סיפורים קפואים, אגדות עם רוסיות, ג'וקרים וגנבים

בזמן שהחלק השני של "תוכנית מדיצ'י" נכתב, אני מצרף כאן את ההמשך של ההרצאה/מאמר שלי על סיפורים, אמת ותוכנית הגרעין האיראנית. קריאה מהנה.

There must be some way out of here, said the joker to the thief. There's too much confusion. I can't get no relief. ^¹

בניגוד לסטיספקיצה, שמבקשות האבנים המתגלגלות, דווקא צימרמן, האבן המתגלגלת הראשונה, לא רוצה יותר מאשר הקלה.

בעולם מלא סיפורים, אין תחושה מבוקשת יותר מאשר הקלה, מאשר הידיעה שהפרק נגמר, שיש סוף, שהכל ברור. בעולם מלא סיפורים, שבו הכל סיפורים, ההרגשה משולה למסע אינסופי במתקן שעשועים – רכבת שדים או ג'ימבורי מלא מזרונים וכדורים, אשר גם אם נראים לך בטוחים ויציבים, תנועה לא נכונה של הרגל עשויה לגרום להם להחליק, ולך ליפול, במבוכה רבה. להמשיך לקרוא ←

תוכנית מדיצ'י, חלק א'

אני זוכר את הפעם הראשונה שאלי דיבר על הדוד שלו. בעצם, לא, זו לא היתה הפעם הראשונה. הוא הזכיר משהו, אולי כשהיינו בני 15. שנינו חמדנו דיסקמן, ואלי הזכיר בכדרך אגב שיש סיכוי, שהוא לא יכול להרחיב לגביו את הדיבור, שדוד שלו ישלח לו אחד מקליפורניה. אני זוכר ששמתי לב שהוא מתאמץ להדגיש את המילה קליפורניה, שזה לא סתם דוד מאמריקה. באותה שנה נשארנו עם ווקמן של סאניו.

אבל הפעם הראשונה שאלי דיבר באמת על הדוד שלו, היתה כשהיינו בני 25. זו היתה תקופה לא פשוטה בשבילי. עמדתי לסיים את התואר, והזמן הזה, של להתחיל להיות גדול, הלך והתקרב בצורה מפחידה. ידעתי שאני רוצה, אוהב לכתוב סיפורים, וידעתי גם שהרבה כסף לא עושים מזה. כתב יד שלי בדיוק נדחה מ-2 הוצאות ספרים. בדיעבד, טוב שזה קרה, אבל את זה קל להגיד בדיעבד. היו לי כל מני עבודות מזדמנות – לימדתי לשון באופן פרטי, פה ושם כתבתי עבודות סמינריוניות לכל מני אנשי קבע ניאנדריטלים שיצאו ללימודים בשביל לקבל עוד כמה גרושים, אבל התחושה היתה שאני לא מתקדם לשום מקום, שאני צריך להתחיל להתפרנס ברצינות.

ואז לילה אחד אלי מרים לי טלפון.
"עמוצ, מה המצב עמוצ". אלי החליט לסגל לעצמו צ' במקום ס', אבל בעיקר לגבי השם שלי. הוא טען שזה נעשה כדי להפריד אותי מהתבן. אני טענתי שזה בגלל שהוא מפגר.
"מסתדרים, אתה יודע. מה איתך? “
"חרא. חזרתי ממילואים של שבועיים, אבל עזוב – אני חייב לדבר איתך על משהו חשוב באמת, משהו שיכול לשנות את החיים של שנינו. מה אתה עושה מחרתיים בערב?"
"שום דבר מיוחד"
"אוקיי. מכיר את פסטהלינה?"
"שמעתי עליה, אבל…"
"עזוב, עלי. זה חשוב, וגם טעים שם נורא, יש להם שם את האנטי-פסטי הזה, שזה משהו. תהיה שם בתשע מחרתיים?".

אלי היה החבר היחיד שלי מהשכונה שעדיין היה רלוונטי בשלב זה בחיי. כל השאר איכשהו נעלמו להם, והגיחו שוב רק לשלום שלום כשהייתי מגיע לבקר את ההורים שלי. אני ואלי גדלנו ביחד, כמו פוסטר של צו פיוס. אני מעין מודל אשכנזי-פולני, והוא קיבוץ גלויות עם זיק עיראקי. בצבא קצת נפרדו דרכינו, אבל דווקא באוניברסיטה אלי הפתיע את כולם והחליט שהוא לומד גם מדעי הרוח, ולא רק הנדסה. באיזשהו מקום, אני חושב שקצת קינאתי בו. אני לא טיפוס תחרותי, אבל זה לא רק שאלי היה בחור מבריק, אלא שהוא הצליח לקחת על עצמו כתוספת משעשעת את מה שאני לקחתי כמנה עיקרית. ברור לי שהוא לא התכוון לזה, אבל היה בזה משהו שקצת שם אותי בתור הליצן, ואותו בתור הבחור הרציני, שהוא גם מהנדס מכונות, וגם יודע את ההבדלים בין וויטגינשטיין המוקדם למאוחר.

כשהגעתי למסעדה, יומיים אחר כך, היתה לי תחושה מוזרה. במרכז החדר, כמו מזבח, עמד לו שולחן ענקי מלא בכל מני מאכלים קרים, האנטיספטי, כך מתברר. זה הרגיש לי קצת כמו סט של סרט אמריקאי, יותר מאשר מקום שתקוע בחור התחת של פלורנטין. בפינה, לבוש יפה יותר מהרגיל ועם מבט נוצץ מאוד בעיניים, ישב אלי. כשהתקרבתי הוא קם וחיבק אותי. תבינו, זה לא שזה לא קרה בעבר, אבל אם בצבא ההצדעה היא אמירת שלום, אז אצלינו בשכונה פשוט אומרים שלום, מקסימום לוחצים ידיים.

"עמוצ, עמוצ, כמה טוב לראות אותך"
"אהלן אלי, מה נשמע"
"מצוין, מצוין. תרצה משהו לשתות?"
הזמנו לעצמנו קיאנטי. היה לי מוזר.
"איך היה במילואים?"
"לא פשוט, עמוצ, לא פשוט. לרדוף אחרי ילדים בקסבה של שכם. אבל עדיין, עדיף שאנחנו נעשה את זה מאשר שהימנים"
הסתכלתי עליו, והבנתי שלא ראיתי אותו איזה חודש וחצי, שזה לא רק המילואים.
"תגיד, לאיפה נעלמת? עשית לעצמך קדם מילואים? ברחת לסיני?"
הוא צחקק, קם, וניגש למזבח האנטיפסטי.
"בוא, קודם אוכל, ואז דיבורים רציניים."
היה שם מתח, באוויר. מתח שאחר כך ידעתי לסווג כמתח שמלווה שיחות שהכותרת שלהן היא "אנחנו צריכים לדבר". בשלב מסויים לא יכולתי יותר.
"נו, אלי, מה קורה. אני לא יכול יותר ככה".
"טוב, טוב. תרגע. תראה. היה לי הרבה זמן לחשוב במילואים האחרונים.המון. וחשבתי וחשבתי, והגעתי לכמה מסקנות. "
"אוקיי"
"המסקנה הראשונה היא שאני אוהב אותך."
הרמתי גבה. שמוליק, חבר משותף של שנינו מהשכונה, יצא מהארון לפני בערך שנה וחצי. הוא התאכזב נורא כשאף אחד לא הופתע.
"אל תדאג, אוהב אותך במובן הכי סטרייטי של המילה."
"יא-אללה, אלי, גם אני אוהב אותך"
"שניה, עוד לא גמרתי. זה היה הדבר הראשון. הדבר השני והחשוב יותר, זה שאני רוצה שתדע שיהיה בסדר. שאתה תהיה בסדר."
שתקתי לכמה שניות.
"תודה?"
הוא הסתכל אלי, והמשיך
"תראה, עמוצ, אני יודע שאתה עובר תקופה לא פשוטה עכשיו. אתה מתלבט אם למכור את נשמתך לשטן הקופירייטינג ולחיות כמו יאפי או ללכת ולהגשים את החלום שלך ולהיות רעב כל החיים. ורציתי להגיד לך שיהיה בסדר"
"ברור שיהיה בסדר אלי, בסוף כולם מסתדרים."
הוא חייך חיוך ממזרי ."סיפרתי לך פעם על דוד שלי?"
"לא נראה לי"
אלי לקח חתיכת חציל ושיחק איתה. אם זה לא היה אלי, הייתי מעיף לו סטירה על כל המחוות הדרמטיות האלה.
"יש לי דוד. לא בדיוק דוד, הוא מהצד של אמא שלי. הוא באמריקה. אתה יודע שאצלי במשפחה לא מדברים הרבה על אמא שלי, ולכן גם לא על המשפחה שלה"
אמא של אלי נפטרה כשהוא היה בן שמונה. אמריקאית בלונדינית יפהיפיה שמשום מה התאהבה באבא הוואחש של אלי, וכשהיא הפסידה לסרטן בסיבוב השני, אחרי הארכה, זה שבר את אבא שלו.
"לא זוכר שדיברת עליו אי פעם"
"אתה צודק. תקשיב, עמוצ. הסיבה שאני יודע שאתה תהיה בסדר, היא בגלל דוד שלי."
שתקתי ונתתי לו להמשיך.
"תחשוב שהיתה לך האפשרות רק לכתוב, רק ליצור. את הרעיונות הכי מופרעים שלך, לכתוב דברים אוונגרדיים, לחשוב על רעיונות מטורפים, מעניינים. והיה מישהו שהיה דואג לך. מישהו שיוציא אותך לאור, מישהו שיפרסם אותך בכל אמריקה, בכל העולם. מישהו שמתורגל בעבודה עם אמנים, עם אנשים יצירתיים. אתה צריך רק לבוא ולהיות מי שאתה, והוא כבר ידע מה לעשות עם זה לטובתך".
"זה נשמע מדהים".
"זה מדהים. תבין, דוד שלי הוא איש מאוד מאוד עשיר. מהאנשים העשירים האלה שהם כל כך עשירים שכבר לא כותבים עליהם בעיתונים. והוא החליט שמה שהוא רוצה להיות בחיים זה כמו מדיצ'י. לטפח אנשים יצרתיים, להיות הפטרון שלהם."
כנראה שהמבט חסר האמון שלי ניכר הייטב.
"אני יודע איך זה נשמע. אין ארוחות חינם בחיים, ואתה מחפש את הקאטש. אתה יכול להרגע. לדוד שלי יש כל כך הרבה כסף שגם לכל הנכדים שלו, אם היו לו, יהיה מספיק כדי לקנות לעצמם מטוסים פרטיים."
"איך קוראים לדוד שלך?"
"עזוב, מה זה משנה?"
"אני רוצה לדעת"
הפנים של אלי קיבלו גוון מעט זועף.
"מה, אתה לא מאמין לי?"
"מאמין, בטח שמאמין שיש לך דוד מיליונר שנותן כסף לאמנים. מה יש לא להאמין."
"עמוצ, אני רציני לחלוטין, למה שאני אשקר לך על דבר כזה?"
זה היה לי קצת יותר מדי
"מאיפה אני יודע למה לך? אבל תגיד, אלי, אם יש לך דוד מיליונר כל יכול, למה אתה ואבא שלך נשארתם תקועים ברמת חן, ולמה מילצרת כמו חמור כדי לממן את התואר שלך?" בשלב זה התחלתי לדאוג קצת. "תגיד, הכל בסדר? הסתבכת במשהו?".
אלי נראה נינוח לחלוטין.
"עמוצי, תקשיב, אני יודע שזה קשה לעכל, אבל זה אמיתי. יש לי דוד באמריקה, שישאר אנונימי בשלב זה, ויום אחד, כשזה יהיה נכון, אתה ואני נטוס אליו לקליפורניה, ותוכל לחיות את חיי הרוח שתמיד רצית. אני מאמין בך, עמוצ, ולכן חשוב לי שתדע שהאופציה הזאת תהיה שם, בעתיד, גם אם עכשיו אתה צריך לפנות לאפיקים קצת יותר… מושחתים, כדי להתפרנס".
היה משהו ברצינות שהוא אמר את זה, בשלוות הנפש, שגרם לי לי להבין שאין טעם להתווכח איתו. הכרתי את אלי מספיק שנים (ואכלתי מספיק שיגועים) כדי לדעת מתי הוא עובד עלי. אלי האמין במה שהוא אמר לי, עד כמה שזה נשמע מופרך.
"טוב, אז מה לעשות עכשיו?"
"עכשיו תזמין את הקנלוני שלהם. הוא מעולה. ואחר כך תחזור הביתה, ותמשיך לחיות. רק תדע שגם אם נדמה לך שאתה מוכר את נשמתך לשטן כדי להתפרנס, אז הגאולה נמצאת באופק."
לא דיברנו על הנושא הזה במשך כל שאר ארוחת הערב. בסוף, אחרי הטירמיסו ואספרסו אכזרי, קמתי ללכת, ואלי תפס לי את היד.
"תזכור, אל תדבר על הדוד שלי עם אף אחד. אתה יודע מה, בוא נקבע צופן. נקרא לזה "תוכנית מדיצ'י", בסדר?"
משכתי כתפיים
"אתה מפגר."
"תזכור, 'תוכנית מדיצ'י".

לחלק ב'

העיר אוכלת את עצמה, ואנחנו סובלים מהריח

החלטנו לעשות מנוי סוף שבוע ל"הארץ". מקבלים אותו כל שישי בדואר. בניגוד להתעקשות של ליאת לעשות מנוי לאוזן השלישית, כאשר, לפי מקורות זרים, ניתן להוריד כל סרט היום בקצב הסמבה וה-ADSL, עיתון סוף שבוע עוד הגיוני, בצורה זו או אחרת. אתה לא תלוי בחסדו של עורך עמוד הבית של "הארץ", שלעיתים עוד מבליחים בו דיווחים על מלחמת המפרץ.

העיתון מגיע עטוף כולו בגליון סוף השבוע של The Marker, כאילו להראות באופן סמבולי וברור את סדר החשיבות שנותנים לעיתונים השונים, שם ברחוב שוקן. וכחלק מהחבילה, אנחנו מקבלים גם את העיר.

כל מי שגדל בניינטיז, יודע ש"העיר" הוא סוג של פסגת המגניבות התל אביבית, או לפחות היתה, בשנות התשעים. עיתון שהרשה לעצמו לפרסם את "השער האחורי" במשך 11 שנה היה מגניב באמת. זה לא רק במוחנו.

אבל נראה שבשנים האחרונות העיר סובל מבעיית איוורור קשה. המזגן, ככל הנראה, עובד על מוד "מחזור אוויר", וחלונות חדשים לא נפתחים, אז אחוז החמצן יורד. זו הדרך היחידה להסביר את מה שקורה שם, כי לא עבר מספיק זמן כדי שה-inbreeding יתחיל להשפיע.

אני אפילו לא מדבר על מדור הדחקות הפנימי שבתחילת העיתון, או על מכתמי "קיטי היקרה" או "ועירית לינור היתה אומרת". למרות שגם הם איומים. אני מדבר על כתבות כמו כתבת השער ב"העיר" האחרון, (גליון 1525, 25.12.2009), על גורי חתולים, או כמו זו שהתפרסמה חודש לפני, שתיארה את עלילות המוסד בתל אביב.

הכתבה על המוסד היתה הבזבוז הראוותני ביותר של כפולה שראיתי זה זמן רב. טקסט הזוי, שמחברו פשוט החליט, מסיבותיו הוא, שלמוסד יש מתקן אימונים באיזור בבלי, ושכל מי שמסתובב באיזור בבלי רבתי, לבוש במדי המוסד הרשמיים, השילוב הנדיר של מכנסי דגמ"ח ונעלי ספורט, נמצא במשטר אימונים של המוסד, לקראת איזושהי משימה סודית בדמשק. חמוש בזיהוי וודאי של אותם חשודים, הוא החליט לעקוב אחריהם, והם התנהגו בדיוק כמו שמרגלים בספרים מתנהגים כשעוקבים אחריהם – ניסו לברוח. אין ספק שחשיפה לפנטזיות פרנואידיות היא חוויה מעניינת – תראו את "נפלאות התבונה", אבל מה זה עושה בעיתון שלי?

מילא, חשבתי לעצמי. כתבה שולית שניסתה לרכוב על פאשלה מתוקשרת. אבל אז הגיע כתבתו של חגי מטר, "שריטה". הנה הסיפור: יש מישהו, מבוגר ועשיר (שתי תכונות שאוטומטית מסווגות אותו כרשע ב"העיר"), שניסה לאמץ גורי חתולים באופן סדרתי, ולא כל כך הצליח במשימה. הכתבה מנסה, במגוון דרכים, להפוך את זה לסיפור על צ'ארלס מנסון חדש, שמסתובב כיהודי הנצחי במרצדס כסופה, ואוסף חתלתולים "בגודל כף יד", ואז אוכל אותם לצלילי רוק כבד, תוך שהוא מאונן על תמונות Lolcats של השטן. התחושה הזאת מתקבלת עוד לפני שקראת את הכתבה, מהגרפיקה המאיימת והכותרת המאיימת לא פחות, וטוב שכך, כי גם אחרי שקוראים אותה, נשארים רק עם תחושה, ולא יותר.

הכותרת "12 קטנטנטים, בני לא יותר מחודשיים, בגודל כף יד, לאן הם נעלמו?" מציגה את התעלומה שיש לפתור, וחגי מטר מנסה בכל כוחו ליצור דרמה בלשית, בכיכוב מפלצת (להלן: "צ'ארלס מנסון החדש"), ואוסף של אנשים טובים (להלן: "ש"", "ד'", ועוד שמות ששמורים בתוכנית להגנת עדים). צ'ארלי קשישא יצר קשר עם מישהי על מנת לאמץ גורי חתולים. המישהי הזאת, בהתקף פארנויה הזוי, החליטה לרשום את מספר הרכב שלו (!), ולפרסם את חשדה (המבוסס על "תחושת בטן"), בפורום חתולים של תפוז. שם, מסתבר, מצאה עוד שותפה לפארנויה, ושתיהן הפיצו מייל רחב היקף שמזהיר בפני… מה? לא ברור.

"אני קצת נבוכה שנתתי לו שלושה חתולים, שהייתי כל כך תמימה", מוסרת ש'. בשלב זה, עדיין לא ברור למה ש' צריכה להיות נבוכה. אבל זה בסדר, הקורא הנבון כבר שומע את צלילי הספלטורה והמסור החשמלי ברקע, ומבין את הרמיזה.
ש', ד' ומ' החליטו שצ'ארלי "לא נראה להם", מה שנתן להם לגיטימיות לאתר את שמו וכתובתו בהתבסס על "הקשרים" שלהם (מישהו דיבר על חדירה לא חוקית למאגרי מידע?), ולפנות למשטרה. שוב – עד כה, לאחר שביקרו במשטרה, עדיין לא מסבירים מה קרה. פשוט "תחושות בטן לא טובות".

לאחר שבמשטרה חקרו את צ'רלי, פעמיים, והגיעו למסקנה שאין מקום להמשיך לחשוד, שכרו ב"תנו לחיות לחיות" בלש פרטי שיעקוב אחריו, וכשהתקציב לבלש הפרטי נגמר, אז "נגה וברק", זוג מתנדבים, עקבו אחריו במקומו. התמה של מעקב אחרי אזרחים חוזרת לדפי "העיר". למרבה ההפתעה, לאחר שנחקר במשטרה, והושם במעקב של בלש פרטי ואזרחים, צ'ארלס מנסון המוכתר הרגיש טיפה פרנואיד, ולכן הוא היה "עוצר כל שני מטר לבדוק אם יש מישהו מאחוריו".
לאורך כל הכתבה יש אווירה של חשד במעשה נורא, אבל באף נקודה לא כתוב מה הוא, או על מה הוא מבוסס. הכתבה נסגרת בעימות עם אותה מפלצת שייצר חגי מטר, קליימקס שמטר שללא ספק קיווה שיתפס כווידוי הרסקולניקובי של צ'ארלי מנסון החדש. אבל במקום זה אנחנו מקבלים מונולוג מבולבל ועצוב של מישהו שככל הנראה לא ממש ידע מה הוא עושה עם חתולים, ובצורה לא אחראית, איומה, אבל ככל הנראה ממש לא מכוונת, הצליח להרוג תריסר גורי חתולים.

אני לא מכיר אף אחת מהנפשות הפועלות. אני לא מכיר את חגי מטר, או את ברוך תומר, שמו האמיתי של צ'ארלי, או את ש' או מ' או ד' שעקבו אחריו. אני אוהב חתולים מאוד, והמחשבה שמישהו מזניח אותם, או לוקח אותם למרות שהוא יודע שלא יוכל לטפל בהם, היא איומה. אבל בעירנו הקטנה מתרחשות זוועות אמיתיות, שבהם אנשים אמיתיים עושים דברים רעים באמת, במכוון, לאנשים אחרים. העדר החמצן במסדרונות רשת שוקן הוביל לנפיחה העיתונאית הזאת, ואני, בתור מנוי, נמאס לי שמפליצים לי בפנים.

שילינג שוקר

לפני שנים רבות התחלתי לכתוב בפורום אומנויות לחימה בתפוז. תפוז לא ידעו את זה אז, או לא ידעו לקרוא לזה כך, אבל הם פיתחו את מה שהיום הוא אחת הקהילות המקוונות האמיתיות הגדולות ביותר בישראל. קהילה מקוונת זה יותר מאוסף החברים שלי בפייסבוק, אבל זה כבר נושא אחר. חיפשתי לי אומנות לחימה להתאמן בה, ועל הדרך מצאתי כמה מחברי הטובים ביותר, גם היום.

אחד מהם הוא אוהד סמט, שכל פשעו, שבעטיו הוא מופיע בפוסט הנ”ל, הוא שהוא בחר לעטוף את עצמו בשלושה ציטוטים, שבמידה מסויימת מתכתבים, עם הפוסט הארס-פואטי הזה של ג’וני.

החתימה של אוהד, בפורומים, מכילה 2 ציטוטים:

1.”הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני”

2. "כפי שחינוך יסודי חובה יצר שוק לעיתוני-זבל, כך הובילה ההתפשטות של חינוך תיכוני, ולאחרונה של חינוך אקדמאי, ליצירת מעמד נרחב של אנשים, לעיתים בעלי טעמים ספרותיים מפותחים, אשר חונכו מעל ומעבר ליכולת שלהם למחשבה רציונלית". Peter Medawar

וה”עולם” שלו (ככה קוראים באינטרנט של תפוז לפרופיל), מכיל את זה:

היום אני מדבר לזכר המילים שפעם נתקעו לי
בפה,
לזכר גלגלי השיניים שפוררו הברות
מתחת ללשון והריחו את אבק השריפות
ברווח בין הלוע לשפתיים החשוכות.
חלמתי אז להבריח את המילים שנארזו כסחורות גנובות
במחסני הפה,
לקרוע את אריזות הקרטון ולשלוף את
צעצועי האל"ף-בי"ת.
המורה היתה מניחה יד על כתפי ומספרת שגם משה
גימגם ובכל זאת הגיע להר סיני.
ההר שלי היה ילדה שישבה
לידי בכיתה, ולא היתה לי אש בסנה הפה
כדי להבעיר, לנגד עיניה,
את המילים שנשרפו באהבתי אותה.
(רוני סומקנקמת הילד המגמגם)

בין שלושת הקטבים הללו, הייתי רוצה לתת קצת פרספקטיבה לדברים של ג’וני.

הקוטב הראשון הוא הציטוט של מדאוור: הנה, פתאום, כמעשה מרכבה, אנשים מקבלים את היכולת להתבטא, לכתוב. ה”אינטרנט” הזה נותן להם כלים, וחלק מהאנשים משתמשים בכלים האלה כדי ליצור. ובכך אנחנו מקבלים הצפה של תוכן, שההתפלגות שלו משקפת את ההתפלגות של המציאות: חלק כותבים טוב יותר, חלק רע יותר, חלק עצלנים, חלק משקיענים, וכו’. החרדה הצינית של מאדוואר היא מחרידה בעיני, היא אנטי הומניסטית ברמה הבסיסית ביותר, אבל היא מזכירה לנו משהו: התופעה הזאת, של טכנולוגיה/תנועה חברתית שמכניסה אנשים חדשים לתוך מעגלים מקודשים (אצל מאדוואר – קוראים, במקרה שלנו – כותבים), והחרדה של הדור הנוכחי מהדור החדש, היא לא תופעה חדשה. היוונים דיברו על איך הם דור הברזל, ולפניהם היה דור הכסף, ודור הזהב. אני בטוח שבפאנץ’ ובכל מני מגזינים לונדונים מכובדים מסוף המאה ה-19 יש טורים רהוטים ועוקצניים להפליא על ה-Shilling Shockers וה-Penny Dreadfuls, ספרי האימה-בגרוש שנמכרו אז בלונדון, ושנקנו ונקראו בשקיקה על ידי האחוז האורייני ההולך וגדל באכלוסיית אנגליה. לנו יש פשוט תחושה של “כן, כל דור חושב ככה על הדור הבא, אבל במקרה שלנו זה באמת!”. אולי אנחנו צודקים. אולי לא. (דרך אגב, חלק מהסיפורים הללו, הפכו אחר כך לסוגה העילית של ימינו. סוויני טוד, שהתחיל את חייו כסיפור אימה בגרוש, היה האופרה הראשונה שהועלתה באופרה הישראלית החדשה, אבל זה כבר סיפור אחר).

הקוטב השני הוא הקוטב של רוני סומק. לרוב האנשים, לשמחתנו או לצערנו, עדיין קשה לכתוב. יותר מזה, לרוב האנשים קשה לבטא את עצמם. האליטיסטים, ואני בניהם, מצקצקים בלשוננו ואומרים “איזה מזל – מה שאני צריך עכשיו זה עוד עדר של בלוגאים או טוויטורים מפליצים”.

שלומי שבן שם את הכל בפרספקטיבה, כשהוא מסביר שהלוואי והיה עמוק כמו שהוא יומרני. כי הבעיה של ה”אינטרנט” לא נגמרת רק באנשים שכותבים “היה חם היום” במשפטים קצרים. האח התאום המרושע לא פחות שלה הוא אנשים שלוקים בשילוב האיום של שלשול-מילולי המגובה ביתר חשיבות עצמית.

כל זה לא בא לסתור את מה שכתב ג’וני. הבעיה של המה-שהוא-לא-ניסה-להסביר-שם (לא קראתי עד הסוף, היה לי נורא ארוך. משהו עם ארטיקים.) קיימת. אבל הבעיה מכילה בתוכה גם תקווה.

לרוב האנשים, כפי שכתבתי, קשה לבטא את עצמם. הם לא טובים בזה – לא בכתב, ולא בע”פ. וזה חבל. כי אנשים שרוצים להביע את עצמם אבל לא יכולים, הם אנשים מתוסכלים. מעבר לרמה מסויימת, התסכול הזה, שנוצר מהמתח בין מה שיש לך להגיד וחוסר היכולת שלך להגיד אותו, הופך לאלימות. אז נכון, כשאנשים מסתכלים פנימה ומצליחים לגרד פנינות חוכמה כמו “סחבק חרמן על הזמן”, זה לא נעים לנו לקרוא, אבל בדיוק כמו הנפיחות – זה משחרר לחץ מהבטן, ובסופו של דבר, תורם לחברה אלימה פחות. וכן, ככל שיותר אנשים מתרגלים להתבטא, בכלל, כך גדל המאגר שממנו יכולים לצאת כותבים מוכשרים.

כל זה לא סותר את העובדה שדיאטת הקריאה שלנו מורכבת מיותר מדי ג’אנק פוד. אולי יותר מדורות קודמים. אני לא בטוח. אני חושב שדיאטת התוכן תמיד היתה מורכבת, לפחות לרוב האנשים, מהמון ג’אנק פוד. מה שמשתנה הוא שבעוד שפעם היו יצרנים מורשים של ג’אנק פוד, היום אנשים מייצרים ג’אנק-פוד בבית, וחלקו של הג’אנק-פוד-הביתי בעוגת הג’אנק-פוד הולך וגדל. האם זה מטריד אותי? האם התחלופה הזאת במקורות הג’אנק מטרידה אותי? האם מטריד אותי שבמקום לקרוא שילינג שוקר או לראות אופרת סבון מטופשת אנשים קוראים טוויטים של אנשים אחרים ומסתכלים על חתולים חמודים? לא בטוח. כל עוד יש לי מה לקרוא ואף אחד לא מכריח אותי לקרוא על הסחבק ההוא שחרמן כל הזמן.

כשמקדונלדס פתחו את הסניף שלהם בתחנה המרכזית החדשה לא יכולתי לעבור שם בלי לדפוק איזה רויאל, כי זה היה חדש ומרגש ובטעם ממכר של פלסטיק, היום כבר לא. נראה לי שהתיאור שג’וני נתן לשיעמום שאתה חש מפייסבוק מזכיר את הרגע הזה שבו נגסתי בביג מאק, ואמרתי “וואלה, פלסטיק כנראה כבר לא נמצא ברשימת הטעמים האהובה עלי”. זה לא שקראתי את Fast Food Nation ונחרדתי. סתם עבר לי. אולי התבגרתי. אולי לא. והתמונה הזאת מטרידה אותי.

השואה וסטיבן קינג

כשהייתי בתיכון, נמנעתי באופן מוצהר מלהצטרף לנסיעה לפולין. כשאמרתי, ואני אומר את זה היום, לאנשים, הם תמיד מרימים גבה. “זה חשוב נורא” “חוויה מעצבת, לכל החיים”. גם התלמידים שלי שנסעו לשם מספרים לי אותם דברים. זה לא מפתיע שביקור במקום בו הושמדו מיליוני אנשים, משאיר חותם רגשי עמוק על אנשים, אבל זו בדיוק אחת הסיבות שלא נסעתי.

בתיכון, אותו תיכון, הרחבתי ספרות. המורה שלימדה ספרות מורחב היתה בעלת אובססיית שואה קטנה, ולכן קראנו לא מעט ספרות שואה. אהרון אפלפלד, ק. צטניק, אביגדור דגן, וויקטור פרנקל. חלק מהספרים היו טובים יותר, חלקם פחות. כולם השאירו אותי עם עין יבשה.

היסטוריה יהודית, כפי שהיא “נלמדת” במערכת החינוך, נגמרת בחורבן בית שני, עושה קאמבק קצר לתור הזהב בספרד שמסתיים (כמובן) בגירוש, ומשם – לפרשת דרייפוס, האקדח שמופיעה במערכה הראשונה של הנראטיב ההיסטורי הציוני, ויורה באושוויץ.

ב-2005, על סירה ששטה לה באיזו תעלה שכוחת אל באירלנד, סיימתי לקרוא את “הכל מואר”, של ג’ונתן סאפרן פוייר, ובכיתי. מעבר להיותו של פוייר סופר מחונן, הוא עשה משהו שאף ספר שואה, שאף שיעור היסטוריה, לא עשה. הוא הסביר לי מה נלקח. חציו של “הכל מואר” (החצי הקשה יותר לקריאה, זה שאנשים לפעמים מדלגים עליו או נשברים בו), הוא תיאור קסום של תולדותיו של שטייטל יהודי, על חייו, אהבותיו, שנאותיו ואכזבותיו. האנשים בו אמיתיים, חיים באמת, באורח חיים יהודי, עם הדגש על החיים. “הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט”, הרומאן הראשון של ירמי פינקוס המוכשר, נותן אפקט דומה – חיים ברומניה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים.

אנשים מתלוננים פעמים רבות על האריכות של ספריו של סטיבן קינג. זה נובע גם מהיותו גראפומן (מה, באמת?), אבל גם מהעובדה שסטיבן קינג עוסק, בעיקר, באימה. אימה עובדת כשאתה כשאתה חושש באמת לגורל הדמויות, ועל מנת שתחשוש לגורלן, אתה צריך להכיר אותן קודם. במאתיים העמודים הראשונים של “העמדה”, למשל אנחנו רק לומדים להכיר את הדמויות שלגורלן נחשוש בשמונה-מאות העמודים הבאים.

היסטוריה יהודית, כפי שהיא נלמדת בבתי ספר היום, היא יותר סרט אקשן הוליוודי, שבו לא ממש איכפת לך כמה אנשים מתים ומתפוצצים, כי לא הכרת אותם באמת. לא מספרים לך על איך חיו היהודים במאות השנים שקדמו לשואה או לפרשת דרייפוס. לא מספרים לך על החיים שלהם, על האוטונומיה בפולין, על מה הטריד אותם, מה העסיק אותם. הם פשוט ניצבים בדרך למשרפות.

גם סלקום אשמים בטבח של אתמול

לפני שנים רבות, התקשרו אלי המפיקים של מרגול, וביקשו שאופיע בתוכנית. באותה תקופה הייתי בספר הטלפונים של מפיקים טלוויזיונים רבים, תחת הכותרת "wiz kid freak show". הייתי ילד קטן, שמנמן (שלא לאמר שמן), שדיבר בצורה רהוטה על מחשבים וטכנולוגיה, וידע לעבוד עם מצלמה. הייתי גם הדבר הכי אשכנזי וחנני בעולם, מה שרק העצים את האפקט, אני מניח, של הופעתי אצל מרגול. מרגול רצתה לדבר על האיום שבמשחקי המחשב/אינטרנט – האלימות, הפורנוגרפיה, וכו'. אני ביטלתי אותה, ואמרתי לה שפורנו אפשר למצוא גם בקיוסקים, מידע על איך להכין פצצה בספרייה, ושילדים רואים בערך פי חמש מאות אלימות בטלוויזיה ממה שהם מסוגלים לקבל ממשחקי מחשב.

כל פעם שמישהו מזכיר לי שעיסוק כזה או אחר תורם לדרדור המוסרי של הנוער, דוחף אותו לאלימות או, החביב עלי אישית, לכת השטן, אני נזכר בקטע ב"דון קישוט", כשהכומר והרופא המקומי סופקים את כפיהם ומלינים על ההשפעות ההרסניות של סיפורי האבירים על ההידלגו המסכן. ובזה (אזהרה: קומיקס מגוכח מהאייטיז). זה תמיד נראה לי מגוכח, ההאשמות האלו. הרי אנשים יודעים להבדיל בין סיפור ומציאות, ויודעים שזה שלשוטר יש אקדח והוא יורה ברעים, לא אומר שלהם מותר.

ואולי לא. סלקום התחילה לפני שבוע וחצי משחק ריאליטי חדש. סליחה. אין בדבר של סלקום שום דבר שקשור למשחק, או למציאות. סלקום פצחה בהתעללות משודרת בשידור חי, שבו היא מאפשרת לכולם להיות אחראים לגורלם של "מתנדבים". הם יחליטו אם יכלאו אותם או לא (ברירת המחדל היא "כן"), הם יחליטו מי יאכל ומי לא. הצופים יחליטו הכל. הייתי רוצה להתעורר ולגלות שזה הכל מעין חלום מילגרם, שזה בעצם לא אנשים אמיתיים אלא אנימציה, אבל סלקום הפכה את כולנו לסוהרי הזימברדו. לצופים ניתן הכוח לשלוט בחיים של מישהו. נכון, ישמעו קולות, זה לא באמת החיים – רק משחק קטן. כמה שבועות של לאכול נמלים לא הרגו אף אחד. תשאל שבויים בסוריה. אבל אני חושב שכולנו, באיזשהו מקום בבטן שאנחנו עוד לא מוכנים להודות בו, יודעים שהמרחק למוות-בציווי-הצופים הראשון, הולך ומתקצר, בצעדים קטנים ובלתי מורגשים. זה יתחיל בהולנד, או ביפן. מדינות מתקדמות. הרטוריקה תבנה לאט לאט, בצורה ליברלית והגיונית. מבוגרים אחראים יחתמו על מסמכים שבו הם מודעים לכך שהם משחקים משחק שבו מוות הוא אפשרות, ושבמקרה שהם ימותו הם מודעים לעובדה שהפיצוי הכספי יעבור למשפחתם. "מה קרה – לפני שבעים שנה אנשים נסעו מעבר לים כדי לדאוג כלכלית למשפחה שלהם, תוך שהם מסכנים את החיים שלהם. במה זה כל כך שונה?". ומתישהו זה יקרה, ה"שחקן" "ריאליטי" הראשון יוצא להורג בפקודת הצופים.

בארוחת ערב אצל מרצה שלי, לפני כמה שנים, שוחחנו על משחקי תפקידים. הוא שאל את שאלת מיליון הדולר "אז לא קורה לכם שאתם מתבלבלים בין המשחק והמציאות?". לא, אנחנו לא. במציאות לא לובשים שיריון וטייטס וחרבות לייטקס. אבל אתמול מישהו באחד העם פינת נחמני התבלבל, או אולי לא. הוא למד מהטלוויזיה, מה"מגודלים" של סלקום, שהוא – הוא יכול לשלוט בחיים ובמוות של אנשים, ולכן הצעד ההגיוני הבא היה ללכת ולשלוט בחיים ובמוות של אנשים שהוא כנראה החליט שלא מגיע להם לחיות, שצריך להדיח אותם, והוא עשה את מה שהרגילו אותו לעשות. הוא בחר.

קישון צדק

"ספר משפחתי", יחד עם הסימפסונים וגארי לארסון, הוא אחד מהדברים שהגדירו לי מה זה מצחיק, הבסיס שעליו נבנה חלק ניכר מחוש ההומור שלי. ספציפית – ספר משפחתי. מעבר להיותו שורש לחיבה העזה שלי לכ' במקום ק' במילים לועזיות (מרכסיסטי, סכס-מאנייק), והשימוש הבלתי נלאה במושג "מסטיק עם פסים", אחד הסיפורים החביבים עלי שם הוא הסיפור שלהם עם הנמלים. מטבחם של אפרים והאישה הקטנה מותקף על ידי נמלים, שחוזרות כנגד כל הסיכויים. אמנם בשלב מסויים קישון ואשתו שוטפים את המטבח בנפט, והנמלים נעדרות לשבוע, אך גם הזוג המאושר.

בשלב מסויים, בפרץ של יוזמה חוקרת, מחליטים בני הזוג לעקוב אחרי מקור הנחיל. "נעצרנו בגבול רמת גן. 'אישה', אמרתי לה, 'הנמלים הללו מגיעות מחוץ-לארץ!'".

אמר, ולא ידע מה הוא אומר. (ותודה לשפט, שגם הוא בעצם אחד האנשים שעיצבו את תפיסת המצחיק שלי, ושהאיר את עיני לפלא הנ"ל).

סיפורים, טלפונים סלולארים, ותוכנית הגרעין האיראנית

הערת המחבר: זה החצי הראשון של הרצאה שאני מעביר פה ושם, בפורומים שונים. החצי השני פורסם תחת הכותרת "סיפורים קפואים, אגדות עם רוסיות, ג'וקרים וגנבים".

"קנו את סבון הפלא של נקה 7 – גם מנקה, גם מחטא, וגם מלבין את העור" – קריאה מעין זו נשמעת לנו אנכרוניסטית. כאילו יהיה נכון אם תופיע בכרזה בשחור לבן, מתקופת תחילת המדינה, או אפילו מוקדם יותר – כקריאה של סוחר נודד אי שם בערי המערב של צפון אמריקה, כאשר הוא מנסה למכור את מרכולתו.

אם נבחן את המשפט, נראה כי הוא מורכב משני חלקים – החלק הראשון הוא ה"מוצר" – יש סבון, והחלק השני הוא ה"סיפור" אשר מסופר על המוצר – הוא מנקה, הוא מחטא, והוא מלבין את העור. רוב האנשים נוטים לחשוב כי אחד נובע מהשני. למוצר תכונות בסיסיות, אינהרנטיות, ושיווק טוב (ולצורך העניין שיווק יוגדר כאן כ"סיפור הסיפור של המוצר"), מספר בשבחם.

בחלק זה של המאמר, אנסה לבחון את הטענה הנ"ל, על ידי בחינה של הסיפורים – המסרים השיווקיים והפרסומיים של מוצר אחד בסיסי – טלפון סלולארי, לאורך זמן. למרות מגוון ההתפתחויות הטכנולוגיות אשר בהם התברך הטלפון הסלולארי, ניתן לאמר, על פניו, שהוא משרת בגדול את אותה מטרה אותה שירת לפני עשר שנים, ומטרה דומה, עם סייג הניידות, לזו אשר משמש הטלפון הנייח. בעולם של "מוצר" ו"סיפור", אך כך הדבר, האם סביר להניח שנראה סיפורים דומים או זהים בין החברות השונות?

להמשיך לקרוא ←

לוליטה, שירה יפנית, מטאל, האחים בלום.

לפני שנים רבות התרועעתי עם בחורה חובבת מטאל. היא ניסתה להסביר לי, ברצינות שמאפיינת את חובבי הז'אנר, על הסוגים השונים, ההבדלים בניהם, וכמובן העומק הבלתי מובן לזרים של המוזיקה הנ"ל. אני הסברתי לה שהכל נשמע לי כמו גרסאות מסור חשמלי לנהמות "I am your master, Satan the Destroyer". מעבר לזה, כך טענתי, מטאל הוא סוג של ההפך משירה יפנית.

היקואים אומרים כל כך הרבה בכל כך מעט:

Now I see her face
the old woman, abandoned,
the moon her only companion

(Buson)

בעוד שמוזיקת מטאל עושה כל שביכולתה כדי לבנות מבנים גדולים, גרנדיוזים, מלאי שאון וזעם, ופשר אין. הפרימה, הפתירה של פנכות קטנות כמו זו של בוסון, מספקת אותי הרבה יותר מאשר ההתמודדות עם ה-in your face של הנוהמים והמצווחים.

זה קשור, מן הסתם, בחיבתי למשחקים ובהיותי אובר-חוכם, אבל החידות, הארמזים, הרפרנסים הללו, שמתבלים יצירות, משמחים אותי עד אין קץ. לוליטה זרועה בהם – החל מהפתיחה שמגלגלת לנו את שמה על הלשון ("הילת ימי, להט לילוטתי, חטאי, חיי"), וכלה באלף ואחד משחקים ושכבות שנבוקוב (שמתנצל, אולי כחלק מהמשחק ואולי לא, על "הטרגדיה הגדולה שבכך שכתב את הספר באנגלית העילגת שלו", עילגת בתחת שלי, מה שנקרא) שוזר שם. ברור שכמו כל תבשיל – אם תשים יותר מדי תבלינים בלי בסיס טוב, או בשילוב לא נכון, יצא מגעיל. נבוקוב ידע לעשות שיצא טעים.

עוד מישהו שיצא לו טעים להפליא הוא ריאן ג'ונסון. ג'ונסון ביים את "בריק" המבריק בתור סרט ביכורים, והסרט השני שלו "הנוכלים בלום" ("The Brothers Bloom"), הוא פשוט פנינה. כמו אוכל טוב, שצריך להיות קודם כל טעים, אפשר להנות ממנו סתם בפשט – מהצילום היפה, מהסטיילינג שמשאיר אותך בתחושה אל-זמנית להפליא, מהעלילה הכיפית (מי לא אוהב סרטי עוקץ?), מהדמויות אנושיות (סצינת הנשיקה היפהיפיה) ומגניבות (בנג בנג).

אבל כמו אוכל טוב באמת, כל ביס בסרט הזה פשוט מתפוצץ בפה מטעמים שונים, מוכרים ומפתיעים. קריצות להיצ'קוק ולמרי פופינס, לאגתה כריסטי ולטרנטינו ולקוסם מארץ עוץ. במילים אחרות: ג'ונסון עושה ווס אנדרסון טוב יותר מווס אנדרסון. נכון, לפעמים זה קצת over the top, אבל זה בסדר – כל הסרט הזה הוא קצת over the top, והתוצאה הסופית היא עדיין הרבה יותר הייקו ממטאל. יצאתי מהקולנוע (רב חן, אולם קטן, עם מזגן רועש ופסים שמוקרנים יחד עם הסרט ש"אי אפשר לעשות לגביהם כלום", כמאמר הסדרן) מאושר כמו ילד בן 8 שראה את הסרט הכי מגניב בחיים שלו.

How’s it gonna end

בסוף "מישהו לרוץ איתו", אנחנו יודעים שמשהו הולך לקרות בין תמר ואסף. גרוסמן כותב את זה כל כך יפה, את ההתאהבות הזאת, שכביכול מגיעה מהאוויר.

לאומנויות לחימה שונות יש גישות שונות לבריחים. בריחים הם מניפולציות על מפרקים של יריב, שמטרתם לשבור גפיים, להטיל לקרקע, להשתלט וכו'. בג'ודו, ג'יוג'יטסו, וגם בארניס, אומנות הלחימה בה אני מתאמן, נכנסים לבריח ממצב של מגע. אם מישהו מכה אותי, אני אנסה לבלום או להסית את המכה, להכנס לטווח התגוששות/לכידה, ואז לגשש את דרכי לבריח. בכל האמנויות הנ"ל אפשר לבצע את הבריחים, מן הרגע שנכנסת למגע, גם בעיניים עצומות. באייקידו, אמנות שרובה מורכבת מבריחים, השאיפה היא לתפוס את המכה באוויר, ולהסית אותה ככה שהיא אוטומטית תכנס לבריח, תוך שימוש באנרגיה של המכה. זה נשמע מבריק, וזה אכן מבריק, אבל זה קשה להפליא. זה כמו ההבדל בין לזרוק אבן על אבן שאתה מחזיק ביד השניה, ובין לפגוע עם אבן באבן שעפה באוויר. זה לא בלתי אפשרי, לעשות את הדבר שעושים באייקידו, זה פשוט הרבה הרבה הרבה יותר קשה. כדי לעשות את זה מול יריב שלא משתף איתך פעולה, צריך להיות פנומן.

ההתאהבות של אסף ותמר היא כמו בריח של איקידו. מהאוויר, ללא שום גישוש, שום גשר. זה מעורר השתאות. בעבר לא בטוח שהאמנתי בזה. היום אני כן.

בפעמיים שקראתי את "מישהו לרוץ איתו", עם כל ההתרגשות הכנה מהרגש הפורח, ומהקשר שעומד להקשר בין אסף ותמר, תמיד עלתה לי אותה מחשבה בראש: איזה חבל שהם בני 16. לפגוש את האהבה הגדולה של חייך בגיל 16 נשמע רומנטי, אבל זה בעצם מחריד. כי רוב האהבות הגדולות של גיל 16 לא מגיעות לגיל 40 יחדיו. אולי עדיף לפגוש את האהבה הגדולה בגיל 29. למרות שגם פה, כמו בבריחים של אייקידו, יש פנומנים.

קורות ממלכת עילם

Fiction