרידה אותי.

ארץ קטנה עם שפם/כולם בתחת של כולם

בבלוג של רונה קרה דבר מופלא. רונה חוותה חווית שרות גרועה בג’יראף בהרצליה, וכתבה על זה פוסט מלא תסכול.

עד כאן – עוד יום בחיים. מה שקרה אחר כך, מפתיע במידה מסויימת. כשאנחנו כותבים סיפור, וכמעט תמיד זה סיפור, גם אם זה קרה באמת, אנחנו רגילים לשלוט בדמויות שלנו. אצל רונה, הדמויות החליטו לקבל עצמאות. המלצר ששירת את רונה, שעד אותו רגע היה לא יותר ממניע של אנקדוטה קיטורית (מוצדקת, לטעמי), פתאום הופיע בתגובות! יכול להיות שהיה שם רמז מטרים – מסעדת ג’יראף, או בא כוחה המקוון, כתבו תגובה לפניו. המלצר, עודד שמו, התעקש להוכיח לנו שרונה צדקה, על ידי שימור התנהגות פוצית להפליא גם בתגובות שלו (הסבר ארוך על איך יש לו תואר ראשון במשהו, והוא עושה סרטים יפים), אבל זה כבר היה בקטנה.

מה שמפליא אותי, זה ההתמזגות של העולם הווירטואלי, עם העולם האמיתי. או שמא זה חוסר היכולת לנתק בניהם. האם הדבר נובע מהיות ישראל מדינה קטנה? אם רונה היתה מתלוננת בבלוגה על השירות באיזה דיינר בטוסון, אריזונה, האם גם אז היה המלצר קורם עור וגידים וירטואלים? האם זה פשוט עוד מקרה של “כולם בתחת של כולם?”

ובמאמר מוסגר: האם הטוקבקיסטים בדרכם לבלוגים? עד עכשיו התייחסתי למגיבים בבלוג כ**מגיבים**, אבל חלק מהתגובות אצל רונה הריחו לי יותר כמו טוקבקים. היה חסר שם איזושהי עלגות, אבל האיכות הבסיסית היתה שם.

עדכון:

הנה, גם אצל בעז כהן (חפשו את התגובות של ג'ו) מופיעים טוקבקיסטים. מעט, עדיין, אבל האם הופעת הטוקבקיסטים הוא בעצם סימן כבוד שבלוג הופך להיות פופולארי?

Know Hope 2: הנס הגיקאי

בקרב חוקרים והיסטוריונים, ישנה תופעה המכונה “הנס היווני”. במאה ה-12 לפנה”ס היוונים נכנסים ל”תקופת אופל”. אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה שם, אבל מה שכן יודעים ,זה שזה היה מספיק גדול כדי שהיוונים ישכחו איך לכתוב. 400 שנה אחר כך, הם לומדים שוב, והדבר הראשון בערך שהם כותבים, זה את האיליאדה והאודיסיאה. אם זה היה רק מקרה בודד, גיהוק שכזה, אז ניחא. אבל מה שבא אחר כך הוא גל אינטלקטואלי מטורף, שמתחיל בתאלס, הפילוסוף הראשון, ונגמר בזה שוויטהאד אוהב לכתוב לו הערות שוליים. זה לא קרה לפני בשום מקום בעולם. לכל מני אנשים יש כל מני תיאוריות לגבי למה זה קרה. ג’ק גודי ואיאן וואט, למשל, חושבים שבגלל שהיוונים אימצו כתב אלפבתי קל ללימוד, נוצרה ביוון בפעם הראשונה חברה אוריינית, וכשהחברה האוריינית היוונית העלתה על הכתב את סיפוריה, לאנשים היתה, בפעם הראשונה, את ההזדמנות להשוות בין גרסאות שונות, ולפתח חשיבה ביקורתית. [1]

בסוכות הקרוב יערך לו פסטיבל/כנס אייקון ה-13 למדע בדיוני, פנטזיה, ומשחקי תפקידים. מי שמארגנים את אייקון הם האגודה הישראלית למד”ב, העמותה לקידום משחקי תפקידים, סטארבייס 972, ועוד. רובם עמותות או אגודות רשומות. רובן נרשמו לפני כ-10-12 שנים. זה לא שלא היו כנסי מד”ב או משחקי תפקידים לפני. היו, אבל שום דבר שמתקרב לגודל ולתהודה של אייקון.

דווקא התגובה של א’ לפוסט הפסימי שלי, גרמה לי לנבור במעט שעוד ניתן לשאוב ממנו תקווה.

למרות שאני עדיין חושב שהבדידות והנחישות לעשות את הדברים המוזרים למרות שאף אחד לא מבין אותך, הם הדברים שמבטיחים שהגיקים הם אלה שירשו את הארץ, אני עדיין לא חושב שאפשר לזלזל בתחושת הבדידות שמלווה את כל התהליך הזה. זה לא קשור לכישורים חברתיים: אם גיקים (בהגדרה) מתעסקים עם דברים שנתפסים כאיזוטריים על ידי שאר החברה (כמו אוריינות ביוון, נגיד), אז מין הסתם יהיה להם לבד.

הסיבה שהכנסים האלה קיימים, או אחת מהסיבות (כי היסטוריון אמיתי יודע שאף פעם אין סיבה אחת, לא משנה כמה חמוד ההסבר שלו), היא כי פתאום, בשלהיי שנות התשעים, כל אותם אנשים מהסמול טאון הגיקי, התחילו למצוא אחד את השני. נטוויז’ן פתחה את שעריה ב-1994, אינטרנט נכנס לכל בית, לאט לאט, ופתאום אנשים מגלים שהם לא לבד. שיש עוד שחקנים של משחקי תפקידים ועוד אנשים שמנסים ללמוד קלינגונית. זה לא שהם חשבו שהם באמת היחידים, אבל לא היה להם מושג איך למצוא אותם קודם. חברויות נרקמות, קשרים נקשרים, וכנסים נולדים.

אייקון בשבילי הוא עדיין ההתמוגגות של לראות את כל האנשים יוצאים מהסמול טאון שלהם ונפגשים ביחד, בעולם הפוך שבו הנושאים האיזוטריים של שאר השנה הופכים למיינסטרים. בדרך לחזון ה-HEAP (Holocaust Education and Avoidance Pod) של אבי חלבי מ-Cryptonomicon, התקווה שבה אני נאחז היא היכולת של האינטרנט לקשר בין אנשים שחשבו שהם לבד, וללכד אותם ביחד לקהילות יוצרות. זה, מבחינתי, הנס הגיקאי.

[1] Goody, Jack and Watt, Ian, "The Consequences of Literacy" in Literacy in Traditional Societies (Cambridge: Cambridge University Press, 1968), 27-68

האצילות מחייבת

יש לי תאוריה. התאוריה שלי גורסת שברחוב שוקן, במערכת “הארץ”, יש מעין חישן כזה, שמחובר לפעמון. כל פעם שהחישן חש שמדד הבועה התל אביבית הסמולנית של הארץ יורד מתחת לרף מסוים, מצלצל הפעמון, ועורכי העיתון נזעקים לפרסם איזה משהו שיחזיר את המדד לטווח הנורמלי. במקרה של סוף השבוע הזה, מדובר בטור האישי של איל שכטר, שכותרתו ”AM:PM בתל אביב – מפיצוציה מטריפה לסופר יקר ולא רלוונטי”.

על מנת להחזיר את המדד ליושנו, ולכבות את הפעמון, החליט שכטר להתפייט. הוא התפייט על “הימים הטובים”, לפני שדודי וויסמן (“התאגיד”), רכש את AMPM, התפייט על שקיות פירות ים קפואות, התפייט על החינניות (?) של רשת AMPM, כשהם עוד היו “הטובים”. מאז סר חינם, כי כבר אי אפשר לקנות סלמי פיק של מזרע בשלוש בלילה. אם אתם חוששים לאיכות חייו של התל אביבי המצוי, אל תדאגו – יש את טיב טעם, שבה אפשר לקנות הכל, אבל מאחר וטיב טעם סוגרים מתישהו את הדלת, אז קרייבינג הסלמי בשלוש בלילה יאלץ להיענות רק בבוקר. חוצפה. אם דב חנין היה נבחר לראש העיר, זה לא היה קורה.

הנורא מכל, הם התחזיות לעתיד. “"טבע קסטל" עושה בתקופה האחרונה קולות ראשונים של סגירה בערב שבת.”, מתריע הכתב החרוץ. נורא. נורא ואיום. כי כולנו תלמידי היסטוריה, ואנחנו יודעים שהמדרון החלקלק שהופך סופרמרקט אורגני ל”פיקנטי” של משה בדש, מתחיל בסגירה בשישי בלילה.

כל מי שמכיר אותי יודע שאני אם כל הקלישאות של התל אביב הסמולני חובב הסושי הערבים הג’ינג’ים. נאמר זאת כך: בקבוצת התעמלות הקומקומים שלי, שמתקיימת ברמת השרון, המטרוניות הרמה”שיות צוחקות על התל אביביות שלי. וכן, גם אני קונה ב-AMPM, ובטיב טעם ואולי אפילו פעם קניתי משהו בעדן טבע מרקט. זה נוח. אבל זה גם מנוון אצלנו את שריר האחריות.

ה-AMPM ודומיו מנוונים את רעיון האחריות האישית, שמגולם בבמשפט “מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת”. לא טרחתי, לא נורא. נשלם כמה גרושים יותר ונקנה בשבת בבוקר. לא צריך לקחת אחריות. נגיד, לקנות מראש ולהתמודד עם ההשלכות של טעויות. תמיד יש איזשהו מקום פתוח. זה לא שקביים או כסאות גלגלים זה דבר רע – הם שם כדי לעזור לנו כשאנחנו טיפה צריכים אותם – כשנתקענו באמת בלי משהו קריטי. אני לא חושב שחייבים לחייב עסקים להסגר בשבת, למרות שאני חושב ששעות מנוחה זה דבר חשוב. אבל אני כן חושב שאנחנו חייבים לגמול את עצמנו מההרגל ללכת עם הליכון כל הזמן. אחרת, נגמור ככה.

גם סלקום אשמים בטבח של אתמול

לפני שנים רבות, התקשרו אלי המפיקים של מרגול, וביקשו שאופיע בתוכנית. באותה תקופה הייתי בספר הטלפונים של מפיקים טלוויזיונים רבים, תחת הכותרת "wiz kid freak show". הייתי ילד קטן, שמנמן (שלא לאמר שמן), שדיבר בצורה רהוטה על מחשבים וטכנולוגיה, וידע לעבוד עם מצלמה. הייתי גם הדבר הכי אשכנזי וחנני בעולם, מה שרק העצים את האפקט, אני מניח, של הופעתי אצל מרגול. מרגול רצתה לדבר על האיום שבמשחקי המחשב/אינטרנט – האלימות, הפורנוגרפיה, וכו'. אני ביטלתי אותה, ואמרתי לה שפורנו אפשר למצוא גם בקיוסקים, מידע על איך להכין פצצה בספרייה, ושילדים רואים בערך פי חמש מאות אלימות בטלוויזיה ממה שהם מסוגלים לקבל ממשחקי מחשב.

כל פעם שמישהו מזכיר לי שעיסוק כזה או אחר תורם לדרדור המוסרי של הנוער, דוחף אותו לאלימות או, החביב עלי אישית, לכת השטן, אני נזכר בקטע ב"דון קישוט", כשהכומר והרופא המקומי סופקים את כפיהם ומלינים על ההשפעות ההרסניות של סיפורי האבירים על ההידלגו המסכן. ובזה (אזהרה: קומיקס מגוכח מהאייטיז). זה תמיד נראה לי מגוכח, ההאשמות האלו. הרי אנשים יודעים להבדיל בין סיפור ומציאות, ויודעים שזה שלשוטר יש אקדח והוא יורה ברעים, לא אומר שלהם מותר.

ואולי לא. סלקום התחילה לפני שבוע וחצי משחק ריאליטי חדש. סליחה. אין בדבר של סלקום שום דבר שקשור למשחק, או למציאות. סלקום פצחה בהתעללות משודרת בשידור חי, שבו היא מאפשרת לכולם להיות אחראים לגורלם של "מתנדבים". הם יחליטו אם יכלאו אותם או לא (ברירת המחדל היא "כן"), הם יחליטו מי יאכל ומי לא. הצופים יחליטו הכל. הייתי רוצה להתעורר ולגלות שזה הכל מעין חלום מילגרם, שזה בעצם לא אנשים אמיתיים אלא אנימציה, אבל סלקום הפכה את כולנו לסוהרי הזימברדו. לצופים ניתן הכוח לשלוט בחיים של מישהו. נכון, ישמעו קולות, זה לא באמת החיים – רק משחק קטן. כמה שבועות של לאכול נמלים לא הרגו אף אחד. תשאל שבויים בסוריה. אבל אני חושב שכולנו, באיזשהו מקום בבטן שאנחנו עוד לא מוכנים להודות בו, יודעים שהמרחק למוות-בציווי-הצופים הראשון, הולך ומתקצר, בצעדים קטנים ובלתי מורגשים. זה יתחיל בהולנד, או ביפן. מדינות מתקדמות. הרטוריקה תבנה לאט לאט, בצורה ליברלית והגיונית. מבוגרים אחראים יחתמו על מסמכים שבו הם מודעים לכך שהם משחקים משחק שבו מוות הוא אפשרות, ושבמקרה שהם ימותו הם מודעים לעובדה שהפיצוי הכספי יעבור למשפחתם. "מה קרה – לפני שבעים שנה אנשים נסעו מעבר לים כדי לדאוג כלכלית למשפחה שלהם, תוך שהם מסכנים את החיים שלהם. במה זה כל כך שונה?". ומתישהו זה יקרה, ה"שחקן" "ריאליטי" הראשון יוצא להורג בפקודת הצופים.

בארוחת ערב אצל מרצה שלי, לפני כמה שנים, שוחחנו על משחקי תפקידים. הוא שאל את שאלת מיליון הדולר "אז לא קורה לכם שאתם מתבלבלים בין המשחק והמציאות?". לא, אנחנו לא. במציאות לא לובשים שיריון וטייטס וחרבות לייטקס. אבל אתמול מישהו באחד העם פינת נחמני התבלבל, או אולי לא. הוא למד מהטלוויזיה, מה"מגודלים" של סלקום, שהוא – הוא יכול לשלוט בחיים ובמוות של אנשים, ולכן הצעד ההגיוני הבא היה ללכת ולשלוט בחיים ובמוות של אנשים שהוא כנראה החליט שלא מגיע להם לחיות, שצריך להדיח אותם, והוא עשה את מה שהרגילו אותו לעשות. הוא בחר.

קורות ממלכת עילם

תקשורת