לעיתים המציאות עולה על כל גיכוח. מתוך הערך בוויקיפדיה על סאלמן רושדי:

Pakistani International Guerillas film

 

In 1990 a Pakistani film was released in which Rushdie, played by Afzaal Ahmad, was depicted as plotting, soon after his publication of The Satanic Verses, to cause the downfall of "Pakistan, the stronghold of Islam" by opening a chain of casinos and discos in the country. The hero of the story, played by Mustafa Qureshi, learns of the plot and decides to quit his day job as a police officer to recruit his unemployed brothers and create a mujahid (God's soldiers) group to pursue Rushdie and slay him before the plot can go into effect. The film was popular with Pakistani audiences, and it “presents Rushdie as a Rambo-like figure pursued by four Pakistani guerillas”^[23] and surrounded by the Israeli armed forces.^[24] Rushdie is protrayed as "a smug, bespectacled butcher in a double-breasted suit, who lives in palatial splendor, [and who] personally slaughters his enemies with a huge blood-soaked sword".^[25] In the end as the trio of brothers and their mother are being crucified by Rushdie, Allah frees them with bolts of lightning and "Rushdie is attacked by a quartet of floating holy books (the Koran, Tawrat, Zabur, and Injil), which shoot laser beams into his skull until he bursts into flame"^[25], "a scene that evoked shouts of approval from [Pakistani] audiences."^[23]

יום העצמאות תמיד מוצמד לזכרונות איומים על קצף, להקות של בני נוער פראיים, תחושה שמורכבת מ"מוכרחים להיות שמח" ו"מוכרחים להוציא את **כל** הצדדים של הישראליות בערב אחד, במיוחד המגעילים". מאחר ואני כבר לא בן 12, גם זיקוקים עושים לי את זה, רק בצורה מוגבלת, המסקנה היתה די ברורה.
נשארים בבבית.

השנה, משום מה, זה הלך אחרת. מסיבות שונות (שיתבהרו אולי בהמשך), הרגשתי צורך לחגוג. לפעמים העצמאות היא סתם תירוץ. מסיבת רחוב בפלורנטין, בלווית הננס האדום, שמתעקש להציג אותי בפני אנשים זרים בתור "הקולונל". צועדים במעלה רחוב פלורנטין, בואכה ויטל, וכל מה שמזמזם לי בראש, מתחת לסוגי המוזיקה השונים שבוקעים מהרמקולים שמפוזרים לאורך הרחוב הזה, זה שיר ההלל לתל אביב של אלון אולארצ'יק, מהעיבוד הבימתי (החמוד להפליא) ל"מקום אחר ועיר זרה". (בהסבה לשמאל, ובזמזום:) אין עוד מקום כמו תל אביב…

המסיבה עצמה היתה מופת לשמחה, נינוחות, מרחב. בהופעות רוק קורה לי המון שהפלישה הזאת למרחב האישי שלי הופכת אותי לעצבני, חשדן. בהופעות תמיד יש תחרות – מי יראה יותר טוב, יתקרב יותר טוב לבמה. אין נינוחות. מה שהדהים אותי זה שכל המסיבה, פשוט נהנתי. לא היה שום דבר מאיים, כולם חייכו מסביבי, לא הייתי צריך באף אחד על שום דבר. פשוט נפלא.

אחת התובנות המרכזיות והמדהימות שלי מהמסיבה הזאת, היא כמה קל ליצור חללים נפרדים, גם בלי בעצם לעשות שום דבר. בפלורנטין פינת ויטאל ניגנו Drum and Base חזק מאוד, והיו שם מאות אנשים. בויטאל פינת קורדוברו, ניגנו כמה חברים פאנק מקפיץ, בלייב. המרחק בין הרמקולים הגדולים של פלורנטין ובין אילו של קורדוברו היה אולי 150 מטר. אם היית בוחר למקד את עדשת תשומת הלב שלך לשם, היית בעצם שומע, בעוצמה די גדולה, גם את הדראם-אנד-בייס. אבל היכולת לתחום בעצמינו את המרחב שלנו, ולהכריז "אני פה, זה העולם שאני מגדיר", היא מופלאה בעיני.

דבר מופלא נוסף הוא התפתחותם של גזע אומפה-לומפאים תל אביבי. אנשים קטנים עם מריצות גדולות או עגלות תינוק, מלאות בתקוות או פחיות שתיה.

ולסיום, פלא נוסף הוא העובדה שהמסיבה הזאת נראתה בערך כמו הסיום של Big Fish – לאט לאט, אתה מבין שהקהל שמסביבך מוקף מהאנשים שמרכיבים את היום יום העירוני שלך. מוכר המיצים מהרחוב, זו מחנות התקליטים, ההומלס מפינת בוגרשוב וקינג ג'ורג'. כולם גמרו משמרת, ובאו לרקוד ברחוב.

(וכן מי היה מאמין, אבל כמעט הצלחתי להגיד, ברצינות, את המשפט "לא, עדיף אצלך – אצלי פשוט מתארח מתנקש פיליפיני בבית".)

כבר כמה זמן מתבשל אצלי משהו, על אומנויות לחימה. אולי זו החגורה השחורה שהגיע לא מזמן, אולי זה המאסטר מהפיליפינים שמגיע להתגורר בביתי לכמה שבועות עוד מעט. אולי מדובר במספר שיחות שערכתי עם אנשים בנושא.

זה לא מה שאתם חושבים.

באמת לא.

אחת מהאמיתות, אולי הקלישאות, של עולם אומנויות הלחימה, היא שכל השיטות מובילות בסופו של דבר לאותו מקום. שכל השיטות הן דרכים שונות לטיפוס על אותו הר. שוחחתי על כך עם חבר שלי, והוא שאל שאלה שנאלצתי לחשוב עליה: מהו אותו הר?

ניסיתי להסביר לו עד כמה גדול הפער בין מה שאנשים חושבים שהם עושים באומנויות לחימה, ובין מה שהם עושים באמת. גורם ההרג הלא-טבעי (מחלות וכדומה) מספר אחד, בישראל לפחות, הוא תאונות דרכים. בדרך לחגורה השחורה אני מעריך שהשקעתי בין 750 לאלף שעות אימונים. במהלך החמש שנים שזה קרה, לא השקעתי אפילו שעתיים בסדנת נהיגה מתקדמת/משטח החלקה.

בבר האהוב עלי אין מאבטח, וזה בסדר. אף אחד לא עושה אומנויות לחימה בשביל הגנה עצמית. הגנה עצמית, במובן הרחב של המילה. אנשים שדואגים לבטחונם האישי, ברמת ההגנה העצמית, היו עושים קורס נהיגה מתקדמת, משתדלים שלא לצאת למקומות מפוקפקים, בלי מאבטח.

ישנם מספר מסורות של אומנויות לחימה, ורוב האנשים אינם מודעים אליהם. לפני שנגש אליהם, בוא נשאל שאלה מנחה: בגולני, גבעתי, וכו', האם הלוחמים נלחמים בידיהם החשופות? כל עוד הם יכולים, התשובה היא לא. מה גורם למישהו לחשוב שהלך המחשבה הזה היה שונה לפני חמישים מאה, ואלף שנים? and yet, באופן פלאי, כמעט כל אומנויות הלחימה המלומדות היום, לא מתעסקות עם כלי נשק, בוודאי לא במובן השימושי שלהם (קרי, להשתמש בכלי נשק באמת, ולא סתם לעשות איתם ריקודים, או להשתמש בהם ככלי אימון ליד הריקה).

הקונג פו הסיני הוא לא האבא של כל אומנויות הלחימה. הוא גם לא בן 3000 שנה. אחד הדברים החשובים שיש לזכור, זה תפקיד המיתוס המכונן בעולם אומנויות הלחימה. את מי שזה מעניין, אפשר לראות אחד מנסה להתהוות ברגעים אלה, וכמה קשה לו, כי כולנו כבר פוסט מודרניסטים ובעלי אינטרנטים. לפני חמישים שנה, מאה שנה, זה היה עובד יופי. קונג פו זה משהו שקיים בערך מהמאה ה-17. קונג פו, לחימה מתוחכמת בידיים ריקות, התחיל בתור תנועה תרבותית בסין, בהשפעת ספרות חצי פנטסטית על אמני לחימה מופלאים (כן, פטריק קים הסיני בעצם יייסד את הגונג פו, לא בודיהארמה הנזיר), וסוג של תגובת נגד לכל מני שטיקים מערביים שהתחילו לזלוג לכיוון סין (הידעתם שרוב כסף שנכרה בדרום ומרכז אמריקה, עם ההשתלטות האירופאית על היבשת, הגיע בסופו של דבר לסין?).

קאט.

יש כל מני מסורות לחימה, בעיקר יפניות, שהן נסיון לשחזר ולשמר את טכניקות הכשרת הקרב של הסמוראים. קוראים לזה קוריו – שיטות עתיקות. האנשים האלה רציניים כמו שרק יפנים יודעים להיות רציניים. הם לומדים לירות בחץ וקשת תוך כדי רכיבה על סוסים, וגם את טכניקות הקשירה עם החגורה. זה בדיוק כמו שבעוד מאתיים שנה אנשים יתאמנו על טירונות 07 של גולני. קצת כמו אנשים שהיום משחזרים קרבות ממלחמת האזרחים האמריקאית.

זה מגניב. אבל למה אנשים עושים את זה?

אומנויות לחימה פיליפיניות, וקצת אינדונזיות, הן אולי הדבר הכי קרוב להגנה עצמית (דרך לחימה) שאני מכיר באמת. למה? כי שם מלמדים נשק קודם. זה מדהים לחשוב על איך אנחנו עושים כל דבר עם כלים – אנחנו נוסעים באוטו כשרחוק לנו, אנחנו משתמשים במריצה כשכבד לנו, וכו' וכו'. אבל כשזה מגיע ללהגן על החיים שלנו, פתאום כלים זה טאבו. "עם מקל? עם סכין? אבל מה רע בדייים ריקות?". התשובה מאוד פשוטה: גוף האדם לא כל כך טוב בלחימה. אז אפשר להגביר את היכולת שלו להלחם. אפשר לרמות. וכשמדובר על החיים שלך, אולי לרמות זה בסדר…

מצד שני, עם כל הכבוד לחרבות, סכינים ואלות, להגנה עצמית בפני אלימות אפשר להגיע בחצי שעה בשבוע, עם גז מדמיע/תרסיס פלפל ואימוני שליפה.

הגנה עצמית. נהיגה מתקדמת. פאבים. כלי נשק.

אז למה, למה ללמוד את זה? למה להשקיע כל כך הרבה שעות.

אני עדיין לא בטוח.

חבר נסע ללאס וגאס, לעסקים. הוא בן 45, וזו הפעם הראשונה שלו בעיר.

אני נזכר: הפעם הראשונה שהגעתי לווגאס, בגיל 22, היתה הפעם הראשונה שלי באמריקה, כאדם בוגר. חטפתי הלם שלקח לי שבועות להתאושש ממנו. לקראת הסוף לאס ווגאס תקפה אותי. אין לי דרך להסביר את העובדה שעברתי ממצב בריא למצב של אובדן קול תוך שעה וחצי. זה מסוג הדברים שקורים בסרטים.

אנחנו לומדים אמנויות לחימה כדי להיות לאס ווגאס.

לא, אנחנו לומדים אומנויות לחימה מאותה סיבה שאנשים בנו את לאס ווגאס, בגלל אותו חזון.

לאס ווגאס היא הדיסנילנד של המציאות. It is the TRUE magic Kingdom. ב-Venetian פגשתי לראשונה שמיים מלאכותיים שהצליחו לבלבל אותי. העשן ש"יצא מהמדרכות" ב-NY, NY הצליח ללכוד את עיני מדי פעם. האנשים שבנו את ווגאס רוצים להיות מכשפים. סליחה. תיקון. הם רוצים להרוויח עוד ועוד כסף. והם הבינו שהדרך לעשות זו, היא להיות מכשפים. להיות מסוגלים לשלוט ולעצב לחלוטין את סביבתם. וכך גם אמני לחימה. יש קסם, כישוף, ביכולת להגיע לשליטה פיזית במרחב שלך – שליטה כל כך גדולה שגם הרצון של איש אחר לא יכול לערער עליה. אמני לחימה, למרות שמעטים מודעים לכך, בעצם כמהים להיות מכשפים.

או סתם מחפשים להרביץ לדברים. גם את האופציה הזאת לא פסלתי עדיין.