כשחברנו הפיליפינים שמעו שאנחנו מתכננים לנסוע ל-Siquijor (סיקיהור), הם הרימו גבה: ״מה?! יש שם מכשפות. מכשפות בלי אף!״. וכך מצאנו את עצמנו, באביב 2010, נוסעים לאי של מכשפות. לא רק החברים, גם הלונלי פלאנט הבטיח לא סתם מכשפות, אלא מין כנס מכשפות כזה, שכולל פסטיבל ומרפאים אלטרנטיבים מיוחדים וכו׳. הלונלי פלאנט גם טען שיש שם חופים יפים ונחמד לטייל שם. את המכשפות ניסינו לצוד במשך כשלושה ימים, כולל מסע בירח מלא בג׳ונגלים על טוסטוס שהיה מפחיד, אבל הכי קרוב שהגענו היה מין משהו שנראה כמו הפנינג שאורגן על ידי עיריית פתח תקווה, שבו ליאת קיבלה מסאז׳ ולכולם היו אפים. מה שכן מצאנו היה את דאמן-סאן. דאמן-סאן הוא יפני מקסים – כמעט קריקטורה של יפני, שפתח בית הארחה/ריזורט על חוף הים בסיקיהור, עם בקתות עץ בסגנון יפני ואמבטיות בסגנון (אתם יושבים?) יפני. והכנסת אורחים מהממת. התארחנו אצלו ארבעה ימים וקיללנו את עצמנו שבזבזנו זמן בריזורט המפונפן השני שבו היינו. הוא לימד את ליאת (״לילי-סאן״) לשחק טניס, והצוות שלו מורכב מצעירים שמקבלים מלגה ממנו ללמוד תיירות בבתי ספר. בקיצור – איש מדהים ומקום מדהים. בבקתה שלנו, מצאתי כמה ספרים. אחד מהם היה מאוד יפה. היה לו ציור של עץ גדול על הכריכה, ומעליו נכתב ״The Magicians". מאחור נכתב שזה כמו הארי פוטר, רק על קולג׳. קוונטין קולדווטר הוא נער ברוקלינאי חריף וממורמר, עם אובססיה קלה לסדרת ספרים אה-לה-נארניה בשם פילורי, שקבל יום אחד הזמנה לבית ספר לקסמים – קולג׳ בשם ברייקבילס. מצד אחד זה נראה לי מגניב. כי קסמים ופנטזיה וכו׳. מצד שני זה נראה לי מטופש – מעין נסיון לרכב על גל ההצלחה של הארי פוטר, ואף פעם לא אהבתי me-tooים. התחלתי לקרוא, ונשאבתי. מתברר שצדקתי בשני הסעיפים – אין ספק שהארי פוטר עמד בתודעתו של לב גרוסמן, הסופר, אבל בקטע אירוני ומודע לעצמו – הגיבורים של הספר הם ביסודם חנונים, ולכן קווידיץ׳ ודמבלדור הם ממאות הרפרנסים החנונים שמשובצים בספר – יחד עם שר הטבעות, ו-D&D ואפילו Nethack. בלעתי את הספר בשקיקה, אבל כשהיגע הזמן לעזוב, נשארו לי עוד כ-300 עמודים. ביקשתי מדאמן-סאן רשות לשאול את הספר, תוך שאני מבטיח להחזיר אותו בדואר. דאמן סאן חשב דקה, חייך והודיע לי שהוא מעניק לי אותו במתנה. וכך החל הרומן שלי עם סדרת ״הקוסמים״, שהספר השלישי והאחרון שלה יצא בתחילת אוגוסט.

העלילה של הספרים מגניבה, אבל יש שם שתי תמות, שחוזרות בשלושת הספרים, שמעניינות אותי במיוחד. הראשונה היא התמה של הדוקהה. דוקהה, או ״סבל״ היא אחת מהאמיתות הנאצלות בבודהיזם – הסבל קיים. לא הכל הוא סבל, אבל הסבל – אי נחת, חוסר שביעות רצון, הוא תכונה פנימית שלנו, ולא קשור בדברים חיצוניים. דמיינו את התמונה הכי שמחה שלכם – יושבים על ערסל בחוף קסום. כמה זמן תוכלו לשבת ככה, מבלי שפתאום יגרד לכם, או יהיה חם או שהיתושים יציקו, או שפתאום תרצו להיות בבריכה, או לשתות משהו. זוהי הדוקהה. הקוסמים בספרים של גרוסמן הם הדוגמה המובהקת ביותר לדוקהה. אחרי שהם נהיים קוסמים, הם כאילו זכו בלוטו. הקוסמים של גרוסמן הם סוג של סופרמנים. הם יכולים לעשות… כמעט הכל. כל מה שמוטנט טוב ב-xmen יודע לעשות. הם יכולים לעוף, לעבור דרך קירות, להיות רואים ואינם נראים – בקיצור קוסמים. And yet they are constantly unapphy. הם משועממים, כועסים, בקיצור – מבועסים כל הזמן. כל כך מבועסים שהם יוצאים לכל מני קווסטים והרפתקאות שמסבכות אותם בצרות, כי הם חושבים שבקצה הקשת, אם רק יגיעו אליה, יהיה כד הזהב של האושר, אבל כשהם מגיעים אליו הם מגלים שהסבל נשאר אצלם. כפי שיובל הררי כתב על בודהיזם – מבחינת בודהיזם הסבל הוא מחוקי הטבע, ולכן תקף גם לאלים. או במקרה הזה, לקוסמים.

התמה השניה היא התמה של סליחה, סליחה עצמית. במהלך שלושת הספרים הקוסמים מתבגרים. כשהם מתחילים הם בדיוק מסיימים תיכון, מתחילים קולג׳. בספר השלישי הם כבר בשנות השלושים שלהם. וכמו בכל חבורה, יש דרמה – ההוא עושה להיא ככה, ההיא בוגדת עם ההוא, האלה רבים. רק שזה עם קוסמים אז לפעמים אנשים מתים, או הופכים לשדים או דברים כאלה. הגיבור, קוונטין, רחוק מלהיות מושלם. לפעמים הוא קצת מאנייק. וכשהוא מתבגר, יש לו את היכולת הזאת, להסתכל אחורה, להגיד ״אוי, פה הייתי קצת מאנייק״, או ״פה הייתי ממש מאנייק״, ולסלוח לעצמו. את הסליחה העצמית  פגשתי לראשונה ב״אשתו של הנוסע בזמן״. הגיבור של ״אשתו״, הנרי, הוא לפחות בצעירותו, פרחח. אולי פרחח זו מילה קצת מכובסת. הוא Punk, ולא במובן השמאלני-מלא-אידיאולגיה של המילה, אלא יותר קרוב למובן החוליגני של המילה. אבל זכור לי (וסלחו לי על אי הדיוקים – עברו אי אילו שנים מאז שקראתי את הספר), שבשלב מסויים הנרי מסתכל על עצמו בעבר, ואומר משהו בסגנון ״עשיתי כמה דברים מחורבנים כשהייתי צעיר, ואני שמח שאני כבר לא שם.״. אין שם שיפוט, אין שם ייסורים, יש שם סליחה. זה נגע בי עמוקות.

כולנו, אני מניח, תופסים את עצמנו כאנשים מוסריים, ששואפים לטוב. אבל במהלך החיים קורים דברים. אנחנו בוחרים בבחירות, עושים דברים, שמצטערים עליהם. אני יודע שאצלי זה ככה. חלקם הם דברים דרמטיים ומוסריים – בגדתי באמון של חבר, וחלקם הם סתם פדיחות איומות, מהסוג שגורמות לך לעוות את הפנים, ושבזכות האינטרנט יהיו שם לנצח (רמז: כשמגגלים את שמי באנגלית, מגלים וידאו שבו אני דופק זיוף של החיים, בהופעה חיה, אל מול קהל בתיאטרון תמונע).

יש לי זכרון טוב, ולכן קשה לי לשכוח. אני זוכר את הילדים שהציקו לי בגן הילדים – איך הם נראו, אם השם שלהם. וקשה לי לסלוח. והכל נהיה קשה יותר, כשזה לעצמך. אבל בשנים האחרונות, בין השאר בזכות הדוגמא של הנרי, אני מרשה לעצמי. זה עדיין פדיחה כשאני רואה את עצמי שר, אבל אני מושך בכתפיים, ואומר ״נו, זה קרה…״. ואני עדיין מתבייש בדברים שעשיתי, אבל אני גם מרשה לעצמי להסתכל להם בעיניים, ועדיין לסלוח לעצמי. הבן דוד של לסלוח לעצמך, הוא לאהוב את עצמך. המסר הזה, של כמה חשוב לאהוב את עצמך, הוא נפוץ להחליא. מפרסומות לשוקולד וסבונים, ועד סדנאות הניו אייג׳ בשנקל וגם לא בשנקל. and yet we do it so badly. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי במצב מוזר. החיים שלי טובים, נהדרים אפילו על פי רוב הסטנדרטים המקובלים. אבל פה ושם חורק. גם אלי מגיעה הדוקהה, לפעמים בגדול, ולפעמים בקטן. העניין הוא, שאני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות כדי לפתור את רוב הבעיות שלי. זה לא מאוד מסובך – בגדול לשבת שעה ביום במדיטציה, לעשות שלוש-ארבע שעות פעילות גופנית טובה בשבוע, להוריד פחממות. דברים בסגנון הזה. אני ממש טוב בלדעת. הבעיה היא היישום. כי שעה מדיטציה ביום? למי יש זמן. והרמת משקולות או ספרינטים? מזיעים בזה, ואין כוח. ופחממות? פחממות הם הדרך של אלוהים להגיד לנו סליחה על כל התלאות האחרות שיש בחיים. ואני לא עושה את כל הדברים האלה, למרות שאני יודע שזה טוב לי. המעמד הזה, של ידע אך העדר אנרגיה מתמיה אותי בחודשים האחרונים.

שבוע שעבר חשבתי על עילם. ועל כמה אני אוהב אותו. מעולם לא אהבתי שום דבר כפי שאני אוהב את עילם. העוצמה היוקדת, האינסופית של האהבה הזאת מסנוורת אותי, ומדהימה אותי כל פעם מחדש. הבנתי, שאחת המתנות שעילם נותן לי, היא קנה מידה. כי פתאום כשראיתי כמה אני אוהב את עילם, הבנתי כמה עוד יש לי לגדול בלאהוב את עצמי. גולדה אמרה את האמירה המפורסמת שלה על איך שלום יגיע כשהערבים יאהבו את הילדים שלהם יותר משהם שונאים אותנו. אני לא יודע אם יש חלק אחד במשפט הזה שהוא נכון, אבל האסימון נחת. פתאום שראיתי שאפשר לאהוב מישהו, משהו, ככה, בצורה כמעט superhuman, אז אם אני אצליח לאהוב את עצמי לא כמו, כי זה כנראה לא אפשרי ביולוגית, אבל מתקרב לכמה שאני אוהב את עילם, אז משבר האנרגיה הפרטי שלי יגמר. כי עבורו אני אקום בבוקר, ובלילה. ולמרות שהוא מתיש אותנו לפעמים, האנרגיה אף פעם לא נגמרת. עכשיו שאני יודע איך זה נראה, אבנה לי אחד כזה, עמוד יוקד של אהבה, לעצמי. או לפחות אנסה. בספטמבר, כנראה. למה החום של אוגוסט הורג אותי.

לפני כמה ימים ישבתי לשתות עם אנמר וגדי, ואיכשהו השיחה התגלגלה לה למסיונריות שלי. אנמר ואני חברים מתקופת הצבא, ובשנים האחרונות היא גרה בחו״ל, ולכן כשהזכרתי את המסיונריות שלי, היא הנהנה, ואמרה ״כן, במיוחד לדברים של ניל גיימן.״. ואכן, לפני כמה שנים, לא היו עוברות יותר מחמישים דקות מרגע פגישתי עם אדם שאותו הערכתי, ועד הרגע שהייתי מנסה לדחוף לו משהו של ניל גיימן ,כנראה סנדמן. צחקתי כשאנמר הזכירה אותו, ושנינו הסכמנו שבשנים האחרונות הוא קצת נתקע על אותו קטע (יש נוסחה מאוד ברורה לכל הספרים של ניל גיימן שאינם סנדמן: איש רגיל עובר לעולם בלתי רגיל מגניב מאוד שקשור למיתולוגיות מערביות קדומות כאלה או אחרות, מלווה על ידי מדריך מקומי מהעולם הבלתי רגיל, עובר הרפתקאות, ובסוף חוזר לעולם הרגיל, או שלא.). הסיבה שבכלל דיברנו על מסיונריות, היא בגלל חווית ההורות שלי. לפני עילם, למרות שבדרך כלל אנשים היו אדיבים ולא ניג׳סים, עדיין מדי פעם הופעלו עלינו לחצי מסיונריות שנו כבר, ומתי אצלכם. לנו, במיוחד לי, זה לא בא טוב. והנה עברה לה כמעט שנה וחצי מלידתו של עילם, ואני כמו זומבי שננשך, הפך לזומבי, חייב לנשוך אנשים אחרים, אבל מודע למצבו וזוכר כמה הוא לא רצה להיות זומבי. רוצה לאמר, המסיונריות שלי מופנית, או יותר נכון, מרוסנת, למטרה של לשכנע את חברי השונים להביא צאצאים לעולם. אני לא יודע מה המוטיבציות אצל כל שאר האנשים/הורים. אני יודע שהאצלי זה בדיוק כמו ניל גיימן: פאק אול דה שיט לגבי קונפורמיות חברתית – זה פשוט משהו שאני מאוד נהנה ממנו, ולכן נראה לי שגם כל חברי יהנו ממנו, וכל עוד הם לא בעסק אני מרגיש שהם totally missing out on shit. מצד שני, כאמור, אני זוכר איך זה להיות בצד השני – hence הריסון היחסי. 

ופה דברים מסתבכים. ליאת ואני התחלנו את עניין הילדים מאוחר יחסית לשאר חברינו, כך שאין לי ממש המון אנשים מסביבי לשכנע, כי לרובם יש ילדים, וברבים. בערך. כי במקביל למסת החברים מרובי הילדים שלנו, ובניכוי החברים הרווקים שלנו שלהטיף להם להביא ילדים זה קצת לא יפה, אני מסתכל מסביבי ומגלה שיש לנו כמות די עצומה של חברים שפשוט לא רוצים ילדים. חלקם בזוגיות, וחלקם לא כרגע, אבל כולם ממש סבבה עם זה. עד השבוע, עשיתי את מיטב מאמצי, אה-לה זומבי מנומס, לא לקחת אותם לשיחה רצינית שבה אני מסביר להם שלדעתי הם מספספים את האושר הגדול ביותר שאדם יכול לחוות, ושיפסיקו עם השטויות ויאללה לרביה. בדרך כלל מיטב מאמצי הצליחו, אבל לפעמים התפלק לי. אתם יודעים מי אתם, וסליחה. 

אבל השבוע, היום, למען האמת, התחיל לזוז לי משהו בראש. 

להתבונן בעילם זה פלא מבחינתי. הוא גדל, ובדיוק לומד לדבר, ורואים כמה הוא מאושר. הוא פשוט ילד שמח, שמחבק וצוחק המון, ויש לו חוש הומור נהדר ומצחיק. ואני מסתכל עליו, וחושב כמה כיף לו. אבל אז אני חושב על זה עוד קצת, על כמה טוב לו בחיים. איך יש לו שני הורים ומשפחה מורחבת שמתים עליו, ועוטפים אותו בחום ואהבה ופינוקים, ואיך יש ילדים שאין להם את זה. וזה מעציב אותי. ואז אסי דיין מת. 

יש לי חור עצום בהשכלת הישראליאנה שלי. מלבד גבעת חלפון והשוטר אזולאי, אני לא חושב שראיתי אף קלאסיקה ישראלית. לא מציצים, ולא צ׳רלי וחצי. טוב, אולי קזבלן. לפני כמה חודשים ההורים שלי הפצירו בי לראות את ״החיים כשמועה״, הסדרה/slideshow האוטוביגורפי של אסי דיין. לא יצא. והשבוע הוא מת, ואתמול ראיתי שני פרקים מתוך השלושה. אתמול הבנתי גם כמה דברים. 

קודם כל, הבנתי שבעצם לא ראיתי את אסי דיין משחק אי פעם. לא ראיתי את ״בטיפול״, לא את ״החיים על פי אגפה״, וגם לא את ״הוא הלך בשדות״. בקיצור, כלום. ועוד דבר שהבנתי זה כמה אולי בעצם אני מכבד את החברים שלי שבוחרים לא לעשות ילדים.

הפרק הראשון של ״החיים כשמועה״, מוקדש בגדול ליחסים של אסי דיין עם אבא שלו. And boy, where those yachasim fucked up. בשלב מסויים משה דיין עוזב את רות, ומתחתן שוב, ובראיון כלשהו אסי מצטט אותו אומר ״יכול להיות שאם הייתה ניתנת לי הבחירה לא הייתי מקים משפחה״, או משהו כזה. אבל לא ניתנה לו הבחירה, ככל הנראה. אסי דיין, למרות הדוגמא הבוהקת שהיתה אל מול עיניו של מה זה אבא לא טוב, בקלישאה פרוידיאנית נוראית, חוזר על אותו סיפור, מביא לעולם ארבע ילדים. את ליאור הוא נותן למשפחה אומנת בקיבוץ כשהוא בן שנתיים וחצי. רובכם כבר יודעים את כל זה, כי אסי דיין הוא דמות מוכרת לכולם בישראל, וגם ליאור דיין, מחוברים וכו׳. לי זה ריחף בפריפריה של הידיעה, כי אני מנותק וסנוב ובור וכו׳.

אני חושב המון, כאמור, על איך משפחות go wrong. על איך למרות שכולם רוצים להיות הורים טובים, ושהילדים שלהם מאושרים, אז משפחות המון פעמים זה דבר מורכב ודחוס, ולא תמיד נעים, איך ילדים גדלים עם שריטות שקיבלו מהוריהם, בכוונה או שלא בכוונה. אני מכיר משמעותית פחות משפחות מאושרות ממה שהייתי מצפה, בהתחשב בכוונות של כולם בתחילת הדרך. יש לי מני הסברים שונים לתופעה הזאת. בבסיס של העיקרית בהן, היא שרוב הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו לגבי איך צריך לחיות פשוט לא מתאימים למי שאנחנו באמת – חלקן מפספסים בנקודות, וחלקן בענק, אבל זה עדיין פספוס, וזה עולה לנו. וזה נכון לא רק לגבי משפחות. הסבר שהצטרף בימים האחרונים הוא שיש אנשים שפשוט לא מתאימים להיות הורים. שלא רוצים להיות הורים. ובכל זאת, רובם עושים את זה, כי נו ומה. והורות זה דבר חזק ומשמעותי, גם לאנשים שלא רצו להיות הורים, אז עושים את זה, אחרי שהילדים באו כי מה כבר נעשה. אבל בעצם היה עדיף שלא. והמתח הזה, כמו אבן קטנה, שוחק את אושרם, חורץ את האומללות שלהם ושל ילדיהם, לעיתים לדורי דורות. אני חושב שחלק מחברי שבוחרים לא להיות הורים היו יכולים להיות הורים נהדרים. אבל יש גם סיכוי שמאחורי חלק מהמשפחות האומללות, חלק מהיחסים הלא טובים שיש בין הורים וילדים, עומדים אנשים כמו החברים שלי, וכמה משה דיין, שתכל׳ס, זה לא מתאים להם. ועד כמה שכואב לי, בעצם של המסיונר, שהם לא יצליחו לחוות את האושר המדהים הזה שאני חווה עכשיו, נראה לי שאני משחרר אותם. מעריץ אותם, אפילו, על האומץ של ההחלטה שלהם, עצובה ככל שתהיה לי, לתרום את תרומתם לאושר העולמי.

לפני כמה ימים גיליתי את הווידאו הזה,

בו בראד מלדאו מנגן קאבר ל"don't think twice, it's alright" של דילן, יחד עם נגן המנדולינה כריס ט'ייל. זה היה מאוחר בלילה, ליאת ועילם כבר ישנו, ואני הייתי די שחוט בעצמי, ובכל זאת הקדשתי את מלוא תשע וחצי הדקות היפות האלה. Don't think twice it's alright הוא אחד השירים שאני הכי אוהב, של דילן ובכלל. יש משהו בפריטה, משהו במילים המרירות שלו, שנוגע לי במקומות הנכונים. רק אחרי שהקשבתי לקאבר של מאלדו, הבנתי שהוא ריגש אותי יותר מאשר שהשיר המקורי מרגש אותי. וזה לא קרה רק כאן. זה קרה בגרסה של ג'ולי פאוליס ל-blackbird, או של טל כהן-שלו ל"A little rain"  (או של חצי תריסר שירים אחרים מ"שירים משומשים", אבל I'm a total sucker כשזה מגיע לטום וויטס). יכול להיות שהקאברים מרגשים אותי כי את המקור כבר שמעתי עשרות או מאות פעמים, אז הוא פחות אפקטיבי. אבל אני חושב שיש משהו מעבר לזה. כשמישהו עושה קאבר לשיר, זה בדרך כלל בגלל שהוא הפעיל אצלו את ההדהוד הרגשי הזה שבגללו מוזיקה קיימת, וכשהוא מייצר את הקאבר, הוא לוקח את השיר המקורי, ומוסיף לו את הרזוננס האישי שלו. וכשזה קורה נכון, אתה מקבל את השיר עם כמות רזוננס רגשי כפול, ובום – התרגשות.

את בראד מאלדו ראיתי בפעם הראשונה בפסטיבל הג'אז באילת בתחילת שנות האלפיים. זה היה במסגרת מאסטר קלאס, אז גם שמעתי אותו מדבר ולא רק מנגן, והוא היה אדיר. באותה תקופה תיקלטתי פעם בשבוע בנורמן, בר קטן וחמוד בהלל הזקן. אני זוכר איך הייתי מסתובב ברשתות החלפת קבצים, נובר לאנשים במחשבים ומחפש שירים חדשים ומגניבים. ויום אחד נתקלתי בקאבר שלו ל-Blackbird של הביטלס. הרגשתי שגיליתי אבן חן יקרה. השיר שאני הכי אוהב של הביטלס, בגרסת ג'אז מגניבה של פסנתרן אדיר. מה יכול להיות טוב מזה?

סרטון היוטיוב של "Don't think twice, it's alright", מוביל לעשרות גרסאות קאבר אחרות, של מאלדו ואחרים, לעשרות שירים פופולארים. חלקם יפים מאוד. כל אחד מהם היה גורם לי להתרגשות לפני עשור, והיום, על רובם לא טרחתי להקליק.

ערן מולוט, חבר וותיק ואב מגניב, לקח את בנו תוהו (טוב, ים) ללונדון.
תוהו הוא גור-גיקים מהמם – משחק מאנצ'קין ומשחקי תפקידים, בולע ספרי פנטזיה, מד"ב וקומיקס. בתמונה הזאת רואים אותו נכנס למתחם הספרות הספקולטיבית/קומיקס בחנות ספרים ממוצעת בלונדון. זו תמונה אדירה, שגרמה לי לחשוב על עילם. על איך עוד כמה שנים הוא יתחיל לקרוא, ועל איך אני אגלה לו את נארניה, וההוביט, ואולי אפילו הארי פוטר. דמיינתי ספרי מרגנית יד שניה עטופים בנייר אריזה צבעוני, ואת עילם קורע את העטיפה בהתלהבות ונעלם לחדר שלו עם הספר. והבנתי שיש סיכוי שהחזון שלי הוא אנכרוניסטי. שהוא הרבה יותר "מצאתי את הקובץ הנדיר ב-emule", והעולם הוא הרבה יותר "הנה חמישים קאברים של בראד מאלדו בוידאו ורק תקליק ותבחר". נתינת מתנה היא אירוע מיוחד, אבל בעולם שבו הביטים חופשיים, בלתי מוגבלים, איזו משמעות יש לתת מתנה בביטים? יכול להיות שבעתיד, המתנה לא תהיה המעבר מאין ליש, אלא דווקא מיש לאין. שהמתנה שאתן לעילם לא תהיה הספר שאתן לו, כי כבר יהיו לו את כולם, אלא את הפילטר.

כשהייתי צעיר, לא פחדתי להתבגר. להיפך – זה נראה לי דבר מגניב. בילדות, אתה כל הזמן מוגבל בדברים שאתה יכול לעשות. כי אתה לא גדול מספיק, כי הורים אומרים לך לא, כי יש לך כל מני מחויבויות שלא אתה לקחת על עצמך. ואז יש את הרגע הקסום הזה שבו אתה נהיה מבוגר, ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. בא לך לקנות לעצמך מכונית על שלט רחוק – אתה לא צריך לשכנע את ההורים שזה משהו חשוב וחינוכי. סוף שבוע בלונדון? בבקשה. יש את הטריק הזה של להתפרנס, אבל יאללה. כשהייתי צעיר ממש לא פחדתי להתבגר, כי לא נראה לי שיש מה להפסיד, רק מה להרוויח. אני בן 35 עכשיו. כל חיי היה לי זכרון ארוך טווח מעולה. ופתאום אני שוכח דברים. לא "שוכח דברים" במובן של אם זה היה סרט אמריקאי אז זה היה רמז מקדים לזה שיש לי אלצהיימר. שוכח דברים בסגנון "מה היה השם משפחה של הבחורה מקלבריה שיצאתי איתה לדייט אחד כשגרתי בפירנצה לפני עשר שנים". שום דבר קריטי. סתם דברים שהיו שם תמיד, מבלי שהייתי צריך לעשות משהו, ופתאום אני מבין שאפשר גם לשכוח. שההתבגרות, שהרעיפה עלי מתנות נהדרות כמשפחה, ושלוות נפש, ונסיון, יש לה מחיר.

יש משהו מצחיק בזה שאני מתחיל לאבד את הזכרונות שלי בדיוק בתקופה שבה כל הזכרונות, כל החוויות, עולות לאינטרנט, נגישות לכולם או לרובם. בתקופה שבה לכל אחד יש ארכיון שנקרא Gmail או פייסבוק, שבהנחה שהאימפריות לא יקרסו, יאפשר לאנשים לטייל אחורה בזמן ולראות עם מי הם התכתבו כשהיו סטודנטים. בעצם, מצבי הוא הגשמת חזון הענן. מעט אכסון מקומי, והכל בשמים. יכול להיות שבעתיד, אם אהיה מספיק מפותח, בעיית השכחה שלי תפתר? שכמו ההתרגשות מהגעתו של ספר חדש או, להבדיל, עגבת, גם שכחה תהיה מהדברים האלה של המאה שעברה?

את הממלכה הזאת הקמתי לפני כשש שנים. היא לא היתה הנסיון הראשון שלי להקים ממלכה עם השם הזה, אבל זה בסדר, גם לנסיון הקודם שלי היה כבר תקדים אי שם בדרום מערב איראן. הייתי אז בן 28, אחרי פרידה די רצינית שזעזעה את עולמי, ולא ממש סגור על מה אני רוצה לעשות עם עצמי, לאחר שחלומות הילדות שלי (להיות היסטוריון, להיות מרגל) התגלו כלא ריאליים. לא חשבתי אפילו על ילדים. בכלל בכלל לא.

עילם, הילד ולא הבלוג, נולד לפני קצת יותר מחצי שנה. כבר לפני שהוא נולד התחלתי להרגיש שאני מתבגר, משתנה. יוצא לי להפגש עם המון אנשים צעירים, וכשההיסטוריה שלך הופכת למיתולוגיה של אנשים אחרים, זה מדגיש לך כמה אתה מזדקן. הולדתו של עילם לא היתה מובנת מאליה. לא מסיבות פריון או בריאות, טפו טפו טפו. פשוט, גם אני וגם ליאת לא היינו סגורים על זה שאנחנו בקטע של ילדים. החצי שנה שעברה מאז שעילם נולד היתה מדהימה, מלמדת, מאתגרת. גם אני וגם ליאת, עדיין מופתעים מכמה אנחנו נהנים. אחת הסיבות שחשבתי לא לעשות ילדים היא כי החיים שלי נראו לי מגניבים ועשירים מספיק. מאז ומתמיד אני עושה המון דברים – בישול, אומנויות לחימה, מוזיקה, וכתיבה, ולימודים וכו' וכו'. הסתכלתי על החיים, וחשבתי לעצמי "ילד זה אולי נחמד, אבל גם כמו שזה עכשיו זה די קול. וילד, זה כל כך הרבה צרות ואחריות – לא ממש בא לי לוותר על החיים שלי…'". ההחלטה לעשות ילד היתה, במובן מסויים, A leap of faith. כולם מסביבי אמרו לי כמה זו חוויה בלתי ניתנת לתיאור, כמה זה משנה הכל וכו'. הסתכלתי עליהם, גם על אלה מבין חברי שאני יודע שחיו וראו וחוו דבר או שניים בחייהם, והנהנתי בספקנות מוסתרת. כתבתי כבר כמה אני לא אוהב שיש דברים שאני לא מסוגל לחזות, לגרוק. ואז זה הגיע. וכמובן שכולם צדקו. מהרגע שעילם נולד זה כאילו חייתי כל חיי בשחור-לבן, מבלי לדעת בכלל שיש את האפשרות הזאת, שהדברים יהיו בצבע. מימדים שלמים נוספו לחיים שלי. מדובר במימדים שכשמספרים לך עליהם, נשמע לך הגיוני שיצטרפו, אבל אין לך מושג מה זה אומר עד שאתה שם.

the world is more real now. החיבור המוטרף הזה שיש לך עם היצור הקטן, המתוק מכל הזה הוא מוליך מאוד חזק לחיבור שלך עם שאר העולם. הצער של אנשים נהיה עצוב יותר, והשמחה גדולה יותר, במיוחד כשזה קשור במשפחה וילדים, אבל לא רק. ראיתי לפני כשבועיים ידיעה בעיתון על ילד בן שנתיים, עם סרטן, שצריך המון כסף לניתוח השתלת כלייה שני, אחרי שהראשון לא הצליח. בעבר הייתי יכול למשוך בכתפיים ולחשוב שזה ממש עצוב. באותו הרגע זה היכה בי כמו אגרוף. בחצי שנה האחרונה פתאום הבנתי כמה בעבר לא באמת היה איכפת לי אם יקרה לי משהו. זה לא שהייתי התאבדותי, או אפילו לא זהיר. פשוט הבנתי שבתפיסה שלי אני זהיר וכו', אבל אם יקרה משהו, זה לא יהיה כזה נורא. עכשיו זה יהיה נורא.

אני מספיק קרוב ללהיות בלי ילדים כדי לדעת כמה קלישאה אני. כדי להתנצל ולהסביר כמה שאנחנו שנאנו שעשו לנו את זה לפני שאני נכנס לסשן-שכנוע-תעשו-ילדים-כן-כן-זה-מעולה-אתם-חייבים-נו-למה-אתם-עדיין-כאן. וזה כמובן הדבר הראשון שמהמם אותך, כמה חלק עצום מהקלישאות, ומהדברים שאומרים לך, נכונים. איך כשנולד ילד אז זה באמת מכניס דברים לפרספקטיבה, איך דברים שחשבת שהם הכי חשובים הופכים להיות, ובכן… לא הכי חשובים בכלל. ויש בזה משהו מטריד. אני זוכר מתישהו דיאלוג עם מחזיר בתשובה, בגיל שעוד הייתי מתנצח. הוא ניסה למכור לי לוקש שהלך משהו כזה: "נראה לך שאתה מאושר בחייך הכופרים, אבל בעצם האושר האמיתי הוא בלימוד תורה (או דבר דוסי אחר, לא זוכר בדיוק).". כשהסברתי לו שהלימוד תורה הזה לא נשמע כמו אושר עילאי במיוחד, הוא אמר שעד שלא אחווה את זה, אני לא אוכל להבין. ה"פחחח" שלי הדהד בכל גוש דן. אם אתה לא מסוגל להסביר לי מראש, יקירי, אז קח את הסחורה שלך למקום אחר. אבל הנה, קיבלתי בדיוק כזה. לא משנה כמה ניסיתי לחשוב מראש, וכמה הסבירו לי, החוויה של להיות הורה, או יותר נכון, החוויה שלי של להיות הורה, היא אושר מדהים, שלא ידעתי שיש כמותו, ושלא יכולתי לגעת בו מראש, לא משנה איזה קונץ פטנט הייתי עושה. היתה לי שיחה פעם עם חבר, שטען שהוא ממש לא מאמין לשיט העל-טבעי ה"גדול", של מלאכים ופיות, אבל הוא מוכן לשקול את קיומן של "אנרגיות" כאלה, בקטנה. הסברתי לו שאין כזה דבר "בקטנה". שמספיק שיש דבר אחד כזה – אנרגיות, נשמות, וואטאבר, שהוא אמיתי, שההשלכה של זה על המערכת הגדולה, החוקים, היא עצומה. שלא יכול להיות עולם שבו יש חוקי פיזיקה ומדע, וגם ככה בקטנה ישויות שלא מצייתות לחוקים האלה. אני קצת מרגיש ככה עכשיו. כי אם ה"זה מדהים אבל לא תדע עד שתחווה" של הורות נכון, אז מה עם הדברים האחרים? קצת כמו החתונה והתחושות שבאו איתה, הגעתו של עילם לחיינו היא קודם כל שיעור מרתק בענווה, על הגבולות של הידיעה שלנו, של היכולת שלנו ללמוד, לחזות דברים מראש.

נ.ב.

ואם כבר שיעורים בענווה, יש דבר אחד, לא צפוי, שלהיות הורה מלמד אותך: הצצה, בקטנה, לאיך זה להיות נכה. למרות שהמנשא חביב עלינו, לפעמים עגלה היא הבחירה הנכונה. ואז אתה מקבל טעימה של חיים על גלגלים. כל הדיבור הזה על "המרחב הציבורי" פתאום נהיה מוחשי, כשאתה מבין שאם אתה לא יכול לעבור עם העגלה שלך ברחוב בגלל שהבית קפה החליט לחרוג קצת, או בגלל שהעירייה שמה עמודי-אנטי-חנייה באמצע המדרכה, אז גם האיש בכיסא גלגלים לא יכול. ושבעוד שעם עגלת תינוק עוד יחסית קל לרדת לכביש ולעלות חזרה, נראה לי שבכיסא גלגלים זה משמעותית יותר קשה. שהעיר הזאת לא נגישה לנכים לא רק בגלל שבכמות פסיכית של מקומות יש מדרגות, אלא כי עצם ההתנהלות במרחב היא קשה. כשאתה עם גלגלים כל הזמן אתה מגלה כמה הדרכים לא ישרות כלל. הרגליים שלנו מגהצות את כל הגבעות הקטנות והמיקרו-בורות שיש במדרכה. הגלגלים מרגישים כל זעזוע. מתברר שגם כאן, במדרכות, יש הפתעות שנבין באמת רק כשנחווה אותם.