Stephenson

המלך לא רלוונטי

יובל, מורי ורבי לארניס, אמר לי פעם, כשדיברנו על סמינרים, שלדעתו אם  בסמינר אומנויות לחימה הצלחתי ללמוד דבר אחד, הרווחתי. אז אמנם כנס ולא סמינר, אבל אתמול הרווחתי. הכנס המדובר הוא כנס בנושא סייבר-טרור, שאירגנה חברתי קרן אלעזרי. קרן ניכנת בכוח על, שמאפשר לה גם להיות supreme ninja mage hacker lord, וגם לקרוא מגזיני אופנה נחשבים, מבלי שהסתירה האינהרנטית תגרום לקרע במרקם המציאות. קרן ופופוביץ', שותפה לפשע הצליחו להרים כנס לתפארת בתקציב שספק עם וועדת קישוט בחטיבת ביניים היתה מצליחה לעמוד בו.

הכנס הזה היה אחת החוויות המאתגרות ביותר שעברתי זה זמן רב. האתגר לא הגיע בגלל מצגות סתומות, או נתונים קשים מדי. הוא בכלל לא הגיע מהתוכן של הכנס (שנע מסופר-מעניין, דרך די מרגיע – טוב לדעת שיש בתהיל"ה אנשים שיודעים מה הם עושים, ועד קצת מובן מאליו). האתגר הגיע מה…פורמט.

לפני כחודש נפטר בנואה מנדלברוט. מנדלברוט היה מתמטיקאי, אחד מהאבות של תורת הכאוס, ממציא המונח פרקטל, וה-patron saint של דור שלם של סטלני שנות התשעים שהעבירו שעות רבות בבהיה מחוייכת בשומרי מסך צבעוניים. אחד הפרסומים הראשונים שלו, נקרא "How long is the coastline of Britain". שאלה מטופשת על פניה. אבל מנדלברוט הראה שהתשובה לשאלה הזאת תלויה מאוד ברזלוציה שאיתה אתה בודק. אם תיקח חוט ותעבור על כל מפרצון וזיז בקו החוף של בריטניה, תגיע למספר משמעותית יותר גדול מאם תמדוד אותו דרך תצלום אוויר.

במידה מסויימת, זה מסביר למה היה לי כל כך מאתגר אתמול בכנס. עברו שלוש או ארבע שנים מאז שהייתי סטודנט "אמיתי", שמגיע להרצאות. ובארבע השנים האלה קרו הרבה דברים. אחד מהם זה שאובחנו הפרעות הקשב שלי, אבל הדבר השני, המעניין יותר, הוא שלמדתי המון. פרוייקטים שונים שעשיתי (בניהם טור האינפוגרפיקה במוסף סוף השבוע של כלכליסט, שלצערי לא מופיע באינטרנט) שלחו אותי ללמוד על ירמיהו ויחזקאל, על מערכות דואר באימפריה הפרסית, על ההיסטוריה של קרטוגרפיה, אסטרטגיות התמודדות עם הומלסים, ועל יכולות לימוד שפה שניה של עיוורים. את כל הדברים האלה למדתי בעצמי, בבית. שיטת הלימוד שלי מתאימה לי. היא אסוצייטיבית, מלונקקת, רצה על הרבה טאבים. אני מתפרש או מעמיק בקצב שלי. וזה עובד לי.

אתמול בכנס, חלק מהמציגים חטאו בחטא ה-PPT הקדמון: הם כתבו את ההרצאה שלהם במצגת, ואז הציגו את המצגת תוך כדי שהם מקריאים את הטקסט שכתוב בשקפים. ייתכן ומתודת הרצאה זו פותחה במקור כדי להרצות לתלמידי גן ילדים, אשר אינם יודעים לקרוא לבד, והמשיכה משם בכוח המסורת. אבל בדיוק כמו המורה בתיכון שמקריא מהספר, מרצה או מציג שנוהג כך בעצם מכריז על עצמו כמיותר. בשנים האחרונות לא היתה לי הזדמנות להחשף (שוב) למודל הזה של העברת ידע, ולהווכח על בשרי כמה הוא פשוט לא מתאים לי, כמה קשה לי כשמישהו אחר שולט בקצב, שאני לא יכול לבחור במה לעשות זום ומתי. שמישהו משטיח את קו החוף של בריטניה.

הכנס שלשום ניסה להעביר מידע, ללמד, בצורה שבה בתכל'ס מלמדים היום, אבל גם לימדו לפני חמש-מאות שנים. Broadcast של ידע על ידי אנשים. זה קרה בכנס, אבל זה קורה ב-99.9% מהכיתות והכנסים, וזה מיותר. אפשר היה לשבת בבית ולראות את המצגות, או סרטוני ווידאו של נואמים. אין פה את אפקט ה"אנרגיה" של הופעה חיה. אם כבר עושים משהו בלייב, בוא ננצל את הייתרונות שיל לייב: היה לי פי אלף יותר מעניין לשמוע את המרצים הנכבדים מתווכחים מתדיינים על נושא, בלייב, מאשר לשמוע את הרעיונות הסטטים שהם הביאו איתם מהבית.

וזה לא רק לימודים. אני משתמש בדוגמת קו החוף של בריטניה כדי להסביר כמה קשה לי לחזור לעבוד במשרד. בשנה האחרונה עבדתי בעיקר מהבית. אני יודע שיש אנשים שזה ממש לא הקטע שלהם, שקשה להם להתמודד עם הפיתויים. אבל לי זה עובד מצויין. אחת הסיבות שזה עובד לי מצוין, היא כי זה מאפשר לי להיות קשוב לעצמי. כשאתה עובד במשרד, מצפים ממך להיות "עובד" כל הזמן. ובכך מתעלמים מהעובדה שגם כשאנחנו "עובדים", יש לנו רגעים בהם אנחנו מרוכזים יותר ומרוכזים פחות, בהם אנחנו עייפים, או סתם נמאס לנו. שקו החוף שלנו הוא לא קו ישר של פרודקטיביות, אלא מפרצונים וזיזים. כשאני עובד בבית, אין לי שום בעיה ללכת לנמנם חצי שעה כשאני יוצא ממוד עבודה, ואז לחזור ולעבוד כשאני פרודקטיבי באמת. צריך משמעת עצמית, נכון, אבל ככה אפשר לרתום את כל הפיתויים האלה שיש בבית, למען העבודה ולא נגדה.

מעניין לחשוב כמה זמן מנגנונים ומוסדות ימשיכו להיות מותאמים לעידן המהפכה התעשייתית, בזמן שהעולם מסביבם השתנה כבר שישים פעמים. האם מתישהו הפער יהיה כה גדול שהמכניקות הישנות פשוט יקרסו, שיבוא תלמיד תיכון או ילד אחר ויצעק כמה המלך כבר לא רלוונטי.

Know Hope 2: הנס הגיקאי

בקרב חוקרים והיסטוריונים, ישנה תופעה המכונה “הנס היווני”. במאה ה-12 לפנה”ס היוונים נכנסים ל”תקופת אופל”. אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה שם, אבל מה שכן יודעים ,זה שזה היה מספיק גדול כדי שהיוונים ישכחו איך לכתוב. 400 שנה אחר כך, הם לומדים שוב, והדבר הראשון בערך שהם כותבים, זה את האיליאדה והאודיסיאה. אם זה היה רק מקרה בודד, גיהוק שכזה, אז ניחא. אבל מה שבא אחר כך הוא גל אינטלקטואלי מטורף, שמתחיל בתאלס, הפילוסוף הראשון, ונגמר בזה שוויטהאד אוהב לכתוב לו הערות שוליים. זה לא קרה לפני בשום מקום בעולם. לכל מני אנשים יש כל מני תיאוריות לגבי למה זה קרה. ג’ק גודי ואיאן וואט, למשל, חושבים שבגלל שהיוונים אימצו כתב אלפבתי קל ללימוד, נוצרה ביוון בפעם הראשונה חברה אוריינית, וכשהחברה האוריינית היוונית העלתה על הכתב את סיפוריה, לאנשים היתה, בפעם הראשונה, את ההזדמנות להשוות בין גרסאות שונות, ולפתח חשיבה ביקורתית. [1]

בסוכות הקרוב יערך לו פסטיבל/כנס אייקון ה-13 למדע בדיוני, פנטזיה, ומשחקי תפקידים. מי שמארגנים את אייקון הם האגודה הישראלית למד”ב, העמותה לקידום משחקי תפקידים, סטארבייס 972, ועוד. רובם עמותות או אגודות רשומות. רובן נרשמו לפני כ-10-12 שנים. זה לא שלא היו כנסי מד”ב או משחקי תפקידים לפני. היו, אבל שום דבר שמתקרב לגודל ולתהודה של אייקון.

דווקא התגובה של א’ לפוסט הפסימי שלי, גרמה לי לנבור במעט שעוד ניתן לשאוב ממנו תקווה.

למרות שאני עדיין חושב שהבדידות והנחישות לעשות את הדברים המוזרים למרות שאף אחד לא מבין אותך, הם הדברים שמבטיחים שהגיקים הם אלה שירשו את הארץ, אני עדיין לא חושב שאפשר לזלזל בתחושת הבדידות שמלווה את כל התהליך הזה. זה לא קשור לכישורים חברתיים: אם גיקים (בהגדרה) מתעסקים עם דברים שנתפסים כאיזוטריים על ידי שאר החברה (כמו אוריינות ביוון, נגיד), אז מין הסתם יהיה להם לבד.

הסיבה שהכנסים האלה קיימים, או אחת מהסיבות (כי היסטוריון אמיתי יודע שאף פעם אין סיבה אחת, לא משנה כמה חמוד ההסבר שלו), היא כי פתאום, בשלהיי שנות התשעים, כל אותם אנשים מהסמול טאון הגיקי, התחילו למצוא אחד את השני. נטוויז’ן פתחה את שעריה ב-1994, אינטרנט נכנס לכל בית, לאט לאט, ופתאום אנשים מגלים שהם לא לבד. שיש עוד שחקנים של משחקי תפקידים ועוד אנשים שמנסים ללמוד קלינגונית. זה לא שהם חשבו שהם באמת היחידים, אבל לא היה להם מושג איך למצוא אותם קודם. חברויות נרקמות, קשרים נקשרים, וכנסים נולדים.

אייקון בשבילי הוא עדיין ההתמוגגות של לראות את כל האנשים יוצאים מהסמול טאון שלהם ונפגשים ביחד, בעולם הפוך שבו הנושאים האיזוטריים של שאר השנה הופכים למיינסטרים. בדרך לחזון ה-HEAP (Holocaust Education and Avoidance Pod) של אבי חלבי מ-Cryptonomicon, התקווה שבה אני נאחז היא היכולת של האינטרנט לקשר בין אנשים שחשבו שהם לבד, וללכד אותם ביחד לקהילות יוצרות. זה, מבחינתי, הנס הגיקאי.

[1] Goody, Jack and Watt, Ian, "The Consequences of Literacy" in Literacy in Traditional Societies (Cambridge: Cambridge University Press, 1968), 27-68

שורות פקודה, שרירים מולטי פונקציונלים ובהמות

ניל סטיבנסון, שאפילו יש לו טאג כאן בבלוג, הוא סופר ועיתונאי מבריק, שמתעסק המון בהיסטוריה, חברה וטכנולוגיה. הרבה פעמים יש לו יותר דברים מגניבים להגיד מסיפור שעוטף אותם, אבל לא נורא. אחד המאמרים הראשונים שלו, מ-1999, "In the Beginning was the Command Line", עוסק בהיסטוריה של מערכות הפעלה, בעצם ב"מה זה מערכת הפעלה". אחד הנושאים העיקריים שנדונים שם, גם אם המילים הם אחרות, הוא הסובלימציה שמערכות הפעלה עוברות. ממצב שבו צריך להזיז פיזית דברים כדי שמעגלים יסגרו או המחשב יבצע פקודות כלשהן (למשל, בכרטיסי ניקוב), למצב שבו אפשר לכתוב אותם בשורת פקודה (דוס, טרמינל של לינוקס), למצב שבו יש מטאפורות גרפיות. גם במישור הפיזי – ב-Thinkpad שלי אני אפילו כבר לא צריך להזיז את העכבר מלוא התנועה – יש את הדגדגן האדום הזה שיושב במרכז המקלדת, וכל מה שעלי לעשות הוא לרמוז לו, בתנועה העדינה ביותר של קצה האצבע שלי, לאן אני רוצה שהעכבר יזוז.

נכון ללפני שנתיים (לפני הופעתו של האייפון בחיינו), ככל שהממשקים היו מתקדמים יותר, כך הם הלכו וצמצמו את תפקידו של הפיזי, של הגוף. עוד פלך הצטרף לממלכה הגדולה שנבנית כאן בשנים האחרונות: ממלכת התבונה הטהורה.

זה לא שלגוף אין נוכחות בחיים שלנו. הרפואה התקדמה, ברוך השם. אפשר לרפא המון מחלות. אבל נראה כאילו יש מאמץ מכוון, כמעט קונספירטיבי, להתעלם מתפקידו של הגוף, הפיזיות, באושר שלנו. האושר, כפי שמוטף לאדם המודרני, מגיע מהשכל, מהנפש, מהרוח. הרוח נעלית, הגוף הוא בזוי. השכל גבוה, הגוף נמוך. בבית הספר, הפונקציה שאמורה להיות, מבחינת המדינה, זו שמעצבת את הילדים שעוברים דרכה ונותנת להם את הכלים לחיים, יש בשבוע כשעתיים של שיעורים שקשורים לגוף (שיעורי ספורט המגוכחים), לעומת כשלושים שעות שבהם מתעסקים בדברים של שכל. מבלי לדבר בכלל על מה לומדים בשאר שלושים השעות האלה, האמירה ברורה: מה שחשוב הם דברי בינה, והגוף – מיותר.

כשמישהו מרגיש אומלל, או תקוע בחייו, הוא ילך לפסיכולוג, ושם ינסה לפתור את אומללותו בשיחות, בניתוח, במילים. לעיתים נדירות בלבד הפסיכולוג יצווה עליו לרוץ 20 דקות שלוש פעמים בשבוע כחלק מהטיפול.

זה לא שאין התעסקות בחברה שלנו עם גוף וספורט. מפציצים אותנו ללא הרף במידע על חשיבות ההתעמלות, אכילה של פחממות מלאות, ואומגה שלוש, אבל לרוב בקונטקסט של "בריאות" ולא "אושר". אושר מגיע משלווה פנימית, מסדנאות רוחניות, מטיפול פסיכולוגי. אם האושר לא מסופק לנו על ידי השכל, אנחנו מרגישים שאנחנו מרמים.

מגיל מאוד צעיר היה ברור לי שאני חכם, ושמן. היה ברור לי שיש דיכוטומיה בין העולם הפיזי, עולם הספורט, ובין עולם השכל, ובגיל מאוד צעיר החלטתי באיזה צד אני נמצא. רוב חיי העברתי הרחק מכל עיסוק ספורטיבי. אני לא משחק כדורסל או כדורגל עם החברה, משעמם אותי לראות את זה אפילו. לחדרי כושר הבלחתי ספורדית על מנת לעזור לי לשלוט במשקלי, אבל היה ברור לי לחלוטין שאני לא בסביבתי הטבעית, שזה לא באמת בשבילי החרא הזה.

כשביקרתי בסיאטל, לפני כשנה, נדהמתי. תרבות הספורט שם, לפחות אצל החצי הלא מקועקע-ומעשן-עצמו-למוות, היתה משולבת כל כך עמוק ב-DNA של האנשים איתם הסתובבתי, שהיה להם מוזר באותה מידה לחשוב על אנשים שלא שותים כמו על אנשים שלא מתעמלים. הם לא היו מז'אנר האובססיבים לכושר. הם פשוט עשו דברים – התחרו באופניים, טיפסו על סלעים, עשו קיאקים. חזרתי לארץ וניסיתי לשנות גישה.

אין מה לעשות, ספורט מקדם את רמת האושר. בשנה האחרונה, יש מתאם מובהק וחיובי בין הפעמים שבהם הצלחתי להכניס את עצמי לשגרה של ספורט אמיתי (אמנות הלחימה שלי היא לא ספורט אמיתי), ובין תקופות שבהם הייתי מאושר, פורדקטיבי, יעיל. ספורט הוא לא תרופת פלא, אבל הוא לא רחוק מזה לפעמים.

אז אם שקלול הגוף בתוכנית האושר שלנו מסוגל להעניק לנו כל כך הרבה, למה לא עושים את זה יותר? מה פשר הקונספירציה הזאת, שבה שני הצדדים, צד ה"גוף" וצד ה"נפש" עובדים כל כך קשה על לשמר את הגבולות? אני לא יודע. השאלה המעניינת יותר שנגזרת מכל הסיפור הזה, היא שאלת "למה החיים קשים". אם אכן ספורט כל כך טוב לנו – לגוף ולנפש, אז למה אנחנו כל כך מתקשים להתעמל, להתמיד? גם אחרי שהבנתי את החשיבות של הספורט לאושר האישי שלי, היו תקופות שבהם הזנחתי את עצמי.

ייתכן והחיים נבנו בכוונה כדי שיהיו קשים. שנתאהב באלה שלא אוהבים אותנו, שהאוכל המשמין יהיה הטעים ביותר, שנתעצל דווקא לבצע את הדברים שהכי בריאים לנו. יכול להיות שזה ה"מותר האדם מהבמה", העבודה ה"רוחנית" שלנו, האתגר שלנו כבני אדם להתעלות על ברירות המחדל שלנו. יכול להיות שמדובר בשריר, שריר ההתעלות, וככל שאנחנו מאמצים אותו יותר אנחנו הופכים ליותר בני אדם, ופחות חיות. ויכול להיות שהשריר הזה הוא רב שימושי – הוא מתחזק כתוצאה מהתעמלות, אבל הוא תורם גם לפעילויות אחרות שלנו מקטגוריית ההתעלות.

נצחון הלבנים

אתמול, מצאתי את עצמי במרכז עזריאלי, רוכש DVD. המכשיר, לא המדיה. דבר ראשון, לא היה פשוט כלל למצוא חנות שתמכור לי מכשיר DVD. נכון, אני מניח שאם הייתי מתעקש הייתי יכול למצוא אחד גם בסופר פארם וגם בשופרסל, אבל איכשהו, ותקראו לי מיושן, אני מאמין שמוצרי חשמל צריך לקנות בחנות למוצרי אמבט אדים שוודיחשמל. את הבשר שלי אני קונה אצל קצב, אתם מבינים. עזריאלי תמיד היה קניון פחות חביב עלי, במיוחד בהשוואה לדיזנגוף סנטר המיסתורי. אבל הוא היה בדרך, והחנייה בסנטר דומה יותר לטיפול באמבט-אדים-שוודי מכל דבר אחר, והיה יום חם. בעזריאלי יש המון חנויות בגדים, אבל רק חנות מוצרי חשמל אחת, וגם היא מתחבאת ליד ה"בלאק".

כשמבינים שרשתות זכיינות הן בעצם קניין רוחני, מספר הרשתות תוצרת ישראל נהיה פחות מפתיע, הראש היהודי, אתם יודעים. אני לא יודע אם מדובר בחגיגה של גלובליזציה או לוקליזציה, אבל בישראל יש, נגיד, רשת קפה אמריקאית אחת (קופי בין), וכתריסר רשתות קפה ישראליות גדולות ובינוניות (קפה ג'ו, אילנס', ארקפה, ארומה, קפה הלל, קקאו, קפה קפה, קפהנטו, אספרסו בר, מתוקה, לנדוור…). הבלק הוא יציר כלאיים שכזה – הוא מנסה לשדר איכות, אבל מבין שבתוך עמו הוא חי. כמו השכן שלו בסינמה סיטי – הטמפל בר, שגם הוא מנסה לשחק אותה בר אירי רציני, כשבחוץ מתגודדים דוכני הקרפ והמוני הילדים של סינמה סיטי ביום שישי.

אבל השחור של בלאק היה רק הסחה. מה שהיה מעניין באמת בביקור הזה בעזריאלי, היה דווקא הלבנים, ואיך שהם ניצחו.

אתם מבינים, ה-DVD עלה גרושים. שלוש מאות וקצת ש"ח, למוצר שעושה הכל של חברה אמיתית, לא מוצר מדבקה. לפני כמה שנים הייתי משלם על מוצר דומה פי שמונה בערך. המחירים של מוצרי אלקטרוניקה ירדו, ויורדים, בצורה בלתי רגילה. טלוויזיות שלפני עשר שנים היו מותקנות רק בבתים של מיליונרים אפשר לקנות היום בפלוס מינוס אלפיים ש"ח. כמו רשתות זכיינות – ברגע שמבינים איך עושים משהו, לשכפל אותו זה נורא קל, ומשם הדרך למחירים זולים סלולה. לבנים

מה שנשאר הרבה יותר יציב, הם דווקא המכשירים הלבנים. מקררים, מכונות כביסה, מייבשים, מדיח כלים. הם עולים היום בערך כמו שעלו לפני חמש שנים, ובערך מה שהם עלו לפני עשר שנים. ניסיתי לחשוב למה, ואז הבנתי. במכשירים האלה אין גליקים טכנולוגיים גדולים שאפשר לשכפל. הקונץ הטכני שמניע כל אחד מהם הוא כבר בן כמה עשרות שנים. מה שיש שם, זה הנדסת מכונות – חלקים שקיימים בעולם האמיתי, לא רק בעולם האלקטרונים. המכונות האלה צריכות לעבוד, מכנית, באמת, ובדיוק כמו שאנחנו לא מוצאים מכונית חדשה בעשרת אלפים שקל, כנראה שגם במכשירים "אמיתיים", יש איזשהו גבול תחתון, שקשה לפרוץ אותו. זה לא שאי אפשר – יש מוצרי מדבקה גם בתחום המכני (אופניים, למשל, או רמקולים), אבל בסופו של דבר, כשמגיעים לגלגלי שיניים ורובוטים מפליז, נראה שיש  גבול לכמה נמוך אפשר לרדת.

The great granny conspiracy

באכסניה בסאן פרנסיסקו בה התאכסנתי, ספר אחד קפץ לעיני מהספרייה. הכותרת היתה מסקרנת: The Three Hour Diet. שמעתי על סוגים רבים מאוד של דיאטות – דיאטת כרוב, חלבונים, פחממות. אפילו שמעתי על דיאטות שמבטיחות ירידה במשקל תוך שלושה, ארבעה ימים. אבל שלוש שעות נשמע לי מופרך. ואכן, מסתבר שאין הכוונה לכך שתוך שלוש שעות תרדו במשקל. לא, ההנחה שעומדת מאחורי דיאטת שלושת השעות היא שאנחנו צריכים לאכול כל שלוש שעות, והגוף שלנו יידע לווסת את עצמו. מה נאכל פחות חשוב, אבל מומלץ לאכול הרבה ירקות, חלבון רזה ודגנים מלאים. יכול להיות שזה עובד. לא ניסיתי.

בעוד שב-book-a-minute מתמצתים ספרים שלמים למשפטים בודדים (לדוגמה, את הווידוים של אוגוסטינוס), אבל עדיין יש סיבה לקרוא את הספר המלא, כאן אשכררה גיליתי לכם את הסוד שמהווה את הבסיס לכל הספר הזה. את המידע הסודי הזה גם אתם יכולתם להשיג מהביקורות באמזון. רוצים לעשות דיאטה בסגנון הספר? שום דבר לא מונע ממכם לעשות את זה, ואין לכם שום סיבה אמיתית לקנות או לקרוא את הספר. פשוט תאכלו כל שלוש שעות.

דיאטת שלושת השעות פשוט מדגימה כמה הרעיון של זכויות יוצרים יכול להיות מגוכח. כי יש סיכוי שכרגע פגעתי בקניין הרוחני של כותב הספר, על ידי כך שסיפרתי לכם את הפואנטה שלו. אבל זה בסדר, אני לא לבד כאן. הרבה לפני ששון פאנינג ידע בכלל מה זה כובע בייסבול, סבתא שלו היתה שותפה ברשת שיתוף המדיה הגדולה והוותיקה בעולם, וככל הנראה גם סבתא שלכם: רשת חילופי המתכונים. נכון שלא כל החברים ברשת הזאת משתפים בדיוק באותה מידה (נו, המתכון הסודי של הטשולנט של סבא ירד עם סבתא לקבר, כתוב בכתב ראי ומקודד ב-ROT13. פעמיים.), אבל זה בסדר – זה ככה גם בביטורנט. אבל כן – לשתף מתכונים זה בערך אותו דבר כמו לגלות לכם את הסוד של דיאטת שלושת השעות: קל לאללה. אני לא צריך אפילו לצלם את הדף מספר הבישול, מספיק להגיע עם דפדפת המתכונים שלי ועט. זה קל לאללה כי מידע, בניגוד לחומר, משתכפל מהר, והדבר שהכי קל לנו, כבני אדם, לשכפל ללא סיוע (של מחשבים, למשל), הן  פיסות מידע קטנות, רצוי כאלה שמורכבות ממילים. מתכונים, שירים של יהודה עמיחי, דיאטות.

זה לא שאי אפשר לשכפל דברים אחרים. אפשר. אם קצת השקעה וחיפוש תמצאו באינטרנט כל ספר, תקליט, סרט או פוסטר של הגוניס שאי פעם נוצר, ותוכלו לשמור עותק על המחשב האישי שלכם לנצח נצחים. רק שזה כבר שיכפול באמצעות מכונות. שירים של יהודה עמיחי אפשר לזכור בעל פה, וללמד אחרים.
ולכן מפליא אותי למה אנשים עדיין קונים ספרי דיאטה, עדיין קונים ספרי שירה, עדיין קונים ספרי מתכונים. התשובה לשאלה הזאת, היא כמו פאנצ'ליין לבדיחה עם הדוב: אתה לא באמת כאן כדי לצוד, נכון? אנחנו לא קונים את ספרי הדיאטה כדי לדעת איך לרזות – המידע הזה נמצא שם בחוץ. אנחנו קונים אותם כי זה מגניב אותנו, נותן לנו תחושה מרגיעה ומנחמת. אנחנו אוהבים להסתכל בתמונות היפות שבספרי הבישול. זה בסדר גמור, אני לא נגד. פשוט תוהה. מבחינת השכל הישר, דווקא צורות המדיה האלה היו צריכות להיות הראשונות לקרוס, והנה – הן עדיין עומדות. יכול להיות שהשנים של חשיפה לשכפול והעתקה על ידי סבתות פיראטיות-מתכונים, פיתחו בהם סוג של… חסינות? האם לתעשיית המוזיקה יש למה לחכות, לקוות?

דיוויד יום וקריוקי: פרק ג’ בטרילוגיה הפיליפינית

החידה הפיליפינית ממשיכה גם מעבר לארכיטקטורה קונטיננטלית, ומתרחבת, בין השאר, גם לפילוסופיה באיים הבריטיים. הפילוסוף הבריטי דיוויד יום היה לא רק חובב ספינות, אלא גם דש רבות בשאלת האינדוקציה: כמה אפשר לחזות את העתיד בהתבסס על העבר. האם בגלל שהשמש זרחה היום בבוקר, ניתן להניח שתזרח גם מחר? אחד הדברים המתעתעים מאוד במנילה, הוא העובדה שחוש האינדוקציה שהיא משרה בך הוא, בהעדר מילים אחרות, מקולקל.

על מנת לחגוג את סיום השבועיים האחרונים, נסענו, קבוצת האחים לנשק, לחגוג כמו שגברים אמורים לחגוג במזרח הרחוק. בקריוקי. וכך יצאנו לנו לראשונה מרובע מאקאטי המוגן והיוקרתי, בדרך להיכל הקריוקי הנחשק. בדרך עברנו מדגם מייצג ומופרע של שכונות מנילה השונות, שכולן משתינות בקשת על הפילוסוף הסקוטי. המעבר בין שכונות יוקרה לסלאמס מטורפים היא כל כך חד שאם הייתי ממצמץ קצת (דבר שחדלתי לעשות כלל מאז שהגעתי לכאן, אבל זה סיפור אחר), יכול להיות שהייתי מפספס אותו. אנחנו רגילים שהמציאות משתנה לנו בצורה הדרגתית. בשכונה ענייה יהיו בתים עניים, וכל בית יהי פחות או יותר ב"רמתו" של הבית שבא לפניו. במנילה, אף אחד לא שמע על החוק המטופש הזה, ולכן תופעות כמו פחון-פחון-פחון-פחון-ווילהמטורפת-פחון-פחון-צריף-ווילה-פחון יכולות ללוות נסיעה ממוצעת בבירת הפיליפינים. מיותר לציין שלבעלי חוש מציאות מערבי הדבר יכול לגרום לסחרחורת קלה.
ואם כבר מדברים על סחרחורת – לי אישית יצא כמה פעמים לאבד שיווי משקל בגלל שמשכתי משהו שחשבתי שיהיה כבד מאוד, אך התברר כקל בצורה משמעותית. היכולת של העין שלנו לאמוד מידות – משקל, לדוגמה, או נפח, היא מוגבלת, אבל לרוב אנחנו מצליחים להגיע לאיזשהו שיווי משקל בין ההערכות שלנו למציאות. גם החוש הזה הולך לאיבוד קצת בפיליפינים. הכוונה היא לא לאובייקטים פיזיים – כוח המשיכה עובד בפיליפינים בדיוק כמו בישראל (אם כי בצורה לחה יותר). הכוונה היא ליכולת להעריך דברים על פי צורתם, ככלל. נכון שלא אמורים לשפוט ספר על פי העטיפה, אבל במנילה, איך לומר, הם ממש ממש טובים בעטיפות. מנילה היא דוגמה חיה לכוח שפוטושופ וקצת מיומנות מעניק למי שיוד להשתמש בו בצורה חכמה. מעל הדוכן הכי מג'ייף שמוכר סחלה אפשר למצוא שלט מדהים שמנוסח באנגלית צחה ומסביר איך המקום מוכר את המעדנים הטובים ביותר במנילה. מסעדות כאן מעוצבות בצורה יפהפייה, עם תפריטים, לוגואים, סמלים, ססמאות – מנילה נראית, במקומות מסוימים, כמו מיליון דולר. הפיליפינים הם עם שאוהב לפרסם, ולכן הרחובות מלאים במסרים פרסומיים לכל דבר – החל מקורסים בהתכתבות וכלה בפרסומות לשמפו מקומי. כל הפרסומות מנוסחות להפליא, נראות מיליון דולר, מבטיחות חיים נוצצים וזוהרים. כמו כל הפרסומות בעולם. אבל כשהן ניצבות על הרקע של העוני הפיליפיני, זה נראה ריק כפליים.

השילוב של כל הנ"ל היה מספיק מכהה חושים, כדי שנמצא עצמנו בקריוקי. אני חייב להודות שמעולם לא הייתי בקריוקי. אם אדחק לקיר, אודה שעברתי חוויות גרועות מזה בחיי. מה שכן, רוב הסיכויים שאספר את כל הידוע לי על סודות מדינת ישראל לפני שאתן למישהו לראות את תיעוד הווידאו של אתמול בלילה.  כולם, חוץ מבובי טבימינה מתפדחים לשיר בהתחלה. הפתרון לזה הוא דו שלבי. השלב הראשון: אלכוהול. השלב השני? ובכן,  מאחר וכל אחד שר במנעד אחד, אבל הסולם של השירים בקריוקי קבועים, אז מישהו תמיד יזייף. דווקא יש משהו מאוד מנחם בזה שכולם מזייפים – ברגע שאתה מבין את זה, הלחץ יורד. מה שהכי הפליא אותי, לעומת זאת, היה הווידאו שרץ ברקע של השיר, מאחורי המילים. זה נראה כאילו מישהו פשוט צילם את החופשה שלו בכל מני מקומות בעולם, והחליט באופן אקראי להצמיד להם שירים. זה לא שאנחנו לא אוהבים לראות את אשתו בביקיני, או את כיכר טראפלגר בלונדון, אני פשוט לא מבין מה זה קשור ל-“Nothing Else Matters".

זהו, היום נגמרת הטרילוגיה הפיליפיני, ואנחנו מתחילים את המסע הארוך אל הארץ. בדרך עוברים בסיאול, כך שיכול להיות שאחדש את מסורת "לכתוב על ערים בהם הייתי פחות מ-24 שעות".
או שסתם נאכל קימצ'י.

עוד כמה מילים על קניונים ומנילה

הדמיון בין תרבות הקניונים הפיליפינית ובין ארכיטקטורה איטלקית לא מסתיים בשאיפתי הסודית להקמתו של מסדרון וואסרי בין גורד השחקים שלי ובין המרכז המסחרי הקרוב במאקאטי. הוא ממשיך, ומשתרע צפונה, לאיזור ליגוריה. ליגוריה נמצאת בצפון מערב איטליה, בערך איפה שהמגף מתחבר עם שאר אירופה. שם שוכנת Cinque Terra. Cinque Terra או "חמשת הארצות" הם חמישה כפרי דייגים קטנים, שיורדים מההרים ממש עד החוף. עד לפני כמאה שנה, הדרך היחידה להגיע אליהם, ולנוע בניהם היתה דרך הים, או בשבילי ההליכה המקסימים שמחברים אותם. מדובר, חברים, באחד המקומות היפים בעולם.

כמו כפרי הדייגים, כך גם הקניונים במנילה. מחוברים. בסוף השבוע, עוברים כמיליון וחצי איש בקניונים ליד הבית שלי. צורת הרבים כאן היא אולי מטעה – מדובר בממלכות אדירות – כל קניון הוא ענק, בלתי נתפס פשוט. וכל קניון מחובר לקניון אחר – מי בגשרי הולכי רגל, מי במעברים ממוזגים. אחד מהקניונים כאן נקרא Mall of Asia, ואין ספק שיום אחד אפשר יהיה לחצות חלקים נכבדים של אסיה בדילוג מקניון לקניון.

אחת התהיות הגדולות שלי, היא מי קונה את כל הדברים האלה. המחירים כאן זולים יחסית לארץ, אבל לא בצורה היסטרית, ומוצרי יוקרה שמעטרים כאן כל חור יקרים בכל קנה מידה. עם תל"ג לנפש של 3,500 דולר לשנה (15% מזה של ישראל, רק לשם השוואה), שבוודאות לא מתחלק בצורה מאוזנת, באמת אין לי מושג איך כל הקרקס הזה מתקיים. אבל ייתכן שזה מהדברים האלה שיש באסיה, כמו הנהיגה של ההודים, שלפי חוקי ההגיון והתיאוריה המקובלת לא אמורים לעבוד, אבל אף אחד לא סיפר להם את זה עדיין.

אבל בדיוק כמו שבטיטניק, במפלסים התחתונים של הספינה עמלו מעמיסי הפחם על מנת שהספינה תמשיך לנוע קדימה, גם ב-Cinque Centri Commerciali של מנילה יש את מעמד האומפה-לומפאים, שמניעים את גלגלי המסחר. וכשמשחררים אותם, או יותר נכון, אותן, המחזה מרהיב. דמיינו זרם בלתי נפסק של בחורות אסייתיות קטנות, לבושות כולן באותם מדי פסטל – רובם וורודים עם הבלחת טורקיז פה ושם, שנשפכות מאחת מחנויות הכל-בו שמרכיבות את קונפדרציית השופינג המנליאית. הן נראות כמו דיילות של שנות החמישים, וזה טוב מאוד, כי שנות החמישים מחכות להן: אל מול ההתנקזות הוורדרדה מחכה שורה ארוכה של גברים על אופנועים – חלקם באו לצוד, חלקם באו לאסוף את החברה שלהם. לכולם יש את מראה ה"יושבים על הברזלים" הזה, רק עם 125 סמ"ק.

התמונה הזאת הריחה לי יותר מכל כמו עוד מערכת אקולוגית-אורבנית. כמו הציידים-לקטנים החדשים, אוספי הבקבוקים של תל אביב, כך גם כאן נבנתה לה מערכת אקולוגית: הזכרים הצעירים יודעים היכן הנקבות הצעירות נמצאות, ומגיעים על מנת לנסות את מזלם, עם קטנוע קשוח, בחיבורים שבין ממלכת קניות אחת, לשנייה.

פירנצה, אגודלים, אמונה בעתיד טוב יותר במנילה. נו טוב, ואנה פאקווין

אי שם בשלהי המאה ה-16, החליט קוואזימו דה מדיצ'י שהוא מצוי בבעיה. ברשותו היו כמה חתיכות נדל"ן מוצלחות במיוחד בפירנצה. למען האמת, היו לו קצת יותר מ"כמה", אבל הנכסים המדוברים הם הפלאציו ווקיו (הישן) והפלציו פיטי (הפיטי). שני הארמונות הנ"ל עיטרו שתי גדות שונות של נהר הארנו, והיו שייכים שניהם למשפחת מדיצ'י. הבעיה היא שכדי להגיע מאחד לשני היה צריך לצאת לרחוב (!). לכן, בצעד מבריק, ביקש קוואזימו מהאדריכל ג'ורג'יו וויסארי לפתור את הבעיה על ידי חיבור שני המבנים המרוחקים הנ"ל על ידי מסדרון אחד. המסדרון, שנודע לאחר מכן בתור מסדרון וואסרי, עשה בדיוק את זה. לאורך כל פירנצה יש מסדרון כזה, שמחבר בין הארמונות. קצת כמו מעבר סודי, מהסוג שגמדים ואלפים יכולים לגלות עם גלגול מוצלח של 1D6.

הסיבה שהאדריכל הנודע מועלה מעל דפים אלה, היא הרלוונטיות של המסדרון המדובר לחווית המנילה שלי, או יותר נכון, לחווית הלא-מנילה שלי. את עשרה הימים האחרונים, והארבעה הקרובים, אני מעביר בבירת הפיליפינים. או יותר נכון, מעביר אותם בחיבור שבין יחידת הדיור שלי, לקניון המשתרע בלב רובע מאקאטי בבירת הפיליפינים. אמנם הדרך הזאת אורכת כשלוש דקות, ועוברת ליד כיכר שמכילה בעיקר חנות ענקית של רולקס, אך אם יוזמתו של קוואזימו לא היתה ננטשת כקוריוז, היה סיכוי שהייתי חווה את מנילה בלי להיות במנילה בכלל.

אם קראתם קצת מיומני המסע שלי, אתם יודעים שאני בדרך כלל לא נוטה להשאר בדירה בקומה השלושים ואחת בגורד שחקים ולא לצאת לעיר, כשאני מתייר. אני גם לא כל כך אוהב קניונים, אם כי לקרוא לסטריפ ה-Green Belt קניון זה כמו לקרוא לאנה פאקווין "כוסית". זה נכון, אבל מפספס את הפואנטה. נאמר זאת כך: בלב הקניון הזה יש, בין השאר, כנסיה. עם דרשות והכל. כל זה בא לאמר, שאני לא כאן בשביל הפיליפינים. אני כאן בשביל מישהו שגר בפיליפינים, המורה שלי – בוב סילבר טבימינה, או כפי שאנו קוראים לו "Sir Bob". בובי הוא המורה הכי מרשים לאומנויות לחימה שראיתי מעודי, ואני לומד ממנו מסוף 2006. העובדה שאנחנו גרים ביבשות שונות מצערת ומקשה את הלימוד, אבל כמו בכל קשר ארוך טווח, יש פשרות ומתאמצים. אז מבחינתי, בובי יכול היה לגור במנילה, בקוואלה למפור או בפרדס חנה כרכור. נמצא דרך ללמוד. אנחנו כאן ארבעה חברה'. הימים שלנו מוקדשים לאימונים, שמתרחשים בתוך הדירה שלנו. מדי פעם יוצאים לקניות או לאכול במגה-קניון הסמוך. בלילה הולכים לישון, או מצטטים מגבעת חלפון, כי ככה זה כשארבעה גברים ישראלים שמרגישים נוח להסתובב בלי חולצה מבלים מספיק זמן ביחד.

האימונים מדהימים, ולא אפרט יותר. בין השאר, הצלחתי לדפוק את האגודל שלי,  למדתי גם להכין קפה שחור והצלחתי ללמד את בובי לצבוט בלחיים ולהגיד זיסעלך. גם אם לא אחזור הביתה קילר לא נורמלי, המחשבה על זה שהצלחתי להחדיר קצת יידישקייט לתרבות הלחימה הפיליפינית גורמת לי סיפוק רב. בשנה הבאה במאקאטי הבנויה. או, אם בכל זאת נצליח לשכנע את בובי, פרדס חנה כרכור.

סוף הנדירות

לפני שהתגייסתי חברתי דאז, דנית, הכינה לי אוסף – מה שמכונה היום מיקסטייפ, כמנהג הגויים. אז רק קראו לזה אוסף. דנית היתה, ועודנה, ילדת פרחים, ילדת פרחים מתקדמת, אפילו. גם היא וגם אבא שלה היו אספני מוזיקה, והיא הכירה כל מני להקות נידחות מכל מני תקופות, שאף אחד אחר חוץ ממנה לא שמע עליהם. האוסף של דנית היה מקסים, יוצא דופן. איכשהו הוא התלכד יחדיו ליצירה אחת. אבל לצערי, הוא היה על קסטה, וגורלן של אלה, כידוע, הוא להכחד. היה שם שיר אחד, במיוחד, שהקסים אותי. Sketches of China. שרה אותו גרייס סליק, הזמרת של ג'פרסון איירפליין, אבל אני לא ידעתי עם איזה הרכב בדיוק. למען האמת, לא ידעתי יותר מדי על השיר הזה מלבד שאני אוהב אותו נורא, ושנורא הייתי רוצה למצוא אותו.

Napster בדיוק התחיל לפעול, ואני זוכר איך, עם חיבור Dialup לא מרשים במיוחד, הייתי מבלה לילות מול המחשב, אורב למשתמשים שאולי, אולי יש להם את Sketches of China. מדי פעם היו – לא יותר מאחד או שניים בכל פעם, אבל תמיד היו תורים ארוכים. לקח לי שבועות, אולי חודשים, כדי למצוא ולהוריד את השיר, ואני חייב להודות שבסוף המלאכה הרגשתי סיפוק רב.

כל זה ישמע אולי מוזר למישהו שקורא את זה היום. זה נשמע מוזר לי, כשאני חושב על זה Sketches of China היה אז שיר נדיר – לא היה אותו הרבה. היום אין יותר שירים נדירים. כולם נמצאים ביוטיוב, ב-iTunes, באמאזון. הכל נמצא במרחק כמה קליקים או עשרים דולר ממך.

אבל זה לא נגמר בביטים. בתור צעיר היתה לי אובססיה קלה לחברת המשחקים המעולה סיירה און ליין.    אהבתי נורא, למרות המחיר היקר להחריד שלהם, לקנות משחקים מקוריים שלהם. יש לי עדיין בבית את The Colonel's Bequest, בעטיפה המקורית, עם כל החוברות, דיסקטים, קטלוגים והכל. המשחק יצא ב-89, ואני קניתי אותו ב-90 או 91.אני לא אספן גדול, ככלל, אבל זה מגניב אותי שהוא שם.תמיד הרגשתי שזה נדיר, מיוחד. מי שרוצה להרגיש גם נדיר ומיוחד, מוזמן לקנות אחד ב-ebay, תמורת כ-25 דולר. ebay הוא הנאפסטר של האטומים. בדיוק כמו שכל השירים נמצאים באיטיונז, אז כל החפצים נמצאים ב-ebay. חשבתם שיש לכם משהו נדיר? צעצוע ילדות שאבד לכם? אפשר למצוא אותו באיביי. ואם הוא לא שם היום, הוא יהיה שם מחר. את ה-mp3 ההוא, של sketches of china, עדיין יש לי. פעם, אם הייתי מוחק אותו בטעות, זו היתה טרגדיה. היום, אני לא יודע אם אפילו הייתי טורח לשמור אותו. תמיד אפשר להוריד. איביי עושה את זה פתאום עם חפצים. אם היה נשרף לי הבית מחר, הייתי "מוריד" שוב את The Colonel's Bequest. הנדיר נגמר.

"אה, כן, אבל יש מלאי מוגבל של משחקים כאלה, אז בטח מתישהו זה יגמר, ואז זה יהיה נדיר". המשפט הזה היה נכון, אלמלא חוק האספנים השלובים.

חוק האספנים השלובים – הוכחה (אלגרו וויואצ'ה)

1. יש אספנים לכל דבר שרק תרצו, החל מתקני pez וכלה בכלי מטבח משנות החמישים.

2. אספנים שומרים על הדברים שלהם הייטב.

3. אספנים תמיד רוצים להגדיל את האוסף שלהם.

4. הדרך להשיג פריט חדש עוברת לעיתים בויתור על פריט קיים.

4. ולכן אספנים בשלב מסויים יוותרו על דבר אחד באוסף, כדי להשיג את הדבר הבא.

5. יש הרבה אספנים.

מכאן נובע: תמיד יהיה מישהו שמוכר את הלאנצ'בוקס-אופטימוס-פריים שלו באיביי.

חשוב, דרך אגב, לא לבלבל בין נדירות ובין יוקרה. כביכול יש קשר בניהם, אבל גם דף הנייר שיושב לי ליד המיטה ועליו קישקשתי את שמי הוא נדיר. יש רק אחד ממנו בעולם, אבל אף אחד לא ישלם לי אגורה בשבילו. מצד שני, מי שרוצה לחפש שעון אומגה באיביי, יקבל קרוב לעשרת אלפים תוצאות. דברים הם יוקרתיים כי החלטנו להסכים שהם יוקרתיים. אבל זה סיפור אחר.

בחברה תיאורטית שבה שום דבר לא בחוסר, מה בכל זאת נשאר נדיר? התשובה הברורה, לי לפחות, היא אנחנו. המעשים האישיים שלנו. המכתבים שאנחנו כותבים זה לזה, המשחקים שאנחנו משחקים – כל אותם דברים שלא ניתנים לשיכפול. הנדירים באמת.

Honeypots and chocolate swords

אני לא מסתיר את זה שלדעתי החברה המערבית החלה להתדרדר כשאנשים הפסיקו ללכת עם חרבות. זה קרה בשני שלבים – קודם כל אנשים הפסיקו ללכת עם חרבות, שזה די רע, אחרי זה הגיעו שנות השמונים וקונאן הברברי הסתובב עם החרב על הגב, וזה היה די טוב, אבל נבלע ברע הכללי של שנות השמונים, ובסופו של דבר התפוגג לשמלת הבטון והמלט של הטרמינטור. 

לפני שנים רבות שכנעתי את מורי לאומנויות לחימה פיליפיניות לפתוח כיתה לחנונים. "כולם הרי רוצים להיות אינייגו מונטוייה", מי בגלוי ומי בסתר. וכך נפתחה לה כיתת ארניס שהוקדשה רק ללהבים – לא למקלות, ולא ליד ריקה. זה היה הצלחה פנומנלית – הגיעו כתריסר איש. מתוכם היום, כמה שנים טובות אחר כך, לפחות 3 מאותם תריסר כבר חגורות שחורות, בשיטה המלאה.

בדרך חזרה מאימון היום, שמתי לב להתקהלות בכיכר רבין. אחת התכונות שלי, מלבד מראי המצודד והנטייה לחצוץ שיניים עם ג'ק של משאית, היא לשים לב לדברים. אני לא יודע אם זה כל כך "לשים לב" כמו "זה קופץ לי לעין", אבל יש גבול לכמות הדברים שאפשר להאשים בהם את ה-ADD. אני שם לב כששירים מתחלפים, או שם לב לזה שהדירה שמוהינדר סורש ומאט פרקמן (ההופך, בגמלוניותו, לדמות החביבה עלי בסדרה) גרו בה ב"Heroes" היתה דירה 613, שמא על סמך התרי"ג מצוות. אז בטח ששמתי לב להתקהלות בכיכר רבין, שהתבררה כסוג של honeypot. סיר הדבש המדובר הוא מונח ידוע בתחומי אבטחת מידע שונים, והרעיון העומד מאחוריו הוא הרעיון הקלאסי של המלכודת. אנחנו נפתה אנשים תמימים במשהו (נגיד דבש, או פורנו), ובתמורה נעשה להם משהו (נדביק אותם בתוכנות מרושעות, או נכתוב עליהם ספר ילדים). הדבש, במקרה הזה, היה פריסטייל ראפ וקצת ברייקדאנס, בעברית. התשלום הגיע בצורת הטפה על "התו החברתי" מבחורה בעלת העיניים היפות ביותר שראיתי זה זמן רב. יש דבשים גרועים יותר.

מה שמשעשע בכל הסיפור, הוא שבעוד שאני שמתי לב להתרחשות, שנראתה לי מוזרה וקראה לי לבוא, לאף אחד מהאנשים איתם באתי במגע במהלך הנסיעה מפארק הירקון ועד רחוב רש"י, לא נראה מוזר שאני מסתובב עם חרב על הגב.

תבינו: היה זה יום יפה, ולכן החלטתי לנסוע לאימון שלנו, המתרחש בפארק הירקון, על אופני. רק שהציוד הנדרש – מקלות, סכינים, וחרב קצרה המכונה בולו, מסרב להכנס לכל תיק שהוא. הפתרון הנכון היה לזווד את אופני במקלות, לתחוב את הפגינות והמוך לכיסים, וכך נשארה רק סוגיית החרב.

למרבה הפליאה, כנראה שמישהו בחברת התיקים הסאן-פרנסיסקואית Timbuk2 כבר נתקל בבעיה של "איך אני מסתובב עם חרב ואופניים" בעבר, אחרת איך אפשר להסביר שהריפוד שעוטף את הרצועה של התיק מאכלס בתוכו באופן כה מדוייק ונוח חרב בולו פיליפינית?

וכך, כשאני מצויד במראה סמוראי עירוני מודרני, יצאתי לי לדרכים. אולי זה בגלל שאנחנו בתל אביב, תיאוריה שחבר אחד העלה, ואולי זה בגלל שלרוב האנשים לא איכפת או שהם לא שמים לב, או אולי אנשים עם חרבות על הגב זה משהו שרואים כל יום. אין לי הסבר משכנע באמת, אבל משום מה כווולם הצליחו לא לשים לב. כנראה שאם אני רוצה לבנות honeypot משלי, צריך להתאמץ קצת יותר. מישהו יודע איפה יש קופים קטנים ומאולפים?

במחשבה שניה, אולי כולם כן שמו לב והגיעו למסקנה שעדיף לא להעיר. זו גם אופציה.

(לא בתמונה: דבש)