הארה

הוא לא ידע שהוא כזה

אבא שלי נרשם לפני מספר שבועות לקורס בביה"ס "פסיכו-דהרמה". מכל הארגונים שמציעים קורסים והשתלמויות בתחום הרוח וההתפתחות האישית, ביה"ס הזה הוא מהחביבים עלי. המרצים הם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, והתכנים הם לא תכני זיפ (תערובת-רוחניות-בשקל-רק-להוסיף-מים), אלא ניסיון להעביר לא רק את הפילוסופיה הבודהיסטית (הספר השני הכי נקנה-אך-לא-נקרא בסדרת "מה-דע", אחרי "תורת הקוונטים" של יואב בן-דב), אלא את הפרקטיקה.
לאבא שלי, למרבה המזל, תמיד היה חוש למידה טובה. הוא לא מהאנשים האלה שפתאום יגלו את האור, גם אם מה שיש שם באור מוצא חן בעיניהם. אין לו שום כוונה להפוך לבודהיסט. מקסימום קצת לשבת.

מי שהפך לבודהיסט, בחודשים ושנים האחרונות, היא דווקא סבתא שלי. סבתא שלי בת 93. הנשים במשפחה של אמא שלי נוטות להאריך שנים, ולסבתא אין שום כוונה לבייש את המסורת. למרות שכעת היא בבית חולים, מצבה הפיזי ככלל טוב. מנטלית, היא נמצאת בדימנציה משובבת נפש. היא לא זוכרת כל כך מי אני או מי אמא שלי, אבל שמחה לראות אותנו. היא שרה בקול נפלא, אם כי רפרטואר מוגבל של שירים. סבתא שלי מאושרת. היא הדבר הכי קרוב לבודהיזם שמשפחת גוטמן מסוגלת לנפק. סבתא שלי לא עסוקה בקיום שלה, לא מהרהרת במר גורלה, בכמה היא מסכנה כי ימי העבר הזוהרים שלה מאחוריה. אין בה כמיהה או השתוקקות. היא פשוט חיה. היא אוהבת תפוחי עץ אפויים, ובגלל שהיא היתה ילדה טובה, היא קיבלה ממני בייגלה כשביקרתי אותה בבית החולים. המצב שלה לא מבאס אותה. הוא מבאס אותנו, אלה שמסביבה. או לפחות אמור. זה לא שזקנים חולים משמחים אותי תמיד. המראות עדיין… קשים. אולי כי זה מה שאמורים להרגיש. אבל בביקור שלי בשבת, היה לי כיף. התבדחנו, צחקתי מהשטויות שלה. לא הרגשתי אשם לשניה אחת. בשלבים האחרונים של אלצהיימר, כל המחלות שאפשר לקשר בצורה מטאפורית לרגשות, נעלמות – כל מחלות הלב, כל האולכוסים. ייתכן שאז גם לוקים בבודהיזם.

עוד מישהו שלא יודע שהוא כזה, הוא ויק מאקי. מאקי אינו בודהיסט. הוא טאו/דאואיסט. מאקי הוא הדמות הראשית בסדרה "המגן". הוא מין שוטר מושחת מאוד אך חביב מאוד, שבעצם מקדיש את חייו ל… לא ברור למה. להליכה בדאו. מאקי, מאבד את אישתו, מרמה, גונב, רוצח אפילו, אבל לא ברור למה. בניגוד לאנשים שעובדים קשה כדי שיום אחד יוכלו להתחיל לחיות, ויק מאקי מקריב את כל מה שיש לו, עבור הזכות להקריב את כל מה שיש לו. הוא לעולם לא נהנה מהפירות.

פגשתי אותם, את הויק מאקים של האזרחות. רואים אותם בשדות תעופה באירופה, עם לפטופים קטנים ונוסע מתמיד מפלטינה. הסוכנים הנודדים של ההיטק, שמבלים את רוב זמנם בחו"ל לשם עבודה, או כבריחה מחיים דמיוניים של משפחה וילדיםשהם חיים. על הנייר. ויק מאקי וסוכני ההיטק, ללא ידיעתם, הפכו לדאואיסטים אמיתיים. מבחינתם המטרה כבר מזמן לא חשובה, למרות שייתכן ויצהירו אחרת. אבל המציאות מראה את האמת. הם חיים בשביל הדרך.

How’s it gonna end

בסוף "מישהו לרוץ איתו", אנחנו יודעים שמשהו הולך לקרות בין תמר ואסף. גרוסמן כותב את זה כל כך יפה, את ההתאהבות הזאת, שכביכול מגיעה מהאוויר.

לאומנויות לחימה שונות יש גישות שונות לבריחים. בריחים הם מניפולציות על מפרקים של יריב, שמטרתם לשבור גפיים, להטיל לקרקע, להשתלט וכו'. בג'ודו, ג'יוג'יטסו, וגם בארניס, אומנות הלחימה בה אני מתאמן, נכנסים לבריח ממצב של מגע. אם מישהו מכה אותי, אני אנסה לבלום או להסית את המכה, להכנס לטווח התגוששות/לכידה, ואז לגשש את דרכי לבריח. בכל האמנויות הנ"ל אפשר לבצע את הבריחים, מן הרגע שנכנסת למגע, גם בעיניים עצומות. באייקידו, אמנות שרובה מורכבת מבריחים, השאיפה היא לתפוס את המכה באוויר, ולהסית אותה ככה שהיא אוטומטית תכנס לבריח, תוך שימוש באנרגיה של המכה. זה נשמע מבריק, וזה אכן מבריק, אבל זה קשה להפליא. זה כמו ההבדל בין לזרוק אבן על אבן שאתה מחזיק ביד השניה, ובין לפגוע עם אבן באבן שעפה באוויר. זה לא בלתי אפשרי, לעשות את הדבר שעושים באייקידו, זה פשוט הרבה הרבה הרבה יותר קשה. כדי לעשות את זה מול יריב שלא משתף איתך פעולה, צריך להיות פנומן.

ההתאהבות של אסף ותמר היא כמו בריח של איקידו. מהאוויר, ללא שום גישוש, שום גשר. זה מעורר השתאות. בעבר לא בטוח שהאמנתי בזה. היום אני כן.

בפעמיים שקראתי את "מישהו לרוץ איתו", עם כל ההתרגשות הכנה מהרגש הפורח, ומהקשר שעומד להקשר בין אסף ותמר, תמיד עלתה לי אותה מחשבה בראש: איזה חבל שהם בני 16. לפגוש את האהבה הגדולה של חייך בגיל 16 נשמע רומנטי, אבל זה בעצם מחריד. כי רוב האהבות הגדולות של גיל 16 לא מגיעות לגיל 40 יחדיו. אולי עדיף לפגוש את האהבה הגדולה בגיל 29. למרות שגם פה, כמו בבריחים של אייקידו, יש פנומנים.

דיכאון

מצאתי את עצמי עובר על רשימה ארוכה של זיכיונות (Franchise) שאפשר לקנות, באמריקה. החל מזיכיון לבורגר-קינג, דרך לחנות "הכל בדולר", וכלה בזיכיון יוקרתי המאפשר לך להיות יועץ לעסקי הזכיינות. נשבע.

The franchise and the virus work on the same principle: what thrives in one place will thrive in another. You just have to find a sufficiently virulent business plan, condense it into a three-ring binder — its DNA — Xerox(tm) it, and embed it in the fertile lining of a well-traveled highway, preferably one with a left-turn lane. Then the growth will expand until it runs up against its property lines.

In olden times, you'd wander down to Mom's Cafe for a bite to eat and a cup of joe, and you would feel right at home. It worked just fine if you never left your hometown. But if you went to the next town over, everyone would look up and stare at you when you came in the door, and the Blue Plate Special would be something you didn't recognize. If you did enough traveling, you'd never feel at home anywhere.

But when a businessman from New Jersey goes to Dubuque, he knows he can walk into a McDonald's and no one will stare at him. He can order without having to look at the menu, and the food will always taste the same. McDonald's is Home, condensed into a three-ring binder and xeroxed. "No surprises" is the motto of the franchise ghetto, its Good Housekeeping seal, subliminally blazoned on every sign and logo that make up the curves and grids of light that outline the Basin.

היתה לי פעם חברה שאהבה תאגידים. סבא שלה ייסד אחד, אתם מבינים, והיא גדלה עם ההנחה המוקדמת שתאגידים זה אחלה, גדול זה אחלה, חזק זה אחלה. בדומה להנחה ההפוכה שבה גדלים היום תינוקות ניאו-מרכסיסטיים, שתאגידים זה רשע, שגדול זה רשע, שכוח משחית. אל מול אמונות הילדות האלה, אני ניצב מול רשימת הזכינויות האלה ומתעצב לי. אני מתעצב כי מעבר לאבחנותיו החדות כתמיד של סטיבנסון, היא מייצגת את סוף הדמיון, את סוף ההעזה, של האדם. יש לי קצת כסף – קיבלתי ירושה. לא משהו ענק – כמה עשרות אלפי דולרים. אולי מאות? אני לא אנסה לחשוב על עסק מגניב בעצמי, על איך לעשות אותו, על איך לשווק אותו, על איזה מנות אני רוצה שיהיו בתפריט. אזמין לי עסק מוכן, עם הוראות. הכל כתוב. אי אפשר לטעות. לא צריך להעז, לא צריך לדמיין. הפרדוקס הגדול שדווקא היד הנעלמה, השוק החופשי, הוא שהופך אותנו ליצורים המוגבלים ביותר, המדוכאים ביותר, כששיא האירוניה קבור בכך שהסוהר הוא לא הסיקוריטטה או מיניסטריון האהבה האורווליאני, אלא האדם עצמו, את עצמו.

רשמים מהדרום העמוק, וממעבה העיר

1. בכניסהאוגר אורגני לעין יהב עומד לו שלט בלתי סביר המזמין את הבאים ל"חווית גריל יפני". עין יהב כלל, נראה כמקום תלוש. באמצע הערבה ישנם בתים שנראים כאילו הם מנסים להיות ברמת השרון, עם מדשאה מוריקה וגגי רעפים. לא כל מי שחי במדבר צריך, כמובן, לחיות במבני-בוץ-אקולוגים-עם-קולטני-שמש-ואוגרי-מרעה-טבעי-שמייצרים חשמל, אבל הפרבריות המדברית הזאת, במקום ללא עיר, בולטת לעין כל כך. מה שמחזיר אותנו לחקלאות המדברית ישראל 2008 הם מודעות הנייר, המצולמות על נייר צהוב, וכתובות בתאילנדית, שפתו החדשה של החקלאי העברי.

     (לא בתמונה: חשמל)

2. גמר "היפה והחנון", אליו נקלעתי חצי בטעות, הרגיש יותר מכל, כמו מסיבת סוף קורס. אחווה גדולה שפעמה לה בין משתתפי התוכנית, שפירגנו אחד לשני בטירוף – הזוכים ללא זוכים, הזוכים לצוות התוכניות, והלא זוכים לזוכים, ולכולם. לא ראיתי הרבה תוכניות ריאליטי, כמעט בכלל, אבל אם פירגון בקנה מידה כזה הוא נדיר בישראל בכלל, יש להניח שהוא נדיר בפרט גם בסדרות תחרותיות . כל הכבוד, באמת, לאנשים שיצרו את התוכנית הזאת. אני עדיין לא סגור לחלוטין על למה הסדרה הזאת הצליחה לגעת בי כל כך, למה אני חש אליה כל כך הרבה אמפתיה, אבל עדיין ניגשתי באופן אישי ואמרתי תודה לכמה מהמשתתפים, כי אני מאמין שזה יפה להגיד תודה לאנשים שעשו לך טוב, גם אם הם לא כיוונו אלייך באופן אישי.

3. המדבר יפה מאוד, במיוחד בימים אלה. השהות שלי שם העלתה תובנות מספר. הראשונה בהם היא האופי הקלסטרופובי של טיולים בארצינו הקטנה. כמעט כל טיול שנתי בבי"ס/תנועה/חברה' מגיע בסופו להתקדמות מדודה בוואדי, נקיק, מכתש, ערוץ, או נחל. במילים אחרות, כמעט כל חוויות הטיול שלנו מסתכמות בשהיה בין 2 קירות.

בביקור האחרון שלי בשיטים, באשרם ההזוי, ניסיתי להבין למה דווקא פה אני נמס מהנוף. ברביעי-חמישי שהעברתי במדבר, שוב בוואדיות, הבנתי שהמרחבים הפתוחים של המדבר הם אלה שגרמו לנפשי לשיר.

4. "אינני תלמידו יותר, אני אמן בזכות עצמי", כך ממלמל דקסטר על אביו, ברגע פרוידיאני רווי מודעות עצמית. נכון, גם אמנים, "מאסטר" בלועזית, צריכים להשאר תלמידים נצחיים. כשהם לא, יש סיכון איום להפיכתם למפלצות אגו בלתי נסבלות, לא משנה מה תחומם. אבל איפושהו במהלך המסע שלהם, הם לומדים מה טוב להם יותר, ומה טוב להם פחות. מה עובד יותר נכון בשבילם. תמיד חשוב להשאר פתוח, ללמוד דברים חדשים, לאתגר את ה-comfort zone שלך.  אבל, אם בחרת דרך והלכת בה כברה, חשוב לא פחות לזכור מי אתה, מה הכי מתאים לך, ולדעת לסרב לדברים שלא, לאחר שניסית.

 

דרור יקרא

הבנתי שההתהלכות ברחובות תל אביב בעת יום כיפור, היתה בעצם סוג של הצצה למציאות אלטרנטיבית, שבה במדינת ישראל ישמרו שבת. מכוניות לא ינסעו על הכבישים, אנשים לא יפתחו טלוויזיות בקול רם, ילדים יסעו  באופניים. הכל סגור, מלבד שירותי חירום.

אני לא יודע אם הייתי בוחר את זה כמצב תמידי, אבל יש בזה משהו. אוויר נקי. אין רעש. הולכי הרגל מסתובבים על הכבישים, עושים להם ריקליימינג.

למען הסר ספק, ספק שעשוי להתעורר מקריאת פוסטי היידישקייט האחרונים שלי, אין לי שום רגשות או חסכים דתיים. אני לא מתחבר לאבינו שבשמיים או אימנו שבאדמה. אני לא סולד מהם או מפחד מהם, רגשות שבמבט קרוב יותר, בעצם קצת דומים לאהבה (עיין ערך אחוז ההומואים הלטנטיים בקרב ההומופוביים הקיצוניים) – זה פשוט ממש לא הקטע שלי. אבל דווקא בשמירת שבת יש קטע. זה כאילו מישהו חכם בשלב מסויים הבין שחייבים, חייבים יום אחד שבו פשוט לא עובדים. לא משנה מה. ומאחר והוא ידע כמה תחמנים אנחנו, האנשים, הוא עשה הגדרה כל כך רחבה של "עבודה", שאותה אסור לעשות, שפשוט לא תהיה ברירה לאדם אלא לנוח.

מנוחה זה דבר חשוב, אבל לא דחוף, ולכן, כמו כל הדברים החשובים אך הלא דחופים, היא נוטה להשכח ולהדחות. מי שחשב על רעיון השבת, כאילו בא ואמר "תקשיבו: אני יודע שאתם חושבים שאתם יודעים מה טוב בשבילכם, אבל א. אני לא בטוח שאתם צודקים וב. גם אם אתם צודקים, קורה יותר מדי פעמים ששיקול הדעת שלכם לא לעניין. ולכן, ואני יודע שאתם לא תאהבו לשמוע את זה, בתור מישהו שמבין טוב יותר בשבילכם מה טוב לכם, אני מוריד פה הוראות מאוד לא גמישות, כדי שאי אפשר יהיה לעשות להן יותר מדי hacking. שיהיה לפחות מופע אחד של מנוחה שלא ישאר ברביע ה'חשוב לא דחוף', אלא יהיה תמיד ב'חשוב דחוף'. חשוב שתנוחו. אז תנוחו."

דרך אגב, יש את הטענה הנגדית של "כן כן, זה חשוב יום מנוחה, אבל שכל אחד יקח מתי שהוא רוצה, ולמה מכריחים אותי בשבת". זו טענה מעניינת. התשובה אליה מבחינתי היא ברורה מאוד: כשיש תקן אחד להשוות אליו, מאוד ברור מי מיושר ומי לא, ולכן היכולת לאתר פאשלות ולטפל בהן, קלה יותר. כשכולם לוקחים חופש באוגוסט, כל אוגוסט, קורים פחות מקרים של אחד שכל הזמן רוצא לצאת חופש במהלך השנה וכל פעם, איכשהו קופץ בלת"ם והוא נאלץ לבטל את החופשה שלו.
האם אני מתחיל לשמור שבת בזמן הקרוב? לא. אף פעם לא הייתי טוב עם סמכות – אני לא איש של עול. אבל ככל שהלחץ גדל יותר בחיי, בעבודה, ככה אני מבין כמה חשוב לדעת לקדש את החופש, ולהבדיל את הקודש האישי שלי, מהחול.

יש מקום

באותה מידה שמעולם לא הרגשתי סנטימנטים דתיים, ובאותה מידה שאני עצמי לא איש של מסורת – כמעט אף מסורת, אני מודע לסנטימנטליות שלי כשמסורות מסתיימות, או נאבקות על חייהן. רחוב הרצל היה פעם מלא בשענים ובעלי מלאכה זעירים. היום יש בו שען אחד, דור שלישי. אף אחת מבנותיו לא בענייני שעונים, ולכן לא יהיה דור רביעי. מהמקום הזה, של ההסתכלות על מסורות נעלמות, התרגשתי מאוד כשעיני צדה מודעה שהודבקה על עמוד חשמל ליד הבית שלי, ובשכונה. "מצווה גדולה, השלמת מניין". בית כנסת, אחד מהרבים בצורה מפתיעה שמפוזרים סביב שינקין, מתקשה בלהשלים מניין. לא מדובר בחבד"ניקים המעצבנים שרוצים שרק תניח תפילין, אלא באנשים שרוצים איכשהו להמשיך עם המסורת שלהם, וצריכים קצת סיוע.

ועד כמה שאני לא איש של "בית אבא" ו"ארון הספרים", וכל כולי חילוניות זוללת סושי, לא יכולתי, בכל זאת, שלא להוציא אנחה, בדרך הביתה אתמול מארוחת החג. בגלי צה"ל שידרו ספיישל עם "הפרלמנט" – בוגרי רימון הטריים, וברשת ב' שידרו משהו לא ברור, שבשלב מסויים כלל את ששי קשת עושה קאבר לקזאבלן. הרימונים קיבלו משימת אישיות, לכתוב שירים עבור ראש השנה, ואחד אחד הם שרו אותם. ששי קשת שר את "יש מקום". עוני השפה והרעיונות, מוגבלות האקורדים, ובעיקר – השטאנץ החוזר בכל השירים של הפרלנטרים רק הודגש אל מול הביצוע של קשת לשיר מ"קזאבלן".

הקאזה שר על מסורת שחולפת, או חלפה מהעולם. מה שהתחיל בתור "זה מקום רחוק, מקום נפלא
שם מכל חלון שומעים תפילה", הפך היום ל"מצווה גדולה – עזרה בהשלמת מניין". עולמות נעלמים, גם אם החדשים טובים יותר, זה עדיין דבר עצוב, מרגש.

לכתוב פרא

בסוף השבוע הזה, 28-30 לאוגוסט, תתקים לה ב"אשרם במדבר" סדנת כתיבה בהנחיית גבי ניצן, "לכתוב פרא" שמה. העולם מתחלק לאלה שקראו את באדולינה ושנאו אותו, לאלה שקראו אותו ומתו עליו, ואלה שלא קראו אותו בכלל, אבל קראו את "פרא", ומתים על הספר הזה. ייתכן והוא מתחלק לעוד חלקים, וייתכן ודרוזים וצ'רקסים נכללים איפשהו בחלוקה הזאת, אבל מאחר ואני עונה על הגדרת ה"קראו את פרא", נתמקד בה.

יש משהו מאוד ממכר במנטליות העדר האליטיסטית, זו שגורמת לנו לצדד אוטומטית בגדי טאוב ושלי יחימוביץ', כי הם הרי "משלנו" ו"נכונים".  בגלל דברים כאלה לא שמעתי מייקל ג'קסון עד גיל 27, וחבל. מה לעשות – האיש ידע לעשות מוזיקה טובה, לפרקים. איזה כיף שאני מספיק גדול כדי להנות בפומבי משירים של הג'אקסון פייב. גם הממשים, וגם המטאפורים.

הסדנא עם גבי מתקיימת, כאמור, בשיטים – זה רחוק, וזה במדבר, אבל זה יפה וכיף. היה מעניין מאוד לחוות את החוויה הזאת – הכניסה ללב הקלישאה של הניו אייג' השנטי הישראלי, שהתפתח כל כך יפה מאז שביקרתי אותו בשנטיפי הראשון, ב-97.

למי שחושב, כמו שאני חשבתי, שהוא ייכנס לסדנא טכנית ויקבל כלים עמוקים לפיתוח נראטיב וכו' – ובכן, לא. הסדנא הזאת מקבילה לחומר שהאיטלקים קוראים לו Amaro. Amaro זה סוג של משקה שהמטרה שלו זה לפתוח סתימות, כדי שהכל יזרום כמו שצריך. אותו דבר כאן – אנחנו בעצם מספרים סיפורים באופן טבעי, אבל עסוקים יותר מדי בלעצור את עצמנו. יומיים-שלושה של היכולת להרפות, הופכת אנשים לכותבים מדהימים. כל הסבר אחר לשינוי העצום בכתיבה שאנשים עברו בסדנא שבה אני השתתפתי, לא מתקבל על הדעת. (אני יודע שזה נשמע כמו אוסף רמיזות היסטריות לסדנת חוקן, אך לדעתי זה רק הראש המלוכלך שלכם).

שני הסיפורים שפרסמתי בבלוג לאחרונה, "אבק" ו"פרא", נכתבו שם, בשיטים – "פרא" בנשימה אחת, ו"אבק" התחיל שם, לאחר שהתבשל אצלי בראש שלוש שנים. אחרי זה לקח לי עוד חודשיים לסיים אותו.

לשם הגילוי הנאות – כן, הגעתי לסדנא עם המון נסיון בכתיבה, ועם מעט, יחסית, מחסומים. בכל זאת קיבלתי ממנה המון – הן בתחום החוויתי (היה ממש כיף), ובעיקר בתרומה לכתיבה שלי.

בקיצור: אם אתם רוצים לכתוב, ונראה לכם שתוכלו להעביר שלושה ימים באשרם במדבר מבלי לחנוק מישהו עקב מנת יתר של שנטי – אין דרך נפלאה ומומלצת יותר לעבור את סוף השבוע הזה, מאשר בשיטים. תמסור לגבי ד"ש מהדב. לא חנין – השני.

שעתיים וקצת מהחיים שלכם ובאטמן

יש דברים מסויימים, שמצליחים לעמוד בהייפ שלהם – לא משנה כמה הוא גדול. כמו הבאטמן האחרון, שהוא יותר מגניב מהאפיפיור. בהמון. או יותר מעניין – כמו ההרצאה האחרונה. כתבו על זה כבר מספיק, אבל להלן תמצית הסיפור: מרצה מבריק, צעיר וכריזמטי מאוניברסיטת קרנגי מלון, ראנדי פאוש שמו, מגלה שיש לו סרטן בלבלב, ושהוא הולך למות בעוד מספר חודשים. הוא מעביר הרצאה, במסורת שהתגבשה לה באקדמיה האמריקאית – ה"הרצאה האחרונה" שלו, שבה הוא מדבר על הגשמת חלומות הילדות שלו, וחלומות הילדות של אחרים. כשקוראים דברים כאלה בעיתון, אני מגיב באמביוולנטיות, אותה אמביוולנטיות ששמורה אצלי גם ל"הסוד".

אני מאמין גדול בהגשמת חלומות הילדות, והגשמת חלומות בכלל. אני מגשים חלומות סדרתי, ואין לי שום כוונה לעצור. אני עובד בארגון ששם לעצמו כמטרה לדחוף לכמה שיותר ילדים ומבוגרים את הרעיון ששום דבר לא צריך לעצור אותם מלהגשים את החלום שלהם, יהיה אשר יהיה. ה"סוד" עצבן אותי בגלל העטיפה שלו – השיווקית והמטאפיסית, שהיתה נלעגת. ראנדי עושה את זה מקסים. הוא מבריק, לא מזיין את השכל, וכל דקה בהרצאה הזאת ממלאת אותך בחוכמה. שווה להשקיע בזה שעה וקצת מהחיים שלכם. באחריות.

אבל כמו שאומר ארלו גת'רי, ב"Alice's Restaurant", אחרי רבע שעה של שיר – לא על זה רציתי לדבר איתכם. רציתי לדבר איתכם על ניהול זמן. לאותו רנדי פאוש, יש גם הרצאה נהדרת על ניהול זמן. ניהול זמן הוא אולי הכישור חיים החשוב ביותר, או ללא ספק מהחשובים, שאפשר ללמוד, ויש מעט מקומות שמלמדים אותו. במערכת החינוך לא מלמדים אותו, יחד עם כל שאר כישורי החיים. במיכא"ל, דרך אגב, מלמדים אותו הייטב – כל אחד מחברי ממיכא"ל שיראה את ההרצאה של רנדי על ניהול זמן, לא ילמד כמעט דברים חדשים, לפחות במישור התיאורטי. למרות זאת, קיבלתי המון מההרצאה שלו, ומומלץ לראות אותה. יש את המצגת להורדה באתר שלו. מה שעניין אותי שם במיוחד, הוא הסבר קצר שקצת קיבלתי על החיים שלי.

כשאנשים רק מכירים אותי, בשלב מסויים הם שואלים, בביישנות מסויימת, את השאלה הבאה, או ווריאנט שלה: "תגיד, איך אתה מספיק לעשות כל כך הרבה דברים?". (לעיתים זה מנוסח ב"תגיד, אתה ישן לפעמים?"). עכשיו, ניהול הזמן שלי הוא סביר פלוס מינוס, לאדם שיש לו מודעות לניהול זמן. אבל אני לא מהתותחים הכבדים. התשובה לשאלה הזאת, או חלק מהתשובה, הופיעה לי לקראת העשר דקות האחרונות בהרצאה של רנדי. אין לי טלוויזיה בבית. אין לי טלוויזיה בבית כבר 8 שנים כמעט – מהרגע שעזבתי את בית הורי. רנדי מתאר את הטלוויזיה בתור אוכל הזמן מספר אחד, והוא צודק. הוא מספר שהאמריקאי הממוצע מבלה 28 שעות בשבוע (בשבוע?!) בצפייה בטלוויזיה. גם אם המספר הזה נשמע לי מופרך, ובכל מקרה לא ממש היה מתאים לי או לחוג מכרי, אין ספק שהעוד שעה, שעה ורבע, שעתיים שהטלוויזיה לא לוקחת ממני – ובכן – ייתכן ושם מתחבא לו הזמן לכל הפעילויות האחרות שאי עושה. כמו טיפוס על קירות, או אימון נבחרת היו-יו של פלורנטין.

בלי גיד אכילס

יש משהו מעניין מאוד בזה שחלק מהגוף שלך, שאתה די סומך עליו אבל לא ממש היית מודע לכמה הוא חלק מהתפקוד היום-יומי של חייך, קורס. צריך למצוא דרכים אלטרנטיביות לעשות פעולות יום יומיות. במקרה שלי, הדבר היה נכון בשבועיים האחרונים – שבוע אחד באופן מטאפורי, ושבוע אחד באופן פיזי.

האופן המטאפורי היה קריסת המחשב שלי. מאחר וזה עכשיו המחשב היחיד בביתנו הקט-אך-המאושר, ומאחר ובעבודה שלי אין אינטרנט, נאלצתי לבלות כמעט שבוע בלי אינטרנט. אני יודע שזה נשמע כמו בכיינות דיגיטלית, אבל אלוהים אדירים – זה הרגיש כאילו מישהו חתך לי את גיד אכילס. לעשן הפסקתי אחרי שהבנתי שאני לא שולט במתי אני מעשן ומתי אני לא. אני לא יודע האם אני צריך להבהל מהצורה שבה החיבור לאינטר-טרון השתלב בחיי. פעולות בסיסיות כמו בדיקת מיקומו של עסק, שעת הצגת סרט, או מייל – הפכו לאתגר. למזלי הטוב אני לא מפחד מלהשתמש בטלפון הסלולארי שלי, והאל הטוב חנן אותנו ב-Opera Mini. אבל עדיין – זה הרגיש מוזר.

אחרי זה, הגיע הקריסה הפיזית של שריר התאומים ברגל ימין שלי. מגיל 18 אני אוסף מקלות הליכה, והאינסידנט הזכיר לי מאוד את אחת מקריקטורות ה-Far Side החביבות עלי.

יש משהו מעניין מאוד בחוויה של להסתובב עם מקל הליכה וצליעה ברחובות תל אביב. למרות שהמקל ללא ספק היווה ומהווה לי עזר, העזר לא היה רק פיזי. כשאנשים רואים אותך עם מקל, הם מבינים שהמצב בשליטה, ולא מרגישים צורך לשאול שאלות או להציע עזרה. אתה, מצדך, יכול לעשות להם פרצופים של דר. האוס. זה מעין סידור הדדי שכזה. גם פה צריכים למצוא כל מני דרכים אלטרנטיביות כדי להגיע למטרה שלך, רק שהפעם המטרה יכולה להיות "לצאת מהמיטה" או "לרדת במדרגות". למזלי, אין לי יותר מדי חשיבות לכבוד העצמי שלי, ולכן לא איכפת לי להתנדנד.

בדיוק כומו אובדן הקול שפקד אותי לפני שנה וקצת – קפיצה קטנה לממלכה שבה הנחות היסוד של החיים שלך מעורערות זה תמיד חוויה לימודית מעניינת.

טלסקופ

באחד המאמרים הנפלאים שיצא לי לקראו בשנותי באוניברסיטה, מתארים ג'ק גודי ואיאן וואט את השלכותיה של האוריינות על חברה מסורתית. הם מדגימים בצורה יפה איך לאנשים יש באופן מסורתי נטייה ל"זכרון טלסקופי". מבחינת רוב האנשים, אירועים היסטוריים שייכים לאחת משתי תקופות זמן: העבר הקרוב ו"ממש מזמן".

למרות שבמאמר התופעה מוסברת בעיקר על חברות מסורתיות, שבהן עיקר התרבות היא בע"פ, נראה שגם אנחנו, בעלי הכתב, מושפעים מהדבר. לצורך העניין מבחינת רוב האנשים דוד המלך, יהודה המכבי ויוליוס קיסר כולם גרים באותו מקום: "מזמן". דבורה ודניאל? אין בעיה, שניהם חיו "בתקופת התנ"ך"!בתור תלמיד של היסטוריה יוונית תמיד ראיתי את המבטים הללו, על הפנים של אנשים, כשאני מנסה להסביר להם שבין ההתרחשויות של האיליאדה והאודיסיאה ובין המסעות של אלכסנדר עברו… המממ.. משהו כמו 900 שנה, בערך. מבחינתם זה נשמע מטופש להפליא – הרי הכל שייך ל"יוון העתיקה", לא? 

בימים האחרונים אני מתמודד עם הג'ט לאג. בהתחלה חשבתי שהראתי לו מה זה כשקמתי יום אחרי שחזרתי, בשש בבוקר, הלכתי לחדר כושר ותפקדתי כמו אדם רגיל, שלא לאמר נינג'ה, במהלך כל היום. העובדה שבשלוש דקות לחמש בבוקר אני כותב שורות אלה, מראה לכם שג'ט לאגים הם חיות קשות משמעותית לאילוף ממה שנתפס. וערמומיות.

לאחר כשעתיים של רביצה במיטתי, התהפכות מצד לצד, קריאה ב"ווידוים" של אוגוסטינוס, הספר החדש של סלמאן רושדי, הגליון האחרון של בלייזר (כן, זה עם הבחורה הכוסית על השער), הגעתי למסקנה שלישון הלילה כבר לא נישן. ולכן צעדתי לי ב-4 בבוקר לסנדביץ' של איציק ורותי. הם פותחים בארבע וחצי, בדרך כלל, אבל עשיתי פרצוף מתחנן ואכלתי סנדביץ' ענק עם סלט שף.

בדרך חזרה הבנתי, שבדיוק כמו זכרון טלסקופי, כך גם אנו שוכני הערים, אנשי היום שבנינו לפחות, מתייחסים לזמן של לפנות הבוקר. את העיתון מביאים "מוקדם", והחלב והלחמניות והירקות לסופר מגיעים גם הם "מוקדם". המוקדם יכול להיות שלוש, או שתיים, או שש או שבע. כל אחד זה המוקדם שלו. אז כשירות לציבור, רק רציתי שתדעו, שהמוקדם של כל הדברים הללו, באיזור שינקין, הוא 04:00, ושדוד המלך היה לוקח את קיסר ואופטימוס פריים פעמיים בסיבוב.