cthulhu

סארטר VS טוויטר

כבר כמה זמן שאני מפליטי פיסבוק. יצאתי מפייסבוק ממגוון סיבות, חלקן על גבול הדתיות. אך בדיוק כמו עם היחס שלי לדת, גם כאן אני לא מנסה להיות מיסיונר. מי שטוב לו, סבבה, לי לא היה. 

מדי פעם אני נכנס לשם שוב, רק כדי לבדוק אם העניינים השתפרו. הפעם האחרונה היתה לפני שבוע וחצי, לערך. נכנסתי (כי פייסבוק זה כמו הוטל קליפורניה – you can check out any time you like, but you can never leave), וחטפתי את הבומבה בפנים. אני חושב שהמונח המדוייק ביותר לזה יהיה "אגרופוביה". ברחתי.

כשאני נמצא בפייסבוק, אני חווה תחושה פרדוקסלית חזקה להפליא. מי שמכיר אותי אישית, יודע שאני ידידותי, חברותי, מתעניין. אולי קצת מוסח דעת, אבל דואג לחברי ולחייהם. אבל דברים כמו הניוזפיד של פייסבוק, או טוויטר, רק מדגישים שוב את אמרתו של ז'אן פול  קשישה. הגיהנום הוא הזולת, או אולי במקרה של טוויטר – הזולת הוא הגיהנום. החיים של אנשים באינטרנט לא מעניינים אותי. אני ממעט לקרוא בלוגים , גם של חברים קרובים, שעוסקים באופן ישיר ועיקרי בחייהם. גם הבלוג הזה עוסק בחיי האישיים רק לעיתים נדירות. אני נוכח בו, כמובן, אבל אני מספק בו משהו מעובד, מלוטש יותר. הבלוג מהווה מבחינתי מקום שבו אני יכול להביא לעולם מחשבות, רגשות והגיגים שלי, אבל אני מטריח את עצמי, ועושה איתם משהו. אני מעבד אותם, מזקק אותם, ובכך גם אני וגם מי שקורא את זה מקבל ערך נוסף, מקבל פוסט כתוב טוב יותר, או מחשבה מחודדת או עשירה יותר. בגלל זה ממוצע העדכונים שלי הוא פעם בשבוע, שבועיים.

משהו במדיום הקצר הזה, של סטטוס ליינים וטוויטים, משהו במיידיות הזאת, ובכך שיש כל כך הרבה טוויטים ולחץ לעדכן כל הזמן, גורם למידע הזה להרגיש, לי, לפחות, כמו נפיחה, יותר מכל דבר אחר. יש קצת לחץ בבטן, והופ – טוויט חדש. לא צריך לעשות שום דבר – זה כבר יצא לבד, לא צריך להתאמץ, לא צריך ללבוש חולצה או מכנסיים, גם תחתונים בסלון זה בסדר. כי כולם גם ככה הורידו חולצה.

כשאפגש עם חבר, ונדבר על חיינו, ייתכן ואקבל מידע שאוכל לסכם אחר כך כשורת סטטוס בפייסבוק, או כטוויט ("אריק בדיכאון כי החברה שלו עזבה אותו"), אבל החוויה של לקבל את המידע מאריק בעצמו, כשאריק צריך לטרוח לנסח את הדברים, לתת מעצמו, עושה את זה שווה, מעניין.

יכול להיות שאני מיושן. למרות שעל הנייר אני early adopter קלאסי, יכול להיות שהמעבר לגיל שלושים מקרב אותי עוד טיפ טיפה לזקנים האלה שממורמרים על הצעירים עם הטוויטר ומוזיקת הרוק שלהם. יכול להיות שאני עוד לא מוכן להיות חבר בתודעה הקולקטיבית, שבה כל הבזק מחשבתי של כל אחד מחברי משודר ישר גם למוח שלי. או שסתם הפלצות המוניות זה לא הקטע שלי.

הכל נכון (חוץ משתי השורות האחרונות)

 Symptom Recital

I do not like my state of mind;
I'm bitter, querulous, unkind.
I hate my legs, I hate my hands,
I do not yearn for lovelier lands.
I dread the dawn's recurrent light;
I hate to go to bed at night.
I snoot at simple, earnest folk.
I cannot take the simplest joke.
I find no peace in paint or type.
My world is but a lot of tripe.
I'm disillusioned, empty-breasted.
For what I think, I'd be arrested.
I am not sick. I am not well.
My quondam dreams are shot to hell.
My soul is crushed, my spirit sore:
I do not like me any more.
I cavil, quarrel, grumble, grouse.
I ponder on the narrow house.
I shudder at the thought of men.
I'm due to fall in love again.

(Dorothy Parker)

הוא לא ידע שהוא כזה

אבא שלי נרשם לפני מספר שבועות לקורס בביה"ס "פסיכו-דהרמה". מכל הארגונים שמציעים קורסים והשתלמויות בתחום הרוח וההתפתחות האישית, ביה"ס הזה הוא מהחביבים עלי. המרצים הם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, והתכנים הם לא תכני זיפ (תערובת-רוחניות-בשקל-רק-להוסיף-מים), אלא ניסיון להעביר לא רק את הפילוסופיה הבודהיסטית (הספר השני הכי נקנה-אך-לא-נקרא בסדרת "מה-דע", אחרי "תורת הקוונטים" של יואב בן-דב), אלא את הפרקטיקה.
לאבא שלי, למרבה המזל, תמיד היה חוש למידה טובה. הוא לא מהאנשים האלה שפתאום יגלו את האור, גם אם מה שיש שם באור מוצא חן בעיניהם. אין לו שום כוונה להפוך לבודהיסט. מקסימום קצת לשבת.

מי שהפך לבודהיסט, בחודשים ושנים האחרונות, היא דווקא סבתא שלי. סבתא שלי בת 93. הנשים במשפחה של אמא שלי נוטות להאריך שנים, ולסבתא אין שום כוונה לבייש את המסורת. למרות שכעת היא בבית חולים, מצבה הפיזי ככלל טוב. מנטלית, היא נמצאת בדימנציה משובבת נפש. היא לא זוכרת כל כך מי אני או מי אמא שלי, אבל שמחה לראות אותנו. היא שרה בקול נפלא, אם כי רפרטואר מוגבל של שירים. סבתא שלי מאושרת. היא הדבר הכי קרוב לבודהיזם שמשפחת גוטמן מסוגלת לנפק. סבתא שלי לא עסוקה בקיום שלה, לא מהרהרת במר גורלה, בכמה היא מסכנה כי ימי העבר הזוהרים שלה מאחוריה. אין בה כמיהה או השתוקקות. היא פשוט חיה. היא אוהבת תפוחי עץ אפויים, ובגלל שהיא היתה ילדה טובה, היא קיבלה ממני בייגלה כשביקרתי אותה בבית החולים. המצב שלה לא מבאס אותה. הוא מבאס אותנו, אלה שמסביבה. או לפחות אמור. זה לא שזקנים חולים משמחים אותי תמיד. המראות עדיין… קשים. אולי כי זה מה שאמורים להרגיש. אבל בביקור שלי בשבת, היה לי כיף. התבדחנו, צחקתי מהשטויות שלה. לא הרגשתי אשם לשניה אחת. בשלבים האחרונים של אלצהיימר, כל המחלות שאפשר לקשר בצורה מטאפורית לרגשות, נעלמות – כל מחלות הלב, כל האולכוסים. ייתכן שאז גם לוקים בבודהיזם.

עוד מישהו שלא יודע שהוא כזה, הוא ויק מאקי. מאקי אינו בודהיסט. הוא טאו/דאואיסט. מאקי הוא הדמות הראשית בסדרה "המגן". הוא מין שוטר מושחת מאוד אך חביב מאוד, שבעצם מקדיש את חייו ל… לא ברור למה. להליכה בדאו. מאקי, מאבד את אישתו, מרמה, גונב, רוצח אפילו, אבל לא ברור למה. בניגוד לאנשים שעובדים קשה כדי שיום אחד יוכלו להתחיל לחיות, ויק מאקי מקריב את כל מה שיש לו, עבור הזכות להקריב את כל מה שיש לו. הוא לעולם לא נהנה מהפירות.

פגשתי אותם, את הויק מאקים של האזרחות. רואים אותם בשדות תעופה באירופה, עם לפטופים קטנים ונוסע מתמיד מפלטינה. הסוכנים הנודדים של ההיטק, שמבלים את רוב זמנם בחו"ל לשם עבודה, או כבריחה מחיים דמיוניים של משפחה וילדיםשהם חיים. על הנייר. ויק מאקי וסוכני ההיטק, ללא ידיעתם, הפכו לדאואיסטים אמיתיים. מבחינתם המטרה כבר מזמן לא חשובה, למרות שייתכן ויצהירו אחרת. אבל המציאות מראה את האמת. הם חיים בשביל הדרך.

למי עוזר אלוהים, ולמי אנחנו

אלוהים, כך מוסכם על כמעט כולם, עוזר למי שעוזר לעצמו. השאלה המעניינת, היא למי אנחנו עוזרים, ויותר מזה – על מי אנחנו חומלים, למי נרצה לעזור, ומה קורה לאלה שלא.

כשלמדתי באיטליה היה איתנו בכיתה בחור בשם בריטי בשם טים. טים היה מסכן לאללה. ילד בן 19, מפוחד מהצל של עצמו, קצת קלאמזי, נוירוטי להחריד, ולא נחמד. הוא היה אומלל להפליא, אבל פשוט לא רצה לעזור לעצמו. הוא אפילו נהנה מזה, במידה מסויימת. להיות בחברתו היה לא כיף, למרות שהיה בודד נורא. הוא גם לא עשה דברים כדי להפוך את השהייה בחברתו לכיף במיוחד, ואפילו להיפך. בקיצור, טים לא רצה לעזור לעצמו. ניסינו להיות חברים שלו, אבל הוא לא עשה לנו חיים קלים, בכלל.

בשיטוטי באינטרנט אני נתקל, מדי כמה חודשים, בברנש.  הבחור הוא מקרה עצוב להפליא. הוא חי חיים בודדים ורדופים, מחרחר ריב בסביבתו כל הזמן, נקמן וכחן וטרחן. איש אלים מילולית להפליא, שהבהיר בבמות ציבוריות שהוא ישמח לשלוח את המשפחה של מישהו למחנות השמדה, וכן הלאה.

התגובה הראשונית שהוא יוצר באנשים היא הרצון "לאלף" אותו, לנצח אותו. באם זה להתפלפל איתו ולחנך אותו מדרכיו השגויות, או לשגע אותו, ליישר אותו עם שתי סטירות מצלצלות, אולד סקול שכזה. אבל זה אותו יצר מרושע שקיים בכולנו, במידה זו או אחרת, שרוצה לזרוק מקל על כלב קשור ואכזרי למראה. כשנושמים עמוק, מבינים עד כמה הוא עצוב ומסכן, ויש מקום שמנסה להתמלא בחמלה.

הבעיה היא, שאותו ברנש הוא, במילים עדינות, שמוק. הבעיה המפורטת יותר, היא שזה שהוא שמוק הוא גם סמפטום וגם הבעיה. ואף אחד לא רוצה לחמול או להתידד או להציע אמפתיה לשמוקים.

מה נדרש מאיתנו לעשות עם אנשים שלא מפגינים את ההגינות האנושית הבסיסית שנדרשת, כביכול, על מנת שננסה לעזור להם. מה, הם לא ראויים לעזרה? האם רק אנשים נחמדים ראויים לעזרתנו? ומה אם טים מפירנצה לא שולט בזה? מה אם הבעיה שלהם היא נפשית או נוירולוגית, לא אישיותית גרידא, ובכך היא מתבטאת? ואפילו היתה אישיותית – כל מי שלא נחמד שירקב לבד כמו כלב? לאיזו חמלה ראוי אדם בהיותו אדם, מופרע ומעצבן כשיהיה? ובאיזה מחיר לצד הנותן?

פירנצה, אגודלים, אמונה בעתיד טוב יותר במנילה. נו טוב, ואנה פאקווין

אי שם בשלהי המאה ה-16, החליט קוואזימו דה מדיצ'י שהוא מצוי בבעיה. ברשותו היו כמה חתיכות נדל"ן מוצלחות במיוחד בפירנצה. למען האמת, היו לו קצת יותר מ"כמה", אבל הנכסים המדוברים הם הפלאציו ווקיו (הישן) והפלציו פיטי (הפיטי). שני הארמונות הנ"ל עיטרו שתי גדות שונות של נהר הארנו, והיו שייכים שניהם למשפחת מדיצ'י. הבעיה היא שכדי להגיע מאחד לשני היה צריך לצאת לרחוב (!). לכן, בצעד מבריק, ביקש קוואזימו מהאדריכל ג'ורג'יו וויסארי לפתור את הבעיה על ידי חיבור שני המבנים המרוחקים הנ"ל על ידי מסדרון אחד. המסדרון, שנודע לאחר מכן בתור מסדרון וואסרי, עשה בדיוק את זה. לאורך כל פירנצה יש מסדרון כזה, שמחבר בין הארמונות. קצת כמו מעבר סודי, מהסוג שגמדים ואלפים יכולים לגלות עם גלגול מוצלח של 1D6.

הסיבה שהאדריכל הנודע מועלה מעל דפים אלה, היא הרלוונטיות של המסדרון המדובר לחווית המנילה שלי, או יותר נכון, לחווית הלא-מנילה שלי. את עשרה הימים האחרונים, והארבעה הקרובים, אני מעביר בבירת הפיליפינים. או יותר נכון, מעביר אותם בחיבור שבין יחידת הדיור שלי, לקניון המשתרע בלב רובע מאקאטי בבירת הפיליפינים. אמנם הדרך הזאת אורכת כשלוש דקות, ועוברת ליד כיכר שמכילה בעיקר חנות ענקית של רולקס, אך אם יוזמתו של קוואזימו לא היתה ננטשת כקוריוז, היה סיכוי שהייתי חווה את מנילה בלי להיות במנילה בכלל.

אם קראתם קצת מיומני המסע שלי, אתם יודעים שאני בדרך כלל לא נוטה להשאר בדירה בקומה השלושים ואחת בגורד שחקים ולא לצאת לעיר, כשאני מתייר. אני גם לא כל כך אוהב קניונים, אם כי לקרוא לסטריפ ה-Green Belt קניון זה כמו לקרוא לאנה פאקווין "כוסית". זה נכון, אבל מפספס את הפואנטה. נאמר זאת כך: בלב הקניון הזה יש, בין השאר, כנסיה. עם דרשות והכל. כל זה בא לאמר, שאני לא כאן בשביל הפיליפינים. אני כאן בשביל מישהו שגר בפיליפינים, המורה שלי – בוב סילבר טבימינה, או כפי שאנו קוראים לו "Sir Bob". בובי הוא המורה הכי מרשים לאומנויות לחימה שראיתי מעודי, ואני לומד ממנו מסוף 2006. העובדה שאנחנו גרים ביבשות שונות מצערת ומקשה את הלימוד, אבל כמו בכל קשר ארוך טווח, יש פשרות ומתאמצים. אז מבחינתי, בובי יכול היה לגור במנילה, בקוואלה למפור או בפרדס חנה כרכור. נמצא דרך ללמוד. אנחנו כאן ארבעה חברה'. הימים שלנו מוקדשים לאימונים, שמתרחשים בתוך הדירה שלנו. מדי פעם יוצאים לקניות או לאכול במגה-קניון הסמוך. בלילה הולכים לישון, או מצטטים מגבעת חלפון, כי ככה זה כשארבעה גברים ישראלים שמרגישים נוח להסתובב בלי חולצה מבלים מספיק זמן ביחד.

האימונים מדהימים, ולא אפרט יותר. בין השאר, הצלחתי לדפוק את האגודל שלי,  למדתי גם להכין קפה שחור והצלחתי ללמד את בובי לצבוט בלחיים ולהגיד זיסעלך. גם אם לא אחזור הביתה קילר לא נורמלי, המחשבה על זה שהצלחתי להחדיר קצת יידישקייט לתרבות הלחימה הפיליפינית גורמת לי סיפוק רב. בשנה הבאה במאקאטי הבנויה. או, אם בכל זאת נצליח לשכנע את בובי, פרדס חנה כרכור.

צח בוקסנבוים והקללה הכחולה

"מותק, יש לי כאב ראש…"

אני בדיוק מנשק לה את הכתפיים, והידיים שלי מתחילות לטייל למטה, למקום שבו החזייה הבלתי אפשרית שלה תמיד מסרבת להפתח.

כדי להדגים את המשפט שלה, במסגרת מיטב המסורת של לוק אנד ליסטן, היא מניחה יד על הראש ועושה פרצוף כואב, שאני רואה במראה. משהו במעמד מזכיר לי את הבקרים של ימי שלישי בכיתה ה'. שלוש שעות מתמטיקה רצוף ומחלה מסתורית שפוקדת אותי תמיד, תמיד, בבוקר של ימי שלישי. אני בחרתי בבטן, והייתי עושה פרצוף ממש, אבל ממש דומה. מזל שדוקטור האוס לא היה בסביבה כדי לעלות על דפוס הפעמיים-כי-טוב המפוקפק.

"את בטוחה מותק, אני שמעתי שזה דווקא עוזר לזה" אני ממשיך ללטף אותה, במעגלים מסביב לפופיק, אחד האזורים הרגישים שלה, ונותן לה ביס קטן בעורף. או לפחות מנסה. היא זזה קצת, ואני מקבל פה מלא בשיער.

יש משפטים, שנכנסו ללקסיקון המערבי, שפשוט כבר אי אפשר להשתמש בהם, אלא כקלישאה מוצהרת. זה כמו שהפסיכולוג שלך יבקש ממך לדבר על אמא שלך, או שמישהי תזרוק אותך ב"זה לא אתה, זה אני". "יש לי כאב ראש, מותק…" – אי אפשר להתייחס לזה ברצינות, נכון?

"לא מותק, זה סוג אחר של כאב ראש. בוא, תחבק אותי". היא מסיימת להתפשט, לבד והרחק ממני, ומתחילה ללבוש את הפיג'מה.

בוא תחבק אותי. חוקרים במחלקה לזאולוגיה וסקסולוגיה של אוניברסיטת ייל פרסמו לא מזמן מחקר מדוקדק ומרתק על הולדת הפיג'מה. זה מתחיל ב"אוי, קר לי נורא, בוא ותמרח עלי רוטב שוקולד חם", ממשיך ב"קר לי נורא, בוא ותעטוף אותי", מתקדם, או מתדרדר ל"אוי קר לי, תחבק אותי", ואז, בשלב מסויים, מגיעה הפיג'מה למיטה. אותו אביזר שבתחילת הקשר לא ממש הבנת איזה תפקיד הוא ממלא בעולם, כי אתם רק קורעים את הבגדים אחד מהשני, מזדיינים כמו זוג שפנים על אקסטזי, ואז מתעלפים ערומים. למה שמישהו ירצה פיג'מה. התשובה, כך הגיעו המדענים המהוללים מייל, היא "כי קר לה".

מה שהחוקרים עוד לא הצליחו למצוא, זה את הנקודת מעבר בין שלב לשלב. זה כמו בציורים של אשר, כשהברווזים הופכים להיות דגים או מקררים, אבל קשה לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת. גם כאן התשובה לשאלה של "מתי רוטב השוקולד הופך להיות פיג'מה" היא חמקמקה להפליא.

נעמה מצליחה להתפשט וללבוש את הפיג'מה שלה, משהו וורוד מפליס עם דוגמא שאני מעדיף לא לחקור, בזריזות של נמייה ובסקס אפיל של דביבון. שתי נשימות נוספות, והיא כבר בתוך המיטה.

"בוא חמוד, בוא תתכרבל איתי"

אין לי שום בעיה עם התכרבלות, לא מטעמי דת ולא מטעמי מצפון. רק שנעמה לא ידעה שהערב היא היתה אמורה לספק תרומה משמעותית למדע, לעזור לי להאיר עוד פינה חשוכה של אמונות תפלות.

הסיפור, כאמור, נסוב, או יותר נכון, ניצב, סביב צח והוויאגרה המקוללת. צח בוקסנבוים הוא הגבר הסטרייט היחיד מלבדי שלומד בתוכנית ללימודי נשים ומגדר בסיוע  NCJW, באוניברסיטת תל אביב. יש מדי פעם עוד כל מני גברים שמגיעים לקורסים, אבל מתאכזבים לאללה כשהם מבינים שהתוכנית הזאת היא לא בדיוק הפיק אפ זון האולטימטיבי, ושגם אחרי כמה קורסים הם עדיין לא יבינו שום דבר בנשים. מקסימום ימצאו את עצמם אומרים משפטים כמו "הרחם שלי צועקת". למה אני שם? תקראו לי מוזר, אבל ג'ודית באטלר עושה לי את זה. אבל ממש, ממש ממש לא במובן המיני. ממש.

בכל מקרה, צח ניגש אלי בהפסקה מאחד הקורסים היותר טובים של הסמסטר האחרון, "גיבורה או אומללה – הגיבורה הנשית כדמות מדוכאת בתרבות המערב", של דר. ליאורה רובין. רובין, במאמר מוסגר, גם לא עושה לי את זה מבחינה מינית, אבל ברור לי לחלוטין שהיא חיה במיטה. יש לי התערבות עם צח על זה שיש לה אוסף סטרפאונים שמתחרה בממוצע החוגי (2 סטרפאונים לכל סטודנטית, תודה ששאלתם), למרות שהיא נשואה באושר, לגבר. זו התערבות שאני מאוד מאוד מקווה שתשאר בלתי פתורה, לנצח. צח ניגש אלי בהפסקה, ולקח אותי למאחורה של גילמן, איפה שזורקים את הפרופסורים לארכיאולוגיה כדי שישבו ויתאחדו עם הממצאים שלהם, ושם לי משהו ביד.

"מה זה, אחי?"

זה היה כמה כדורים כחולים, מעויינים. נראה קצת מוכר.

"קח, זה וויאגרה."

"תראה, צח, אם יש לך מה להגיד על הביצועים שלי במיטה, אתה לא חייב להיות כל כך בוטה, בוא נדבר על זה…"

צח נתן לי את מבט ה"תנו גג לילד המפגר" שלו. לדעתי הוא עבד על המבט הזה כמה שנים, כולל התנסות בשטח, מה שנקרא.

"כן כן, אתה אלוף הזיונים ושור בדישו. עכשיו קח את זה ממני"

"מה בדיוק הבעיה?"

"אחי, זו וויאגרה מקוללת."

אין כמו אהבת אחים למגדר. לא רק שהוא רומז בעקיפין שהתפקוד המיני שלי לוקה, אלא הוא גם מנסה להרעיל אותי עם תרופות כחולות תוצרת הרשות הפלסטינית. אהבה, אני אומר לכם.

"וואלה, תודה אחי. מחר תזכיר לי אני אביא לך את השוקולד ממולא בציאניד הזה שכבר הרבה זמן יושב לי על המדף".

"לא, לא אידיוט, זה לא וויאגרה מקולקלת, זו וויאגרה מקוללת. זה אורגינל של פפיזר, אבל זה מגיע עם קללה קוסמית, עם שחור."

צח מרגיש שבגלל שהוא אשכנזי יותר משמעון פרס, הוא צריך לאמץ לעצמו כל מני דיבורים של הקשת הדמוקרטית המזרחית. ככה זה כשאתה מוקף באובייקטי הדיכוי כל הזמן. סינדרום שטוקהולם קוראים לזה, לדעתי.

אני מחזיר לו את מבט "גג לילד המפגר זה טוב מדי".

"מה, זה לא עובד? מה כבר יכול להיות מקולל בזה?"

"אחי, זה מקולל. לא מאמין לי, אין בעיה. תנסה ותראה".

וויאגרה לוקחים, כך הסביר לי צח, עשר דקות רבע שעה לפני העייסק. חצי, רבע כדור, לא יותר מזה, ואתה מסודר לכמה שעות טובות.

אז לקחתי, ממש לפני רבע שעה, לקחתי איזה חצי כדור. דה שיט וורקס, לט מי טל יו. אנחנו במיטה, ואני מחבק את נעמה מאחור. נשמע קול קנאק קטן, ואני מבין למה בתנ"ך קוראים לחרבות "כלי זין.". לא נעים להגיד, אבל כמעט שיפדתי לה את הגב.

"מותק, תפסיק", היא מגרגרת. תפסיק זה יופי. רק חבל שהוויאגרה המקוללת של צח, כוס אמא שלו, לא מגיעה עם כפתור "Off". בפעם הבאה שמישהו מביא לך וויאגרה מקוללת, אני רושם לעצמי, אולי כדאי שתשאל אותו מה הקללה, למרות שאתה לא מאמין בזה. יכול להיות משהו בסגנון "יש חימוש אסטרטגי אבל אף פעם אין פרטנר לשלום?"

אני מנסה להעלות תמונות של גולדה מאיר, להזכר ב"צנח לו זלזל". שום דבר.

אלוהים אדירים. איזה מזל שאני לא מסתובב באיזה חנות חרסינה, הייתי מפיל דברים מהמדפים בלי לשים לב. אין מצב לישון כפיות אם אני רוצה בת זוג בלי חורים נוספים בגב, וגם שינה על הבטן ממש, ממש לא באה בחשבון. "מסדר אותך לכמה שעות, אחי". אני מסודר, אין ספק שאני מסודר. כמו תורן אני מסודר. שוקולד עם ציאניד, אני אומר לכם. לשם זה הולך.

מישל פוקו .vs אופטימוס פריים

לאחרונה, ניהלתי מספר שיחות, בעיקר בענייני בריאות. השיחות נסובו, בין השאר, על חיסון ילדים ושימוש בריטלין. כך זה נראה על פניו, אך למען האמת, השיחות האלה, בסופו של דבר, נסובו סביב איך אנחנו מתייחסים לידע שלנו.

בכל השיחות הללו, אני הייתי בצד ה"מתגונן", כך אפשר לאמר. באם זה ההורים שלי ששמעו מרופא-הומיאופת ש"בריטלין יש מולקולות שעדיף לא לקחת", ואם זו חברה שמשוכנעת שחיסון ילדים מעלה את אחוז האוטיזם בגיל מאוחר יותר. מאוד כיף לנסות לדמיין עולם של טוב ורע. עולם שבו יש את האוכל ה"טוב" – האורגני, המרעה חופשי, שהוא מן הסתם בריא יותר, ומולו האוכל ה"רע" – זה עם הכימיקלים, עם הרעלים. המיתולוגיה הזאת, של "הרעלת הגוף" היא מושכת, כי אז אפשר לצאת להרפתקאה, לקווסט, ו"לנקות" את הרעלים מהגוף. הצביעה של המציאות בצבעים כל כך בהירים היא משאלת לב פנטסטית. אם העולם הפוליטי, הכלכלי, הבין אישי הוא כל כך מורכב ובעל גוונים של אפור, אז אולי בתחום המזון והבריאות נוכל למצוא את הטובים והרעים שנעלמו לנו כשאופטימוס פריים ירד מהמסך.

הגיבורים בעולם הסיפורים לא צריכים להוכיח את עצמם – הם קודם כל מתוייגים כגיבורים, גם אם ההתנהגות שלהם היא לא הירואית, אנחנו יודעים בלב שהם טובים. ובדיוק באותה מידה, אנחנו יודעים שהרעים רעים. בסרטים מזהים אותם לפי המבטא הבריטי או הזקנקן הצרפתי. בתחום הבריאות זה מאוד קל – יש להם שמות מפחידים והם של המדע ה"קונבנציונלי".

הסיינטולוגים, או ההומיאופטים, או הרופאים הסינים או רופאי אליל אחרים לא צריכים לעמוד בשום סטנדרט כשהם מצהירים הצהרה. "ריטלין מסמם את הילדים שלכם" "דיאודורנטים מכילים אלומוניום מסרטן". Talk is Cheap, כשאתה לא מחויב לסטנדרטים, כשתווית האמת שלך זה הליהוק הנכון במיתולוגיה.כשאתה לא מחויב לגבות טענות בסטטיסטיקות.

Extraordinary claims require extraordinary proof. והיחידים שמרגישים צורך לספק את ההוכחה הזאת, הם מדענים. כדי לטעון טענה מדעית, בתחום מדעי החיים, צריכים לקרות כל מני דברים. צריכים השערה, וצריך מחקר, וצריך מחקרים Double Blind, ולפרסם את התוצאות של המחקר שלך לביקורת עמיתים, צריך שהתוצאות שלך יהיו ברות שכפול, לעבור ניסויים של ה-FDA וכו' וכו'. צריך להתחייחס לטענות אחרות שכבר נטענו, לעמוד על כתפי ענקים. האם התוצאה מושלמת? ממש לא. האם השיטה ניתנת למניפולציה על ידי אנשים רעים? בהחלט. אבל במקביל, האם הכפלנו את תוחלת החיים במאה שנה האחרונות? הו כן. וזה לא נעשה בגלל ליהוק דברים לסיפורים ואגדות.

כמו שצריך ללמד ילדים איך לקרוא תוויות אוכל ("שמנים מוקשים חלקית" זה שומן טראנס, ילדים, ומה שכתוב ראשון זה מה שיש הכי הרבה ממנו במוצר), כך צריך ללמד ילדים איך לצרוך ידע, לסווג אותו. להבין שזה נכון שגם זה וגם זה נמצאים ב"אינטרנט", מופיעים באותו דפדפן, אבל לא דין מסמך שיווקי בעגה פסבדו-מדעית של אג'ל או דומיו, ובין מחקרים מדעיים אמיתיים.

(וכמובן, במאמר מוסגר – כן, אני מודע גם למגבלותיו של המדע, ולכך שגם המדע הוא תלוי תרבות, שיח, כוח, ומישל פוקו.אני יודע שאפשר להוכיח כל דבר עם סטטיסטיקה, אבל מעדיף שקודם יגישו לי אותה, ואני אפסול אותה. השאלה היא איזה סוג מוסכניק אתה רוצה שיטפל באוטו שלך – מישהו שלמד מכניקה, או מישהו שבטוח שיש קרבורטורים רעים שצריך לנקות מרעלים וקרבורטורי מרעה טבעי בריאים וטובים)

Being Human for a While

יש משהו מאוד מנחם בללכת לאירוע שאתה יודע שלא תהנה בו, להרגיש צודק, ועדיין לא לצאת מבואס מזה. חברים רבים מנסים לשכנע אותי כבר שנים להגיע למסיבות כיתה ד', במסגרת ליין ה-1984. וכל פעם אני חוזר על אותה מנטרה, כתשובה: אני לא מחבב מועדונים ומסיבות צפופות, אלא אם כן יש את כפית הסוכר שמחליקה את זה במורד הגרון. כפית הסוכר היא, כמובן מטאפורית למוזיקה שאני מחבב, ולא לשום דבר אחר שעשוי להראות כמו סוכר או אבקות אחרות. אני אוהב גרוב, פאנק, סול, דברים שגורמים לי לנענע את העכוז. אני לא אוהב מוזיקת אייטיז. מוזיקת אייטיז גורמת לי לרצות לשחק באחים מריו ולשים כריות בכתפיים.

ולמרות כל האזהרות שהגיעו מהיצרן, בכל זאת מצאתי את עצמי בברזילאי, בסילבסטר. מחכה כמו כולם שאדם יעלה לבמה, כדי שנוכל להזכר איזה עוד שירים יש לו מלבד "אין מוצא". אז לא. מסיבות אייטיז זה לא בשבילי, ויותר מדי אנשים שקופצים במרחב האישי שלי מעלה אצלי את מפלס העצבנות. אם כי יש לציין שלמרבה השמחה, לשם לא הגעתי עם חרב.
המסיבות הללו, כך נודע לי כשק' המליצה לי להצטייד בלובריקנטים כאלה ואחרים, נחשבות כמסיבות הומו-לסביות עד מאוד. לי זה לא מפריע, וכמה מחברי הטובים ביותר וכו'. מה שעניין מאוד שם, היה כמה דמויי בוי ג'ורג' שהסתובבו להם, באנדרוגניות ענוגה ואפופת אפקטי צילום של פוסטרים של מעריב לנוער. בדיוק כמו Desire, מסדרת ה-Sandman של ניל גיימן, יש משהו מקסים בדו צדדיות הזו, בדרך שבה מחליף האדם,  כמו עוד שריד משנות השמונים – הקלמרים שמשנים את התמונה כשמזיזים אותם, את זהותו המינית.

לא בוי ג'ורג' ולא שנות השמונים המציאו את הגלגל. דראג נבנה אל הקאנון המערבי במשך מאות שנים. בהעדר תאומים, נגיד, הבסיס לכל קומדיה שיקספירית טובה, כפי שה-Reduced Shakespeare Company יספרו לכם, הוא אישה שמתחפשת לגבר. בצעירותי, הסיפור הזה אף פעם לא היה מובן לי. בכל ההפקות שראיתי של שיקספיר שבהם אישה התחפשה לגבר, ובכן, ראו שהיא אישה. כי היא נראתה כמו אישה. לא הבנתי למה זה היה אמור להראות סביר לצופים בתקופתו של שייקספיר. האם אנשים היו טפשים יותר? הם לא ידעו מה זה אישה?  עכשיו, כן, אני יודע שבתקופתו של שיקספיר שחקנים גברים שיחקו נשים, או במקרה הזה – שחקנים גברים שיחקו נשים שמשחקות גברים. אבל זה רק חצי מהסיפור. הסיבה שעליתי כל כך מהר על זה שנשים היו נשים וגברים היו גברים, גם לפני שהכרתי את העלילה, היא כי החשיבה שלי על "מה זה גבר ומה זה אישה" היא שונה, מהקונטקסט המקורי.

לנשיות וגבריות היה יותר קשר לתפקוד מאשר לביולוגיה, בתקופתו של שיקספיר. "ברור מי לובשת את המכנסיים בבית הזה" – ביטוי שמדגים בצורה נהדרת את צורת החשיבה של המאה ה-16. מי שלובש את המכנסיים הוא הגבר, או יותר נכון – מי שלובש את המכנסיים, לא יכול להיות שהוא אישה. כי זה מה שהגברים עושים, הרי. מאז שהביולוגיה השתלטה, או לפחות ניסתה להשתלט על ההבדל בין המגדרים, זה כבר לא עניין של תפקוד, אלא עניין של כרומוזומים. זה גם מודל להסתכל דרכו, אבל חשוב לשים גם אותו בקונטקסט הנכון שלו. קונטקסט שמודע לכך שאותה הבדלה "טבעית" שקיימת "מאז ומעולם" בין גברים לנשים, מתערערת כשמתחילים לפרק אותה ולבחון אותה מקרוב, בברזילאי בסילבסטר 2008, ובתיאטרון הגלוב ב-1599.

סגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט

מגדל צדק היה אחד מהסודות האלה, שכל אחד היה בטח שהם שלו, למרות שהוא התנוסס לו בריש גלי על ראש גבעה. גילינו אותו לפני 10 שנים לערך, כשניסינו להכנס לאנטיפטרוס, שבדיוק הפך להיות גן לאומי, והשומר אמר שאסור וסגור. הסתובבנו מדוכאים, כשפתאום הבחנו במבצר ענק על גבעה לא רחוקה, בראש העין. עצם קיומו של מבצר כל כך ענק אך נטול שם ליד אנטיפטרוס נראה לנו בלתי סביר להפליא. למה את הדבר הזה אנחנו לא מכירים? כשהתקרבנו, ראינו שאין שבילים, אין חנייה. יש כמה מחצבות פוסט אפוקליפטיות מעדות מקס הזועם בדרכים, והרבה סברס פרא. כשטיפסנו במעלה הגבעה היינו בהלם. מבנה ענק, רב קומתי, ונטוש להפליא שנראה יותר כמו טירה באירלנד מאשר משהו ליד ראש העין,  משקיף לו על כל מישור החוף מערבה (היום רואים עד עזריאלי) ולנוף קסום מזרחה.

בכמה חדרים היו תקרות עם פיח ממדורות, באחד מהם היה מזרק או קונדומים. למקום היה ריח של סכנה, של הרפתקאה, כמו שצריך להיות, והעובדה שאף אחד לא הכיר אותו ( "מכירים את המבצר ליד אנטיפטרוס?" "אתה מתכוון לאנטיפטרוס?" "לא…" ) רק הוסיפה לכך. כמו בניינים נטושים בתל אביב, או תושביה של לונדון התחתית, מסתבר שגם מבצרי ענק בראש העין מסוגלים להעלם מן העין.

במשך השנים מגדל צדק הפך להיות מעין "מקום פרטי" שלי, ומסתבר של עוד אנשים. אירגנתי שם 2 ערבי סיפורי אימה, אנשים עשו שם קומזיצים, ארגנו שם משחקי תפקידים. כל מי ששיחק D&D אי פעם בחייו תמיד תהה, בוודאי, מאיפה הגיעו ה"חורבות ליד העיר" שהרפתקנים תמיד הולכים לחפש בהם אוצרות. כל מי שגר בראש העין בטח יודע.

אתמול, שוב הלכנו לבקר שם. וגילינו שסגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט. לא בדיוק סגרו – יש גדר ומחסום, אבל כוחות השוק עקרו אותה במקום נכון ואפשר להסתנן. אבל פתאום יש סורגים על החלונות, ומעברים שסגורים כי  מסוכן, ותקרות בטון עם צינורות חשמל. רשות הטבע והגנים החליטה שצריך לשפץ על ידי הוספת מדרגות גרניט פורצלן ותאורה.

כילד בכפר סבא, ממש ליד הבית, היה מין שדה בור כזה, שבו שיחקנו. קראנו לזה, למרבה האירוניה "השטחים", וכשהתחילו לבנות שם, חשבנו איך אנחנו נלחמים עליהם. זה היה סוף שנות השמונים ורעיונות כאלה היו פופולאריים. מה שהיה קסום ב"שטחים", ומגדל צדק, היה החצי פראיות שלהם, הנוכחות שלהם כמשהו לא מגודר, לא מסומן, מקום שבו אולי עוד יש מפלצות מפחידות בחושך, כי לא הכל מואר. יש מעט מקומות כאלה בעולם שלנו, והם נעלמים.

אנחנו לא לומדים שום דבר מג'ראד דיאמנונד. חיידקים הם שהפכו אותנו למי שאנחנו, לא פחות מניקיון ידיים אובססיבי.

על מגרש חבס, עוד שדה גדול במרכז כפר סבא, בנו את קניון ערים. אתמול איבדנו, כנראה, את מגדל צדק למסלול המהיר לאולם חתונות.

(!השלט החדש. בזה שמעליו, הישן – סכנה)

במבה, ארגונים חשאיים, פרוות דובים, רומנטיקה.

ייתכן מאוד וקראתי יותר מדי שרלוק הולמס בילדותי. ייתכן וזה ההסבר לכך שאני תמיד מנסה לנחש "מה עומד מאחורי X באמת", ויש מעט מקומות שמאפשרים לך לנסות להציץ אל מאחורי הקלעים של מצג המציאות כמו מודעות המתפרסמות בלוחות עיתונים. אני ממש אוהב לקרוא לוחות – לא את מדורי הרכב או הדירות המשעממים (אם כי כשחיפשתי דירה לקנייה היה מרתק לנסות לאתר את המודעות הכפולות לאותה דירה, שהוכנסו על ידי סוכני נדל"ן מתחרים). אני אוהב לקרוא מודעות דרושים, ומודעות "קח-תן". היה פעם ב"קח-תן" של "העיר" מישהו שכל שבוע ניסה לקנות שטיחי עור דוב ומשקאות חריפים. ראיתי שם פעם מודעה שבה מישהי מציעה כלייה למכירה, פה בישראל. מודעות הדרושים גם הן מרתקות, כאמור. הצלחתי כבר להסיק את קיומו של ארגון בטחוני אחד, שאנשים לא אמורים לדעת על קיומו, על סמך מודעת דרושים שהוא פרסם  – "למוסד ממשלתי דרושים לוחמים…" כאשר עמוד לפני זה מפרסם השב"כ, עם הלוגו שלו, ועמוד אחרי זה מפרסם המוסד, עם הלוגו שלו… מעניין.

בגלל זה אנשים ממעטים לשלוח לי מכתבי שרשרת וספאם בסגנון "ביל גייטס יביא לך מחשב עם תשרוק את המארסייז כמו עפרוני ותשלח לו ביוטיוב". או אפילו "נעלמה ילדה בנעל שלה". יש בי חשדנות טבעית, מה לעשות, לשקרים. אולי כי אני מתעסק בהם באופן מקצועי יותר מדי שנים. המכתב של במבה, שהוריד את מניות אוסם, היה דוגמא למשהו שהפחיד אותי פחד מוות לפני כמה חודשים. לפי כמה חודשים, כשמורגן סטנלי קרסו, אפשר היה להפיל בנק בישראל. מכתב וויראלי מנוסח הייטב עם שמועה זדונית יכול היה להפיל בנק. בדיוק כמו שמכתב וויראלי מנוסח הייטב של הסיינטולוגים  מונע מילדים תרופה שיכולה להציל אותם. אם תרחיש הבלהות של כלכלת זהב הוא שוד רכבות, תרחיש הבלהות של כלכלת המידע הוא מידע רע.

חדוות עיון זו היא מה שהוביל אותי, עם עשרים דקות להרוג ולוח ידיעות בתור הנשק הנבחר, להזכר בקיומו של ז'אנר נשכח של מודעות. מודעות הכרויות. Personal Ads, באנגלית. יש משהו עצוב להפליא בקריאה של המודעות האלה. אין שום בושה ברצון להכיר בן או בת זוג. אני גם לא חושב שאתרי הכרויות, למשל, זה משהו מביך. אבל מה גורם למישהי לפרסם ש"גרושה נאה, בת 35 מאזור המרכז, אקדמאית, בבוגר ובשל לקשר רציני"? הגרושה הנאה האקדמאית לא מודעת לרוח התקופה? לא מודעת שכך לא נוהגים היום? מי יענה למודעה הזאת? על סמך מה? ומה הסיכוי שיהיה רציני? איזה צורך, ניתוק עצוב, מביאים אנשים לפרסם מודעות כאלה, בסוף שנת 2008?

בדרך כלל כמשהו ממש לא מסתדר עם המציאות, פעמוני האזעקה שלי מתחילים לצלצל. כשפונות אלי כל מני בחורות באנגלית עם טקסט גנרי וכתובת yahoo שמספרות שהם "מצאו אותי באינטרנט והתאהבו בי מייד ושאולי נתחיל לדבר ולפגש ועוד…", אני מתפתה לשאול אותן אם יש להן גם דוד בניגריה שבדיוק נתקע עם כמה עשרות מיליוני דולרים. אבל במקרה של מודעות ההכרויות, שום דבר לא צלצל, מלבד המהום סמפטיה עצוב במקצת.