דירה להשכיר

בחופש הגדול שבין י"א לי"ב, קפצתי לבית הספר שלי לבדוק איזה משהו, ושם פגשתי ידידה לכיתה. בדרך חזרה, הסעתי אותה על האופניים שלי. היא בחרה, דווקא בשיא הירידה המטורפת, לשרבב את כף רגלה אל תוך הגלגל הקדמי שלי. שנינו עפנו כמה מטרים טובים באוויר. אני בלמתי הייטב. היא חטפה זעזוע מוח.  אני זוכר איך, תוך כדי שפיניתי אותה לבית חולים, ליוויתי אותה באשפוז, ויצרתי קשר עם ההורים שלה, חשבתי לעצמי "המממ.. זו חוויה שכל אחד צריך לחוות מתישהו – לאשפז מישהו בבית חולים. מעניין שאני חווה אותה בגיל 16".

במסגרת "חוויות שכל אחד צריך לעבור", ובנסיבות משמחות, אני עוזב את דירתי, שבה גרתי בשבע שנים האחרונות. יצא לי דווקא לעבור דירה, כמה פעמים בחיי. אך מעולם לא יצא לי להשכיר את דירתי לאחרים. בכלל, מאחר וגרתי באותה דירה בשבע שנים האחרונות, כל טירוף דירות להשכרה שנפל על העיר הזאת באותה תקופה דילג מעלי.

התפיסה של ממשלות ישראל לגבי איך המדינה צריכה להראות נוגדת לא רק את התפיסות הרווחות בעולם תכנון הערים, אלא גם את המציאות. בכל העולם הבינו שהקונספט הזה של פיזור אכלוסיה לא עובד, ושעדיף שנצטופף בערים, ונשאיר את הטבע טבעי, במקום למלא אותו בשבבי ישובים כפריים. נכון, יש אנשים שיש להם את פנטזיית הבית בגליל, אבל הנדידה לתל אביב והמרכז מראה שחלק לא מבוטל מיושבי הפריפריה, היו מעדיפים להיות במרכז. כל זה לא מעניין את המתכננים הציונים, שמכבסים בקושי את "יהוד הגליל" ב"להפריח את השממה". מבחינתם צריך להגדיל את הפריפריה. זה נשמע טוב. יש בזה איזה וויב סוציאליסטי וחברתי שכזה. ובינתיים, אין דירות בתל אביב.

תמיד שמעתי סיפורי זוועה-על-גבול-המצחיק, לגבי מצב הדירות להשכרה בתל אביב, לגבי הלחץ שיש בשוק. אבל בדיוק כמו לאשפז מישהו – עד שלא חווים את זה, לא מבינים. במקרה שלי, עשיתי את הטעות של גם לפרסם מודעה, וגם לשלוח מייל לכמה עשרות מחברי הקרובים ביותר.

אני חייב להודות שבערב הראשון (והאחרון) שבו הראתי את הדירה, הייתי לחוץ להפליא. הרגשתי כמו תלמיד שניגש לבחינה שהוא לא מוכן אליה. הדירה שלי עוצבה לטעמי, ואני הייתי אחראי על התחזוקה שלה. הרגשתי כאילו אני עומד בבחינה, לא הדירה. תמיד יש לי את התחושה הזאת, שבמקביל ליכולת שלי לעשות דברים יוצאי דופן, יש לי בליינד ספוטים מטורפים בדברים שכל אחד אמור לדעת לעשות. לקדוח, לפתוח סתימות, לתחזק את הבית. הרגשתי כאילו זה המעמד שבו כולם יכנסו, ויצביעו על כל פינה שדורשת תחזוקה בביתי, יעיפו בי מבט ביקורתי, ויצקצקו בלשונם.

זה לא קרה.

עוד באותו ערב כבר היתה לי רשימת המתנה של כחמישה אנשים.  עד כה, שלושה ימים אחרי, פנו אלי כ-150 איש. את המודעה הסרתי פחות מ-24 שעות אחרי שפורסמה. המייל, להערכתי, ימשיך להסתובב באינטרנט לנצח.

נכון – הדירה שלי מגניבה, אפילו צילמו בה קליפ. אבל זה לא קשור אליה. ההיסטריה סביב דירה להשכיר היא בלתי נתפסת, והמקור שלה הוא המחסור המטורף של דירות רלוונטיות בתל אביב. עכשיו, כל מגדל יוקרה שמלא בדירות ענקיות שאף אחד לא קונה מכעיס אותי משמעותית יותר.

And the German dwarf dances with the butcher’s son

המפגש הראשון שלי עם מדרחוב נווה שאנן, בואכה התחנה המרכזית הישנה, היה לפני כחמש שנים. יצאתי אז לאחד המסעות הראשונים שלי אל מה שקרן עדיין מגדירה כ"חורים אתניים מצחינים" – במקרה הזה אחת משתי המסעדות הפרסיות בפסאז'ים מהמדרחוב. היום היה יום שישי אחר צהריים, ואני נפעמתי מהצ'אינהטאוניות של המקום. מאז חזרתי לשם כמה פעמים, אבל שום דבר לא הכין אותי לשישי בערב במדרחוב.

אין אף רחוב שהומה ככה בתל אביב. לא כיכר דיזנגוף, לא אבן-גבירול סביב הבראסרי. שום דבר. הרחוב כולו גועש מאדם, בערבובייה שלא ברור מה מקומה, אבל ברור איפה היא לא: בתל אביב. פועלים זרים מכל הצבעים וכל המינים, הולכים, אוכלים, שותים, קונים ומוכרים בגדים, פלאפונים, סדרות טלוויזיה מספק דוכנים, ספק חתיכות מדרכה שעליהם הסחורה פרושה. דיג'יי רוסי בחליפה עומד מחוץ למכבסה בשם "ניקיטה" ומתקלט, כשמסביבו מתגודדים כמה פועלים מניגריה, חלקם רוקדים, חלקם מנסים לשכנע אותו לשים משהו קומוניקטיבי יותר.

את החוויה האנתרופולוגית הזאת קיבלנו כסיפתח לחוויה האנתרופולוגית שבשבילה באנו, בעצם, למדרחוב. מסעדת mommy's place, המסעדה (ובר) הפיליפיני היחיד בתל אביב, ואולי בישראל, ששוכנת ברחוב בני-ברק, פינת נווה שאנן. ככלל, יש סיבה מדוע המטבח הפיליפיני לא התפרסם בכל העולם. שזה מפתיע מאוד בהתחשב במנות מעוררות תאבון ובריאות כגון קריספי פאטה – רגל חזיר בטיגון עמוק, או באלוט – ביצת אווז מופרית, שנאכלת יחד עם ההס-פן-תעיר שבתוכה. בנסיעה האחרונה לפיליפינים המארחים, ששמעו על חוויות הזוועה שלנו מהנסיעה הראשונה,ממש יצאו מגדרם כדי להראות לנו שיש אוכל פיליפיני טוב. יש. אבל צריך לצאת מגדרך כדי למצוא אותו.
הדבר הראשון שמכה בך כשאתה נכנס למאמי'ס פלייס הוא הרעש. מכונת הקריוקי, חברתם הטובה ביותר של הפיליפינים, פועלת בפול ווליום, ואלן, אלוף הקריקוי המקומי, מפליא בגרסתו אה-לה פרנק סינטרה להוטל קליפורניה. הווידאו קליפ ברקע מתאר (נשבע באדוני) סצינות של דיג בקרח. כוח העל של אלן, אלוף הקריוקי, הוא לשיר כל שיר, כולל שירים של אבבא, אה-לה פרנק סינטרה.

למרבה ההפתעה, לא היינו הלא פיליפינים היחידים במאמי'ס. חבורה של בחורים ובחורות מגאנה או גיניאה  ישבו מסביב לשולחן גדול, במיטב מחלוצת השבת והאייפונים שלהם, ונהנו מאוכל, בירה וריקודים, והם לא היו היחידים. המקום המה בגברים ישראלים, בני ארבעים צפונה. חלקם הגיעו עם נשותיהם הפיליפיניות, חלקם ישבו על הבר עם חברים פיליפינים. חלקם ישבו לבד. אחד מהם, שנראה כמעין הכלאה בין "יוסף" של דודו גבע וגיל חובב לא התאפק, וכשאלן-אלוף-הקריוקי שר את סקס-בומב של טום ג'ונס, הוא קם ממושבו הבודד ליד השולחן, ורקד כאילו הוא ג'ון טראבולטה בבוגי נייטס. כולנו מחאנו לו כפיים בהתלהבות.  מסתבר שמאמא'ס הוא גם פיק-אפ ספוט פופולארי, במיוחד אם אתה מתעניין בפיליפיניות, או אם את מתעניינת בגברים ישראלים שעברו את גיל הארבעים.

האוכל, למי שתהה, נע בין איום ונורא (תבשיל בשר קצוץ וסחוס) לטעים מאוד (חזרזיר צלוי ופריך עם עגבניות, בצל וכוסברה). אבל לא בשביל האוכל באים לכאן. זה גם לא המקום המושלם לדייט ראשון, אבל זה הקפיצה הקטנה הכי גדולה שאפשר לעשות לחו"ל, בלי לעזוב את איזור חיוג 03.

שם, שם

השיער הבלונדיני שלו התבדר ברוח, רוח שלוותה באבק, שכביכול לא נגע בו. אלכסנדר ירד מהסוס שלו, עלה על הגבעה המוגבהת, הקטנה. מולו ניצבים ארבעים ושבע אלף איש. הפלאנקסים במגינים וחניתות הנוצצים, הפרשים, באגפים, על סוסיהם הצונפים.

ההתרגשות עברה באופן ספונטני כביכול בקהל. חניתות החלו לקשקש על מגינים, ההמולה, של כמעט חמישים אלף איש, החרישה אוזניים. אלכסנדר הרים את ידיו מעלה, והס הושלך במישור גאוגמלה.

“אני מאמין, אחי היקרים, שותפי לדרך. אני מאמין בעולם שבו ילד יכול לגדול חופשי, על אדמת גאיה. אני מאמין שכולנו, בניו של זאוס ובניו של בעל, נמצאים כאן על האדמה על מנת לחיות, לחיות כאנשים משוחררים. אני מאמין בעולם שבו הומרוס צריך להשמע באותו משתה כגילגמש. בעולם שבו איש אינו אל. אני מאמין בעולם בו הדיכוי של רוח האדם הוא לא יותר מאגדה שמספרים לילדים לפני השינה.”

החיילים מריעים לו, מקישים שוב בחנית על מגן. הוא מהסה אותם.

“היום, חברים, הוא היום בו נברא עולם זה. היום הוא היום בו נאחד מזרח ומערב, בו נגרש את החושך והדיכוי מהעולם. היום הוא היום שבו השושלת האחמדנידית תסיים את תפקידה ההיס…”

 “קאט, קאט… ”

הבמאי נכנס לפריים, ניגש אל אלכסנדר. “יופי של עבודה וויל, אבל שוב – זה אחמנידית. ואם אתה מתחיל שוב, בוא ננסה עם למהול את הרגש שלך בקצת יותר… סמכות, בסדר?”

אני מודה לאלוהים על הקאט הזה. אם זה היה נמשך עוד כמה דקות, לא היו נשארות לי יותר שיערות לתלוש מהראש. זה לא רק המבטא הבריטי שמתעקשים להצמיד בסרטים לכל דמות מהתקופה הקלאסית, כאילו כל הסנטורים הרומיים התחנכו באוקספורד. אבל זה גם.

אני מנסה ליירט את הבמאי בדרך מאלכסנדר חזרה לכיסא. עוזרת הפקה קולטת אותי, ומנסה ליירט את היירוט, אבל אני זריז ממנה

“סטיבן, אפשר להחליף איתך מילה?”

הבמאי מסתובב אלי, ממצמץ כאילו הוא מנסה להזכר, ואז הפנים שלו מחייכות חיוך דק שמסתיר בקושי רב מאוד את המיאוס שהוא חש מהמעמד הזה.

“כן, פרופסור מילמן, מה אפשר לעשות בשבילך הפעם?”

“תראה, סטיבן, אני מבין הייטב את הצורך בנאוים לפני הקרב. למען האמת, זה היה נוהג מקובל מאוד, תוקידידס שיכלל את האמנות, וקבע את הסטנדרט, ונאום רהוט להפליא מופיע הן אצל פלוטארכוס והן אצל קווינטוס קורטיוס.”

“אוקיי. אז מה?”

“ובכן, אני לא רואה שום סיבה למציא נאום חדש כאשר נאום משובח קיים כבר.”

“זה מרתק, פרופסור מילמן, ממש מרתק. אני אשקול את זה, אני מבטיח”.

עוזרת ההפקה לוקחת אותי ביד

“בוא לכאן בבקשה, פרופסור מילמן, התסריטאי בדיוק ביקש לדבר איתך.”

התסריטאי. אולי לא כדאי להפגיש אותי עם התסריטאי. אני עוד עלול להדגים לו מקרוב כמה סצינות לחימה שמתוארות באנבסיס של אריאנוס. “לגדול חופשי על אדמת גאיה…”

הכניסה לטריילר של התסריטאים עמוסה. עוזר הפקה עמוס בפיצות מבקש ממני במבט שאני אפתח לו את הדלת. אני פותח, הריח של האוויר הקצת דחוס מדי מכה בנחירי המאובקים.

“פרופסור מילמן, שלום, שלום, מה נשמע. אני כל כך שמח שאתה כאן, יש לנו שאלה דחופה ביותר אלייך. תראה, מופעל עלינו די הרבה לחץ מהאולפן לפתח את התסריט כדי שיפנה לעוד קהלי יעד, וחשבנו לשבץ כאן גם איזה סצינה, אחרי הנצחון, שבה אולי אלכסנדר מתיידד עם איזה ילד פרסי שהוא הציל מהמרתפים של דריווש, להכניס קצת הומור לתוך הסיפור הזה, אתה יודע. צריך עוד לשכנע את וויל לשחק מול ילד, אבל מה דעתך, בתור סמכות המקצועית – זה יראה אמין?”

לדאג כוהן, התסריטאי הראשי, יש ריאות גדולות מאוד. הוא מצליח להגיד את כל זה בלי נשימה אחת פנימה. הוא ג’ינג’י מקריח ושמן מאוד ולבוש בחולצת טי-שירט עם הומר סימפסון מצוייר עליה ווסט צלמים עם המון כיסים.

“דאג, שום דבר בסרט הזה לא אמין. שום דבר. “לגדול חופשי על אדמת גאיה…”. אתה יודע בדיוק כמוני שאף אחד לא דיבר ככה אף פעם, עד שנות התשעים, ובוודאי לא במבטא שייקספירי. אני הסברתי לסטיבן קודם שההיסטוריה דווקא מספקת לנו יופי של נאום, אבל בכל זאת אתם מתעקשים להשליך את כל זה לטובת עוד סצינה קיטשית על גאיה. ילד? קטעים קומיים? זה נראה לך אמין? זה נראה לך מציאותי? שהכובש הגדול ביותר שהאנושות ידעה אי פעם (ואל תזכיר לי את המונגולי ההוא!), איש רנסנס ופילוסוף מהמעלה הראשונה יהיה לו את הזמן להתיידד עם ילד? שיהיה איכפת לו באמת מ”עולם שבו הומרוס וגילגמש מוקראים באותו ערב?”. הוא לא ידע מי זה גילגמש, ואם היה יודע…”

אני מסיר את התג שם שלי, ומוסר לו.

“נראה לי שהחוזה שלי מאפשר לי לבטל את מעורבותי בפרוייקט עקב נסיבות של מחקר ארכיאולוגי דחוף, ואם אני לא טועה, בדיוק התפרסמה חפירה חדשה באנטיוכיה שדורשת את נוכחותי המיידית”

דאג לועס את המסטיק שלו. הוא מסתכל על התסריטאים שיושבים שקטים ומסתכלים, מחכים לאקשן, ועל ערמת הפיצות המהבילות. “חברה’, תשאירו לי פה מגש ותנו לנו כמה דקות לבד?”

כולם מתפנים, שועטים לעבר הפיצות.

דאג מתיישב, לוקח מגש, מפריד משולש, ומציע לי. אני מסרב. הוא דוחף את המשולש אל תוך הפה שלו, וממשיך ללעוס.

“דוק, תקשיב. אני יודע שאנחנו נראים לך כמו חבורה של קלישאות הוליוודיות שרק רוצות להכניס עוד כסף מ-product placement.” ההתפרצות האחרונה שלי היתה על הלוגו של ראלף לורן על האוכף של אלכסנדר.

“אבל תראה, בוא נדבר שניה ברצינות. אתה היסטוריון, נכון?”

“פרופסור להיסטוריה עתיקה, אוניברסיטת טאפטס.”

“מתמחה בתקופה ההלנית. עניין  מיוחד עם יהודים באלכסנדריה, אם אני זוכר נכון?”

“כן”.

“אוקיי, והבחור הזה, אלכסנדר, שעליו אנחנו כותבים, מתי חי?”

“קרב גאוגמלה התרחש בשנת 331 לפני הספירה, ואם אתה לא יודע את זה, אז זה חבל מאוד”

“יודע, יודע, אבל אני מנסה להגיע לנקודה כאן. ומאיפה אנחנו יודעים עליו?”

“אריאנוס הוא המקור הקדום ביותר, עם שורשים שמחוברים לאריסטובולוס, קלייסטנס ו..”

“והמקור הקדום הזה, ממתי הוא?”

“בערך מהמאה השניה לספירה, פלוס מינוס. אף אחד לא יודע בוודאות”.

“אז רגע, בין הקרב הזה ובין התיעוד הכי מוקדם שלו עברו 400 שנה, זה מה שאתה אומר?”

“כן, אבל דורות שלמים של היסטוריונים כתבו על אלכסנדר, חקרו את הקרבות שלו, שיחזרו אותם בצורה אמינה להפליא, ולא נדרשו להמצאות מטופשות כמו ילדים וגאיה”.

“תן לי להבין. במשך כמעט אלפיים שנה אנשים המציאו דברים על אלכסנדר. כשזה נכתב בלטינית ויוונית זה נחשב היסטוריה, וכשזה נכתב באנגלית אז מה?”

“כותבים רבים כתבו היסטוריות אלכסנדרוניות באנגלית! וויליאם טארן, לדוגמא, כתב”

“זה לא זה שכתב בשנות השלושים? זה שאמרו עליו שהתייחס לאלכסנדר כ”ג’נטלמן סקוטי שהביא את התרבות המערבית לברברים?”

אני זז קצת באי נוחות. “כן, נו, אז זה היה אז, ואתה יודע איזה רוחות נשבו אז. היום אנחנו כבר יודעים… יותר”

“תראה, פרופסור מילמן, לי נראה שקצת קשה לך להודות בעובדה שהשקעת את החיים שלך בסיפורים עם טעם משתנה. לי נראה שוויליאם טארן הזה כתב על אלכסנדר מהזווית שלו, של גזעים ועליונות, וזה היה אחלה באותה תקופה. ואנחנו כותבים את האלכסנדר שלנו. אתה יודע, קצת ניו אייג’, קצת פוסט קולוניאליסט, קצת הומו בשביל הפריזורה.”

“אבל אריאנוס…”

“כתב אלכסנדר של הרומאים, עם זין גדול והרבה מאצ’יזמו.”. אני נהיה אדום.

You should really mellow out, dude, הוא אומר, ומציע לי ג’וינט. אני נועץ בו מבט ששלושים שנות הוראה פיתחו בי, והוא חוזר למימדיו הג’ינג’יים הטבעיים. הוא מדליק אותו, נושף פנימה את העשן.

“תראה,” הוא אומר “אל תבין אותי לא נכון, יש לי המון כבוד להיסטוריה.” הוא דוחף עוד משולש פיצה לפה.

“אז כבד את ההיסטוריונים שכתבו אותה, שעל כתפיהם היא נשענת!”

“העניין הוא, פרופ, שבמקצוע שלי אני משקר, ופגשתי יותר מדי שקרנים. אבל גיליתי משהו מעניין. אנשים תמיד ישקרו, תמיד יכולים לשקר. אבל הקטע בסיפורים, זה שהסיפור, לבד, לא יכול לשקר. רק כשאתה מקיף אותו במשהו.” הוא לוקח עוד ביס מהפיצה. “באמת, דוד, כדאי לך קצת to chill, לפני שכל הניצבים יורדים לחדר אוכל. זה לא שאתה לא צריך להאמין, פשוט תדע במה. במקצוע שלי למדתי שאסור לסמוך על המספר, באמת. רק על הסיפור. “

 

למה ללמוד היסטוריה

אחד הדברים החתרנים והמהנים ביותר שיצא לי לעשות בשנה האחרונה, בעזרתו יוצאת הדופן של ג'וני, הוא לכתוב את "קפסולת זמן", במאקו. מאקו הוא אתר שפונה ללא בושה למיינסטרים של המיינסטרים הישראלי. זה האתר שמארח את האח הגדול. "קפסולת זמן" הוא טור היסטורי שלי, במדור הדיגיטל. רק השילוב הזה מסב לי עונג. העובדה שלמעלה מחצי מהטורים שלי עד כה עסקו בימי הביניים או בעולם העתיק, ושבמאגר הטאגים של מאקו יש את המילים "קודקס" או "המלך-כהן יוחנן" גם היא משמחת אותי. בקפסולת זמן אני מנסה להראות כל מני תופעות היסטוריות, שקשורות, למרבה ההפתעה להווה התקשורתי והטכנולוגי של היום. יש שם המון היסטוריה. אבל לא בגלל זה שווה ללמוד היסטוריה.

במסיבה, לפני שנים רבות, חנון אגרסיבי אינטלקטואלית ניסה להרגיש טוב עם עצמו על ידי כך שילעג למישהי בגלל שלא ראתה את הנסיכה הקסומה.  "מה, אני לא מאמין. זו יצירת מופת. איך את יכולה להיות כל כך בורה?" הוא שאל. האינסטיקנט הראשוני שלי היה לגשת אליו ולשאול אותו אם הוא קרא את (הכנס שם או רשימה ארוכה של יצירות מופת), לא כדי להראות לו ששלי ארוך יותר, אלא כדי להדגים לו שיש רשימה אינסופית של יצירות מופת, ושתמיד יש דג גדול יותר – יצירות שלא נכיר או יצא לנו לקרוא/לראות/לשמוע, ושזה בסדר, שבמידה מסויימת, לבסס את האגו שלך על ידע זה מטופש. תמיד יהיה תחום שלא תדע. אנשים שחושבים שהולכים ללמוד היסטוריה כדי לצבור ידע היסטורי עשויים להתאכזב. לא תצליחו לדעת את "הכל". גם אם תדעו את כל הקרבות במלחמה הפונית השניה, אז עדיין מישהו יכול להסתכל עליכם בבוז על כך שאתם לא יודעים את כל הקרבות במלחמת מאה השנים. שלא לדבר על כל אלה מהחוג למזרח אסיה שבטוחים שההיסטוריה התרחשה גם מחוץ לאירופה (!).

אז למה בעצם ללמוד היסטוריה? ומה אפשר לעשות עם זה חוץ מללמד היסטוריה, או תואר מתקדם?

מה שקורה כשלומדים היסטוריה חברים, זה שלומדים לקרוא. היסטוריה, משמעות המילה המקורית, היא חקירה. חוקרים את המציאות, אבל ברטרואקטיבה. כי לא היינו שם כשזה קרה. המציאות היא דבר מורכב להפליא – היא מורכבת מאנשים (פסיכולוגיה, סוציולוגיה), ממקומות (גיאוגרפיה, גיאולוגיה, אגרונומיה), מאינטראקציות (כלכלה, אסטרטגיה, פוליטיקה). אבל איך בכלל נגיע למציאות הזאת אם היא בעבר?

בשביל זה יש מקורות. תעודות. טקסטים. רק שמקור היום הוא כבר מזמן לא רק צו של מלך או בולה של אפיפיור, וטקסט הוא כבר מזמן לא רק משהו שכתוב באותיות. את הטקסטים הללו, את המקורות האלה, קוראים ההיסטוריונים. זה מה שהם עושים. זה השער שלהם למציאות של העבר. מוגבל? מוטה? אולי. אבל זה מה שיש, לפחות עד שהחברה מרפא"ל יתנו גישה למכונת זמן שלהם גם לאקדמיה הישראלית.

ובגלל שזה מה שיש, ולפעמים מה שיש הוא ממש, אבל ממש מעט (פרגמנטים, עמודים בודדים), היסטוריונים נהיו ממש, אבל ממש טובים בלקרוא טקסטים. לא מדובר רק בהבנת הנקרא, אלא גם בבילוש אחר הרמזים, ביכולת לשחזר ולהבין את הקונטקסט, מה שעוטף את הטקסט.

כל זה קפץ לי בעקבות שני ספרים שאני קורא במקביל עכשיו. הראשון הוא "עולם חדש מופלא", שמפליא אותי שוב, שנים אחרי שקראתי אותו. השני הוא "1421 – השנה בה סין גילתה את אמריקה" – ספר היסטוריה/גיאוגרפיה פופולארי על המסעות הסודיים של סין האימפריאלית ברחבי העולם במאה ה-15.

קריאה ועיבוד של מידע הן מהמיומנויות הכי חשובות היום, לחיים. היוכלת להבין מתי מורחים אותך, ואיך, למשל. להבין מתי מצג של אמת הוא רק מצג, ואיך הוא נבנה כדי להיות משכנע. להבין את הרמזים הסמויים. את שני הספרים הללו אני קורא להנאתי, לא כמבקר ולא כהיסטוריון. אבל עדיין הרגישות לטקסט שלימודי ההיסטוריה מפתחים בך גורמת לדברים לקפוץ לעין. סיפור שמוצג כהיסטורי –  טוען לכתר סיני שמתחפש לקבצן במשך שנה כדי לברוח מרודפיו, וממלא את אחד הפארקים בביג'ינג בברווזים על מנת שגעגועיהם יסתירו את קולות החיילים שמתחבאים שם, ידגדג כל מי שמאומן בקריאת היסטוריה.

היכולת לקרוא, לפענח ולנתח טקסטים על מנת לקבל גישה לעבר, והצורך להרגיש בנוח עם ארגז כלים רחב (פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה, ספרות וכו'), שאיתו אפשר להבין את המציאות שמופיעה מהטקסים הללו, מהווים ביחד חבילה די מגניבה של כישורים אינטרדיציפלינריים, בדיוק מהסוג שכל מני עבודות דורשות בתחילת האלף השלישי. ולכן כן, היסטוריה אולי עוסקת בעבר, אבל נותנת לנו כישורים פנטסטיים גם להתמודד עם ההווה.

אודיסיאה בגדול ובקטן

כש"מחשבות" יצא, הייתי בין זיק שובב ומחשבה פוטנציאלית, כך שלא יצא לי לקרוא אותו בזמנו, אבל הדרת הקודש שבה השם הזה נהגה, תמיד היתה לי משעשעת, קצת כמו "פנטזייה 2000", רק של חנונים אחרים. אז לא היתה אלטרנטיבה, אבל היום עדיין קצת מוזר לי שמישהו בוחר להוציא מגזין בדפוס. זה נכון הן לגבי כל מני פאנזינים של מדע בדיוני, וזה נכון גם לגבי הנסיון האחרון ל"מחשבות" החדש – אודיסיאה. בתור מישהו שהיה מעורב בכמה יוזמות להוציא מגזינים כאלה, הדינמיקה מוכרת לי – השנור אחר מפרסמים-שבעצם-עושים-לך-טובה, המאבק בבית הדפוס והתקציב, איזושהי תחושה של שליחות. מצד אחד, אני באמת מאמין שהכרומו משמח בעיקר את המוציאים שלו, שמרגישים תחושה של גאווה. בימינו אנו, אני לא רואה סיבה אמיתי להוציא פאנזין בפרינט. מצד שני, אחד מגאוותי הוא אוסף ה-Wiredים משנות התשעים המוקדמות שתופס לי חלק מהספרייה, ו"בלייזר" מספק לי שעות של הנאה כשאני עושה פיזיותרפיה, אז אולי יש בזה איזה ערך מוסף, בפרינט. הלפטופ לא מסתדר כל כך טוב בשירותים, באמבטיה המוזרה של הטיפולים, אתם מבינים.

אז מתוך הזדהות ורצון לתמוך, עשיתי מנוי ל"אודיסיאה". ברמת ההפקה, מדובר ביופי של דבר. דפי כרומו מלאים וצבעוניים, עריכה יפה. את IBM החליפה "טבע" בתור האבא-סוכר. זה יופי, באמת. התכנים גם הם מרשימים –  אוסף כותבים מגוון ואינטיליגנטי, כתבות ארוכות מספיק כדי לא להיות פופוליסטיות, אבל נהירות מספיק, ברובן, לקהל ההדיוטות. כהיסטוריון, הייתי שמח לראות שם יותר חומרים מהחלק שלי של העולם, אבל אולי זה עוד יקרה.

שני מאמרים שם התחברו לי יחדיו, לתובנה אחת. פרופסור דורית אהרונוב (שגם עושה קונג פו, כך מסתבר!) כתבה על מחשוב קוואנטי, ואריק גלסנר כתב ביקורת על "יש אלוהים?" של ריצ'ארד דוקינס. קודם כל, מרשים לראות שגם בירחון בעל נטייה כה מדעית, מתפרסמת ביקורת ביקורתית למדי על ספרו של דוקינס, ביולוג המתמחה באבולוציה, שמניף גבוה את נס ה"מדע זה אחלה, דת זה בולשיט". גלסנר מדבר על כך שדוקינס לא מבין את הזרמים העמוקים שדוחפים אנשים חזרה לדת, אשר בראשם האכזבה ממה שהוא מכנה "מטא-נראטיבים" – נאורות, סוציאליזם, קומוניזם, קפיטליזם, רציונליזם, בכלל זה גם מדע.

אהרונוב, לפני שהיא נכנסת לפרטים על מחשוב קוואנטי, מצליחה לתת מבוא זריז למה זה בכלל תורת הקוואנטים. הסברים להדיוטות של תורת הקוואנטים מקבלים לעיתים קרובות מדי גוונים פסבדו-מיסטיים ("הסוד", "בליפ"), ולמרבה המזל, לא כך כאן. מעבר למוזרויות של תורת הקוואנטים עצמה (חלקיקים שנמצאים בשני מקומות בו זמנית, וכו'), אחד הדברים שגורם לפיזיקאים לשבור את הראש הכי הרבה, זה שהחוקים של הפיזיקה הקוואנטית עובדים רק בגדלים מאוד מאוד קטנים. כשעובדים עם מערכות גדולות יותר, פתאום חוזרים החוקים השפויים של הפיזיקה הקלאסית לפעול. אם הבנתי נכון, ואני לא פיזיקאי, אז כשמגדילים עוד יותר, פתאום המערכת שוב משתנה, ותורת הייחסות נכנסת לפעולה.

שבר החלום כאן, שתכף גם ייתקשר למה שהרג את המטא-נראטיבים, טמון דווקא באמונה שלנו במתמטיקה. בתיכון לימדו אותנו שאם ניקח משוואה פשוטה כמו  x=y, ונכפול את כל האיברים באותו יחס, נגיד 3, אז המשוואה תשאר, בסופו של דבר, אותו דבר. 3x=3y זה כמו להגיד x=y .הבעיה היא, שמסתבר שבמציאות, הן הפיזיקלית, והן החברתית, זה לא עובד. מטא-נרטיבים ומערכות קוואנטיות שעובדות בקטן, לאוו דווקא יעבדו כשיגדלו.

שיתופיות בניחוח "כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו" יכול לעבוד נהדר בקהילה קטנה, בקומונה, בניין או אוסף של אנשים שחולקים בניהם רכוש ואחריות הדדית. כולם מאושרים, כולם שמחים. אז אם זה עובד עלינו, בבניין, למה שלא נגדיל, נכפיל את המשוואה בשלוש? מגדילים את זה לקיבוץ – וואלה, אולי עובד. מגדילים למדינה – טארח. מתרסקים. כשמגדילים מערכות מגודל קוואנטי למשהו גדול יותר, הם חוזרות לניוטון. אבל רגע, לא אמרנו ש- 3x=3y זה אותו דבר כמו x=y? למה הדברים התחרבשו? אבל זה עבד כל כך יפה בקטן, אולי פשוט הביצוע שלנו לא היה טוב, בוא ננסה שוב…

שכפול והגדלה הוא בעצם המהות האמיתית של המהפכה התעשייתית. זה הכוח שמניע את מקדונלדס, את פס הייצור של הפורד מודל T. אבל יש דברים שלא משתכפלים הייטב, שמשתגעים ומשגעים את המתמטיקה. חלקם קשורים באנשים, אבל חלקם, כך מסתבר, קשורים גם בפיזיקה הבסיסית ביותר.

מישל פוקו .vs אופטימוס פריים

לאחרונה, ניהלתי מספר שיחות, בעיקר בענייני בריאות. השיחות נסובו, בין השאר, על חיסון ילדים ושימוש בריטלין. כך זה נראה על פניו, אך למען האמת, השיחות האלה, בסופו של דבר, נסובו סביב איך אנחנו מתייחסים לידע שלנו.

בכל השיחות הללו, אני הייתי בצד ה"מתגונן", כך אפשר לאמר. באם זה ההורים שלי ששמעו מרופא-הומיאופת ש"בריטלין יש מולקולות שעדיף לא לקחת", ואם זו חברה שמשוכנעת שחיסון ילדים מעלה את אחוז האוטיזם בגיל מאוחר יותר. מאוד כיף לנסות לדמיין עולם של טוב ורע. עולם שבו יש את האוכל ה"טוב" – האורגני, המרעה חופשי, שהוא מן הסתם בריא יותר, ומולו האוכל ה"רע" – זה עם הכימיקלים, עם הרעלים. המיתולוגיה הזאת, של "הרעלת הגוף" היא מושכת, כי אז אפשר לצאת להרפתקאה, לקווסט, ו"לנקות" את הרעלים מהגוף. הצביעה של המציאות בצבעים כל כך בהירים היא משאלת לב פנטסטית. אם העולם הפוליטי, הכלכלי, הבין אישי הוא כל כך מורכב ובעל גוונים של אפור, אז אולי בתחום המזון והבריאות נוכל למצוא את הטובים והרעים שנעלמו לנו כשאופטימוס פריים ירד מהמסך.

הגיבורים בעולם הסיפורים לא צריכים להוכיח את עצמם – הם קודם כל מתוייגים כגיבורים, גם אם ההתנהגות שלהם היא לא הירואית, אנחנו יודעים בלב שהם טובים. ובדיוק באותה מידה, אנחנו יודעים שהרעים רעים. בסרטים מזהים אותם לפי המבטא הבריטי או הזקנקן הצרפתי. בתחום הבריאות זה מאוד קל – יש להם שמות מפחידים והם של המדע ה"קונבנציונלי".

הסיינטולוגים, או ההומיאופטים, או הרופאים הסינים או רופאי אליל אחרים לא צריכים לעמוד בשום סטנדרט כשהם מצהירים הצהרה. "ריטלין מסמם את הילדים שלכם" "דיאודורנטים מכילים אלומוניום מסרטן". Talk is Cheap, כשאתה לא מחויב לסטנדרטים, כשתווית האמת שלך זה הליהוק הנכון במיתולוגיה.כשאתה לא מחויב לגבות טענות בסטטיסטיקות.

Extraordinary claims require extraordinary proof. והיחידים שמרגישים צורך לספק את ההוכחה הזאת, הם מדענים. כדי לטעון טענה מדעית, בתחום מדעי החיים, צריכים לקרות כל מני דברים. צריכים השערה, וצריך מחקר, וצריך מחקרים Double Blind, ולפרסם את התוצאות של המחקר שלך לביקורת עמיתים, צריך שהתוצאות שלך יהיו ברות שכפול, לעבור ניסויים של ה-FDA וכו' וכו'. צריך להתחייחס לטענות אחרות שכבר נטענו, לעמוד על כתפי ענקים. האם התוצאה מושלמת? ממש לא. האם השיטה ניתנת למניפולציה על ידי אנשים רעים? בהחלט. אבל במקביל, האם הכפלנו את תוחלת החיים במאה שנה האחרונות? הו כן. וזה לא נעשה בגלל ליהוק דברים לסיפורים ואגדות.

כמו שצריך ללמד ילדים איך לקרוא תוויות אוכל ("שמנים מוקשים חלקית" זה שומן טראנס, ילדים, ומה שכתוב ראשון זה מה שיש הכי הרבה ממנו במוצר), כך צריך ללמד ילדים איך לצרוך ידע, לסווג אותו. להבין שזה נכון שגם זה וגם זה נמצאים ב"אינטרנט", מופיעים באותו דפדפן, אבל לא דין מסמך שיווקי בעגה פסבדו-מדעית של אג'ל או דומיו, ובין מחקרים מדעיים אמיתיים.

(וכמובן, במאמר מוסגר – כן, אני מודע גם למגבלותיו של המדע, ולכך שגם המדע הוא תלוי תרבות, שיח, כוח, ומישל פוקו.אני יודע שאפשר להוכיח כל דבר עם סטטיסטיקה, אבל מעדיף שקודם יגישו לי אותה, ואני אפסול אותה. השאלה היא איזה סוג מוסכניק אתה רוצה שיטפל באוטו שלך – מישהו שלמד מכניקה, או מישהו שבטוח שיש קרבורטורים רעים שצריך לנקות מרעלים וקרבורטורי מרעה טבעי בריאים וטובים)

סגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט

מגדל צדק היה אחד מהסודות האלה, שכל אחד היה בטח שהם שלו, למרות שהוא התנוסס לו בריש גלי על ראש גבעה. גילינו אותו לפני 10 שנים לערך, כשניסינו להכנס לאנטיפטרוס, שבדיוק הפך להיות גן לאומי, והשומר אמר שאסור וסגור. הסתובבנו מדוכאים, כשפתאום הבחנו במבצר ענק על גבעה לא רחוקה, בראש העין. עצם קיומו של מבצר כל כך ענק אך נטול שם ליד אנטיפטרוס נראה לנו בלתי סביר להפליא. למה את הדבר הזה אנחנו לא מכירים? כשהתקרבנו, ראינו שאין שבילים, אין חנייה. יש כמה מחצבות פוסט אפוקליפטיות מעדות מקס הזועם בדרכים, והרבה סברס פרא. כשטיפסנו במעלה הגבעה היינו בהלם. מבנה ענק, רב קומתי, ונטוש להפליא שנראה יותר כמו טירה באירלנד מאשר משהו ליד ראש העין,  משקיף לו על כל מישור החוף מערבה (היום רואים עד עזריאלי) ולנוף קסום מזרחה.

בכמה חדרים היו תקרות עם פיח ממדורות, באחד מהם היה מזרק או קונדומים. למקום היה ריח של סכנה, של הרפתקאה, כמו שצריך להיות, והעובדה שאף אחד לא הכיר אותו ( "מכירים את המבצר ליד אנטיפטרוס?" "אתה מתכוון לאנטיפטרוס?" "לא…" ) רק הוסיפה לכך. כמו בניינים נטושים בתל אביב, או תושביה של לונדון התחתית, מסתבר שגם מבצרי ענק בראש העין מסוגלים להעלם מן העין.

במשך השנים מגדל צדק הפך להיות מעין "מקום פרטי" שלי, ומסתבר של עוד אנשים. אירגנתי שם 2 ערבי סיפורי אימה, אנשים עשו שם קומזיצים, ארגנו שם משחקי תפקידים. כל מי ששיחק D&D אי פעם בחייו תמיד תהה, בוודאי, מאיפה הגיעו ה"חורבות ליד העיר" שהרפתקנים תמיד הולכים לחפש בהם אוצרות. כל מי שגר בראש העין בטח יודע.

אתמול, שוב הלכנו לבקר שם. וגילינו שסגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט. לא בדיוק סגרו – יש גדר ומחסום, אבל כוחות השוק עקרו אותה במקום נכון ואפשר להסתנן. אבל פתאום יש סורגים על החלונות, ומעברים שסגורים כי  מסוכן, ותקרות בטון עם צינורות חשמל. רשות הטבע והגנים החליטה שצריך לשפץ על ידי הוספת מדרגות גרניט פורצלן ותאורה.

כילד בכפר סבא, ממש ליד הבית, היה מין שדה בור כזה, שבו שיחקנו. קראנו לזה, למרבה האירוניה "השטחים", וכשהתחילו לבנות שם, חשבנו איך אנחנו נלחמים עליהם. זה היה סוף שנות השמונים ורעיונות כאלה היו פופולאריים. מה שהיה קסום ב"שטחים", ומגדל צדק, היה החצי פראיות שלהם, הנוכחות שלהם כמשהו לא מגודר, לא מסומן, מקום שבו אולי עוד יש מפלצות מפחידות בחושך, כי לא הכל מואר. יש מעט מקומות כאלה בעולם שלנו, והם נעלמים.

אנחנו לא לומדים שום דבר מג'ראד דיאמנונד. חיידקים הם שהפכו אותנו למי שאנחנו, לא פחות מניקיון ידיים אובססיבי.

על מגרש חבס, עוד שדה גדול במרכז כפר סבא, בנו את קניון ערים. אתמול איבדנו, כנראה, את מגדל צדק למסלול המהיר לאולם חתונות.

(!השלט החדש. בזה שמעליו, הישן – סכנה)