ימי הולדת, לפחות במשפחתנו, עם מעין תרגיל מעניין בקריאת מחשבות. כל אחד מנסה לנחש מה השני היה רוצה בסתר ליבו, מה הכי ישמח אותו, מבלי שהשני יאמר לו זאת באופן מפורש. האמת היא, שליאת ממש טובה בזה, והצליחה באופן עקבי להעניק ליד דברים ששימחו אותי עד אין קץ (חליל, טבעת עור-דרקונים של אמיר פרידמן ועוד.). זה די קשה איתי, למצוא את הדברים האלה שאני חושק, כי מאחר ואני גיק בנשמתי, אני לא סתם רוצה סכין, אלא סכין ספציפית שמכין נפח בדרום קרוליינה בעבודת יד עם ידיות משנהב ממוטות-חופש ודברים כאלה, כאמור, קשה לנחש.

אז השנה פשוט אמרתי, שאני רוצה את המוזיקה שלי בחזרה. כשהשתחררתי מהצבא לקיתי במחלה בשם אודיופיליה. אודיופיליה היא האובססיה לסאונד מושלם, והסימפטומים שלה הם האזנה מרובה למוזיקה תוך צקצוק הלשון והתלהבות מהסאונד אך תחושה מציקה שאפשר היה לשפר אותו אם רק היית משתמש בכבל/מגבר/ממיר/רמקול אחר או ממקם אותם בזווית שונה. כשהחלמתי מהמחלה שלי, היתה בראשותי מערכת סטריאו מרשימה (שגם היא, בהיותי גיק, הורכבה ממגבר שפורפרות משנות השישים ורמקולים קנדיים שנבנו ביד וכו' וכו' וכו'), ואוסף דיסקים שהלך ותפח עם השנים. או יותר נכון, עד השנים האחרונות. כי נגן הדיסקים שלי התקלקל, ולא היה לי כוח להחליף אותו כי מי יקנה עכשיו נגן דיסקים. וכך יצא שאת רוב המוזיקה אני שומע מהמחשב, באיכות בינונית, והדיסקים שלי צוברים אבק.

אז ביקשתי מליאת שתגייס את האחיין היזמי שלה, שיפריד בין הביטים והאטומים, וישאיר אותי רק עם הביטים. וכמובן, שמאחר ואני גיק ואודיופיל במילואים, אז לא יאה לי סתם שהמחשב ינגן את המוזיקה. הייתי צריך למצוא איזה קונץ פטנט שישדרג את האיכות. עכשיו אני מתלבט מה לעשות עם כל הדיסקים שלי. כי מצד אחד, ברור לי לחלוטין שאין להם שום שימוש אמיתי. המידע שעליהם הועבר, אחד לאחד, למדיה אחרת, ומלבד עטיפותיהם היפות והסדוקות, אין לי מה לעשות איתם. באמת. אין לי איך לנגן אותם. אבל כואב הלב.

ובכלל, לא על זה רציתי לדבר איתכם. רציתי לדבר על שירים משומשים. במנהג לא אופייני לי, שמרתי את השירים המשומשים, פרוייקט הטום וויטס בעברית שגיחא מעונג שבת הרים, עד שיגיע הקונץ-פטנט שגורם למערכת שלי לשיר. רציתי לשמוע אותם, את השירים המשומשים בווליום מקסימלי, כמו שכתוב על העטיפה של זיגי סטארדסט. טוב, לא בווליום, אבל במלוא האיכות. לא בטוח שהייתי מוכן למה שיקרה.

לאורך כל ההאזנה הראשונה נעתי בין חיוך שמרוח לי על הפנים, מאלה שאתה לא באמת שולט בהם, ובין דמעות בעיניים. טום וויטס היה חלק גדול ממה ששמעתי, בערך מגיל 17 ועד סוף שנות העשרים שלי. יהוא ירון, בטקסט שהוא כותב כדי לספר על הקאבר המעולה שלו ל-Dirt in the ground כותב על איך "…הופענו בירושלים ואיזה נורבגי שיכור שאל אותי באנגלית למה אני כותב שירים עם כל כך הרבה אקורדים ורציתי להביא לו כאפה כי זה כל מה שאני יודע לעשות ויש את טום ווייטס שבורא עולם שלם ומלא עם שלושה אקורדים". העולם הזה, שטום וויטס בורא במילים ואקורדים סיקרן וריתק אותי במשך שנים. עולם של ערים קטנות באמריקה שמאוכלסות בדיינרים ואקורדיוניסטים עם חלומות גדולים, של להקות ביבים וגמדים גרמנים שרוקדים עם בנו של הקצב. עולם שבו לשכן יש מתחת לכיור לא רק רעל (כמובן), אלא גם מספיק פומלדהיד כדי לחנוק סוס. יש לי תחושה שכששואלים את ניל גיימן איזה בורא עולמות הוא מעריץ, הוא עונה טום וויטס. הייתי נער מוזר. קראתי את On the road, ובשירותים שלנו היה תלוי Howl של גינזבורג, וטום וויטס, בתצורתו הפוסט-ביטניקית והפוסט-אפוקליטית היה העולם שבו חלמתי. זה היה נורא בודד, החיבה לעולם של וויטס. כי בזמנו אילו היו שירים שהאזנתי להם לבד, לא בחברותא. וכי היתה שם תחושה מאוד חזקה שלמרות שכבר מצאתי חברים שאני יכול לדבר איתם ושמבינים אותי ואת השריטות שלי, אז זאת, האובססיה עם העולם המוזר שבו חיים השירים של טום וויטס, שריטה שאין לי אליה ממש שותפים.

אני יודע שאני לא היחיד שהיה לו את חלום האמריקה הזה. אבנר קשתן טרח ועשה את המסע הזה ל-Small town, USA, אל לב האמריקנה. אני עברתי ליד, והתאכזבתי. כי כנראה צריך להיות גאון כמו טום וויטס כדי להסתכל על עיירה משמימה באמריקה הכפרית, ולראות חלומות. כי עיירה שמתייבשת למוות אחרי שתחנת הרכבת הפסיקה לעבור בה זה פואטי ונוגה, אבל לאוו דווקא עובר טוב בביקור.

הדמעות שעלו לי מהשירים המשומשים היו דמעות שלא רק התרגשו מהסיפורים שהשירים מספרים. ולא רק מהזכרון החושי, של ימים קשים או מרגשים שבהם השירים אלה היו הפסקול. מעבר לכל אלה, מה שריגש אותי היה הנס הגיקאי. התחושה המופלאה הזאת, שלגלות שמשהו שחשבת שאתה היחיד שאיכפת לך ממנו כל כך, שאתה היחיד שטורח להתעמק בו, משותף לעוד אנשים. שיש עוד אנשים שמרגישים כמוך, מתרגשים כמוך, מהשירים האלה. שאתה לא לבד.

זה הפסח הראשון שאני מבלה בארץ זה כמעט חמש שנים. כל השנים האחרונות יצא שאופס, הייתי במקום אחר, בעיקר באסיה, סביב הפסח. עד עכשיו הייתי בטוח ששיחקתי אותה עם הסיפור הזה. אתם יודעים – אין מצות, אין ליל סדר מעיק, וכו'. אחרי השבוע האחרון, אני עדיין חושב ששיחקתי אותה (ליל הסדר לא הפך לפחות מעיק), אבל פתאום נזכרתי למה פסח זו המצאה לא רעה בכלל.אין לזה קשר למצות, או להמנעות מגלוטן או דברים כאלה (אם כי יום אחד אני אכתוב כאן פוסט עצבני על רחל טל-שיר וההבלים שהיא כותבת בצדקנות אין-קץ ב"הארץ"). זה השבוע של חופש, שבו הסתובבתי בתל אביב, באביב. לקח לי זמן להבין שזה מה שזה, האביב. שהחיוך הזה שיש לי על הפנים כשאני יוצא לרחוב ומסתכל סביבי, קשור לזה שאביב עכשיו. שדברים פורחים. שהאוויר נעים לנשימה ונשיבה. כמישהו שנשבה לחלוטין, ללא כל יכולת להתנגד, בקסמיו של ילדו הראשון, זה לא אמור להפתיע אותי, כמה אנחנו יצורים שמתוכנתים עם כפתורים מאוד פרימיטיבים, שמושפעים מדברים הרבה יותר בסיסיים ופחות אינטלקטואלים ממה שהיינו רוצים לחשוב על עצמנו. אבל אולי דווקא בגלל הדימוי העצמי הרציונלי הזה, ההפתעה הזאת כל כך חזקה, הקסם עובד.

אני חושב הרבה על איך יהיה העולם כשעילם יהיה גדול יותר. מה יהיה, ומה לא יהיה. ירדתי מזמן מפנטזיית השלום/לא יצטרך להתגייס. שם התמונה ברורה. אבל יש דברים אחרים, שנראים לנו טריוויאלים לחלוטין, שאני חושד שבעולמו של עילם יהיו שרידי העבר. לדוגמא, יש סיכוי שכשעילם יהיה בן 18, מכוניות שנוהגים בהן אנשים יהיו נפוצות ומקובלות כמו עגלות עם סוסים היום. אני חושב הרבה על הדברים האלה, ולכן אני חושש לגורלו של הקסם בעתידו של עילם. הבעיה עם הקסם, היא שבימים אלה הוא בעיקר אובד.

במפות של פעם, באזורים שהיו מעבר למפה, היו כותבים "Here be dragons", ולפעמים אפילו מוסיפים ציור קטן. היום אין אזורים שמעבר למפה. וזו בעיה. נכון, אנחנו לא יודעים הכל, ועוד לא מיפינו את הכוכבים או את כל קרקעית הים. אבל כמו שערים והתיישבות אנושית מכסחות לחיות בר את איזורי המחייה, כך האינטרנט והחיבור-התמידי של כולם מעלים את איזור המחייה של הדרקונים, אותם איי אי-וודאות שבהם אולי עוד אפשר לדמיין שיש דברים שאנחנו לא יודעים.

כשהייתי בן 16, התחלתי להתאמן בטאיקוואנדו. זה היה במקלט בכפר סבא, ולמורה קראו עודד. הערצנו אותו, ובמידה רבה של צדק. הוא היה כריזמטי ומקסים, מורה טוב ואיש טוב. מאלה שהיו מגיעים מוקדם יותר לדוג'ו כדי לעזור לתלמידים עם שיעורי הבית שלהם במתמטיקה. להמון אומנויות לחימה יש את הסיפורים שלהם – גם את הסיפור מסגרת ההיסטורי, וגם את הסיפור הלחימתי ("זו הטכניקה להגן נגד תקיפת סכין…"). כנער, עודד היה מספר לנו את הסיפור שמין הסתם סופר לו, על זה שטאיקוואנדו הומצא בעצם עבור נזירים קוריאנים, ושלמרות שיש את השיטה הפופולארית יותר, הספורטיבית, הזרם "שלנו" עוד מתורגל במנזרים. על הקיר אפילו היתה תלויה תמונה של קוריאני אמיתי, אסלי. כנער האמנתי לסיפור בכל ליבי. האמנתי שטאיקוואנדו היא אומנות הלחימה היעילה ביותר, שאין עליה, לפחות בכל מה שנוגע לבעיטות ועבודת רגליים (ב-TKD בועטים הרבה וגבוה). עודד היה הסמכות העיקרית והבלעדית שלי לידע על אומנויות לחימה, מה שאיפשר לי לבלוע את סיפורי הנזירים. אני חושב על עילם, או על סתם ילדים שהולכים ללמוד TKD היום, חוזרים הביתה מהשיעור הראשון עם עיניים נוצצות, משולהבים מהמורה הכריזמטי, וכותבים טאיקוואנדו בגוגל, ומגלים שהאמנות לחימה העתיקה של הנזירים נוצרה בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, כנראה בהשפעה ישירה של קראטה של היפנים, שהשתוללו בקוריאה במשך די הרבה זמן, ואם הוא ינבור קצת יותר (בהנחה שהוא גם יודע לקרוא אנגלית, הילד), הוא יגלה אלפי דיונים במאות פורומים של אומנויות לחימה שמתווכחים על האם הטכניקות של השיטה יעילות בקרב, ויכללו נימוקים משכנעים לכאן ולכאן. לכל מה שתיארתי כאן אין קשר להאם טאיקוואנדו היא אמנות לחימה טובה או מצויינת. הוא בא להדגים איך דרקונים מאבדים את מקומות המחייה שלהם.

אומנויות לחימה הם אחד האיזורים האלה, שעוד יש בהם איזורים לא מבוררים עד הסוף, עבור רובנו, שבהם יש עוד קסם. גם אלה מאיתנו שהם לא בעלי נטייה למיסטיקה או אמונה באופן כללי מסוגלים לחשוב על נזירי השאולין, שמתאמנים כל היום בשיטות בנות 3000 שנה, והם בעלי יכולות לחימה על-אנושיות כמעט. על נקודות תורפה ומכות מוות סודיות, שיש להם הסבר בעולמנו אנו, פשוט בחלק שעוד לא נחשף. ואז נכנס לוויקיפדיה, או מקור סמכות אינטרנטי אחר, שיסביר לנו ששאולין הוא לא מעט מיתוס, שאין כזה דבר דים-מאק, ושכל לוחם קונג-פו שנכנס לזירה עם מתאגרף תאילנדי/איש ג'יוג'יטסו/בובה פרוותית ענקית של בארני (הדינוזאור, לא זה מ-HIMYM) יצא כשעכוזו הוגש לו על מגש, כולל נזירי שאולין. שוב, אני לא בא לדבר סרה במנזר השאולין ולוחמיו. אני מנסה להראות, צעד אחר צעד, איך קסם מת.

החיבור של כולם להכל יצרה גלובליזציה של ידע, הורגת את מקורות הסמכות המקומיים, כי בקרב בין מורה מקומי ובין וויקיפדיה, אני לא בטוח מי מנצח. באומנויות לחימה יש למורה המקומי עוד סיכוי, אבל תחשבו על מורה בחטיבת הביניים. פעם עצם מעמדו, דבריו והטקסט-בוק היו כל מה שנדרש ממנו על מנת לבסס את סמכותו שלו ושל החומר אותו מסר. היום כל אחד יכול לחפש את המאמרים מגוגל scholar או מוויקיפדיה שיסתרו אותו. אני תוהה, למשל, איך עילם ילמד על מין. מקור המידע של דורנו היה בעיקר "על בנים ועל בנות" במעריב לנוער, שסיפק חרכים צרים ולא ממוקדים אל המיסתורין הזה שנקרא מין ומיניות, וכל מני סיפורי אגדה שהסתובבו בין הילדים. היום הכל נמצא שם, בלחיצת כפתור.

אל תבינו לא נכון. אני חושב שזה שאנחנו חיים בעידן של שקיפות ומידע נגיש זה נהדר. כי לא כל הדרקונים הם טובים. זה לא רק הילד עם העיניים הנוצצות שפוגש את גוגל, זה גם הנער שחזר מכנס החזרה בתשובה, ומכניס לגוגל את מה שרבי אמנון יצחק אמר לו, שנראה נורא משכנע אז באולם, ומקבל את ההסבר המנומק ללמה זה שטויות בעטיפה רטורית חלקלקה. אני מודע גם לעבודה שזה לא באמת ככה אצל כלום. שרובנו לא הולכים ומגגלים וחוקרים כל דבר, שחלק גדול מאיתנו מקבלים את מה שאומרים להם, ושאולי להם יש עוד דרקונים. אבל משהו אומר לי שהבן שלי לא יהיה כזה.

אין לי תשובות ברורות, אבל יש לי כמה כיוונים. הראשון הוא יין-יאנג מלבב של פסקנות וספקנות. להיות מעט פחות מהראשון, ויותר מהשני. אני עובד כבר עכשיו על תשובת ה"יכול להיות!", מלווה בחיוך ומבט שובבים, לשאלות שאני יודע שהתשובה עליהם היא "לא!" או תרחישים/סיפורים שאני יודע שהם שטויות. אני מבין שאני אחראי במידה רבה על כמות הקסם שתהיה פה בסביבה. המשלים שלו, הוא חידוד הספקנות, החשדנות אפילו, בהגמוניה.

בגלל שוויקיפדיה היא כביכול הדמוקרטיה בהתגלמותה, היא הפכה גם לאמת בהתגלמותה. כשאני רוצה לדעת את ה"אמת", נגיד האם ארגון מסויים הוא כת או לא, אני הולך לוויקיפדיה. אם כתוב שם "הואשמו בהיותם כת", אז התשובה מבחינתי ברורה. אבל יש סיכוי שוויקיפדיה טועים. יש סיכוי שגוף הידע ההגמוני כולו טועה, או לפחות מוטה מסיבה כזאת או אחרת. זה נכון שאם מאמנים את השריר הזה יותר מדי הוא עשוי להשאר ככה, ולהפוך להסתכלות פרנואידית-תיאוריית קונספירציות על כל דבר. אבל בסדק הזה, שבין ההגמוניה למציאות, אפשר לגדל דרקונים. כי אם נהיה מוכנים לפתוח את הסדק הקטן הזה באמונה שלנו בדברים שכתובים באינטרנט, אז יכול להיות שנהיה מוכנים לקבל את הסמכות המקומית, את הסיפור שמסופר לנו ממישהו שעומד מולנו, גם אם הוא לא סביר, גם אם הוא סותר את כל מה שאנחנו אמורים לדעת.

אני באמת מאמין במדע. מאמין במובן של "The shit works". אני מאמין בסטטיסטיקה, ובמבחני Double blind לתרופות. אבל העניין עם הסטטיקה היא, שיעילה ככל שתהיה, היא מפספסת את הקצוות. כי הניסים קיימים. יש אנשים על כסאות גלגלים שהתחילו ללכת, עיוורים שהחלו לראות, צמחים שהתעוררו. הסיכוי לזכות בלוטו הוא אפסי ביותר, אבל בכל זאת מישהו זוכה כל שבוע. ועם כמה שחשוב יהיה לי לגדל את עילם עם חושי מדע בריאים, הייתי רוצה שלפעמים, בזווית העין, הוא יהיה מיודד עם דרקונים.

ההשתאות שלי מטכנולוגיה היא לעיתים מאוד לא אחידה. אחרי כמה שנים טובות בהייטקים למיניהם, מתחכך בחוד החנית של הטכנולוגיה (זה נעים יותר ממה שזה נשמע), מצאתי את עצמי במשך כמה שנים נפעם כל פעם מחדש כשראיתי, באוניברסיטה, מכונת צילום עם פידר. משהו בצורה שבה המכונה פשוט אכלה את ערימת הדפים הזאת בכוחות עצמה, וידעה לצלם אותם ולהעביר אותם הלאה בצורה מסודרת היה מדהים בעיני, ייתכן כי אני עצמי התקשתי במלאכה הזאת.

עוד דבר מעניין בפליאה מטכנולוגיה, הוא ההבדל בין לדעת שמשהו קיים, ובין אשכרה להשתמש בו. ידעתי שאפשר לערוך מסמך במשותף ב-google docs במשך שנתיים, אבל כשאשכרה ראיתי את המסמך, שעליו רצים שני סמני עכבר, הרגשתי כאילו אני בעתיד. בסדנאות "מבוא לאינטרנט" שאני מעביר לכל מני מנהלים בכירים (כי תתפלאו, אבל יש מגזרים שלמים במדינה שלנו של מקבלי החלטות שאין להם מושג מה זה אינטרנט), כשאני מדבר על google street view, כולם מכירים את זה. אבל כשאני עושה להם סיור בשכונה שלי או שלהם, לכולם נופלת הלסת. כי הם ידעו שיש כזה דבר, אבל לא חוו אותו עד הסוף. יש הבדל עצום בין לקרוא על זה שהילד שלך מסוגל לזהות ולחקות הבעות פנים, ובין לראות את עילם מוציא לי לשון.

בימים האחרונים הצטברו להם כמה כאלה, מסוג הדברים שידעתי שיש כבר המון זמן, אבל רק כשהם פתאום נגעו לי בחיים, הבנתי כמה mind bending ומהפנטים הם באמת.הראשון הוא מכ"מ הגשם של השירות המטארולוגי. כולנו יודעים שיש כזה, ושהוא אפילו נמצא באינטרנט כבר כמה שנים טובות. אבל פתאום, ביום יומיים האחרונים, היכולת הזאת להסתכל על השמים ולדעת מה הולך להיות בשעה-שעתיים הקרובות, ואם אפשר לצאת לטיול או אי אפשר – זה פאקינג דבר מדהים. השחרור מכבלי התחזית הכללית, של "סוף שבוע גשום באיזור המרכז", למשהו שאפשר לתכנן מסביבו את היום ("אחרי שהמערכת הזאת פונה מזרחה, עוד חצי שעה ככה, אז נראה שהשמיים נקיים לחלוטין".

סקייפ, גלגל חמישי – נו, הבנתם….

השני, זה Skype. אולי בגלל שאני לא בזוגיות לונג דיסנטס, או בקשרי עבודה אינטנסיביים מדי עם חו"ל, אבל סקייפ תמיד היה אצלי מעין גלגל חמישי. תוכנה שמתקינים ומשתמשים בה בשבתות וחגים. מעולם לא הבנתי את האנשים שזה המסנג'ר שלהם. לפני כמה חודשים איילת ורועי הגיעו אלינו עם הראל, תינוקם החדש והמנומנם. הם עלו לחדר שינה שלנו, הפקידו אותו במיטתנו, והפעילו סקייפ בין שתי הטלפונים שלהם. צ'יק-צ'אק-מוניטור בחינם. היום ניסינו את זה עם עילם. הוא נרדם בחדר השינה שלנו בקומה השניה, ואנחנו רצינו לאכול ארוחת בוקר למטה. אז הפעלנו שיחת וידאו, מהאייפון למחשב. זה היה מהפנט. במשך עשר דקות פשוט ישבנו שם ובהינו בו ישן, נושם, זז קצת. ואז נפלי לי אסימון קטן.

מאז שהושק סקייפ היה מבחינתי דרך לקיים שיחות טלפון, ואולי "שיחות וידאו", שהם כמו שיחות טלפון רק עם וידאו. לשיחת טלפון יש התחלה, תוכן, וסוף. אבל עם מסך גדול, ומצלמה טובה וחיבור אינטרנט מהיר, תעלול המוניטור-המשודרג שלנו מהיום יכול לאפשר לבני זוג מרוחקים לא רק לדבר אחד עם השני בכל לילה, אלה ממש "להיות ביחד", to hang out. אנחנו סוחבים איתנו תבניות מהדור הקודם של הטכנולוגיה, ובאופן אינטואיטיבי כופים אותם על הדור הנוכחי. הדהים אותי לחשוב שסקייפ אפשר לי מיומו הראשון לשבור את התבנית הזאת, שגוגל פאקינג קראו לוידאו צ'אט שלהם "hangout", אבל רק היום הצלחתי לעשות את זה. יכול להיות שככה מתחילה הזיקנה הטכנולוגית שלי. ויכול להיות פשוט מעולם לא עלה לי הצורך.