Fact

מחתרת הזרעים

כשמסבירים לאנשים על תוכנה חופשית, הרבה פעמים הדוגמא שעולה היא "Free as in "free speech", not as in "free beer". חופשי – לא חינמי. כמובן שגיקים לא יכולים לעמוד בפיתוי, ולכן חיש קל צץ לו מתכון לבירה חופשית – בירת בקוד פתוח, שהמתכון ה(לא) סודי שלה פתוח לשימוש לכולם. זה הזכיר לי במובן מסויים את קונספירציות הסבתות, שהקדימו את האינטרנט, ושיתפו מתכונים במקום קבצים.

באינטרנט הזה מטאפורות הופכות למציאות, והמציאות, למטאפורה. קחו לדוגמא שאור. מסתבר ששאור (הדבר שמתפיח את הלחם שהוא לא שמרים שקונים בחנות) שונה מאוד מאיזור לאיזור – השמרים המקומיים והבקטריות המקומיות נותנות טעם ייחודי ללחם. יש איזורים שטובים יותר לשאור – למשל סן פרנסיסקו. ולכן, ברוח היוזמה האינסופית, קם לו אתר שישמח לשלוח לכם תמצית שאור מסן פרנסיסקו, מצרים, רוסיה, דרום אפריקה ועוד. כתריסר דולר וקצת דמי משלוח, והשאור בדרך אליכם. ישמח מאוד? אז מסתבר שישמח באופן מסוייג. כשתכנסו לקטלוג השאורים שלהם, הדבר הראשון שיהיה כתוב שם הוא הצהרה, שעל פיה בקניית השאור, אין כוונתכם למכור או להפיץ אותו הלאה. שאור, אתם מבינים, ניתן לחלק, ומכל שאור קטן ניתן לעשות שאור גדול. ואז כל פיראט-שאור יוכל למכור את העתק מושלם של ה-San Francisco sourdough בלי להתאמץ בכלל. במבט ראשון מוזר מאוד לראות מעין אזהרת "אל תגנוב תוכנה" שכזאת על… רכיב בסיסי בלחם. אבל זו רק ההתחלה. בזמן שאנשי הקוד החופשי ייבבו על כך שאפל מפעילה DRM על השירים שהיא מוכרת בחנות האייטיונז (כן, אני יודע שהיא כבר לא), ה-DRM שאכל את טוקיו מתחבא במזווה שלכם.

תבינו – בשנות התשעים קבע ביהמ"ש בארה"ב כי ניתן לרשום פטנט על גנים וזרעים. מאותו הרגע, התחיל הכיף. באותה תקופה החלה מונסנטו, חברת הזרעים/כימיקלים/ביתם של חתולים לבנים ורכים, לייצר זרעים מסוג חדש. לאחר שזנחו את הרעיון לייצר בצורה מסחרית את זרעי ה-Terminator (זה השם, בחיי אדוני) – זרעים חד פעמיים (כאלה שלא ניתן לזרוע את הזרעים של הפירות שלהם), הלכה מונסנטו לכיוון אחר. היא יצאה עם ליין של זרעים העמידים לחומר ההדברה קטלני במיוחד, שמיוצר, למרבה ההפתעה, על ידי חברה עלומה בשם מונסנטו. עד כמה שהרעיון הזה נראה לי מפוקפק, כנראה שמונסנטו יודעים מה הם עושים, כי תוך עשור, כ-80 אחוז מהסויה ו-60 אחוז מהתירס באמריקה מגודלים מהזרעים שלהם. בכמעט כל מוצר מזון מעובד באמריקה יש תירס או סויה או שניהם, אז אתם יכולים לעשות לבד את החשבון לגבי התפוצה.

תבינו: החקלאים זורעים מה שמוגדר על ידי מונסנטו כקניין רוחני שלה. אם חס וחלילה מישהו מהחקלאים נחשד בכך שהוא זורע מחזור נוסף של זרעים, שאותם הוא אסף ממה שגדל לו בשדה (כפי שעשו חקלאים במשך אלפי שנים…), מונסנטו תתבע אותו על פגיעה בקניין הרוחני שלה. רגע – אני קניתי משהו, גידלתי אותו, ועכשיו מישהו אומר לי איך מותר לי או אסור לי להשתמש בו. אם זה לא DRM, אני לא יודע מה כן (חוץ, כמובן, מהמילה "Digital", אבל למה להתקטנן). רק שהאכיפה של מונסנטו גורמת למייקרוסופט להראות כמו הילד החנון והאדיב של השכונה. צבא של עורכי דין, חוקרים פרטיים וקו חם למלשינים דואגים לכך שבעולם החקלאות אין את המקבילה של מאות מילוני המחשבים שמריצים עותקים גונבים של חלונות ואופיס.

"המממ... קודם אטפל בנינג'ות, אחר כך מעט שנאפס, ולקינוח - חברת הזרעים המרשעת!"

ואולי הגיע הזמן להלחם בחזרה? אולי הגיע הזמן שיקום לו איזה ריצ'ארד סטולמן או לינוס טורבלדיס או מארק שאטלוורת', אבל לא של מחשבים – של ביולוגיה. נכון – נחמד לדבר על זרעי מורשת ואורגני, אבל לחקלאים מסחריים יהיה קשה לוותר על התפוקות של זרעים מודרנים. אז אולי הגיע הזמן שהביולוגים שבנינו יתחילו לארגן זרעי חופש. קוד פתוח, רק שבמקום קוד תוכנה, קוד גנטי. פרוייקט שיתופי, בכל העולם, שינסה לעשות לזרעים מה שלינוקס עושה לתוכנה – להציע פיצ'רים בלי פטנטים, בלי כבילה, בשקיפות. פרוייקט שמחזיר את הכוח לאנשים. יכול להיות שהם לא יקבלו מאה אחוז מהפיצ'רים הנוצצים, אלא רק שבעים. אני מזיל ריר כשאני רואה מוצרים של אפל עובדים, אבל בסופו של יום אני שמח שמי שקובע מה יכנס ולא יכנס למחשב שלי זה אני, ולא בחור כריזמטי מקופרטינו.

השטן (לא) אוכל חסה

ההפנייה של אוהד לקרוא את מייקל פולן באה לי בזמן טוב. נואשתי מדיאטה, והייתי צריך כיוון חדש. הדיאטה שנואשתי ממנה היא דיאטת מונטיניאק, שלפני שנתיים עזרה לי לרזות כחמש-עשרה קילו ממשקלי בקלות, ובימים אלה התגלתה כסבל צרוף ללא תוצאות.

מייקל פולן הוא לא דיאטן. הוא עיתונאי, מאוד אמריקאי-ליברלי-משכיל. העבודה המונומנטלית ביותר שלו היא "The Omnivore's Dilemma" (בעברית: דילמת השפע, מודן 2009) שבה הוא מנסה להתחקות אחרי השורשים של 5 ארוחות שהוא אוכל – מארוחת מקדונלדס, ועד ארוחה שמורכבת כולה ממצרכים שלוקטו או ניצודו. אבל באיזשהו מקום, דווקא In defense of food, הפחות יומרני, מחדד נקודה שהרגשתי כבר זמן רב, וחוויתי בפרץ הדיאטה האחרון: גוף האדם, ובמיוחד כל מה שנוגע לתזונה, הוא מיסתורין גמור, ואף אחד לא יודע עליו כלום.

לפני כמה זמן עשיתי ניסוי: לקחתי טבלית ריטלין, והכנסתי אותה לתוך ספרו של ל. רון האברד, "הסיינטולוגיה", מתוך נסיון לראות אם הם יבטלו אחד את השני. לצערי הרב זה לא קרה, אבל יש לי תחושה שאם ניקח את כל ספרי הדיאטה שיצאו, נגיד, בשלושים השנה האחרונות, ונצמיד אותם ביחד, הם יבטלו אחד את השני בלי בעיה. כל ספר נכתב על ידי רופא מכובד יותר, מומחה גדול יותר ממשנהו, וכל ספר סותר את כל הספרים האחרים. מילא אם היה זה מקרה ההיבריס הרגיל של "המדע של היום טוב מהמדע המגוכח של אתמול", אבל הספרים האלה יוצאים במקביל אחד לשני. מייקל פולן מדבר על איך, בשנות החמישים, אוכל הוחלף ב"ערכים תזונתיים", אידיאולוגיה כמעט דתית, שתחתיה אפשר לשים מדבקות כמו "בריא ללב" על צ'יטוס, כי הוא טוגן בשמן קנולה, ולבלבל את הצרכן. אידיאולוגיות כמעט דתיות צריכות גיבורים ואויבים, ולכן מדי פעם מלהקים רכיב תזונה אחר (בשנות השמונים: שומן. בשנות האלפיים: פחממות) בתפקיד הנבל, ורכיב אחר את תפקיד הגיבור. ואז מחליפים בניהם, כמו בפרק רע של 24.

ספרי הדיאטה הסותרים הם לא בטעות. הם בכוונה. המטרה היא לגרום לאנשים להרגיש שאין להם שום דבר אמיתי או אינטיליגנטי שהם יכולים לעשות או להגיד בקשר לאוכל שלהם, כי הוא הרי לא "אוכל" (שזה דבר של בני אדם), אלא "תזונה" (שזה דבר של מדענים). עזבו את העובדה שגם המחקרים ה"מדעיים" הכי מקיפים לגבי תזונה הם… איך נאמר, מדע רע, שממומן הרבה פעמים על ידי גורמים אינטרסנטיים. המטרה היא לשמור את ההמונים בבורות, ובמקרה שיש להם עוד מסורות תרבותיות לגבי אוכל, לנתק אותם מהם כמה שיותר מהר, ולהעביר אותם לנאורות התזונתית הנכונה והרווחית.

אני לא חסיד גדול של תיאוריות קונספירציה, אבל זו של פולן, קונספירטיבית יותר או פחות, משכנעת. העניין הוא, שבמובן מסויים היא רק קצה המזלג.

המסר המרכזי שעולה מ"דילמת השפע" של פולן, וגם מ"לאכול חיות" של ג'ונתן ספרן פויר (שמתגורר, כך מסתבר, בנווה צדק בחודשיים וחצי האחרונים), היא שהבעיה היא לא, בסופו של דבר, אכילת הבשר, או אכילת כל דבר. הבעיה היא  שייצור מזון הפך להיות מערכת תעשייתית תאגידית, שהאינטרס העליון שלה הוא עשיית רווחים על ידי ייצור מזון זול ככל הניתן, תוך זריקת זין אטומית על בריאותינו המיידית (של אלה שאוכלים את ה"אוכל" הזה), ושל בריאותנו העקיפה (זיהום הסביבה ברמות בלתי נתפסות). ממה שעולה בספרים של שניהם (ספרן-פויר מוטה ורגשי יותר, פולן עיתונאי יותר), ייצור בשר בצורה תעשייתית  הוא זה שמזיין (לא, לא מזין) את הסביבה ואותנו יותר מכל דבר אחר בעולם, בערך. מה שמדכא עוד יותר זה שגם ספרן-פויר וגם  פולן מספקים אלטרנטיבות שפויות לכל העסק הזה – מציגים לנו מגדלים שמתייחסים לחיות בכבוד, משיגים בשר נהדר, ותוך כדי חיים בהרמוניה עם הסביבה. האלטרנטיבות הנ"ל רק מדגישות יותר את גודל הזין שאנחנו מקבלים מהחקלאות התאגידית.

אני אמשיך עם עולם ייצור הבשר, למרות שהדברים  יכולה להיות  נכונים לכל מפעל או תאגיד גדול. אבל חכו שנייה. המרמיט כתב פעם שאחד האינטרסים של המדינה נגד ליגליזציה של סמים קלים, הוא העובדה שחלק כל כך גדול מאזרחיה מוגדר בעצם כפושע, ולכן מעדיף לא להרים קולו נגד עוולות המשטר, כי הוא יודע שאם יבואו אליו עם צו חיפוש, יש סיכוי שהוא יסתבך בצרות. זה נשמע משכנע, אבל בדרגת קונספירציה אחת מעל זו שאני מרגיש נוח איתה. לי יש משהו יותר הזוי: כל הסיפורים שסיפרו לכם אי פעם, נועדו לאפשר ל"מגדלי הבשר" להמשיך לזהם.

אם נסתכל על מפעל הסיפורים הגדול בעולם, הוליווד, נראה שרוב רובם של הסיפורים המסופרים-לעיתים-תכופות (קרי, שוברי קופות), משמרים תבנית נראטיבית בסיסית: הגיבור נתקל בבעיה, ונאלץ לעשות דברים, עד שהבעיה נפתרת, וכולם שמחים. רגע, אני שומע מהשורות האחוריות: זה נכון גם לגבי האודיסיאה, וגם לגבי אוואטר, אז מה הקטע עם המפעלים המזהמים?

כי כל סיפור הוליוודי כזה, נגמר תמיד בזה שהגיבור מנצח את הרשע. איש אחד, הגיבור, עושה את מה שהוא צריך לעשות, ואז בסוף מנצח (לרוב במכות), איש בודד אחר, הרשע. ובכך הסדר מוחזר לעולמנו. הוליווד, וחלק גדול מ-הסיפורים שסיפרו לנו, מכוונים את הפתרון של הבעיה למשהו אישי – אם רק מישהו אחד יתאמץ מספיק, גיבור אחד, הוא יוכל להשיב את הסדר על כנו. אני זוכר את האכזבה שחשתי שבסוף "משימה בלתי אפשרית 3", JJ Abrahms התעקש לסיים  בבסצינת מכות בין טום קרוז ובין פיליפ סימור הופמן. הדמות הנהדרת של הופמן היתה מרושעת, אלימה, מפחידה אפילו, אבל כל כולה היתה מעולם ה"מאסטרמיינד",המושך בחוטים, לא זה שמתלכלך במכות. לא משנה – בהוליווד סרט הוא לא סרט אם האקדח לא יורה במערכה האחרונה.

וכאן האשליה הגדולה, המשתקת. כי בעולם האמיתי, לצערנו, אין דברים כאלה. אין מבצעים בודדים שיכולים לגרום למפעלים להפסיק לזהם. אין בוס גדול בסוף השלב שאחרי שמנצחים אותו אז פתאום תעשיית הבשר האמריקאית מפסיקה לדחוף אנטיביוטיקה לחזירים ולהאכיל פרות בחלבון מן החי שמגיע מחתולים וכלבים נטושים, או ליצור אלפי  בריכות חרא של 11 דונם ובעומק של 10 מטר וכו' וכו' וכו'.

אנשים קוראים את הנתונים הללו, או אחרים שמסעירים אותם, ומרגישים שהם צריכים לעשות משהו. הם מחפשים Quest לצאת אליו, הם מחפשים את הרשע להלחם בו. הם לא מוצאים, מושכים בכתפיים, וממשיכים בחייהם. כי בראש התאגיד לא באמת יושב בוס רשע עם חתול לבן שאחרי שהוא יפול מהחלון הסדר ישוב על כנו. כי להלחם ברשע, לצאת מהגנה למאבק, כפי שסנדי אוהב, לא יהפוך באמת לסרט מעניין.

שינוי, כל שינוי, הוא תהליך ארוך, סיזיפי, שבו, עד כמה מדכא שזה, ההשפעה האינדיבידואלית שלנו היא קטנה, גם אם נצעק חזק ונהיה אקטיביסטים. היא דורשת לפעמים שינוי בהתנהגות (נגיד, לאכול פחות בשר, או לקנות רק דברים שיוצרו בכבוד, ואם הם יקרים אז להסתפק בפחות מהם), שהוא מבאס ולא הירואי במיוחד. הכמיהה לקליימקס שנטועה אצל כולנו היא אחד מהטריקים המבריקים שהמערכת הקפיטליסטית נטעה בנו כדי לשמור על עצמה משינוי. הטריק הטוב ביותר שהשטן אי פעם ביצע לא היה לשכנע את העולם שהוא לא קיים, אלא שאפשר לנצח אותו רק במעשי גבורה המלווים בקרשנדו פסקולי.

זה לא אומר שלא צריך להמשיך. זה אומר שצריך להבין שגם לתרומה קטנה, אישית, יש משמעות. שהגבורה האמיתית הם חיי היום יום, שהמלחמה האמיתית היא שוחקת, נגד אויב חזק מאיתנו, שיודע לשחק בנו הייטב. ושבסוף ננצח.

אתם נמצאים כאן

"אודיסיאה" הוציאו ל"אינטרנט" את הכתבה שכתבתי להם על ההיסטוריה של מפות, מיפוי והקשר המפוקפק בינהם ובין המציאות וניווט. למי שמעוניין, אפשר לקרוא אותה כאן.

סיפורים קפואים, אגדות עם רוסיות, ג'וקרים וגנבים

בזמן שהחלק השני של "תוכנית מדיצ'י" נכתב, אני מצרף כאן את ההמשך של ההרצאה/מאמר שלי על סיפורים, אמת ותוכנית הגרעין האיראנית. קריאה מהנה.

There must be some way out of here, said the joker to the thief. There's too much confusion. I can't get no relief. 1

בניגוד לסטיספקיצה, שמבקשות האבנים המתגלגלות, דווקא צימרמן, האבן המתגלגלת הראשונה, לא רוצה יותר מאשר הקלה.

בעולם מלא סיפורים, אין תחושה מבוקשת יותר מאשר הקלה, מאשר הידיעה שהפרק נגמר, שיש סוף, שהכל ברור. בעולם מלא סיפורים, שבו הכל סיפורים, ההרגשה משולה למסע אינסופי במתקן שעשועים – רכבת שדים או ג'ימבורי מלא מזרונים וכדורים, אשר גם אם נראים לך בטוחים ויציבים, תנועה לא נכונה של הרגל עשויה לגרום להם להחליק, ולך ליפול, במבוכה רבה. להמשיך לקרוא ←

העיר אוכלת את עצמה, ואנחנו סובלים מהריח

החלטנו לעשות מנוי סוף שבוע ל"הארץ". מקבלים אותו כל שישי בדואר. בניגוד להתעקשות של ליאת לעשות מנוי לאוזן השלישית, כאשר, לפי מקורות זרים, ניתן להוריד כל סרט היום בקצב הסמבה וה-ADSL, עיתון סוף שבוע עוד הגיוני, בצורה זו או אחרת. אתה לא תלוי בחסדו של עורך עמוד הבית של "הארץ", שלעיתים עוד מבליחים בו דיווחים על מלחמת המפרץ.

העיתון מגיע עטוף כולו בגליון סוף השבוע של The Marker, כאילו להראות באופן סמבולי וברור את סדר החשיבות שנותנים לעיתונים השונים, שם ברחוב שוקן. וכחלק מהחבילה, אנחנו מקבלים גם את העיר.

כל מי שגדל בניינטיז, יודע ש"העיר" הוא סוג של פסגת המגניבות התל אביבית, או לפחות היתה, בשנות התשעים. עיתון שהרשה לעצמו לפרסם את "השער האחורי" במשך 11 שנה היה מגניב באמת. זה לא רק במוחנו.

אבל נראה שבשנים האחרונות העיר סובל מבעיית איוורור קשה. המזגן, ככל הנראה, עובד על מוד "מחזור אוויר", וחלונות חדשים לא נפתחים, אז אחוז החמצן יורד. זו הדרך היחידה להסביר את מה שקורה שם, כי לא עבר מספיק זמן כדי שה-inbreeding יתחיל להשפיע.

אני אפילו לא מדבר על מדור הדחקות הפנימי שבתחילת העיתון, או על מכתמי "קיטי היקרה" או "ועירית לינור היתה אומרת". למרות שגם הם איומים. אני מדבר על כתבות כמו כתבת השער ב"העיר" האחרון, (גליון 1525, 25.12.2009), על גורי חתולים, או כמו זו שהתפרסמה חודש לפני, שתיארה את עלילות המוסד בתל אביב.

הכתבה על המוסד היתה הבזבוז הראוותני ביותר של כפולה שראיתי זה זמן רב. טקסט הזוי, שמחברו פשוט החליט, מסיבותיו הוא, שלמוסד יש מתקן אימונים באיזור בבלי, ושכל מי שמסתובב באיזור בבלי רבתי, לבוש במדי המוסד הרשמיים, השילוב הנדיר של מכנסי דגמ"ח ונעלי ספורט, נמצא במשטר אימונים של המוסד, לקראת איזושהי משימה סודית בדמשק. חמוש בזיהוי וודאי של אותם חשודים, הוא החליט לעקוב אחריהם, והם התנהגו בדיוק כמו שמרגלים בספרים מתנהגים כשעוקבים אחריהם – ניסו לברוח. אין ספק שחשיפה לפנטזיות פרנואידיות היא חוויה מעניינת – תראו את "נפלאות התבונה", אבל מה זה עושה בעיתון שלי?

מילא, חשבתי לעצמי. כתבה שולית שניסתה לרכוב על פאשלה מתוקשרת. אבל אז הגיע כתבתו של חגי מטר, "שריטה". הנה הסיפור: יש מישהו, מבוגר ועשיר (שתי תכונות שאוטומטית מסווגות אותו כרשע ב"העיר"), שניסה לאמץ גורי חתולים באופן סדרתי, ולא כל כך הצליח במשימה. הכתבה מנסה, במגוון דרכים, להפוך את זה לסיפור על צ'ארלס מנסון חדש, שמסתובב כיהודי הנצחי במרצדס כסופה, ואוסף חתלתולים "בגודל כף יד", ואז אוכל אותם לצלילי רוק כבד, תוך שהוא מאונן על תמונות Lolcats של השטן. התחושה הזאת מתקבלת עוד לפני שקראת את הכתבה, מהגרפיקה המאיימת והכותרת המאיימת לא פחות, וטוב שכך, כי גם אחרי שקוראים אותה, נשארים רק עם תחושה, ולא יותר.

הכותרת  "12 קטנטנטים, בני לא יותר מחודשיים, בגודל כף יד, לאן הם נעלמו?" מציגה את התעלומה שיש לפתור, וחגי מטר מנסה בכל כוחו ליצור דרמה בלשית, בכיכוב מפלצת (להלן: "צ'ארלס מנסון החדש"), ואוסף של אנשים טובים (להלן: "ש"", "ד'", ועוד שמות ששמורים בתוכנית להגנת עדים). צ'ארלי קשישא יצר קשר עם מישהי על מנת לאמץ גורי חתולים. המישהי הזאת, בהתקף פארנויה הזוי, החליטה לרשום את מספר הרכב שלו (!), ולפרסם את חשדה (המבוסס על "תחושת בטן"), בפורום חתולים של תפוז. שם, מסתבר, מצאה עוד שותפה לפארנויה, ושתיהן הפיצו מייל רחב היקף שמזהיר בפני… מה? לא ברור.

"אני קצת נבוכה שנתתי לו שלושה חתולים, שהייתי כל כך תמימה", מוסרת ש'. בשלב זה, עדיין לא ברור למה ש' צריכה להיות נבוכה. אבל זה בסדר, הקורא הנבון כבר שומע את צלילי הספלטורה והמסור החשמלי ברקע, ומבין את הרמיזה.
ש', ד' ומ' החליטו שצ'ארלי "לא נראה להם", מה שנתן להם לגיטימיות לאתר את שמו וכתובתו בהתבסס על "הקשרים" שלהם (מישהו דיבר על חדירה לא חוקית למאגרי מידע?), ולפנות למשטרה. שוב – עד כה, לאחר שביקרו במשטרה, עדיין לא מסבירים מה קרה. פשוט "תחושות בטן לא טובות".

לאחר שבמשטרה חקרו את צ'רלי, פעמיים, והגיעו למסקנה שאין מקום להמשיך לחשוד, שכרו ב"תנו לחיות לחיות" בלש פרטי שיעקוב אחריו, וכשהתקציב לבלש הפרטי נגמר, אז "נגה וברק", זוג מתנדבים, עקבו אחריו במקומו. התמה של מעקב אחרי אזרחים חוזרת לדפי "העיר". למרבה ההפתעה, לאחר שנחקר במשטרה, והושם במעקב של בלש פרטי ואזרחים, צ'ארלס מנסון המוכתר הרגיש טיפה פרנואיד, ולכן הוא היה "עוצר כל שני מטר לבדוק אם יש מישהו מאחוריו".
לאורך כל הכתבה יש אווירה של חשד במעשה נורא, אבל באף נקודה לא כתוב מה הוא, או על מה הוא מבוסס. הכתבה נסגרת בעימות עם אותה מפלצת שייצר חגי מטר, קליימקס שמטר שללא ספק קיווה שיתפס כווידוי הרסקולניקובי של צ'ארלי מנסון החדש. אבל במקום זה אנחנו מקבלים מונולוג מבולבל ועצוב של מישהו שככל הנראה לא ממש ידע מה הוא עושה עם חתולים, ובצורה לא אחראית, איומה, אבל ככל הנראה ממש לא מכוונת, הצליח להרוג תריסר גורי חתולים.

אני לא מכיר אף אחת מהנפשות הפועלות. אני לא מכיר את חגי מטר, או את ברוך תומר, שמו האמיתי של צ'ארלי, או את ש' או מ' או ד' שעקבו אחריו. אני אוהב חתולים מאוד, והמחשבה שמישהו מזניח אותם, או לוקח אותם למרות שהוא יודע שלא יוכל לטפל בהם, היא איומה. אבל בעירנו הקטנה מתרחשות זוועות אמיתיות, שבהם אנשים אמיתיים עושים דברים רעים באמת, במכוון, לאנשים אחרים. העדר החמצן במסדרונות רשת שוקן הוביל לנפיחה העיתונאית הזאת, ואני, בתור מנוי, נמאס לי שמפליצים לי בפנים.

קישון צדק

"ספר משפחתי", יחד עם הסימפסונים וגארי לארסון, הוא אחד מהדברים שהגדירו לי מה זה מצחיק, הבסיס שעליו נבנה חלק ניכר מחוש ההומור שלי. ספציפית – ספר משפחתי. מעבר להיותו שורש לחיבה העזה שלי לכ' במקום ק' במילים לועזיות (מרכסיסטי, סכס-מאנייק), והשימוש הבלתי נלאה במושג "מסטיק עם פסים", אחד הסיפורים החביבים עלי שם הוא הסיפור שלהם עם הנמלים. מטבחם של אפרים והאישה הקטנה מותקף על ידי נמלים, שחוזרות כנגד כל הסיכויים. אמנם בשלב מסויים קישון ואשתו שוטפים את המטבח בנפט, והנמלים נעדרות לשבוע, אך גם הזוג המאושר.

בשלב מסויים, בפרץ של יוזמה חוקרת, מחליטים בני הזוג לעקוב אחרי מקור הנחיל. "נעצרנו בגבול רמת גן. 'אישה', אמרתי לה, 'הנמלים הללו מגיעות מחוץ-לארץ!'".

אמר, ולא ידע מה הוא אומר. (ותודה לשפט, שגם הוא בעצם אחד האנשים שעיצבו את תפיסת המצחיק שלי, ושהאיר את עיני לפלא הנ"ל).

סיפורים, טלפונים סלולארים, ותוכנית הגרעין האיראנית

הערת המחבר: זה החצי הראשון של הרצאה שאני מעביר פה ושם, בפורומים שונים. החצי השני פורסם תחת הכותרת "סיפורים קפואים, אגדות עם רוסיות, ג'וקרים וגנבים".

"קנו את סבון הפלא של נקה 7 – גם מנקה, גם מחטא, וגם מלבין את העור" – קריאה מעין זו נשמעת לנו אנכרוניסטית. כאילו יהיה נכון אם תופיע בכרזה בשחור לבן, מתקופת תחילת המדינה, או אפילו מוקדם יותר – כקריאה של סוחר נודד אי שם בערי המערב של צפון אמריקה, כאשר הוא מנסה למכור את מרכולתו.

אם נבחן את המשפט, נראה כי הוא מורכב משני חלקים – החלק הראשון הוא ה"מוצר" – יש סבון, והחלק השני הוא ה"סיפור" אשר מסופר על המוצר – הוא מנקה, הוא מחטא, והוא מלבין את העור. רוב האנשים נוטים לחשוב כי אחד נובע מהשני. למוצר תכונות בסיסיות, אינהרנטיות, ושיווק טוב (ולצורך העניין שיווק יוגדר כאן כ"סיפור הסיפור של המוצר"), מספר בשבחם.

בחלק זה של המאמר, אנסה לבחון את הטענה הנ"ל, על ידי בחינה של הסיפורים –  המסרים השיווקיים והפרסומיים של מוצר אחד בסיסי – טלפון סלולארי, לאורך זמן. למרות מגוון ההתפתחויות הטכנולוגיות אשר בהם התברך הטלפון הסלולארי, ניתן לאמר, על פניו, שהוא משרת בגדול את אותה מטרה אותה שירת לפני עשר שנים, ומטרה דומה, עם סייג הניידות, לזו אשר משמש הטלפון הנייח. בעולם של "מוצר" ו"סיפור", אך כך הדבר, האם סביר להניח שנראה סיפורים דומים או זהים בין החברות השונות?

להמשיך לקרוא ←

דירה להשכיר

בחופש הגדול שבין י"א לי"ב, קפצתי לבית הספר שלי לבדוק איזה משהו, ושם פגשתי ידידה לכיתה. בדרך חזרה, הסעתי אותה על האופניים שלי. היא בחרה, דווקא בשיא הירידה המטורפת, לשרבב את כף רגלה אל תוך הגלגל הקדמי שלי. שנינו עפנו כמה מטרים טובים באוויר. אני בלמתי הייטב. היא חטפה זעזוע מוח.  אני זוכר איך, תוך כדי שפיניתי אותה לבית חולים, ליוויתי אותה באשפוז, ויצרתי קשר עם ההורים שלה, חשבתי לעצמי "המממ.. זו חוויה שכל אחד צריך לחוות מתישהו – לאשפז מישהו בבית חולים. מעניין שאני חווה אותה בגיל 16".

במסגרת "חוויות שכל אחד צריך לעבור", ובנסיבות משמחות, אני עוזב את דירתי, שבה גרתי בשבע שנים האחרונות. יצא לי דווקא לעבור דירה, כמה פעמים בחיי. אך מעולם לא יצא לי להשכיר את דירתי לאחרים. בכלל, מאחר וגרתי באותה דירה בשבע שנים האחרונות, כל טירוף דירות להשכרה שנפל על העיר הזאת באותה תקופה דילג מעלי.

התפיסה של ממשלות ישראל לגבי איך המדינה צריכה להראות נוגדת לא רק את התפיסות הרווחות בעולם תכנון הערים, אלא גם את המציאות. בכל העולם הבינו שהקונספט הזה של פיזור אכלוסיה לא עובד, ושעדיף שנצטופף בערים, ונשאיר את הטבע טבעי, במקום למלא אותו בשבבי ישובים כפריים. נכון, יש אנשים שיש להם את פנטזיית הבית בגליל, אבל הנדידה לתל אביב והמרכז מראה שחלק לא מבוטל מיושבי הפריפריה, היו מעדיפים להיות במרכז. כל זה לא מעניין את המתכננים הציונים, שמכבסים בקושי את "יהוד הגליל" ב"להפריח את השממה". מבחינתם צריך להגדיל את הפריפריה. זה נשמע טוב. יש בזה איזה וויב סוציאליסטי וחברתי שכזה. ובינתיים, אין דירות בתל אביב.

תמיד שמעתי סיפורי זוועה-על-גבול-המצחיק, לגבי מצב הדירות להשכרה בתל אביב, לגבי הלחץ שיש בשוק. אבל בדיוק כמו לאשפז מישהו – עד שלא חווים את זה, לא מבינים. במקרה שלי, עשיתי את הטעות של גם לפרסם מודעה, וגם לשלוח מייל לכמה עשרות מחברי הקרובים ביותר.

אני חייב להודות שבערב הראשון (והאחרון) שבו הראתי את הדירה, הייתי לחוץ להפליא. הרגשתי כמו תלמיד שניגש לבחינה שהוא לא מוכן אליה. הדירה שלי עוצבה לטעמי, ואני הייתי אחראי על התחזוקה שלה. הרגשתי כאילו אני עומד בבחינה, לא הדירה. תמיד יש לי את התחושה הזאת, שבמקביל ליכולת שלי לעשות דברים יוצאי דופן, יש לי בליינד ספוטים מטורפים בדברים שכל אחד אמור לדעת לעשות. לקדוח, לפתוח סתימות, לתחזק את הבית. הרגשתי כאילו זה המעמד שבו כולם יכנסו, ויצביעו על כל פינה שדורשת תחזוקה בביתי, יעיפו בי מבט ביקורתי, ויצקצקו בלשונם.

זה לא קרה.

עוד באותו ערב כבר היתה לי רשימת המתנה של כחמישה אנשים.  עד כה, שלושה ימים אחרי, פנו אלי כ-150 איש. את המודעה הסרתי פחות מ-24 שעות אחרי שפורסמה. המייל, להערכתי, ימשיך להסתובב באינטרנט לנצח.

נכון – הדירה שלי מגניבה, אפילו צילמו בה קליפ. אבל זה לא קשור אליה. ההיסטריה סביב דירה להשכיר היא בלתי נתפסת, והמקור שלה הוא המחסור המטורף של דירות רלוונטיות בתל אביב. עכשיו, כל מגדל יוקרה שמלא בדירות ענקיות שאף אחד לא קונה מכעיס אותי משמעותית יותר.

And the German dwarf dances with the butcher’s son

המפגש הראשון שלי עם מדרחוב נווה שאנן, בואכה התחנה המרכזית הישנה, היה לפני כחמש שנים. יצאתי אז לאחד המסעות הראשונים שלי אל מה שקרן עדיין מגדירה כ"חורים אתניים מצחינים" – במקרה הזה אחת משתי המסעדות הפרסיות בפסאז'ים מהמדרחוב. היום היה יום שישי אחר צהריים, ואני נפעמתי מהצ'אינהטאוניות של המקום. מאז חזרתי לשם כמה פעמים, אבל שום דבר לא הכין אותי לשישי בערב במדרחוב.

אין אף רחוב שהומה ככה בתל אביב. לא כיכר דיזנגוף, לא אבן-גבירול סביב הבראסרי. שום דבר. הרחוב כולו גועש מאדם, בערבובייה שלא ברור מה מקומה, אבל ברור איפה היא לא: בתל אביב. פועלים זרים מכל הצבעים וכל המינים, הולכים, אוכלים, שותים, קונים ומוכרים בגדים, פלאפונים, סדרות טלוויזיה מספק דוכנים, ספק חתיכות מדרכה שעליהם הסחורה פרושה. דיג'יי רוסי בחליפה עומד מחוץ למכבסה בשם "ניקיטה" ומתקלט, כשמסביבו מתגודדים כמה פועלים מניגריה, חלקם רוקדים, חלקם מנסים לשכנע אותו לשים משהו קומוניקטיבי יותר.

את החוויה האנתרופולוגית הזאת קיבלנו כסיפתח לחוויה האנתרופולוגית שבשבילה באנו, בעצם, למדרחוב. מסעדת mommy's place, המסעדה (ובר) הפיליפיני היחיד בתל אביב, ואולי בישראל, ששוכנת ברחוב בני-ברק, פינת נווה שאנן. ככלל, יש סיבה מדוע המטבח הפיליפיני לא התפרסם בכל העולם. שזה מפתיע מאוד בהתחשב במנות מעוררות תאבון ובריאות כגון קריספי פאטה – רגל חזיר בטיגון עמוק, או באלוט – ביצת אווז מופרית, שנאכלת יחד עם ההס-פן-תעיר שבתוכה. בנסיעה האחרונה לפיליפינים המארחים, ששמעו על חוויות הזוועה שלנו מהנסיעה הראשונה,ממש יצאו מגדרם כדי להראות לנו שיש אוכל פיליפיני טוב. יש. אבל צריך לצאת מגדרך כדי למצוא אותו.
הדבר הראשון שמכה בך כשאתה נכנס למאמי'ס פלייס הוא הרעש. מכונת הקריוקי, חברתם הטובה ביותר של הפיליפינים, פועלת בפול ווליום, ואלן, אלוף הקריקוי המקומי, מפליא בגרסתו אה-לה פרנק סינטרה להוטל קליפורניה. הווידאו קליפ ברקע מתאר (נשבע באדוני) סצינות של דיג בקרח. כוח העל של אלן, אלוף הקריוקי, הוא לשיר כל שיר, כולל שירים של אבבא, אה-לה פרנק סינטרה.

למרבה ההפתעה, לא היינו הלא פיליפינים היחידים במאמי'ס. חבורה של בחורים ובחורות מגאנה או גיניאה  ישבו מסביב לשולחן גדול, במיטב מחלוצת השבת והאייפונים שלהם, ונהנו מאוכל, בירה וריקודים, והם לא היו היחידים. המקום המה בגברים ישראלים, בני ארבעים צפונה. חלקם הגיעו עם נשותיהם הפיליפיניות, חלקם ישבו על הבר עם חברים פיליפינים. חלקם ישבו לבד. אחד מהם, שנראה כמעין הכלאה בין "יוסף" של דודו גבע וגיל חובב לא התאפק, וכשאלן-אלוף-הקריוקי שר את סקס-בומב של טום ג'ונס, הוא קם ממושבו הבודד ליד השולחן, ורקד כאילו הוא ג'ון טראבולטה בבוגי נייטס. כולנו מחאנו לו כפיים בהתלהבות.  מסתבר שמאמא'ס הוא גם פיק-אפ ספוט פופולארי, במיוחד אם אתה מתעניין בפיליפיניות, או אם את מתעניינת בגברים ישראלים שעברו את גיל הארבעים.

האוכל, למי שתהה, נע בין איום ונורא (תבשיל בשר קצוץ וסחוס) לטעים מאוד (חזרזיר צלוי ופריך עם עגבניות, בצל וכוסברה). אבל לא בשביל האוכל באים לכאן. זה גם לא המקום המושלם לדייט ראשון, אבל זה הקפיצה הקטנה הכי גדולה שאפשר לעשות לחו"ל, בלי לעזוב את איזור חיוג 03.

שם, שם

השיער הבלונדיני שלו התבדר ברוח, רוח שלוותה באבק, שכביכול לא נגע בו. אלכסנדר ירד מהסוס שלו, עלה על הגבעה המוגבהת, הקטנה. מולו ניצבים ארבעים ושבע אלף איש. הפלאנקסים במגינים וחניתות הנוצצים, הפרשים, באגפים, על סוסיהם הצונפים.

ההתרגשות עברה באופן ספונטני כביכול בקהל. חניתות החלו לקשקש על מגינים, ההמולה, של כמעט חמישים אלף איש, החרישה אוזניים. אלכסנדר הרים את ידיו מעלה, והס הושלך במישור גאוגמלה.

“אני מאמין, אחי היקרים, שותפי לדרך. אני מאמין בעולם שבו ילד יכול לגדול חופשי, על אדמת גאיה. אני מאמין שכולנו, בניו של זאוס ובניו של בעל, נמצאים כאן על האדמה על מנת לחיות, לחיות כאנשים משוחררים. אני מאמין בעולם שבו הומרוס צריך להשמע באותו משתה כגילגמש. בעולם שבו איש אינו אל. אני מאמין בעולם בו הדיכוי של רוח האדם הוא לא יותר מאגדה שמספרים לילדים לפני השינה.”

החיילים מריעים לו, מקישים שוב בחנית על מגן. הוא מהסה אותם.

“היום, חברים, הוא היום בו נברא עולם זה. היום הוא היום בו נאחד מזרח ומערב, בו נגרש את החושך והדיכוי מהעולם. היום הוא היום שבו השושלת האחמדנידית תסיים את תפקידה ההיס…”

 “קאט, קאט… ”

הבמאי נכנס לפריים, ניגש אל אלכסנדר. “יופי של עבודה וויל, אבל שוב – זה אחמנידית. ואם אתה מתחיל שוב, בוא ננסה עם למהול את הרגש שלך בקצת יותר… סמכות, בסדר?”

אני מודה לאלוהים על הקאט הזה. אם זה היה נמשך עוד כמה דקות, לא היו נשארות לי יותר שיערות לתלוש מהראש. זה לא רק המבטא הבריטי שמתעקשים להצמיד בסרטים לכל דמות מהתקופה הקלאסית, כאילו כל הסנטורים הרומיים התחנכו באוקספורד. אבל זה גם.

אני מנסה ליירט את הבמאי בדרך מאלכסנדר חזרה לכיסא. עוזרת הפקה קולטת אותי, ומנסה ליירט את היירוט, אבל אני זריז ממנה

“סטיבן, אפשר להחליף איתך מילה?”

הבמאי מסתובב אלי, ממצמץ כאילו הוא מנסה להזכר, ואז הפנים שלו מחייכות חיוך דק שמסתיר בקושי רב מאוד את המיאוס שהוא חש מהמעמד הזה.

“כן, פרופסור מילמן, מה אפשר לעשות בשבילך הפעם?”

“תראה, סטיבן, אני מבין הייטב את הצורך בנאוים לפני הקרב. למען האמת, זה היה נוהג מקובל מאוד, תוקידידס שיכלל את האמנות, וקבע את הסטנדרט, ונאום רהוט להפליא מופיע הן אצל פלוטארכוס והן אצל קווינטוס קורטיוס.”

“אוקיי. אז מה?”

“ובכן, אני לא רואה שום סיבה למציא נאום חדש כאשר נאום משובח קיים כבר.”

“זה מרתק, פרופסור מילמן, ממש מרתק. אני אשקול את זה, אני מבטיח”.

עוזרת ההפקה לוקחת אותי ביד

“בוא לכאן בבקשה, פרופסור מילמן, התסריטאי בדיוק ביקש לדבר איתך.”

התסריטאי. אולי לא כדאי להפגיש אותי עם התסריטאי. אני עוד עלול להדגים לו מקרוב כמה סצינות לחימה שמתוארות באנבסיס של אריאנוס. “לגדול חופשי על אדמת גאיה…”

הכניסה לטריילר של התסריטאים עמוסה. עוזר הפקה עמוס בפיצות מבקש ממני במבט שאני אפתח לו את הדלת. אני פותח, הריח של האוויר הקצת דחוס מדי מכה בנחירי המאובקים.

“פרופסור מילמן, שלום, שלום, מה נשמע. אני כל כך שמח שאתה כאן, יש לנו שאלה דחופה ביותר אלייך. תראה, מופעל עלינו די הרבה לחץ מהאולפן לפתח את התסריט כדי שיפנה לעוד קהלי יעד, וחשבנו לשבץ כאן גם איזה סצינה, אחרי הנצחון, שבה אולי אלכסנדר מתיידד עם איזה ילד פרסי שהוא הציל מהמרתפים של דריווש, להכניס קצת הומור לתוך הסיפור הזה, אתה יודע. צריך עוד לשכנע את וויל לשחק מול ילד, אבל מה דעתך, בתור סמכות המקצועית – זה יראה אמין?”

לדאג כוהן, התסריטאי הראשי, יש ריאות גדולות מאוד. הוא מצליח להגיד את כל זה בלי נשימה אחת פנימה. הוא ג’ינג’י מקריח ושמן מאוד ולבוש בחולצת טי-שירט עם הומר סימפסון מצוייר עליה ווסט צלמים עם המון כיסים.

“דאג, שום דבר בסרט הזה לא אמין. שום דבר. “לגדול חופשי על אדמת גאיה…”. אתה יודע בדיוק כמוני שאף אחד לא דיבר ככה אף פעם, עד שנות התשעים, ובוודאי לא במבטא שייקספירי. אני הסברתי לסטיבן קודם שההיסטוריה דווקא מספקת לנו יופי של נאום, אבל בכל זאת אתם מתעקשים להשליך את כל זה לטובת עוד סצינה קיטשית על גאיה. ילד? קטעים קומיים? זה נראה לך אמין? זה נראה לך מציאותי? שהכובש הגדול ביותר שהאנושות ידעה אי פעם (ואל תזכיר לי את המונגולי ההוא!), איש רנסנס ופילוסוף מהמעלה הראשונה יהיה לו את הזמן להתיידד עם ילד? שיהיה איכפת לו באמת מ”עולם שבו הומרוס וגילגמש מוקראים באותו ערב?”. הוא לא ידע מי זה גילגמש, ואם היה יודע…”

אני מסיר את התג שם שלי, ומוסר לו.

“נראה לי שהחוזה שלי מאפשר לי לבטל את מעורבותי בפרוייקט עקב נסיבות של מחקר ארכיאולוגי דחוף, ואם אני לא טועה, בדיוק התפרסמה חפירה חדשה באנטיוכיה שדורשת את נוכחותי המיידית”

דאג לועס את המסטיק שלו. הוא מסתכל על התסריטאים שיושבים שקטים ומסתכלים, מחכים לאקשן, ועל ערמת הפיצות המהבילות. “חברה’, תשאירו לי פה מגש ותנו לנו כמה דקות לבד?”

כולם מתפנים, שועטים לעבר הפיצות.

דאג מתיישב, לוקח מגש, מפריד משולש, ומציע לי. אני מסרב. הוא דוחף את המשולש אל תוך הפה שלו, וממשיך ללעוס.

“דוק, תקשיב. אני יודע שאנחנו נראים לך כמו חבורה של קלישאות הוליוודיות שרק רוצות להכניס עוד כסף מ-product placement.” ההתפרצות האחרונה שלי היתה על הלוגו של ראלף לורן על האוכף של אלכסנדר.

“אבל תראה, בוא נדבר שניה ברצינות. אתה היסטוריון, נכון?”

“פרופסור להיסטוריה עתיקה, אוניברסיטת טאפטס.”

“מתמחה בתקופה ההלנית. עניין  מיוחד עם יהודים באלכסנדריה, אם אני זוכר נכון?”

“כן”.

“אוקיי, והבחור הזה, אלכסנדר, שעליו אנחנו כותבים, מתי חי?”

“קרב גאוגמלה התרחש בשנת 331 לפני הספירה, ואם אתה לא יודע את זה, אז זה חבל מאוד”

“יודע, יודע, אבל אני מנסה להגיע לנקודה כאן. ומאיפה אנחנו יודעים עליו?”

“אריאנוס הוא המקור הקדום ביותר, עם שורשים שמחוברים לאריסטובולוס, קלייסטנס ו..”

“והמקור הקדום הזה, ממתי הוא?”

“בערך מהמאה השניה לספירה, פלוס מינוס. אף אחד לא יודע בוודאות”.

“אז רגע, בין הקרב הזה ובין התיעוד הכי מוקדם שלו עברו 400 שנה, זה מה שאתה אומר?”

“כן, אבל דורות שלמים של היסטוריונים כתבו על אלכסנדר, חקרו את הקרבות שלו, שיחזרו אותם בצורה אמינה להפליא, ולא נדרשו להמצאות מטופשות כמו ילדים וגאיה”.

“תן לי להבין. במשך כמעט אלפיים שנה אנשים המציאו דברים על אלכסנדר. כשזה נכתב בלטינית ויוונית זה נחשב היסטוריה, וכשזה נכתב באנגלית אז מה?”

“כותבים רבים כתבו היסטוריות אלכסנדרוניות באנגלית! וויליאם טארן, לדוגמא, כתב”

“זה לא זה שכתב בשנות השלושים? זה שאמרו עליו שהתייחס לאלכסנדר כ”ג’נטלמן סקוטי שהביא את התרבות המערבית לברברים?”

אני זז קצת באי נוחות. “כן, נו, אז זה היה אז, ואתה יודע איזה רוחות נשבו אז. היום אנחנו כבר יודעים… יותר”

“תראה, פרופסור מילמן, לי נראה שקצת קשה לך להודות בעובדה שהשקעת את החיים שלך בסיפורים עם טעם משתנה. לי נראה שוויליאם טארן הזה כתב על אלכסנדר מהזווית שלו, של גזעים ועליונות, וזה היה אחלה באותה תקופה. ואנחנו כותבים את האלכסנדר שלנו. אתה יודע, קצת ניו אייג’, קצת פוסט קולוניאליסט, קצת הומו בשביל הפריזורה.”

“אבל אריאנוס…”

“כתב אלכסנדר של הרומאים, עם זין גדול והרבה מאצ’יזמו.”. אני נהיה אדום.

You should really mellow out, dude, הוא אומר, ומציע לי ג’וינט. אני נועץ בו מבט ששלושים שנות הוראה פיתחו בי, והוא חוזר למימדיו הג’ינג’יים הטבעיים. הוא מדליק אותו, נושף פנימה את העשן.

“תראה,” הוא אומר “אל תבין אותי לא נכון, יש לי המון כבוד להיסטוריה.” הוא דוחף עוד משולש פיצה לפה.

“אז כבד את ההיסטוריונים שכתבו אותה, שעל כתפיהם היא נשענת!”

“העניין הוא, פרופ, שבמקצוע שלי אני משקר, ופגשתי יותר מדי שקרנים. אבל גיליתי משהו מעניין. אנשים תמיד ישקרו, תמיד יכולים לשקר. אבל הקטע בסיפורים, זה שהסיפור, לבד, לא יכול לשקר. רק כשאתה מקיף אותו במשהו.” הוא לוקח עוד ביס מהפיצה. “באמת, דוד, כדאי לך קצת to chill, לפני שכל הניצבים יורדים לחדר אוכל. זה לא שאתה לא צריך להאמין, פשוט תדע במה. במקצוע שלי למדתי שאסור לסמוך על המספר, באמת. רק על הסיפור. “