Fact

למה ללמוד היסטוריה

אחד הדברים החתרנים והמהנים ביותר שיצא לי לעשות בשנה האחרונה, בעזרתו יוצאת הדופן של ג'וני, הוא לכתוב את "קפסולת זמן", במאקו. מאקו הוא אתר שפונה ללא בושה למיינסטרים של המיינסטרים הישראלי. זה האתר שמארח את האח הגדול. "קפסולת זמן" הוא טור היסטורי שלי, במדור הדיגיטל. רק השילוב הזה מסב לי עונג. העובדה שלמעלה מחצי מהטורים שלי עד כה עסקו בימי הביניים או בעולם העתיק, ושבמאגר הטאגים של מאקו יש את המילים "קודקס" או "המלך-כהן יוחנן" גם היא משמחת אותי. בקפסולת זמן אני מנסה להראות כל מני תופעות היסטוריות, שקשורות, למרבה ההפתעה להווה התקשורתי והטכנולוגי של היום. יש שם המון היסטוריה. אבל לא בגלל זה שווה ללמוד היסטוריה.

במסיבה, לפני שנים רבות, חנון אגרסיבי אינטלקטואלית ניסה להרגיש טוב עם עצמו על ידי כך שילעג למישהי בגלל שלא ראתה את הנסיכה הקסומה.  "מה, אני לא מאמין. זו יצירת מופת. איך את יכולה להיות כל כך בורה?" הוא שאל. האינסטיקנט הראשוני שלי היה לגשת אליו ולשאול אותו אם הוא קרא את (הכנס שם או רשימה ארוכה של יצירות מופת), לא כדי להראות לו ששלי ארוך יותר, אלא כדי להדגים לו שיש רשימה אינסופית של יצירות מופת, ושתמיד יש דג גדול יותר – יצירות שלא נכיר או יצא לנו לקרוא/לראות/לשמוע, ושזה בסדר, שבמידה מסויימת, לבסס את האגו שלך על ידע זה מטופש. תמיד יהיה תחום שלא תדע. אנשים שחושבים שהולכים ללמוד היסטוריה כדי לצבור ידע היסטורי עשויים להתאכזב. לא תצליחו לדעת את "הכל". גם אם תדעו את כל הקרבות במלחמה הפונית השניה, אז עדיין מישהו יכול להסתכל עליכם בבוז על כך שאתם לא יודעים את כל הקרבות במלחמת מאה השנים. שלא לדבר על כל אלה מהחוג למזרח אסיה שבטוחים שההיסטוריה התרחשה גם מחוץ לאירופה (!).

אז למה בעצם ללמוד היסטוריה? ומה אפשר לעשות עם זה חוץ מללמד היסטוריה, או תואר מתקדם?

מה שקורה כשלומדים היסטוריה חברים, זה שלומדים לקרוא. היסטוריה, משמעות המילה המקורית, היא חקירה. חוקרים את המציאות, אבל ברטרואקטיבה. כי לא היינו שם כשזה קרה. המציאות היא דבר מורכב להפליא – היא מורכבת מאנשים (פסיכולוגיה, סוציולוגיה), ממקומות (גיאוגרפיה, גיאולוגיה, אגרונומיה), מאינטראקציות (כלכלה, אסטרטגיה, פוליטיקה). אבל איך בכלל נגיע למציאות הזאת אם היא בעבר?

בשביל זה יש מקורות. תעודות. טקסטים. רק שמקור היום הוא כבר מזמן לא רק צו של מלך או בולה של אפיפיור, וטקסט הוא כבר מזמן לא רק משהו שכתוב באותיות. את הטקסטים הללו, את המקורות האלה, קוראים ההיסטוריונים. זה מה שהם עושים. זה השער שלהם למציאות של העבר. מוגבל? מוטה? אולי. אבל זה מה שיש, לפחות עד שהחברה מרפא"ל יתנו גישה למכונת זמן שלהם גם לאקדמיה הישראלית.

ובגלל שזה מה שיש, ולפעמים מה שיש הוא ממש, אבל ממש מעט (פרגמנטים, עמודים בודדים), היסטוריונים נהיו ממש, אבל ממש טובים בלקרוא טקסטים. לא מדובר רק בהבנת הנקרא, אלא גם בבילוש אחר הרמזים, ביכולת לשחזר ולהבין את הקונטקסט, מה שעוטף את הטקסט.

כל זה קפץ לי בעקבות שני ספרים שאני קורא במקביל עכשיו. הראשון הוא "עולם חדש מופלא", שמפליא אותי שוב, שנים אחרי שקראתי אותו. השני הוא "1421 – השנה בה סין גילתה את אמריקה" – ספר היסטוריה/גיאוגרפיה פופולארי על המסעות הסודיים של סין האימפריאלית ברחבי העולם במאה ה-15.

קריאה ועיבוד של מידע הן מהמיומנויות הכי חשובות היום, לחיים. היוכלת להבין מתי מורחים אותך, ואיך, למשל. להבין מתי מצג של אמת הוא רק מצג, ואיך הוא נבנה כדי להיות משכנע. להבין את הרמזים הסמויים. את שני הספרים הללו אני קורא להנאתי, לא כמבקר ולא כהיסטוריון. אבל עדיין הרגישות לטקסט שלימודי ההיסטוריה מפתחים בך גורמת לדברים לקפוץ לעין. סיפור שמוצג כהיסטורי –  טוען לכתר סיני שמתחפש לקבצן במשך שנה כדי לברוח מרודפיו, וממלא את אחד הפארקים בביג'ינג בברווזים על מנת שגעגועיהם יסתירו את קולות החיילים שמתחבאים שם, ידגדג כל מי שמאומן בקריאת היסטוריה.

היכולת לקרוא, לפענח ולנתח טקסטים על מנת לקבל גישה לעבר, והצורך להרגיש בנוח עם ארגז כלים רחב (פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה, ספרות וכו'), שאיתו אפשר להבין את המציאות שמופיעה מהטקסים הללו, מהווים ביחד חבילה די מגניבה של כישורים אינטרדיציפלינריים, בדיוק מהסוג שכל מני עבודות דורשות בתחילת האלף השלישי. ולכן כן, היסטוריה אולי עוסקת בעבר, אבל נותנת לנו כישורים פנטסטיים גם להתמודד עם ההווה.

אודיסיאה בגדול ובקטן

כש"מחשבות" יצא, הייתי בין זיק שובב ומחשבה פוטנציאלית, כך שלא יצא לי לקרוא אותו בזמנו, אבל הדרת הקודש שבה השם הזה נהגה, תמיד היתה לי משעשעת, קצת כמו "פנטזייה 2000", רק של חנונים אחרים. אז לא היתה אלטרנטיבה, אבל היום עדיין קצת מוזר לי שמישהו בוחר להוציא מגזין בדפוס. זה נכון הן לגבי כל מני פאנזינים של מדע בדיוני, וזה נכון גם לגבי הנסיון האחרון ל"מחשבות" החדש – אודיסיאה. בתור מישהו שהיה מעורב בכמה יוזמות להוציא מגזינים כאלה, הדינמיקה מוכרת לי – השנור אחר מפרסמים-שבעצם-עושים-לך-טובה, המאבק בבית הדפוס והתקציב, איזושהי תחושה של שליחות. מצד אחד, אני באמת מאמין שהכרומו משמח בעיקר את המוציאים שלו, שמרגישים תחושה של גאווה. בימינו אנו, אני לא רואה סיבה אמיתי להוציא פאנזין בפרינט. מצד שני, אחד מגאוותי הוא אוסף ה-Wiredים משנות התשעים המוקדמות שתופס לי חלק מהספרייה, ו"בלייזר" מספק לי שעות של הנאה כשאני עושה פיזיותרפיה, אז אולי יש בזה איזה ערך מוסף, בפרינט. הלפטופ לא מסתדר כל כך טוב בשירותים, באמבטיה המוזרה של הטיפולים, אתם מבינים.

אז מתוך הזדהות ורצון לתמוך, עשיתי מנוי ל"אודיסיאה". ברמת ההפקה, מדובר ביופי של דבר. דפי כרומו מלאים וצבעוניים, עריכה יפה. את IBM החליפה "טבע" בתור האבא-סוכר. זה יופי, באמת. התכנים גם הם מרשימים –  אוסף כותבים מגוון ואינטיליגנטי, כתבות ארוכות מספיק כדי לא להיות פופוליסטיות, אבל נהירות מספיק, ברובן, לקהל ההדיוטות. כהיסטוריון, הייתי שמח לראות שם יותר חומרים מהחלק שלי של העולם, אבל אולי זה עוד יקרה.

שני מאמרים שם התחברו לי יחדיו, לתובנה אחת. פרופסור דורית אהרונוב (שגם עושה קונג פו, כך מסתבר!) כתבה על מחשוב קוואנטי, ואריק גלסנר כתב ביקורת על "יש אלוהים?" של ריצ'ארד דוקינס. קודם כל, מרשים לראות שגם בירחון בעל נטייה כה מדעית, מתפרסמת ביקורת ביקורתית למדי על ספרו של דוקינס, ביולוג המתמחה באבולוציה, שמניף גבוה את נס ה"מדע זה אחלה, דת זה בולשיט". גלסנר מדבר על כך שדוקינס לא מבין את הזרמים העמוקים שדוחפים אנשים חזרה לדת, אשר בראשם האכזבה ממה שהוא מכנה "מטא-נראטיבים" – נאורות, סוציאליזם, קומוניזם, קפיטליזם, רציונליזם, בכלל זה גם מדע.

אהרונוב, לפני שהיא נכנסת לפרטים על מחשוב קוואנטי, מצליחה לתת מבוא זריז למה זה בכלל תורת הקוואנטים. הסברים להדיוטות של תורת הקוואנטים מקבלים לעיתים קרובות מדי גוונים פסבדו-מיסטיים ("הסוד", "בליפ"), ולמרבה המזל, לא כך כאן. מעבר למוזרויות של תורת הקוואנטים עצמה (חלקיקים שנמצאים בשני מקומות בו זמנית, וכו'), אחד הדברים שגורם לפיזיקאים לשבור את הראש הכי הרבה, זה שהחוקים של הפיזיקה הקוואנטית עובדים רק בגדלים מאוד מאוד קטנים. כשעובדים עם מערכות גדולות יותר, פתאום חוזרים החוקים השפויים של הפיזיקה הקלאסית לפעול. אם הבנתי נכון, ואני לא פיזיקאי, אז כשמגדילים עוד יותר, פתאום המערכת שוב משתנה, ותורת הייחסות נכנסת לפעולה.

שבר החלום כאן, שתכף גם ייתקשר למה שהרג את המטא-נראטיבים, טמון דווקא באמונה שלנו במתמטיקה. בתיכון לימדו אותנו שאם ניקח משוואה פשוטה כמו  x=y, ונכפול את כל האיברים באותו יחס, נגיד 3, אז המשוואה תשאר, בסופו של דבר, אותו דבר. 3x=3y זה כמו להגיד x=y .הבעיה היא, שמסתבר שבמציאות, הן הפיזיקלית, והן החברתית, זה לא עובד. מטא-נרטיבים ומערכות קוואנטיות שעובדות בקטן, לאוו דווקא יעבדו כשיגדלו.

שיתופיות בניחוח "כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו" יכול לעבוד נהדר בקהילה קטנה, בקומונה, בניין או אוסף של אנשים שחולקים בניהם רכוש ואחריות הדדית. כולם מאושרים, כולם שמחים. אז אם זה עובד עלינו, בבניין, למה שלא נגדיל, נכפיל את המשוואה בשלוש? מגדילים את זה לקיבוץ – וואלה, אולי עובד. מגדילים למדינה – טארח. מתרסקים. כשמגדילים מערכות מגודל קוואנטי למשהו גדול יותר, הם חוזרות לניוטון. אבל רגע, לא אמרנו ש- 3x=3y זה אותו דבר כמו x=y? למה הדברים התחרבשו? אבל זה עבד כל כך יפה בקטן, אולי פשוט הביצוע שלנו לא היה טוב, בוא ננסה שוב…

שכפול והגדלה הוא בעצם המהות האמיתית של המהפכה התעשייתית. זה הכוח שמניע את מקדונלדס, את פס הייצור של הפורד מודל T. אבל יש דברים שלא משתכפלים הייטב, שמשתגעים ומשגעים את המתמטיקה. חלקם קשורים באנשים, אבל חלקם, כך מסתבר, קשורים גם בפיזיקה הבסיסית ביותר.

מישל פוקו .vs אופטימוס פריים

לאחרונה, ניהלתי מספר שיחות, בעיקר בענייני בריאות. השיחות נסובו, בין השאר, על חיסון ילדים ושימוש בריטלין. כך זה נראה על פניו, אך למען האמת, השיחות האלה, בסופו של דבר, נסובו סביב איך אנחנו מתייחסים לידע שלנו.

בכל השיחות הללו, אני הייתי בצד ה"מתגונן", כך אפשר לאמר. באם זה ההורים שלי ששמעו מרופא-הומיאופת ש"בריטלין יש מולקולות שעדיף לא לקחת", ואם זו חברה שמשוכנעת שחיסון ילדים מעלה את אחוז האוטיזם בגיל מאוחר יותר. מאוד כיף לנסות לדמיין עולם של טוב ורע. עולם שבו יש את האוכל ה"טוב" – האורגני, המרעה חופשי, שהוא מן הסתם בריא יותר, ומולו האוכל ה"רע" – זה עם הכימיקלים, עם הרעלים. המיתולוגיה הזאת, של "הרעלת הגוף" היא מושכת, כי אז אפשר לצאת להרפתקאה, לקווסט, ו"לנקות" את הרעלים מהגוף. הצביעה של המציאות בצבעים כל כך בהירים היא משאלת לב פנטסטית. אם העולם הפוליטי, הכלכלי, הבין אישי הוא כל כך מורכב ובעל גוונים של אפור, אז אולי בתחום המזון והבריאות נוכל למצוא את הטובים והרעים שנעלמו לנו כשאופטימוס פריים ירד מהמסך.

הגיבורים בעולם הסיפורים לא צריכים להוכיח את עצמם – הם קודם כל מתוייגים כגיבורים, גם אם ההתנהגות שלהם היא לא הירואית, אנחנו יודעים בלב שהם טובים. ובדיוק באותה מידה, אנחנו יודעים שהרעים רעים. בסרטים מזהים אותם לפי המבטא הבריטי או הזקנקן הצרפתי. בתחום הבריאות זה מאוד קל – יש להם שמות מפחידים והם של המדע ה"קונבנציונלי".

הסיינטולוגים, או ההומיאופטים, או הרופאים הסינים או רופאי אליל אחרים לא צריכים לעמוד בשום סטנדרט כשהם מצהירים הצהרה. "ריטלין מסמם את הילדים שלכם" "דיאודורנטים מכילים אלומוניום מסרטן". Talk is Cheap, כשאתה לא מחויב לסטנדרטים, כשתווית האמת שלך זה הליהוק הנכון במיתולוגיה.כשאתה לא מחויב לגבות טענות בסטטיסטיקות.

Extraordinary claims require extraordinary proof. והיחידים שמרגישים צורך לספק את ההוכחה הזאת, הם מדענים. כדי לטעון טענה מדעית, בתחום מדעי החיים, צריכים לקרות כל מני דברים. צריכים השערה, וצריך מחקר, וצריך מחקרים Double Blind, ולפרסם את התוצאות של המחקר שלך לביקורת עמיתים, צריך שהתוצאות שלך יהיו ברות שכפול, לעבור ניסויים של ה-FDA וכו' וכו'. צריך להתחייחס לטענות אחרות שכבר נטענו, לעמוד על כתפי ענקים. האם התוצאה מושלמת? ממש לא. האם השיטה ניתנת למניפולציה על ידי אנשים רעים? בהחלט. אבל במקביל, האם הכפלנו את תוחלת החיים במאה שנה האחרונות? הו כן. וזה לא נעשה בגלל ליהוק דברים לסיפורים ואגדות.

כמו שצריך ללמד ילדים איך לקרוא תוויות אוכל ("שמנים מוקשים חלקית" זה שומן טראנס, ילדים, ומה שכתוב ראשון זה מה שיש הכי הרבה ממנו במוצר), כך צריך ללמד ילדים איך לצרוך ידע, לסווג אותו. להבין שזה נכון שגם זה וגם זה נמצאים ב"אינטרנט", מופיעים באותו דפדפן, אבל לא דין מסמך שיווקי בעגה פסבדו-מדעית של אג'ל או דומיו, ובין מחקרים מדעיים אמיתיים.

(וכמובן, במאמר מוסגר – כן, אני מודע גם למגבלותיו של המדע, ולכך שגם המדע הוא תלוי תרבות, שיח, כוח, ומישל פוקו.אני יודע שאפשר להוכיח כל דבר עם סטטיסטיקה, אבל מעדיף שקודם יגישו לי אותה, ואני אפסול אותה. השאלה היא איזה סוג מוסכניק אתה רוצה שיטפל באוטו שלך – מישהו שלמד מכניקה, או מישהו שבטוח שיש קרבורטורים רעים שצריך לנקות מרעלים וקרבורטורי מרעה טבעי בריאים וטובים)

סגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט

מגדל צדק היה אחד מהסודות האלה, שכל אחד היה בטח שהם שלו, למרות שהוא התנוסס לו בריש גלי על ראש גבעה. גילינו אותו לפני 10 שנים לערך, כשניסינו להכנס לאנטיפטרוס, שבדיוק הפך להיות גן לאומי, והשומר אמר שאסור וסגור. הסתובבנו מדוכאים, כשפתאום הבחנו במבצר ענק על גבעה לא רחוקה, בראש העין. עצם קיומו של מבצר כל כך ענק אך נטול שם ליד אנטיפטרוס נראה לנו בלתי סביר להפליא. למה את הדבר הזה אנחנו לא מכירים? כשהתקרבנו, ראינו שאין שבילים, אין חנייה. יש כמה מחצבות פוסט אפוקליפטיות מעדות מקס הזועם בדרכים, והרבה סברס פרא. כשטיפסנו במעלה הגבעה היינו בהלם. מבנה ענק, רב קומתי, ונטוש להפליא שנראה יותר כמו טירה באירלנד מאשר משהו ליד ראש העין,  משקיף לו על כל מישור החוף מערבה (היום רואים עד עזריאלי) ולנוף קסום מזרחה.

בכמה חדרים היו תקרות עם פיח ממדורות, באחד מהם היה מזרק או קונדומים. למקום היה ריח של סכנה, של הרפתקאה, כמו שצריך להיות, והעובדה שאף אחד לא הכיר אותו ( "מכירים את המבצר ליד אנטיפטרוס?" "אתה מתכוון לאנטיפטרוס?" "לא…" ) רק הוסיפה לכך. כמו בניינים נטושים בתל אביב, או תושביה של לונדון התחתית, מסתבר שגם מבצרי ענק בראש העין מסוגלים להעלם מן העין.

במשך השנים מגדל צדק הפך להיות מעין "מקום פרטי" שלי, ומסתבר של עוד אנשים. אירגנתי שם 2 ערבי סיפורי אימה, אנשים עשו שם קומזיצים, ארגנו שם משחקי תפקידים. כל מי ששיחק D&D אי פעם בחייו תמיד תהה, בוודאי, מאיפה הגיעו ה"חורבות ליד העיר" שהרפתקנים תמיד הולכים לחפש בהם אוצרות. כל מי שגר בראש העין בטח יודע.

אתמול, שוב הלכנו לבקר שם. וגילינו שסגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט. לא בדיוק סגרו – יש גדר ומחסום, אבל כוחות השוק עקרו אותה במקום נכון ואפשר להסתנן. אבל פתאום יש סורגים על החלונות, ומעברים שסגורים כי  מסוכן, ותקרות בטון עם צינורות חשמל. רשות הטבע והגנים החליטה שצריך לשפץ על ידי הוספת מדרגות גרניט פורצלן ותאורה.

כילד בכפר סבא, ממש ליד הבית, היה מין שדה בור כזה, שבו שיחקנו. קראנו לזה, למרבה האירוניה "השטחים", וכשהתחילו לבנות שם, חשבנו איך אנחנו נלחמים עליהם. זה היה סוף שנות השמונים ורעיונות כאלה היו פופולאריים. מה שהיה קסום ב"שטחים", ומגדל צדק, היה החצי פראיות שלהם, הנוכחות שלהם כמשהו לא מגודר, לא מסומן, מקום שבו אולי עוד יש מפלצות מפחידות בחושך, כי לא הכל מואר. יש מעט מקומות כאלה בעולם שלנו, והם נעלמים.

אנחנו לא לומדים שום דבר מג'ראד דיאמנונד. חיידקים הם שהפכו אותנו למי שאנחנו, לא פחות מניקיון ידיים אובססיבי.

על מגרש חבס, עוד שדה גדול במרכז כפר סבא, בנו את קניון ערים. אתמול איבדנו, כנראה, את מגדל צדק למסלול המהיר לאולם חתונות.

(!השלט החדש. בזה שמעליו, הישן – סכנה)

I’ve seen the Future, It is Murder.

במקביל ללהטוטי העבר שאני מלהטט במאקו, אני חוזר בימים אלה לאוניברסיטה, על מנת לכתוב על העבר. על העתיד. יש פיטצ'ים, שבמשפט אחד מסבירים את הכל. דקסטר, למשל: הוא רוצח סידרתי שרוצח רק רוצחים סדרתיים. זהו. מובן, משכנע, מגניב.גם במקרה שלי, הפיטצ' מאוד פשוט: אני רוצה לכתוב על ההיסטוריה של העתיד. Star Trke בשנות השישים נראה כמו שנות השישים. אני רוצה לכתוב על זה. מדע בדיוני הוא קצה אחד של הספקטרום – הוא קוטלג כ-Fiction. מה שאולי יותר מגניב, זה אנשים שלקחו את עצמם ברצינות.

הבלוג הנפלא Paleo Future, המספק "הצצה לעתיד שלעולם לא היה" יש, לדוגמא, סדרת הדפסים מ-1910 שמתארות את החיים, על גווניהם השונים, בשנת 2000.זה כיף מאוד גדול בשבילי.
כאן ניתן לראות וועידת ווידאו בשנת אלפיים:

או את ילדי בית הספר המאושרים:

Now we make חנין (או שזה חמין – אני תמיד מתבלבל…)

אחד מהקליפים ש-CNN צילם, בזמן עצרת הניצחון של אובמה, הוא של ג'סי ג'יימס ג'קסון, האב, בוכה. במשך דקה וחצי או 2, פשוט רואים גבר שחור בגיל העמידה, עם דמעות זולגות מהעיניים. באותה מידה היו יכולים לצלם אותי היום בבוקר. עוד מקריאת נאום הניצחון של אובמה ונאום ההפסד של מקיין בעיתון, הרגשתי את עצמי מוצף, וכשראיתי את הנאום של אובמה לא יכולתי שלא לבכות מהתרגשות, כפי שראוי לעשות לנוכח חלומות, בלתי אפשריים כביכול בעולם ה"אמיתי", שמתגשמים גם אחרי שהתעוררת.

ועכשיו כל שנותר הוא להעיר דובים ממרבצם, ב-11 לנובמבר. 

פירגון ודרדור בחבילה אחת

1. פרגון, כי כשמגיע מגיע: מוקד 106 של עיריית תל אביב בועט בתחת, במובן הטוב של המילה. יצא לי כבר להתקשר פעמיים, בתלונה על מפגעים שונים – פעם אחת גרר מכוניות ששעט כמשוגע במורד בוגרשוב וכמעט גילח לי את הצלעות, ופעם שניה משאית חצופה שחנתה על **כל** המדרכה שברחוב מלצ'ט-פינת העבודה.

לצערי בשני המקרים הצעתי להשמיד את כלי הרכב לא התקבלה, אבל בשני המקרים לא רק שהפרטים נרשמו והובטח לי שהמקרה טופל – האנשים הטובים במוקד הגדילו לעשות והתקשרו אלי חזרה כדי לדווח לי מה עלה בגורל המקרה המטופל.  כל הכבוד לכם, חברים. באמת.

2. ואם כבר מדברים על בעיטות בתחת: האם אני היחיד שממש סקרן לגבי ההתפתחויות העתידיות בפרשת יירג היידר? מחדשה זעירה ומשמחת למדי על הליכתו בטרם עת בתאונת דרכים של הפאשיסט האוסטרי, מותו של היידר הופך, אט אט, לסאגה מתפתחת והולכת. "יירג היידר נהרג בתאונת דרכים" הפך ל"יירג היידר נסע פי שניים מהמהירות המותרת", התפתח ל"יירג היידר היה שתוי תוך כדי התאונה". לפני כמה ימים קיבלה העלילה מפנה דרמטי: "יירג היידר יצא ממועדון גייז לפני מותו", והיום מבשר עיתון הארץ, שמשום מה החליט להקדיש לנושא תשומת לב מרובה, כי היידר נהרג תוך כדי שליחת SMS לאהובו במפלגה. כפי שהדברים נראים כעת, האופק הדרמטי של אינסידנט הייד מוביל אותנו בבטחה ל"יירג היידר מת בתאונת דרכים, שתוי ונוהג במהירות מופרזת, לאחר שיצא ממועדון גייז, שלח SMS לאהובו במפלגה והטריד מינית גור פנדה." שום גבול, אני אומר לכם. שום גבול אין לאוסטרים האלה. במקומות שבהם מוטרדות פנדות… ובכן, אתם מבינים לאן זה הולך.

(לא בתמונה: יירג היידר)

כוכבים ותקרה

בפלאציו ווקיו, בפירנצה, רואים כיצד התקרה של חדרי השינה צוירה ועוצבה בכוכבים-לא-זוהרים-בחושך, שעדיין שימחו את דרי החדר. החדרים בארמון קטנים, אבל כנראה שסיפקו את דייריו באותה תקופה.

אחד מהמשפטים המנחים אותי, המאירים את חיי, הוא ציטוט של אוסקר ווילד, בו נתקלתי לראשונה בספר של צ'ארלס דה-לינט, The Ivory and the Horn:

"We are all in the gutters, but some of us are looking at the stars".

ברור לי לחלוטין שכולנו בביבים. כולנו סובלים מאיזה חטא קדמון של ילדות או נערות שנסך בנו את חוסר הבטחון העצמי הבסיסי הזה, זה שגורם לרובינו לא לרקוד ולכתוב למגרה. מעטים מאיתנו מודעים למצבנו הביבי, אך מעיזים הסתכל אל הכוכבים. ויש כאלה, שכלל לא מודעים למיקומם – האנשים שכל כך טובים בלשקר לעצמם, שלא רואים שהם בביבים, ולכן לאוו דווקא מרגישים צורך להסתכל אל הכוכבים.

אני מכיר מעט כאלה, אולי אחד, שלא מודע למיקומו, והוא פטתי בעיני.

השאלה הנשאלת, היא עד כמה מותר לנו להעז להביט לכוכבים, עד כמה מותר לנו להאמין לסיפור שלנו, למרות שהעובדות טופחות על פנינו שוב ושוב? מתי צריך מתווך הנדל"ן הכושל, שלא מצליח למכור אפילו נכס אחד, להודות במציאות כפי שהיא, ולחדול מנסיונות ה"ליצר מציאות" שלו? אל תבינו לא נכון – למרות שראיתי את "הסוווווווד", אני לא בטוח שאני מסוגל לשגר אנרגיה שתייצר לי חנייה בתל אביב או תשנה את המציאות לעולם של בריכות שחייה ותענוגות. אבל אני כן בטוח ביכולת שלנו ליצור את המציאות בה אנחנו חיים.

אבל מתי צריכים להקשיב לקולות מבחוץ, ולהבין שאם שלושה אנשים אומרים לך שאתה שיכור, כנראה עדיף שלא תנהג?

Goodnight England

"A few nights ago, I walked into a pub on my way home and ordered a Guinness.

I didn't look at my watch, but I knew it was before 8 o'clock. It was Tuesday and I could hear the television in the background still running the latest episode of "EastEnders" – a soap about the day-to-day life of cheeky, cheery working class people in a decaying, mythical part of London.

I sat in a booth and picked up a copy of a free newspaper someone had left on the seat beside me. I'd read it before. There wasn't much news in it. I put down the paper and decided to sit at the bar.

It wasn't a busy night. I could hear the murmuring of the distant TV above the chatter of the people at the bar and the clack clack of colliding snooker balls.

After "EastEnders" came "Porridge" – a rerun of a situation comedy series about a cheeky, cheery prisoner in a comfortably unoppressive, decaying, Victorian prison.

Almost imperceptibly, spirits leaked from the optics of upturned bottles behind the bar. Droplets of whisky and vodka formed and fell soundlessly as I watched.

I finished my drink. I looked up and the barman caught my eye. "Guinness?" he asked, already reaching for a fresh glass. I nodded. The barman's wife arrived and began to help with the trickle, of customers' orders.

At 8:30, following "Porridge," came "A Question of Sport" a simple panel quiz game featuring cheeky, cheery sport~ celebrities answering questions about other sports celebrities, many of whom were as cheeky and cheery as themselves. Jocularity reigned.

"I'll tell the barman about the leaking optics," I thought. "The Nine o'Clock News" followed "A Question of Sport." Or, at least for 30 seconds it did, before the television was switched off and cheeky, cheery pop music took its place.

I looked over at the barman. "Just half this time," I said. As he filled the glass, I solemnly asked him why he'd switched off the News. "Don't ask me-that was the wife," he replied, in a cheeky, cheery manner, as the subject of his playful targeting bustled in a corner of the bar.

The leaking optics had ceased to have any importance for me. I finished my drink and left, almost certain the TV would be silent for the rest of the evening. For after "The Nine o'Clock News" would have come "The Boys From Brazil," a dim film with few cheeky cheery characters in it, which is all about a bunch of Nazis creating 94 clones of Adolf Hitler.

There aren't many cheeky, cheery characters in V FOR VENDETTA either; and it's for people who don't switch off the News."

David Lloyd, 14 January, 1990

 

שגר פגר

הפעם אין שום קשר בין הכותרת של הפוסט ובין הפוסט עצמו. זה פשוט שיר גדול, ואתם צריכים להאזין לו ולשאר האלבום הציני, המושחז והמצויין של הבילויים. וגם לזה של הבנות נחמה. וגם לזה של ינתן רזאל. וגם לשני של מארש דונדורמה, אבל על זה כבר כתבתי.

שיניתי את דעתי. הפוסט הזה נחטף ברגע זה על ידי האלבום השני של הבילויים – שכול וכשלון. עובדה ידועה היא, שאנשים מחבבים את המוכר, ולא מחבבים את הלא מוכר, אפילו אם הוא איכותי ודומה למוכר. במסיבה בה תיקלטתי אתמול, הקטע שהקפיץ את כל המסיבה על הרגליים היה "אהבה בסוף הקיץ" של צביקה פיק. מדובר בשיר מצויין (וצלצול מצויין לא פחות לטלפון, מנסיון), אך יותר מכל הוא משחק על תחום ה"מוכר", אפילו נוסטלגי. שירים אחרים ששמתי, רקידים לא פחות, זכו לפחות נענועי עכוז – פשוט כי פחות אנשים הכירו אותם.

אנשים לומדים על העולם על ידי קירוב של מושגים רחוקים, דרך המשלתם לדברים שקרובים אליהם יותר. מצוייד בכלי הזה, ניגשתי אל שכול וכשלון. שכול וכשלון מרגיש לי יותר מכל,לא בתמונה: הכד כמו הדיסק הישראלי הכי קרוב למוזרויות של טום וויטס שאי פעם שמעתי. זה כאילו טום וויטס פגש את חברי עידן "ננס אדום" אלמוג, ושניהם החליטו להיות אפילו קצת יותר ביזארים ממה שהם באמת. לדוגמא, שוש אלמוזלינו, שהיתה צריכה להיות אצלי בכד.

שוש אלמוזלינו היתה צריכה
להיות סגורה אצלי באיזה כד
יש בה משהו שמתאים לכד
היא לא רואה, היא לא שומעת,
ואין לה חרדות ממקומות סגורים
יש בה משהו שמתאים לכד

והייתי דואג לפנות לה מקום
הייתי עושה לה חורים שתנשום
הייתי פורס עיתונים בכל יום
ומשאיר עפרון שתרשום –
כרוב ירוק או אדום – אם יש לה העדפות

(לא בתמונה: הכד)

הבחירה של הבילויים להשתמש דווקא בדמות אמיתית, למרות שהם מכניסים אותה לתוך עולם סוריאליסטי, הוא חלק מהחיבור שלהם לישראליות. מצד אחד זה מריח מאוד מ-The Black Rider, ומצד שני, זה מתחבר גם ל

"נכון ילד נכון
שהחזקתי אותה מאחור
זה היה לצרכי בטחון
כשעברנו עליה בתור".

 

לפעמים כשהדיסק מתנגן בעוצמה, אני חושש שאחד השכנים יכנס וינזוף בי שאני שומע מוזיקה פוסט ציונית.