Stephenson

דיכאון

מצאתי את עצמי עובר על רשימה ארוכה של זיכיונות (Franchise) שאפשר לקנות, באמריקה. החל מזיכיון לבורגר-קינג, דרך לחנות "הכל בדולר", וכלה בזיכיון יוקרתי המאפשר לך להיות יועץ לעסקי הזכיינות. נשבע.

The franchise and the virus work on the same principle: what thrives in one place will thrive in another. You just have to find a sufficiently virulent business plan, condense it into a three-ring binder — its DNA — Xerox(tm) it, and embed it in the fertile lining of a well-traveled highway, preferably one with a left-turn lane. Then the growth will expand until it runs up against its property lines.

In olden times, you'd wander down to Mom's Cafe for a bite to eat and a cup of joe, and you would feel right at home. It worked just fine if you never left your hometown. But if you went to the next town over, everyone would look up and stare at you when you came in the door, and the Blue Plate Special would be something you didn't recognize. If you did enough traveling, you'd never feel at home anywhere.

But when a businessman from New Jersey goes to Dubuque, he knows he can walk into a McDonald's and no one will stare at him. He can order without having to look at the menu, and the food will always taste the same. McDonald's is Home, condensed into a three-ring binder and xeroxed. "No surprises" is the motto of the franchise ghetto, its Good Housekeeping seal, subliminally blazoned on every sign and logo that make up the curves and grids of light that outline the Basin.

היתה לי פעם חברה שאהבה תאגידים. סבא שלה ייסד אחד, אתם מבינים, והיא גדלה עם ההנחה המוקדמת שתאגידים זה אחלה, גדול זה אחלה, חזק זה אחלה. בדומה להנחה ההפוכה שבה גדלים היום תינוקות ניאו-מרכסיסטיים, שתאגידים זה רשע, שגדול זה רשע, שכוח משחית. אל מול אמונות הילדות האלה, אני ניצב מול רשימת הזכינויות האלה ומתעצב לי. אני מתעצב כי מעבר לאבחנותיו החדות כתמיד של סטיבנסון, היא מייצגת את סוף הדמיון, את סוף ההעזה, של האדם. יש לי קצת כסף – קיבלתי ירושה. לא משהו ענק – כמה עשרות אלפי דולרים. אולי מאות? אני לא אנסה לחשוב על עסק מגניב בעצמי, על איך לעשות אותו, על איך לשווק אותו, על איזה מנות אני רוצה שיהיו בתפריט. אזמין לי עסק מוכן, עם הוראות. הכל כתוב. אי אפשר לטעות. לא צריך להעז, לא צריך לדמיין. הפרדוקס הגדול שדווקא היד הנעלמה, השוק החופשי, הוא שהופך אותנו ליצורים המוגבלים ביותר, המדוכאים ביותר, כששיא האירוניה קבור בכך שהסוהר הוא לא הסיקוריטטה או מיניסטריון האהבה האורווליאני, אלא האדם עצמו, את עצמו.

דיבורים, ג’ייסון בורן, לונדון, מכוניות מעופפות, כבלים, כותרות מגניבות עוד יותר

בעקבות הוויכוח שהיה לי עם ג'וני על הג'יימס בונד האחרון, ראיתי לא מזמן שוהמממ... גם פה יש שוט על השעון ג'וני...ב את הסרט השלישי בסדרת ג'ייסון בורן, The Bourne Ultimatum. אני חייב להודות שהסדרה הנ"ל חביבה עלי מאוד, בגלל הקצב שלה, האפלוליות שלה, והבחירה שלה באומנויות לחימה פיליפיניות לכוריאוגרפית הלחימה. הרעים הם בדרך כלל ה-CIA, והטובים הם ג'ייסון בורן, ולעיתים בחורה מזדמנת.

בסרט השלישי, יש סצינה שבה מנסים לעקוב אחר עיתונאי ואחרי ג'ייסון בורן. הרעים יושבים בניו יורק, והטובים נפגשים בלונדון, בתחנת רכבת. בסרט, כמו בחיים האמיתיים, כל סנטימטר של לונדון, מכוסה במצלמות אבטחה, שמשמשות את כוחות הבטחון שם לדברים טובים, או כך יש לקוות לפחות. מה שהיה לא אמין בסרט לא היה הכיסוי, אלא הקלות שבה אנשים במשרד של ה-CIA התממשקו ל-feed של המצלמות הבריטיות. כמה לחיצות כפתור, והנה – המערכות שלנו מדברים עם המערכות של הבריטים, והכל סבבה. ועל זה נאמר: מיי טוכעס. כי המכונות שלנו, מה לעשות, לא מדברות אחת עם השניה. זיו קיטרו הסביר לפני כמה זמן בכתבה שהוא רוצה מכונית מעופפת. את האמת, שגם אני, אני פשוט לא בטוח אם זה רעיון טוב כמו שהוא מגניב. מה שאני כן רוצה, זה שדברים יתחילו לדבר אחד עם השני, בכל המישורים. בקלות. תמיד.

האייפוד שלי,למשל: אני רוצה שהוא ידבר עם הרדיו של האוטו שלי, ועם רמקולים של בית שאני מתארח בו, ועם הפלאפון שלי. אני לא רוצה לעשות שום דבר בשביל שזה יקרה, לא יותר מנפנוף ולחיצה על כפתור או שניים. תיאורטית אני יודע איך לגרום לאייפון לנגן מהרמקולים שלי בבית – קוראים לזה כבל PL ל-RCA (ללא ספק הכבל השימושי ביותר בתולדות האדם). אבל כדי לגרום לו לדבר עם הרדיו באוטו כבר צריך כבל אחר, ועם הפלאפון כבל שלישי, וכן הלאה. הפלאפון שלי יכול, תיאורטית, לדבר עם המחשב שלי, או עם המזגן שלי, אבל זה בערך כמו להגיד שאני יכול להעביר מסרים בכל שפה, כל עוד אני מסתובב עם צבא של מתורגמנים. או כבלים.
עכשיו, אני לא הראשון שאיתר את הבעיה הזאת. בארכיון ההיסטורי הנפלא שנקרא "גליונות Wired משנות התשעים", שאני משום מה אוהב לקרוא תוך כדי אכילת חביתה, נתקלתי בכתבה מדצמבר 95, שמתארת את ההשקה ותהליך ההתממשות של "הדבר החם הבא" – ג'אווה. ג'אווה התחילה כספין אוף של פרוייקט של סאן שאמור היה לעשות משהו ממש כזה – לגרום לכולם לדבר אחד עם השני, פרוייקט שנקרא אז Oak. אלון או יאווה – עדיין המכשירים שלי לא מדברים אחד עם השני.

כשהתחלתי לחשוב על זה, ניסיתי להבין למה בעצם לא. הרי יש מיליון תקני תקשורת. למה אין נדידה, לאורך הזמן, לכיוון של התכנסות, ובמקום זה רק כל הזמן התפצלות לתתי תקנים למיניהם? איפה הזמנהוף המקומי שיעשה סדר? שאל את זה יפה אהרון אמיר ניל סטיבנסון ב-Snow Crash, כשגיבור הספר הירו פרוטגוניסט מנסה להבין, תוך כדי היותו supreme ninja mage hacker lord, למה לשפות יש נטייה להתרחק זו מזו, להשבר לרסיסים, ולא להתקרב. צרפתית, איטלקית, פורטוגלית, רומנית, ספרדית – זה הכל לטינית שנשברה, כל אחת בדרכה שלה. למה זה? ואיך מתמודדים עם זה?
אז פתרון אחד הוא באמת תרגום, כשכבה מתווכת. אבל זה פתרון שעובד טוב למקרים ספציפיים, הוא לא פתרון כללי, לפחות עד שנמציא את ה-Bable fish, ונדרס במעבר חציה. הנסיון מראה שהתשובה לזה, לפחות בשדה שפת בני האנוש, הוא כינון של Lingua Franca, שפה שכווולם מדברים, או אמורים לדבר. כפי שהשם רומז, פעם זה היה צרפתית. היום זה אנגלית. מחר סינית אולי, מי יודע. במשך מאות שנים, עד המאה ה-18 בערך, יכלו כל מלומדי אירופה להתכתב זה עם זה על נושאים משותפים, כי היה ברור שכל בן תרבות יודע לטינית, וכותב בה את ממצאיו. היום רוב המחקרים שמפורסמים מפורסמים באנגלית (מלבד איים בזרם פה ושם).

הבעיה היא, שזה מדכא. זה מדכא בגלל שלמיטב ידיעתי, רוב ה-Linguae Francae הגיעו מאיזשהו אקט של הגמוניה. מזה שמישהו ניצח. לטינית הגיעה בגלל שהרומאים ניצחו ונשארה בגלל הכנסייה וביתה המופרעת, האוניברסיטה. הצרפתית הגיעה בגלל הנורמנים והאליטה הצרפתית. האנגלית של היום היא תוצר של הגמוניה כלכלית תרבותית. אם מייקרוסופט או אפל היו מעצבים את כל המכשירים שלנו, יש סיכוי שהם היו מדברים אחד עם השני. מצד שני, האם היינו רוצים לגור בעולם כזה?

שעתיים וקצת מהחיים שלכם ובאטמן

יש דברים מסויימים, שמצליחים לעמוד בהייפ שלהם – לא משנה כמה הוא גדול. כמו הבאטמן האחרון, שהוא יותר מגניב מהאפיפיור. בהמון. או יותר מעניין – כמו ההרצאה האחרונה. כתבו על זה כבר מספיק, אבל להלן תמצית הסיפור: מרצה מבריק, צעיר וכריזמטי מאוניברסיטת קרנגי מלון, ראנדי פאוש שמו, מגלה שיש לו סרטן בלבלב, ושהוא הולך למות בעוד מספר חודשים. הוא מעביר הרצאה, במסורת שהתגבשה לה באקדמיה האמריקאית – ה"הרצאה האחרונה" שלו, שבה הוא מדבר על הגשמת חלומות הילדות שלו, וחלומות הילדות של אחרים. כשקוראים דברים כאלה בעיתון, אני מגיב באמביוולנטיות, אותה אמביוולנטיות ששמורה אצלי גם ל"הסוד".

אני מאמין גדול בהגשמת חלומות הילדות, והגשמת חלומות בכלל. אני מגשים חלומות סדרתי, ואין לי שום כוונה לעצור. אני עובד בארגון ששם לעצמו כמטרה לדחוף לכמה שיותר ילדים ומבוגרים את הרעיון ששום דבר לא צריך לעצור אותם מלהגשים את החלום שלהם, יהיה אשר יהיה. ה"סוד" עצבן אותי בגלל העטיפה שלו – השיווקית והמטאפיסית, שהיתה נלעגת. ראנדי עושה את זה מקסים. הוא מבריק, לא מזיין את השכל, וכל דקה בהרצאה הזאת ממלאת אותך בחוכמה. שווה להשקיע בזה שעה וקצת מהחיים שלכם. באחריות.

אבל כמו שאומר ארלו גת'רי, ב"Alice's Restaurant", אחרי רבע שעה של שיר – לא על זה רציתי לדבר איתכם. רציתי לדבר איתכם על ניהול זמן. לאותו רנדי פאוש, יש גם הרצאה נהדרת על ניהול זמן. ניהול זמן הוא אולי הכישור חיים החשוב ביותר, או ללא ספק מהחשובים, שאפשר ללמוד, ויש מעט מקומות שמלמדים אותו. במערכת החינוך לא מלמדים אותו, יחד עם כל שאר כישורי החיים. במיכא"ל, דרך אגב, מלמדים אותו הייטב – כל אחד מחברי ממיכא"ל שיראה את ההרצאה של רנדי על ניהול זמן, לא ילמד כמעט דברים חדשים, לפחות במישור התיאורטי. למרות זאת, קיבלתי המון מההרצאה שלו, ומומלץ לראות אותה. יש את המצגת להורדה באתר שלו. מה שעניין אותי שם במיוחד, הוא הסבר קצר שקצת קיבלתי על החיים שלי.

כשאנשים רק מכירים אותי, בשלב מסויים הם שואלים, בביישנות מסויימת, את השאלה הבאה, או ווריאנט שלה: "תגיד, איך אתה מספיק לעשות כל כך הרבה דברים?". (לעיתים זה מנוסח ב"תגיד, אתה ישן לפעמים?"). עכשיו, ניהול הזמן שלי הוא סביר פלוס מינוס, לאדם שיש לו מודעות לניהול זמן. אבל אני לא מהתותחים הכבדים. התשובה לשאלה הזאת, או חלק מהתשובה, הופיעה לי לקראת העשר דקות האחרונות בהרצאה של רנדי. אין לי טלוויזיה בבית. אין לי טלוויזיה בבית כבר 8 שנים כמעט – מהרגע שעזבתי את בית הורי. רנדי מתאר את הטלוויזיה בתור אוכל הזמן מספר אחד, והוא צודק. הוא מספר שהאמריקאי הממוצע מבלה 28 שעות בשבוע (בשבוע?!) בצפייה בטלוויזיה. גם אם המספר הזה נשמע לי מופרך, ובכל מקרה לא ממש היה מתאים לי או לחוג מכרי, אין ספק שהעוד שעה, שעה ורבע, שעתיים שהטלוויזיה לא לוקחת ממני – ובכן – ייתכן ושם מתחבא לו הזמן לכל הפעילויות האחרות שאי עושה. כמו טיפוס על קירות, או אימון נבחרת היו-יו של פלורנטין.

הטוש והשימפנזה

הייתי במהלך השבוע בערב שירה של להקת פיקוד דה מארקר, בניצוחו של הננס האדום. למרות תיעובי המוכרז והידוע את קפה הטוש, לא יכולתי לעוד בפיתוי של לראות את עידן מנצח ביד רמה על 20 איש, מלח הארץ, לב היישוב, ואחד הזוי סטלן מזדקן, שרים ביחד את "אור הירח".

למה אני מתעב את הטוש? האם זה בגלל הניאו-מרכסיסטיות-המוכה שלי? ייתכן, אבל רק במישור לטאנטי למדי. אני מתעב אותה כי היא סגורה. גם הקוד שעליה היא מבוססת (אם כי יש לי חשדות כבדים ש-Dex, המפתחים, גנבו חלקים שלמים מ-worpdress,אבל אין לי דרך להוכיח את זה), ובעיקר מהותה – זו קהילה אשר מכונה בעגה המקצועית A walled garden.

הסגירה של מקומות עובדת על אחד מהאינסטינקטים האנושיים הבסיסיים ביותר – אקסקלוסיביות. בגדול, זה מה שמניע את הכלכלה. לזהב, הרי אין כמעט ערך אינהרנטי בזכות עצמו. הוא אמנם יפה, אבל עברו הימים שבהם הוא המתכת היפה היחידה מסוגה. זהב שווה הרבה כי הוא נדיר. ברגע שיפסיק להיות נדיר, שווי ירד פלאים. ראו מה קרה עם פנינים מהרגע שהתחילו לגדל אותן בחוות. פנינים "אמיתיות", קרי נדירות, עדיין שוות יותר, בלי שום קשר לכמה הן יפות.

זהב שווה כי הוא נדיר ולכן אנחנו מאמינים שהוא שווה. מי אמר שהעולם לא בנוי על אמונה.

הכלכלה הקלאסית היא כלכלת מחסור. אם לי יש ולך אין, אני מרוויח. אם אני סוגר את מערכת הבלוגים שלי, אני נותן לאנשים תחושה של אקסלוסיביות.

העניין הוא, שכל חיי, האקסלוסיביות הזאת לא עבדה עלי. אף פעם לא הבנתי "מותגי יוקרה" – שבנויים בדיוק על אקסלוסיביות, על "לי יש, ולך אין כי זה מוצר יוקרה". זה נראה לי מטופש.   הדברים שבאמת ריגשו אותי ובאמת היו חשובים לי – ספרים, מוזיקה, חוויות, שירותים או מוצרים – תמיד רציתי או יותר מזה – ממש הרווחתי מזה שחברים שלי יחלקו את החוויה.  הדבר היחיד שיש בבעלותי שמתקרב ל"אקסקלוסיבי" היא מערכת הסטריאו שלי, שעליה עמלתי שנים, בהשקעה ניכרת. יש בה כל מני מרכיבים של חברות קטנות –  בריטיות, קנדיות, אמריקאית. כאלה שיושבות ביערות ומרכיבות מגברים ביד. אבל מדובר בסטייה קטנה שלי, ויותר מזה – גם בסטייה הזאת אני מנסה לשתף – הייתי נורא רוצה שלכולם גם יהיה סאונד איכותי בבית. אפילו מביך אותי שהם באים אלי ומתבאסים שלהם אין כזה, ואני מנסה להראות להם איך אפשר יחסית בקלות להגיע אליו. משאיל ציוד, מייעץ.

קוראים לזה כלכלת רשת. מאה אנשים עם פקס שווה משמעותית פחות מעשרת אלפים אנשים עם פקס. ככל שמשהו יהיה נפוץ יותר, ככה השווי שלו לי ובכלל גדל. 

האינטרנט, ייתכן וניחשתם, מבוסס על כלכלת רשת. רק שהקפה של הטוש, לא מבינים את זה. הם מנסים להשתמש בערכים מיושנים כדי לשחזר את ההונאה הגדולה בהיסטוריה – ההונאה שאומרת שגם במאה ה-21 זהב שווה משהו, שזה שלי יש ולשכן אין זה מצב טוב כלכלית. שאנחנו עדיין בתקופה שיש רק תפוח אחד, ואם אתה תאכל ממנו, אני לא.

נציג תרבות השוליים

אדר, ילד מקסים שפעם התאמן איתנו והסתובב בסביבתי, התקשר אלי אתמול, ולמרות מחאותי המקרקרות, הוא הצליח להעביר את המסר.

מסתבר, שביה"ס לחינוך סביבתי (?) בו הוא לומד מגיע לתל אביב לסדנה בת כמה ימים, שעיקרה "תרבויות שוליים". מטרת הסדנה היא אינטרוספקטיבית לילדים – ללמוד על עצמם דרך המפגשים השונים. אדר ביקש ממני להיות נציג תרבות החנונים. לא יכולתי לסרב.

אני מאמין גדול שחנונים הם אכן תרבות וכן, אפילו תרבות שוליים. היכולת להתעסק, והחל משלב מסויים ללא התנצלות, במשהו שהוא איזוטרי ולא מובן או מעודד על ידי החברה הוא לדעתי חתרני בדיוק כמו תיאטרון רחוב או מגורים בסקווט, גם אם פחות פוליטי. זה לא שאין פוליטקה בקרב חנונים. העניין הוא, שמאחר וככל הנראה בזמן הקרוב לא נראה חלליות, אקדחי לייזר וחייזרים על כדור הארץ (לפחות, עד כמה שאני יודע :)), חנונים מסויימים, מנסים לייבא את מה שאפשר מספרי המד"ב, אל המציאות. ולכן תראו מדי פעם זליגה של נגיד, ליברליות/ליברטרניות היינליינית לתוך ה"פוליטיקה" של חנונים.

החיבור בין פוליטיקה חתרנית, ובין חנונים עדיין בחיתולים. אפשר לראות את זה קצת בתת התרבות של תת התרבות החנונית המכונה "רוקי". הכוונה, כמובן, למופע הקולנוע, ולא למתאגרף המזדקן. ברוקי, בין השאר בגלל המסרים של הסרט, והן בגלל הפולחן ה"מוזר" שלו, מתפתחת תת תרבות עם סטנדרטים מיניים שונים לחלוטין, שגורמים להרמות גבה מכל מני אנשים. אחד הכוחות המניעים של זה, להערכתי, מעבר לחרמנות בריאה וכו', הוא מהאתוסים הבסיסיים שמוטמעים בכל גיק שהגיע לפרקו – אני עוסק כל חיי בדברים שמוגדרים כמוזרים ובלתי מובנים על ידי 99% מהאנשים שמסביבי, אז מה הבעיה בלנסות עוד משהו כזה?

הכל מתחבר, העיסוק בחנוניות, והעיסוק בהיסטוריה, על המדף התחתון הראשון שבסלון של ביתי. כשני תריסר גליונות של Wired, משנת 95 עד 98, בערך, חלקם אבדו עם השנים. מרתק, פשוט מרתק לקרוא את זה. גם כי הכתבות, בחלקן, עדיין מבריקות (Mother Earth, Mother Board כדוגמא קיצונית), אבל בגלל שזה מעניין לקרוא את זה מחדש בגיל 28, ולא בגיל 16, אחרי כמה שנים של הכשרה בצליחת טקסטים. רואים את כל המריחות, את כל העיגולים והבעות הדעה הסמויות, את הטכנו-אופטימיזם-הליברלי ולפעמים ילדותי שהיווה את האג'נדה של העיתון, וחלק מעולם האמונות שלי במשך כמה שנים. וכמובן, נורא נורא נורא מצחיק לראות שם את הפרסומות, נגיד ללפטופים עם Blazing Fast 133 Mhz Pentium MMX Processor!