אתמול, מצאתי את עצמי במרכז עזריאלי, רוכש DVD. המכשיר, לא המדיה. דבר ראשון, לא היה פשוט כלל למצוא חנות שתמכור לי מכשיר DVD. נכון, אני מניח שאם הייתי מתעקש הייתי יכול למצוא אחד גם בסופר פארם וגם בשופרסל, אבל איכשהו, ותקראו לי מיושן, אני מאמין שמוצרי חשמל צריך לקנות בחנות למוצרי חשמל. את הבשר שלי אני קונה אצל קצב, אתם מבינים. עזריאלי תמיד היה קניון פחות חביב עלי, במיוחד בהשוואה לדיזנגוף סנטר המיסתורי. אבל הוא היה בדרך, והחנייה בסנטר דומה יותר לטיפול באמבט-אדים-שוודי מכל דבר אחר, והיה יום חם. בעזריאלי יש המון חנויות בגדים, אבל רק חנות מוצרי חשמל אחת, וגם היא מתחבאת ליד ה"בלאק".

כשמבינים שרשתות זכיינות הן בעצם קניין רוחני, מספר הרשתות תוצרת ישראל נהיה פחות מפתיע, הראש היהודי, אתם יודעים. אני לא יודע אם מדובר בחגיגה של גלובליזציה או לוקליזציה, אבל בישראל יש, נגיד, רשת קפה אמריקאית אחת (קופי בין), וכתריסר רשתות קפה ישראליות גדולות ובינוניות (קפה ג'ו, אילנס', ארקפה, ארומה, קפה הלל, קקאו, קפה קפה, קפהנטו, אספרסו בר, מתוקה, לנדוור…). הבלק הוא יציר כלאיים שכזה – הוא מנסה לשדר איכות, אבל מבין שבתוך עמו הוא חי. כמו השכן שלו בסינמה סיטי – הטמפל בר, שגם הוא מנסה לשחק אותה בר אירי רציני, כשבחוץ מתגודדים דוכני הקרפ והמוני הילדים של סינמה סיטי ביום שישי.

אבל השחור של בלאק היה רק הסחה. מה שהיה מעניין באמת בביקור הזה בעזריאלי, היה דווקא הלבנים, ואיך שהם ניצחו.

אתם מבינים, ה-DVD עלה גרושים. שלוש מאות וקצת ש"ח, למוצר שעושה הכל של חברה אמיתית, לא מוצר מדבקה. לפני כמה שנים הייתי משלם על מוצר דומה פי שמונה בערך. המחירים של מוצרי אלקטרוניקה ירדו, ויורדים, בצורה בלתי רגילה. טלוויזיות שלפני עשר שנים היו מותקנות רק בבתים של מיליונרים אפשר לקנות היום בפלוס מינוס אלפיים ש"ח. כמו רשתות זכיינות – ברגע שמבינים איך עושים משהו, לשכפל אותו זה נורא קל, ומשם הדרך למחירים זולים סלולה. 

מה שנשאר הרבה יותר יציב, הם דווקא המכשירים הלבנים. מקררים, מכונות כביסה, מייבשים, מדיח כלים. הם עולים היום בערך כמו שעלו לפני חמש שנים, ובערך מה שהם עלו לפני עשר שנים. ניסיתי לחשוב למה, ואז הבנתי. במכשירים האלה אין גליקים טכנולוגיים גדולים שאפשר לשכפל. הקונץ הטכני שמניע כל אחד מהם הוא כבר בן כמה עשרות שנים. מה שיש שם, זה הנדסת מכונות – חלקים שקיימים בעולם האמיתי, לא רק בעולם האלקטרונים. המכונות האלה צריכות לעבוד, מכנית, באמת, ובדיוק כמו שאנחנו לא מוצאים מכונית חדשה בעשרת אלפים שקל, כנראה שגם במכשירים "אמיתיים", יש איזשהו גבול תחתון, שקשה לפרוץ אותו. זה לא שאי אפשר – יש מוצרי מדבקה גם בתחום המכני (אופניים, למשל, או רמקולים), אבל בסופו של דבר, כשמגיעים לגלגלי שיניים ורובוטים מפליז, נראה שיש  גבול לכמה נמוך אפשר לרדת.

באכסניה בסאן פרנסיסקו בה התאכסנתי, ספר אחד קפץ לעיני מהספרייה. הכותרת היתה מסקרנת: The Three Hour Diet. שמעתי על סוגים רבים מאוד של דיאטות – דיאטת כרוב, חלבונים, פחממות. אפילו שמעתי על דיאטות שמבטיחות ירידה במשקל תוך שלושה, ארבעה ימים. אבל שלוש שעות נשמע לי מופרך. ואכן, מסתבר שאין הכוונה לכך שתוך שלוש שעות תרדו במשקל. לא, ההנחה שעומדת מאחורי דיאטת שלושת השעות היא שאנחנו צריכים לאכול כל שלוש שעות, והגוף שלנו יידע לווסת את עצמו. מה נאכל פחות חשוב, אבל מומלץ לאכול הרבה ירקות, חלבון רזה ודגנים מלאים. יכול להיות שזה עובד. לא ניסיתי.

בעוד שב-book-a-minute מתמצתים ספרים שלמים למשפטים בודדים (לדוגמה, את הווידוים של אוגוסטינוס), אבל עדיין יש סיבה לקרוא את הספר המלא, כאן אשכררה גיליתי לכם את הסוד שמהווה את הבסיס לכל הספר הזה. את המידע הסודי הזה גם אתם יכולתם להשיג מהביקורות באמזון. רוצים לעשות דיאטה בסגנון הספר? שום דבר לא מונע ממכם לעשות את זה, ואין לכם שום סיבה אמיתית לקנות או לקרוא את הספר. פשוט תאכלו כל שלוש שעות.

דיאטת שלושת השעות פשוט מדגימה כמה הרעיון של זכויות יוצרים יכול להיות מגוכח. כי יש סיכוי שכרגע פגעתי בקניין הרוחני של כותב הספר, על ידי כך שסיפרתי לכם את הפואנטה שלו. אבל זה בסדר, אני לא לבד כאן. הרבה לפני ששון פאנינג ידע בכלל מה זה כובע בייסבול, סבתא שלו היתה שותפה ברשת שיתוף המדיה הגדולה והוותיקה בעולם, וככל הנראה גם סבתא שלכם: רשת חילופי המתכונים. נכון שלא כל החברים ברשת הזאת משתפים בדיוק באותה מידה (נו, המתכון הסודי של הטשולנט של סבא ירד עם סבתא לקבר, כתוב בכתב ראי ומקודד ב-ROT13. פעמיים.), אבל זה בסדר – זה ככה גם בביטורנט. אבל כן – לשתף מתכונים זה בערך אותו דבר כמו לגלות לכם את הסוד של דיאטת שלושת השעות: קל לאללה. אני לא צריך אפילו לצלם את הדף מספר הבישול, מספיק להגיע עם דפדפת המתכונים שלי ועט. זה קל לאללה כי מידע, בניגוד לחומר, משתכפל מהר, והדבר שהכי קל לנו, כבני אדם, לשכפל ללא סיוע (של מחשבים, למשל), הן  פיסות מידע קטנות, רצוי כאלה שמורכבות ממילים. מתכונים, שירים של יהודה עמיחי, דיאטות.

זה לא שאי אפשר לשכפל דברים אחרים. אפשר. אם קצת השקעה וחיפוש תמצאו באינטרנט כל ספר, תקליט, סרט או פוסטר של הגוניס שאי פעם נוצר, ותוכלו לשמור עותק על המחשב האישי שלכם לנצח נצחים. רק שזה כבר שיכפול באמצעות מכונות. שירים של יהודה עמיחי אפשר לזכור בעל פה, וללמד אחרים.
ולכן מפליא אותי למה אנשים עדיין קונים ספרי דיאטה, עדיין קונים ספרי שירה, עדיין קונים ספרי מתכונים. התשובה לשאלה הזאת, היא כמו פאנצ'ליין לבדיחה עם הדוב: אתה לא באמת כאן כדי לצוד, נכון? אנחנו לא קונים את ספרי הדיאטה כדי לדעת איך לרזות – המידע הזה נמצא שם בחוץ. אנחנו קונים אותם כי זה מגניב אותנו, נותן לנו תחושה מרגיעה ומנחמת. אנחנו אוהבים להסתכל בתמונות היפות שבספרי הבישול. זה בסדר גמור, אני לא נגד. פשוט תוהה. מבחינת השכל הישר, דווקא צורות המדיה האלה היו צריכות להיות הראשונות לקרוס, והנה – הן עדיין עומדות. יכול להיות שהשנים של חשיפה לשכפול והעתקה על ידי סבתות פיראטיות-מתכונים, פיתחו בהם סוג של… חסינות? האם לתעשיית המוזיקה יש למה לחכות, לקוות?

לפני שהתגייסתי חברתי דאז, דנית, הכינה לי אוסף – מה שמכונה היום מיקסטייפ, כמנהג הגויים. אז רק קראו לזה אוסף. דנית היתה, ועודנה, ילדת פרחים, ילדת פרחים מתקדמת, אפילו. גם היא וגם אבא שלה היו אספני מוזיקה, והיא הכירה כל מני להקות נידחות מכל מני תקופות, שאף אחד אחר חוץ ממנה לא שמע עליהם. האוסף של דנית היה מקסים, יוצא דופן. איכשהו הוא התלכד יחדיו ליצירה אחת. אבל לצערי, הוא היה על קסטה, וגורלן של אלה, כידוע, הוא להכחד. היה שם שיר אחד, במיוחד, שהקסים אותי. Sketches of China. שרה אותו גרייס סליק, הזמרת של ג'פרסון איירפליין, אבל אני לא ידעתי עם איזה הרכב בדיוק. למען האמת, לא ידעתי יותר מדי על השיר הזה מלבד שאני אוהב אותו נורא, ושנורא הייתי רוצה למצוא אותו.

Napster בדיוק התחיל לפעול, ואני זוכר איך, עם חיבור Dialup לא מרשים במיוחד, הייתי מבלה לילות מול המחשב, אורב למשתמשים שאולי, אולי יש להם את Sketches of China. מדי פעם היו – לא יותר מאחד או שניים בכל פעם, אבל תמיד היו תורים ארוכים. לקח לי שבועות, אולי חודשים, כדי למצוא ולהוריד את השיר, ואני חייב להודות שבסוף המלאכה הרגשתי סיפוק רב.

כל זה ישמע אולי מוזר למישהו שקורא את זה היום. זה נשמע מוזר לי, כשאני חושב על זה Sketches of China היה אז שיר נדיר – לא היה אותו הרבה. היום אין יותר שירים נדירים. כולם נמצאים ביוטיוב, ב-iTunes, באמאזון. הכל נמצא במרחק כמה קליקים או עשרים דולר ממך.

אבל זה לא נגמר בביטים. בתור צעיר היתה לי אובססיה קלה לחברת המשחקים המעולה סיירה און ליין.    אהבתי נורא, למרות המחיר היקר להחריד שלהם, לקנות משחקים מקוריים שלהם. יש לי עדיין בבית את The Colonel's Bequest, בעטיפה המקורית, עם כל החוברות, דיסקטים, קטלוגים והכל. המשחק יצא ב-89, ואני קניתי אותו ב-90 או 91.אני לא אספן גדול, ככלל, אבל זה מגניב אותי שהוא שם.תמיד הרגשתי שזה נדיר, מיוחד. מי שרוצה להרגיש גם נדיר ומיוחד, מוזמן לקנות אחד ב-ebay, תמורת כ-25 דולר. ebay הוא הנאפסטר של האטומים. בדיוק כמו שכל השירים נמצאים באיטיונז, אז כל החפצים נמצאים ב-ebay. חשבתם שיש לכם משהו נדיר? צעצוע ילדות שאבד לכם? אפשר למצוא אותו באיביי. ואם הוא לא שם היום, הוא יהיה שם מחר. את ה-mp3 ההוא, של sketches of china, עדיין יש לי. פעם, אם הייתי מוחק אותו בטעות, זו היתה טרגדיה. היום, אני לא יודע אם אפילו הייתי טורח לשמור אותו. תמיד אפשר להוריד. איביי עושה את זה פתאום עם חפצים. אם היה נשרף לי הבית מחר, הייתי "מוריד" שוב את The Colonel's Bequest. הנדיר נגמר.

"אה, כן, אבל יש מלאי מוגבל של משחקים כאלה, אז בטח מתישהו זה יגמר, ואז זה יהיה נדיר". המשפט הזה היה נכון, אלמלא חוק האספנים השלובים.

חוק האספנים השלובים – הוכחה (אלגרו וויואצ'ה)

1. יש אספנים לכל דבר שרק תרצו, החל מתקני pez וכלה בכלי מטבח משנות החמישים.

2. אספנים שומרים על הדברים שלהם הייטב.

3. אספנים תמיד רוצים להגדיל את האוסף שלהם.

4. הדרך להשיג פריט חדש עוברת לעיתים בויתור על פריט קיים.

4. ולכן אספנים בשלב מסויים יוותרו על דבר אחד באוסף, כדי להשיג את הדבר הבא.

5. יש הרבה אספנים.

מכאן נובע: תמיד יהיה מישהו שמוכר את הלאנצ'בוקס-אופטימוס-פריים שלו באיביי.

חשוב, דרך אגב, לא לבלבל בין נדירות ובין יוקרה. כביכול יש קשר בניהם, אבל גם דף הנייר שיושב לי ליד המיטה ועליו קישקשתי את שמי הוא נדיר. יש רק אחד ממנו בעולם, אבל אף אחד לא ישלם לי אגורה בשבילו. מצד שני, מי שרוצה לחפש שעון אומגה באיביי, יקבל קרוב לעשרת אלפים תוצאות. דברים הם יוקרתיים כי החלטנו להסכים שהם יוקרתיים. אבל זה סיפור אחר.

בחברה תיאורטית שבה שום דבר לא בחוסר, מה בכל זאת נשאר נדיר? התשובה הברורה, לי לפחות, היא אנחנו. המעשים האישיים שלנו. המכתבים שאנחנו כותבים זה לזה, המשחקים שאנחנו משחקים – כל אותם דברים שלא ניתנים לשיכפול. הנדירים באמת.

יש דברים מסויימים, שמצליחים לעמוד בהייפ שלהם – לא משנה כמה הוא גדול. כמו הבאטמן האחרון, שהוא יותר מגניב מהאפיפיור. בהמון. או יותר מעניין – כמו ההרצאה האחרונה. כתבו על זה כבר מספיק, אבל להלן תמצית הסיפור: מרצה מבריק, צעיר וכריזמטי מאוניברסיטת קרנגי מלון, ראנדי פאוש שמו, מגלה שיש לו סרטן בלבלב, ושהוא הולך למות בעוד מספר חודשים. הוא מעביר הרצאה, במסורת שהתגבשה לה באקדמיה האמריקאית – ה"הרצאה האחרונה" שלו, שבה הוא מדבר על הגשמת חלומות הילדות שלו, וחלומות הילדות של אחרים. כשקוראים דברים כאלה בעיתון, אני מגיב באמביוולנטיות, אותה אמביוולנטיות ששמורה אצלי גם ל"הסוד".

אני מאמין גדול בהגשמת חלומות הילדות, והגשמת חלומות בכלל. אני מגשים חלומות סדרתי, ואין לי שום כוונה לעצור. אני עובד בארגון ששם לעצמו כמטרה לדחוף לכמה שיותר ילדים ומבוגרים את הרעיון ששום דבר לא צריך לעצור אותם מלהגשים את החלום שלהם, יהיה אשר יהיה. ה"סוד" עצבן אותי בגלל העטיפה שלו – השיווקית והמטאפיסית, שהיתה נלעגת. ראנדי עושה את זה מקסים. הוא מבריק, לא מזיין את השכל, וכל דקה בהרצאה הזאת ממלאת אותך בחוכמה. שווה להשקיע בזה שעה וקצת מהחיים שלכם. באחריות.

אבל כמו שאומר ארלו גת'רי, ב"Alice's Restaurant", אחרי רבע שעה של שיר – לא על זה רציתי לדבר איתכם. רציתי לדבר איתכם על ניהול זמן. לאותו רנדי פאוש, יש גם הרצאה נהדרת על ניהול זמן. ניהול זמן הוא אולי הכישור חיים החשוב ביותר, או ללא ספק מהחשובים, שאפשר ללמוד, ויש מעט מקומות שמלמדים אותו. במערכת החינוך לא מלמדים אותו, יחד עם כל שאר כישורי החיים. במיכא"ל, דרך אגב, מלמדים אותו הייטב – כל אחד מחברי ממיכא"ל שיראה את ההרצאה של רנדי על ניהול זמן, לא ילמד כמעט דברים חדשים, לפחות במישור התיאורטי. למרות זאת, קיבלתי המון מההרצאה שלו, ומומלץ לראות אותה. יש את המצגת להורדה באתר שלו. מה שעניין אותי שם במיוחד, הוא הסבר קצר שקצת קיבלתי על החיים שלי.

כשאנשים רק מכירים אותי, בשלב מסויים הם שואלים, בביישנות מסויימת, את השאלה הבאה, או ווריאנט שלה: "תגיד, איך אתה מספיק לעשות כל כך הרבה דברים?". (לעיתים זה מנוסח ב"תגיד, אתה ישן לפעמים?"). עכשיו, ניהול הזמן שלי הוא סביר פלוס מינוס, לאדם שיש לו מודעות לניהול זמן. אבל אני לא מהתותחים הכבדים. התשובה לשאלה הזאת, או חלק מהתשובה, הופיעה לי לקראת העשר דקות האחרונות בהרצאה של רנדי. אין לי טלוויזיה בבית. אין לי טלוויזיה בבית כבר 8 שנים כמעט – מהרגע שעזבתי את בית הורי. רנדי מתאר את הטלוויזיה בתור אוכל הזמן מספר אחד, והוא צודק. הוא מספר שהאמריקאי הממוצע מבלה 28 שעות בשבוע (בשבוע?!) בצפייה בטלוויזיה. גם אם המספר הזה נשמע לי מופרך, ובכל מקרה לא ממש היה מתאים לי או לחוג מכרי, אין ספק שהעוד שעה, שעה ורבע, שעתיים שהטלוויזיה לא לוקחת ממני – ובכן – ייתכן ושם מתחבא לו הזמן לכל הפעילויות האחרות שאי עושה. כמו טיפוס על קירות, או אימון נבחרת היו-יו של פלורנטין.