ריח

ללונדון יש ריח. ספקטרום של ריחות, למען האמת. הריח של לונדון הוא הריח של האוויר הממוחזר ב-Tube. הריח של לונדון הוא ריח של קור נקי, לא צורב, מתובל בניחוחות של מסעדות סיניות. של אדמה רטובה עם דשא רטוב עליה ב-Regent's park. מריחים אותו מהרגע שעולים על ה-Heathrow Express. ביליתי בלונדון כמה שנים כילד. מבחינתי זה ריח של בית. לפני שלושה שבועות היה פה חורף של רגע. קצת קר, אבל לא יותר מדי, קצת רוח, קצת יורה זועף. יצאתי מהבית לטיול קצר, והרגשתי וורטיגו. כי בפינת רחוב בדיזנגוף פתאום קפץ עלי ריח משמח של לונדון. במעלה ז'אן זו'רס, קפץ עלי ריח של בדידות. בדידות זה ריח של פירנצה, ושל קורק באירלנד. זה ריח שמריחים כשיש שקט מסביב. כשזה רק אתה, בתים וחנויות סגורות, הרחוב. כמה רחובות משם, כבר הייתי בים. שם הריח של תל אביב, שאני לא יכול להריח, כבר השתלט על האף שלי.

כשטיילנו בוויאטנם, ליאת ואני, נפעמנו מהעושר של המדינה. התחושה שיצאנו ממנה היא שעם כל הכבוד לתל"ג לנפש ושאר מדדים, בעצם אנחנו המדינה הענייה, והם העשירים. מגוון הפירות והירקות, סוגי המאכלים והווריאציות עליהם בקיצור העושר הקולינרי שהוא חלק מחווית היום יום בוויאטנם מעלה תהיות לגבי מי מאיתנו היא חברת השפע האמיתית. ב"הבוטניקה של התאווה", מייקל פולן מתאר איך הוא מגיע למוזיאון התפוחים בז'נבה, ניו יורק, שם גדלים כ-2500 זנים של תפוחים. הוא נדהם מהעושר והמגוון – תפוחים גדולים, קטנים, בטעמי בננות או אגסים, תפוחים מתובלים, אגוזיים… בקיצור – שפע אמיתי של תפוחים, שנמנע מאיתנו. כי מתישהו הוחלט שאנחנו כאן בחברת השפע בהחלט יכולים להסתפק בחצי תריסר זנים שונים. בני אדם אכלו, היסטורית, כ-80 אלף זנים. מתוכם כ-3000 בצורה נפוצה. היום, ארבעה זנים – תירס, חיטה, סויה ואורז אחראים לשני שליש מהקלוריות שהאמריקאי הממוצע צורך. בפעם הבאה שאתם קונים את המיונז האורגני שבמבצע בעדן טבע מרקט, תסתכלו על הרכיבים. משום מה יש בו סירופ תירס עתיר פרוקטוזה.

ארבע זנים אחראים לשני שליש מהקלוריות. זה די מדהים לחשוב על זה. אבל אז פוגשים את השיר הבא:

זה יופי של קליפ. הוא יופי כי הוא מבדר לאללה, וכי הם מוכשרים. והוא יופי כי למרות שאתה מודע לזה שהכל זה שירים באותם ארבע אקורדים, ולמרות שהכל בצחוקים, אז זה עובד. השירים עדיין עושים מה שהם צריכים – מרגשים, מסעירים. אז אולי 4 אקורדים זה כל מה שצריך?

אמריקאי ממוצע מבלה 28 שעות מול מסך הטלוויזיה. זה לא כולל את השעות מול מסך המחשב או האייפד, או הקולנוע בהנחה שיש עוד אנשים שהולכים לדבר הזה. הרזלוציה עולה ללא הרף. האיכות של DVD, שהפעימה אותנו לפני עשור וקצת, נראית לנו ילדותית אל מול ה-HD שמתחבא בכל נייד. ברוב השעות האלה הוא צורך הוא צורך מידע. סיפורים. חוויות. ולאף אחת מהן אין ריח.

למי שהצליח לפספס, בסרטון למטה רואים את שרה צ'ורמן בת ה-29, חירשת מלידה, שומעת בפעם הראשונה בזכות מכשיר שמיעה חדש. נכון שריח הוא לא חוש חזק כמו שמיעה (אלא אם אתה ז'ן – באטיסט גרנוי). אבל הוא עדיין חלק משמעותי מחווית הקיום האנושית. היה נראה לנו מוזר לוותר על הסאונד בחיי היום יום שלנו לטובת כתוביות, ובכל זאת אנחנו מוותרים לעצמנו כל כך בקלות על חוש שלם.

דר. יובל הררי מסביר בהרצאה הזאת איך הציידים לקטים מהתקופה הפליאוליטית היו האנשים המשכילים והמוכשרים ביותר שחיו אי פעם (למרות שכמין, האנושות יודעת יותר היום, כמובן). איך היה להם ידע אנציקלופדי בגיאוגרפיה וביולוגיה, איך כל אחד מהם היה מקגייוור קטן שידע לעשות הכל, כי לא היתה ברירה. לטענתו של דר. הררי, הלקטים הקדמונים הם האכלוסיה שאכלה הכי טוב בהיסטוריה. זה בגלל שהם אכלו את התזונה שהגוף שלהם תוכנן לאכול, אבל זה גם בגלל המגוון העצום של המזונות שהם אכלו. הם לא יכלו לצמצם את עצמם לחיטה, אורז, סויה ותירס. הם לא יכלו לוותר על חוש הריח שלהם.

האדם קיבל את היכולת לחוות, לצרוך, לעבד עושר אדיר של חוויות, טקסטורות, ריחות, רעיונות, ואת היכולת להתקיים גם עם חלק מזערי מהם. האריזות הצבעוניות בסופרמרקט משלות אותנו שאנחנו בשפע, אבל בעצם אנחנו עניים. דלים. יש לי תחושה שבחלק מזה אשם השכפול. על פניו זה מדכא, כי זה מקיף אותנו. כי אי אפשר לברוח. כי זה עובד, וגם אני רוצה אייפד שאוכל לראות בו את הסדרה-נטולת-הריח החביבה עלי. אבל אז אתה מבריז שעה מוקדם מהעבודה, מוריד נעליים, מריח את האוויר המלוח ויושב לראות השקיעה בים. ואתה מבין ששוק התבלינים קרוב משחשבת. שלא כל התבלינים יקרים או קשים להשגה. ושמספיק שמוסיפים קצת, מדי פעם, אפילו אם זה רק לשניצל ופירה, ופתאום החיים מקבלים טעם חדש.

סולידריות

סולידריות. סולידריות היתה יכולה להציל את החיים של לי זיתוני. למי שיקרא את זה בעוד שנה, כשהחדשות כבר ישקעו, לי נהרגה כי נהג של ג'יפ החליט שהוא צריך לדפוק רייס מטורף ברחוב פינקס בתל אביב. הוא נסע כל כך מהר שהגופה של לי עפה מהמעבר חצייה שאותו היא חצתה, מעבר לגדר ההפרדה ואל הנתיב הנגדי, ונפלה על מכונית אחרת. סולידריות היתה יכולה להציל אותה. סולידריות, במובן של להבין שהעולם שמסביבך מוקף באנשים, אנשים אמיתיים שחיים ומרגישים ויכולים להפצע, ושההנאה שלך מנהיגה מהירה ופרועה מסכנת אנשים אמיתיים, לא קוליסות, ניצבים בסרט של שוורצנגר. אבל מי שנהג ב-BMW X6 שהרג את לי זיתוני, או בג'יפ שהרג את מיטל אהרונסון, לא הרגיש ככה בכלל. בסרט שלו, רק הוא היה קיים.

יכול להיות שכמה מקוראי חובבי הטיולים וארץ ישראל היפה יעלבו, אבל אין דרך אחרת להגיד את זה: המתאם בין שמוקים וג'יפים הוא גבוה להפליא. נכון, יש יוצאים מן הכלל. אבל אני מרגיש כאילו האמרים צהובים צריכים להגיע עם מדבקת "Douchebag Inside". זה לא רק ג'יפים. מכוניות ספורט קטנות ונוצצות, רכבי יוקרה באופן כללי. כמעט אף פעם לא רכבי אספנות. אני לא בטוח שאני יודע מה הסיבה ומה המסובב. האם האינסטנקטים הדורסניים של הנהגים האלה הם מה שקידם אותם אל העושר, או שמא, כמו פרוטסטנטים כותבי יומנים מהתזה של מקס וובר, הם רואים בעושר שלהם את הסימן לכך שהם מיוחדים, נבחרי האל שלא צריכים להתייחס לשאר האנשים בעולם כבני אדם, כאלה שכשדוקרים אותם הם מדממים.

נהגי הג'יפים הם הדוגמה המוקצנת לזה. אבל רואים את זה כל יום. כל פעם שרוכב קטנוע מחליט שבמקום לבלות עוד דקה בכביש הוא יחתוך על המדרכה, כנגד כיוון התנועה, ועל הזין שלו הולכי הרגל והאמהות עם העגלות. אני קיים, מסביבי זה סטטיסטים. פסיכופטים הם לא לא אמפתים. להיפך. יש להם בדרך כלל אמפתיה, קרי היכולת להבין את המצב הרגשי בו נמצא האדם מולם, גבוהה מהממוצע. מה שהופך אותם לפסיכופטים היא חוסר היכולת, או הרצון להזדהות עם כאבם של אחרים.

לפני כמה שבועות אכלתי צהריים עם בכיר באחד מהתאגידים. נקרא לו "מ'". כשמ' לא אוכל איתי צהריים הוא אחראי, או כמעט אחראי, לגורלם של אלפי עובדים בשכר מינימום. החברה שהוא עובד בה נחשבת לנצלנית כוח אדם מהמדרגה הראשונה. אני כל הזמן עוקץ אותו על זה, טוען שהוא, איש מקסים ורגיש באמת, הוא עלה התאנה שמאפשר לתאגיד להמשיך לפעול. רוב השיחה שלנו נסבה על דברים אחרים, אבל בשלב מסויים הגענו לשלב העקיצות הבלתי נמנע. סיפרתי לו על הפעם שהייתי בהרצאה של עופרה שטראוס, שהתוודתה שהיא קוראת כל דבר ששלי יחימוביץ' כותבת, ושתעשיית המזון פשוט לא הבינה שהיא אחראית להשמנה בגלל המזון התעשייתי שהיא מייצרת, ומהרגע שהתעשייה הבינה, היא עושה צעדים לשיפור, כמו לפתוח מפעל לחומוס תעשייתי יחד עם פפסיקו. בשלב מסויים זה עצבן אותי, אז שאלתי אותה איך יכול להיות שנדרשה חקיקה לפני שיבינו בסופרפארם שלעבוד 9 שעות על הרגליים כקופאית זה קשה ולא אנושי. למה רק כשמכריחים או מאיימים פתאום אנשים מבינים אנושיות בסיסית. שאלתי את מ' איך יכול להיות שהחברה שלו פתאום שילמה תנאים סוציאלים רק כשנפתחה נגדה חקירה. מה, רק כשתפסו אותכם הבנתם שעושק וגזל זה לא מוסרי?

"אתה לא מבין", אמר לי מ', "זה כמו גבר שבוגד באישתו. הוא יודע שזה לא בסדר, אבל פשוט לא יכלנו לעמוד בפיתוי. אנחנו צריכים. אנחנו צריכים את המדינה שתשמור עלינו".

לפני שנה, כמעט בדיוק, שלחתי מכתב לשר החינוך עם הפוסט הזה. ביקשתי בו שמערכת החינוך תלמד רק דבר אחד, את "אל תעשך לחברך מה ששנוא עלייך", או כפי שתוקנתי בתגובות, את הציווי הקטגורי של קאנט. אני עדיין חושב שלטווח הארוך, זה מהדברים הבודדים שעוד עשויים להציל את המדינה הזאת. אבל גם אם מישהו היה מקשיב לי, ומיישם את התוכנית שלי מחר במערכת החינוך, עדיין היה לוקח כמה שנים טובות עד שנראה תוצאות, ואולי כמה עשרות שנים עד שנגיע למסה הקריטית. אני לא בטוח שיש לנו את הזמן הזה.

למרות שסטיב לוויט חושב שהגורם המשפיע הוא הפיכתן של ההפלות לחוקיות, אני (ומלקולם גלאדוול, שמסכים איתי לפעמים) עדיין חושב שלתיאורית החלונות השבורים יש חלק משמעותי בהפחתת הפשע בניו יורק בשנות השמונים. העקרון הוא פשוט: אם מישהו רואה שיש חלון שבור שלא מתוקן, הוא יבין שלאף אחד לא יהיה איכפת אם הוא ישבור עוד כמה, או יפרוץ לבניין. על פי העקרון הזה, משטרת ניו יורק החליטה לשים דגש על אכיפה אל מול פשעי "איכות חיים" – אנשים שהשתינו ברחובות, שיכורים. המסר חלחל למעלה, ושיעור הפשע ירד בכל הקטגוריות, גם בפשיעה החמורה. אני לא חסיד שוטה של ג'וליאני. חלק ממה שהוא עשה היה פאשיסטי ומחריד. אבל אולי מ' צודק. אולי עד שהדור שיגדל על ערכים של אמפתיה וסולידריות יצא ממערכת החינוך ויתחיל לשנות את פני החברה שלנו, צריך שהמדינה תשמור עלינו. כי כשאף אחד לא מפריע לרוכב הקטנוע לנסוע על המדרכה כאילו היא היתה הכביש, אז למה שנהג הג'יפ יחשוב פעמיים לפני שהוא דופק רייס של 90 קמ"ש בעיר? ואם אנשים יכולים להתחמק מחוב שביהמ"ש קבע שהם חייבים בלי שאף אחד עושה להם שום דבר, אז למה שטייקונים יחשבו פעמיים או ירגישו בושה?

המדינה צריכה לשנס מותניים. היא צריכה להבין שמערך גבייה והוצאה לפועל יעיל הוא הכרח. שחוקרי העלמות מס (כן, גם של אינסטלטורים קטנים שעובדים בשחור ולא מבינים שבכך הם דופקים את הילדים שלי ושלהם), מייצרים כסף, לא עולים כסף. שאם לא נתחיל ללמד סולידריות כל תינוק, ילד ונער, ולא נתקן את החלונות ונראה לשמוקים שאי אפשר לשבור אותם יותר, תוך כמה שנים יהיה מאוחר מדי. כי השמוקיות מדבקת, ובקצב הזה, המגפה תכלה אותנו.

גראן טורינו

בגראן טורינו יש הרבה סימני קריאה, ומעט סימני שאלה. זה סרט שמחליק טוב בגרון, כי הוא בעצם סרט כמו שעשו פעם. הטובים הם טובים, גם אם נרגנים. הרעים הם רעים, וגם כשיש איזשהו נסיון לסאבטקסט או סימבוליזם, הוא בפונט 50 בבולד. גראן טורינו יודע לגעת איפה שצריך לגעת כדי לעורר התרגשות – סיפור התקרבות של וולט קוואלבסקי, הזקן הנרגן, לשכנים ה"מלוכסנים" שלו, הקשר הרעוע עם הילדים, ומעל הכל הנסיון של וולט להתמודד עם המציאות האמריקאית של היום.

וולט קובולסקי חי בזעם מתמיד. הוא חי בזעם מתמיד בגלל דברים הם לא כפי שהם צריכים להיות. הנכדים שלו לא מתלבשים כראוי להלוויה של אשתו. השכנים לא מטפחים את המדשאה שלהם. וכמובן שהנוער של היום לא מתנהג כראוי, הוא מקולקל. הנוער של היום מקולקל כי הוא לא עוזר לשכנה לסחוב את הקניות הביתה. והוא מקולקל כי הוא אלים ומקלל ויורה בנשק אוטומטי. גם הצופים הסמולנים ביותר מרגישים סיפוק בסצינה שבה קלינט איסטווד יוצא מהטנדר פורד שלו, חמוש כמו קאובוי, ושואל את חברי כנופייה השחורה שעמדה לעשות דברים רעים לשכנתו אם הם Ever notice how you come across somebody once in a while you shouldn't have fucked with, ומסביר להם, אחרי יריקה עסיסית, שזה הוא. אחר כך נגיד שהסרט ריאקציונרי, ושזה לקחת את החוק לידיים. אבל באותו הרגע, כולנו שמחנו שהטובים מנצחים, שקלינט איסטווד, מי אם לא הוא, עשה את הדבר הנכון כדי שדברים יהיו כפי שהם אמורים להיות.

ליאת טענה שאני נוהם כמו וולטר קוואלסקי כשאני עצבני. והיא צודקת. אבל הדמיון לא נגמר שם. בזמן האחרון, אני מוצא את עצמי רוטן יותר ויותר, רטינות של איש זקן. אני מוצא את עצמי מתעצבן לא רק על עוולות שנגרמות לי באופן אישי (מטרדי רעש ברסלביים בחצות הליל, קבלני בניין שבטוחים ש-05:30 היא שעה לגיטימית להתחיל לעבוד), אלא גם מהתנהגות שהיא "לא בסדר". פתאום אני קולט שאנשים שנכנסים באין כניסה כי זה חוסך להם את הסיבוב מחרפנים אותי. השבוע התקשרתי לפיקוח העירוני כי פיצריית איל פיציולו החליטה שמותר לה להשתלט על המדרכה בבן יהודה ולפרוש שולחנות כתר פלסטיק כדי לעשות קופה על הצרפתים. השולחנות האלה כמעט שלא הפריעו לי פיזית, אבל הרגשתי את הרטנוניות הזאת, את העצבנות הזאת שנובעת מזה שאנשים לא מתנהגים כמו שהם אמורים להתנהג, בהגדרה שלי של הגינות.

אחד מחברי הוא כותב מוכשר כשד. ומאז שאני מכיר אותו, הוא מתלונן בפני על כמה קשה לו לכתוב. כמה הוא היה מת לשבת ולכתוב כל היום, אבל הוא פשוט לא מצליח. פעם אחת, אחרי כמה דרינקים, שאלתי אותו למה הוא לא פשוט כותב, במקום להתענות על זה שהוא לא כותב. הוא דפק בי מבט והסביר שזה לא עובד ככה. לא הבנתי למה. זה היה בתקופה שביליתי המון זמן בבית ועבדתי מעט, ומשאבי הצירתיות שלי הופנו לכתיבה. פשוט ישבתי וכתבתי, זה בקע ממני. והנה, אני מוצא את עצמי בחודשים האחרונים, מסתובב עם אותה מועקה, אותה תחושה שאני צריך לכתוב, אבל לא כותב. את ה-outline לספר שאני (לא) כותב סיימתי בפיליפינים, באפריל, ובחודשיים האחרונים התווספו לו אולי 250 מילה. הבלוג הזה מתעדכן פעם בחודש, ולא פעם בשבוע, כמו בימים הטובים ההם. מילים כאלה, ואחרות, מטופטפות על ידי הקול הצובט הזה, שממלא אותי ברגשות אשם. אני לא יודע איך קוראים למחלה הזאת של אנשים כותבים, אבל כנראה שנדבקתי בה.

אתמול נפל לי האסימון שזה אותו דבר. שההתעצבנות שלי ושל וולט מהדברים ה"לא בסדר", והקושי שלי לכתוב, מגיעים מאותו מקום. שניהם, בסופו של דבר קורים כשבמקום לחיות את החיים כפי שהם קורים לי, אני ממציא לעצמי תמונה של איך הם אמורים להיות, ואז מתעצבן כשהם לא כמו בתמונה שהמצאתי. לפעמים זה סתם עולה לי בעצבים מיותרים (כמות הפעמים שהתעצבנתי על השכן עם הג'יפ שמרשה לעצמו לנצל את העובדה שהדירה של השכנים עוד לא הושכרה וחונה בחנייה שלהם). ולפעמים, זה עולה לי יותר. כמו שאלן קאר מסביר שהסיגריות לא פותרות את בעית העצבנות אלא בעצם מייצרות אותה, כך הבנתי לי שמה שחוסם לי את הכתיבה הוא המעגל-המזין-את-עצמו שנולד מעצם הסיפור שסיפרתי לעצמי על היותי "איש כותב". שכדי להתחיל לכתוב שוב (ואולי גם להסתובב רגוע יותר), אני צריך קודם לשחרר את הסיפור שכובל אותי ולהתמסר פחות לסיפורים, אפילו אם הם מסופרים בקול מוכר ומשכנע להפליא.

11:11 – השורשים המפתיעים של האינטרנט

יום הולדת – חלק א

תום לחץ שוב על הכפתור עם ה-F הכחולה, שעל האייפד שלו. הוא אהב לחשוב על האייפד כשלו, למרות שרשמית הוא היה שייך לאבא. אבל לאבא הייתה נטייה לקבל כל מני גאדג'טים כל הזמן, ותום גילה שאם הוא יאמץ אחד מהם לעצמו מספיק זמן, הוא ישאר שלו. המסך התחלף לאפליקציה המוכרת של פייסבוק, ותום הסתכל על המסך במבט מרוכז מאוד, מנסה להשפיע באמצעות הריכוז והרצינות שלו על מה שיקרה עכשיו. אחרי דקה המבט המצומצם התפרק למסכה של אכזבה. פייסבוק בישר לתום שהוא שוב לא מצליח להתחבר לשרת, ולכן, ולכן לא ניתן יהיה בעצם להשתמש בו. מתוך הרגל, הוא ניסה לבדוק אם יש בסביבה איזה רשת WIFI שהוא יכול להתחבר אליה, אם אולי משהו השתנה מאז הפעם האחרונה שבדק. תום ידע שזה אבוד. שבכפרים כאן בסיביר בכלל לא שמעו על האינטרנט, וגם אם שמעו אז בטח אין להם WIFI בכפר, ואם יש אז הוא בטח נעול בסיסמה ואם לא נעול אז מה הסיכוי שהוא יצליח לקלוט ולהתחבר ולבדוק את מה שהוא צריך לבדוק תוך כדי שהוא חולף על יד הכפר הזה ברכבת הארורה שהם נוסעים בה. אבל תום חייב לנסות. הוא חייב להשיג חיבור לפייסבוק עד מחר. כי מחר יום חשוב.

תום הכניס את האייפד לתיק, והסתכל מסביבו. הקרון שלהם היה ריק. הוא ישב על המיטה שלו. הוא שנא את המיטה הזאת. הוא שנא את הקיפול של השמיכה, שתמיד קופלה כמו מעטפה קשה שאי אפשר להכנס אליה. והוא שנא את החדרנים שכל פעם היו מופתעים למצוא אותו בחדר כשהם מגיעים, כאילו הוא היחיד שנשאר בחדר שלו בזמן הנסיעה ברכבת. והוא שנא שכל פעם למרות שהוא ביקש, באנגלית, בעברית, בשפת סימנים, שלא יקפלו אותה חזרה לתוך הקיר, הם קיפלו אותה בכל זאת.

תום הגיע מזמן למסקנה שרכבות זה יופי בעיקר בספרים ובסרטים. בהתחלה, כשכל המשפחה רק עלתה על הרכבת, הכל הגניב אותו. ב-24 שעות תום הוצף במיליון דברים שעד עכשיו הוא ראה רק בטלוויזיה. כרטיסנים, וקרון מסעדה, והמעברים בין הקרונות, ותחנות רכבת, ומיטות כאלה שנכנסות לקיר. אבל מהר מאוד תום הבין שמה שמגניב אותו ברכבות שבסיפורים שהוא אוהב זה שקורה בהם דברים. וברכבת הזאת לא קרה כלום. זה התחיל כשעמום. הוא עלה על הרכבת בציפייה להרפתקאה. לא תעלומת רצח או השתלטות של טרוריסטים כמו שבדרך כלל קורה, אבל משהו, הרפתקאה. ככה הוא גם שכנע את אמא שלו, שזה בעצם רעיון טוב שהוא יבוא איתם. "זו תהיה הרפתקאה בשבילי, אמא". זה התחיל כשעמום, אבל מהר מאוד הפך לכעס מריר.

תום יצא מהחדר שלו, והתקדם לכיוון קרון המועדון. אבא ואמא שלו עמדו ודיברו עם דובי ויערה, החברים שלהם מהעבודה. הם בדיוק צחקו כשתום נכנס לחדר. תום התקרב לאבא, שהניח עליו יד מחבקת ושאל בקול צוחק,

"אז מה, תום, החלטת להוציא את האף שלך מהחדר?"

השאלה הזאת רק הרגיזה את תום עוד יותר. הם לא רואים שהוא כועס? איך אבא מרשה לעצמו להיות כל כך מרוצה כשהוא עצמו כועס?

"כן."

"עוד מעט אנחנו אמורים לעצור באחד הכפרים היותר מעניינים. יש סיור מודרך, אתה בא?"

תום רצה להגיד לו שלא, שזה לא מעניין אותו כל הכפרים האלה, ושהוא כועס שהוא פה, וששום דבר לא קורה כאן, ושלהכל יש ריח ישן של הבית של סבתא שלו בגבעתיים. אבל אז הוא נזכר בזה שהוא אמור להראות להורים שלו שהוא נהנה כאן. הוא הרי שכנע אותם שהוא יהנה כאן למרות שזה "לא בדיוק טיול לילדים".

"אולי. תקראו לי. אבא, שאלת אותם על האינטרנט?"

"כן, חמוד. הם שוב התנצלו שזה לא עובד, אבל כנראה שיש להם איזושהי תקלה בציוד או בעיית קליטה, לא בדיוק הבנתי."

"אבא, זה חשוב".

"אני מבין תום, אבל מה אני יכול לעשות".

הוא לא הבין כמה זה חשוב. זה היה מאוד ברור שהוא לא הבין. עבר כבר שבוע מאז שתום היה בקשר עם החבורה שלו. זה לא שהוא חשש שישכחו אותו. אבל מחר… מחר היה יום חשוב. קריטי בחשיבותו. והכל היה תלוי בזה שיהיה לו פייסבוק. אמא התקרבה אליו.

"נו, תום-תום, מה מצב ההרפתקאות?".

תום ידע שאמא שלו לא שואלת את השאלה כדי לצחוק עליו, אבל זה עדיין הרגיש כמו מלח על הפצעים. הוא משך בכתפיים.

"בסדר."

אמא הסתכלה עליו וחייכה

"מה 'בסדר'? בן יקר, יש לך שם שאתה צריך להצדיק, אתה זוכר שקראנו לך תום…"

"…על שם תום סוייר, הגיבור של הספרים שאת אוהבת, כן אני יודע.". זה היה טקס קבוע של תום ואמא שלו, שהם עברו כל פעם שתום לא התנהג כמו שאמא שלו חשבה שילדים אמורים להתנהג. נגיד, כל פעם שהוא העדיף להשאר בבית ולשחק במחשב במקום לרדת למטה ולשחק כדורגל.

"אז יאללה חביבי, לך תמצא הרפתקאות. יש לך שעתיים עד העצירה".

תום אמר שלום להורים שלו ולחברים שלהם, ויצא מהקרון. אם קודם הוא היה קצת עצבני, עכשיו הוא הרגיש כאילו כולו רוגש ורועש מבפנים. אני אראה להם מה זה הרפתקאות, הוא חשב. אם היא רוצה אותי הרפתקן כזה, אני אראה לה מה זה. אני אסתבך בכאלה צרות, שזה יעשה לה ולאבא כאלה בושות. הם לא יצאו מהקרון שלהם כל הנסיעה.

ἀπορία

ביום שישי יואל מרכוס פירסם בחלק ב' של הארץ טור שכותרתו "איפה הקוטג' הפוליטי". מרכוס מנסה להבין "איפה הוא אותו ציבור היודע להתקומם על כיסו ולכרסו", בהקשרים הפוליטיים. מרכוס מתעלם מהעובדה שמחאת הקוטג' היא היוצא מן הכלל, ולאוו דווקא הכלל, כשזה מגיע להתנהגות צרכנים ישראלית. אבל פה, במובן רב, קבור הכלב. כי הסיבה שהאנשים לא יוצאים לרחובות היא לא כי הם מרגישים שהמצב בסדר, או אפילו כי הם מרגישים שאין פתרון. אנשים לא יוצאים לרחובות כי ההפרטה לימדה אותם שאין טעם.

הפרטה היא המכירה של נכסים של המדינה לידיים פרטיות. בחלק מהמקרים הידיים הפרטיות האלה מתכסות באצטלה שהן חברות ציבוריות אז בעצם הן משרתות את הציבור, אבל טיעונים כאלה עובדים בעיקר על אנשים שמאמינים בסנטה קלאוס ולביבי נתניהו. לאורך השנים יותר ויותר דברים שפעם המדינה היתה אחראית לספק לנו, הולכים ועוברים לידיים פרטיות. בחלק מהמקרים, ההפרטה היתה מוצדקת ועשתה טוב לתחום. בחלק עצם הרעיון שהפריטו את השירות נראה לי מחריד. ההפרטה של שירותי הסעד, לדוגמא, או נסיון ההפרטה (שכשל בינתיים) של בית סוהר או ההפרטה החלקית דה-פאקטו של המשטרה בכל מני מועצות עירוניות. יותר ויותר שירותים שפעם המדינה היתה אחראית לאספקה שלהם, עוברים לידיים פרטיות, לשוק ה"חופשי". כתוצאה מהתהליך הזה, חלק הולך וגדל של הגופים החיצוניים שמשפיע על החיים שלי הוא פרטי. את שירותי המדיה והבידור שלי אני מקבל מהשוק החופשי. את שירותי התקשורת שלי אני מקבל מהשוק החופשי. מי שיכול להרשות לעצמו אז גם את שירותי החינוך והרפואה. המים מגיעים מגיעים מתאגיד, הכבישים נסללים ומופעלים על ידי חברות פרטיות. ככל שעובר הזמן, התפיסה שלי את המדינה כגוף שעושה… משהו, הולכת וקטנה. אז אם אני לא באמת תופס את המדינה כאחראית למשהו (ולמה שאעשה זאת? מה היא נותנת לי?), אז מה יש לי למחות כנגדה? מחאת הקוטג' לא כוונה נגד המדינה כי למרות שלמדינה היו ויש כלים לעזור לסוגייה הזאת, אף אחד לא חשב שזה באחריותה בכלל.

אבל זה רק חצי מהסיפור. כי אם מישהו היה עורך לפני חודשיים רשימה של עשרים הדברים שהישראלים חושבים שהם יקרים מדי, או שדופקים אותם בהם, ספק אם הקוטג', או חברות המזון בכלל, היו שם. מי שכן היה שם היו חברות הביטוח, והבנקים, וחברות האינטרנט והסלולאר, YES, הוט. מדובר באוסף של חברות שנואות, שאין כמעט ישראלי שלא מרגיש שאחת מהן דפקה אותו באופן אישי. ובכל זאת, לא התארגנה כאן שום מחאה או כלום. כי מצד אחד אי אפשר היום בלי חשבון בנק או טלפון סלולארי, ומצד שני, כי יש כולה שלוש וחצי ספקיות אינטרנט, ושלוש וחצי חברות סלולאר, וכולם אותו חרא, אז אין טעם למחות. אני בספק אם אפשר לחיות היום בישראל, שלא במערה, בלי להיות קשור לאחד מבעלי ההון הגדולים. הקוטג' הוא אירוע סינגולרי: מוצר מאוד בסיסי, שעליית המחירים בו מדגדגת לכל אחד מאיתנו באופן אישי, אבל אפשר לוותר עליו . לרוב האנשים אין את הפריוולגיה הזאת עם, נגיד, דלק. אבל הקוטג', כאמור, הוא יוצא דופן. עם ישראל לא מוחה, כי הריכוזיות במשק לא באמת מאפשרת לו.

הייתם חושבים שממשלה חובבת ניאו-ליברליזם היתה נחרדת מהעניין הזה, ושואפת לשוק חופשי שיווסת את עצמו ויגרד לעצמו את הגב עם יד נעלמה. אבל לא. כי כשהמדינה מפריטה את חלקיה, כשעוד חתיכת מרגז מושלכת לשקשוקה, היא לא מקבלת רק כסף. הריכוזיות במשק הישראלי היא אינטרס של הממשלה, כי היא מחנכת את הצרכן שאין לו, בתכל'ס שום כוח אל מול התאגיד, לא סליחה, הממשלה, נו, הגוף הגדול הזה שעושה לו דברים שהוא לא אוהב. וככל שעובר הזמן, אנחנו נהיים פחות ופחות אזרחים, ויותר ויותר צרכנים.

העתיד הוא במובינג

ככה נראה קינדל שבור

לפני כמה שבועות הצלחתי, באקט מעורר פלצות, להשמיד את הקינדל שלי. מסיבות בטחון שדה לא אוכל להכנס לפרטי האירוע, אבל מיותר לציין שהדבר ביעס אותי עד אימה. אני, למי שפספס את התמונות הסמי-פורנוגרפיות שלי עם הפלא הקטן, מאוד אוהב את הקינדל שלי. הסתובבתי יום שלם עצוב עד מאוד, עד שטונג'ין המליץ לי לדבר עם שירות הלקוחות של אמזון, בטענה שהם מדהימים ואולי יוכלו לעזור לי למצוא דרך לתקן אותו. השיחה עם נציגת השירות הלכה משהו כזה:

Tal: Hi, maybe you can help me. I dropped or stepped on my kindle. is there anything that can be done?

Amazon Rep: Did you step on it, or did you DROP it?

Tal: Ah, I DROPPED it, of course

Amazon Rep: GOOD, because that's covered by the warranty.

ותוך ארבעה ימים קינדל חדש דנדש הגיע לביתי. לא הייתי צריך אפילו לשלוח את הישן בחזרה (אם כי קיבלתי מכתב שמסביר לי כיצד אפשר למחזר אותו, אם תנוח עלי הרוח). עכשיו, נסו לדמיין את הדיאלוג הזה אל מול נציגי השירות של סלקום, YES, HOT או כל חברה ישראלית אחרת.

נציגת השירות ממש רצתה לעזור לי. היא רצתה לעזור לי כי כנראה אמריקאים הם נחמדים מאוד. אבל היא באמת רצתה לעזור לי, כי זה האינטרס העליון של אמזון שיהיה לי קינדל, ולא נעים להם לחלק אותו בחינם. נכון לעכשיו, ככל שיהיה לי יותר קינדל, כך קטן הסיכוי שאי פעם יהיה לי NOOK, או כל קורא ספרים דיגיטלי אחר. או במילים אחרות – ככל שאני מושקע יותר בקינדל שלי, כך קטן הסיכוי שאי פעם אקנה ספרים במקום שהוא לא אמזון. הספרים שקניתי באמזון יושבים על הקינדל שלי, ויופיעו באופן קסום על כל קינדל שאקנה בעתיד. אבל אין דרך קלה והגיונית להעביר אותם לשום מקום אחר. כגודל ספריית הקינדל שלי, כך גודל המשקולת שכובלת אותי לאמזון. אפשר להאשים אותם בכך שהם חזירי DRM, אבל גם בלי DRM, אמזון לא לבד.

פעם בשנה לערך, אני חווה התקף לב קטן, כשאני שם לב שכל התמונות שלי בפליקר נעלמו. בזמן האחרון התקפי הלב הללו הופכים להיות פחות מפחידים, כי כבר התרגלתי. בעוונותי, עשיתי פעם פליקר פרו, ואחד ההבדלים הגדולים בין פליקר פרו לפליקר רגיל, הוא שבפליקר הרגיל אפשר לראות מקסימום חמישה סטים (אלבומים), ובפליקר פרו אין הגבלה. עבור מישהו שיש לו אלפי תמונות שממויינות בעשרות או מאות סטים, ההגבלה הזאת הופכת את פליקר לחסר ערך. אל תבינו לא נכון, התמונות עדיין שם, רק שאי אפשר לעשות איתם שום דבר. במילים אחרות – once you go pro אין דרך חזרה. הפעם נמאס לי. התחלתי להרגיש מטופש לשלם כסף (אמנם לא הרבה, 2 דולר בחודש) עבור משהו שמחלקים בחינם מעבר לכביש, בפיקאסה. אבל כאן התבררה לי האמת המרה: פיקאסה אולי מעבר לכביש ובחינם, אבל אין מי שיעביר לי את הארגזים.

זו לא הפעם הראשונה שבה הגירה היא סוגייה. אני זוכר כשמייקרוסופט התחילו עם המסנג'ר שלהם, שלא הבנתי איך ולמה שמישהו יעזוב את רשימת החברים המכובדת שלו ב-ICQ, ויבנה אותה מחדש. אבל ההבדל בין החלפת/הוספת מסנג'ר או אובדן של ספר טלפונים, הוא שהארגזים ההם מכילים בעיקר את המסמנים, את הכתובות. כאן אנחנו מדברים על המידע עצמו, המידע שלי. הוא שלי כי אני כתבתי אותו (כל המסמכים שלי בגוגל דוקס?), או כי אני קניתי אותו (אמזון). ואם אני קשור אליו, ואם אין לי דרך להזיז אותו למקום אחר, אז כנראה שאני אשאר איפה שאני.

המשקיעים שחגים מסביב לפייסבוק משדרים אמון בכך שצוקרברג הולך להרים רשת חברתית של אלף שנים. אבל אם מישהו באמת רוצה לנצח את פייסבוק, הוא צריך לא רק לספק אכסניה אלטרנטיבית מעניינת מספיק. הוא צריך לעזור למשתמשים להביא את התוכן שלהם מהבית הישן, בצורה הכי נוחה שיש. זה נכון לפייסבוק, וזה נכון לכלל שירותי הענן, שזה מילה יפה ל"מידע שלכם שחי באינטרנט". בעולם האמיתי כבר יש אתר שעושה משהו דומה, אבל בחלק עצום מהשימוש שלנו ב"אינטרנט", המידע לא חופשי כמו פרפר, אלא כבד כמו נציגת שימור לקוחות בנטוויז'ן.

כל מה שנדרש עכשיו זה שאיזה בוגר 8200 או ממר"מ יחליט להיענות לאתגר, ולפצוח ביוזמה שתשלב בין שתי מסורות פרנסה עתיקות יומין של ישראלים באמריקה. כי העתיד, חברים, הוא במובינג.

מה שנשאר

שלמה ארצי בהופעה בקיסריה. אין יותר ישראליאנה מזה. חוגגים יום הולדת לאמא שלי, מעריצה גדולה. המקום מפוצץ. אני שוב נזכר שהופעות המוניות זה לא באמת בשבילי, אבל מי שבנה את התיאטרון הזה ידע מה הוא עושה. הבריזה משגעת.

שלמה ארצי גדול כמו החיים. המוזיקה שלו היא לא כוס הצויקה שלי, אבל אני במיעוט. חמשת אלפים אנשים נרגשים סביבי באקסטזה כשהוא עולה על הבמה. מכירים כל מילה בכל שיר. מזהים כל נים וניואנס. משדרים לו אהבה שאין לה סוף. והוא מחזיר להם. המופע מופק ברמה בין לאומי. שלמה ארצי יודע לשיר, באמת. הסאונד טוב, הנגנים מהמעלה הראשונה (פיטר רוט על הבס), הכל משומן, זורם, מדוייק וגם לא כשצריך.

שלמה ארצי ("שלמה", לחמשת אלפים חבריו הקרובים) יורד אל הקהל. מתערה בו, מתחבק, רוקד, נותן צ'אפחה. הוא מחזיר אהבה, בלי לאבד ביט, בלי לזייף. הוא בלתי אמצעי, מסתכל בעיניים, או לפחות מנסה. כל פעם שהוא מתקרב למישהו או מישהי, אנשים האלה, ששילמו כמה – אלף ש"ח לכל כרטיס כדי להיות באורקסטרה? המישהו הזה שולף פלאפון, או מצלמה, ומתחיל לצלם. זה משגע אותי. הזמר שאתם הכי אוהבים נמצא לכם מול העיניים, מרחק נתז זיעה. ובמקום להיות נוכח, לחוות את הרגע במלואו, לתת לו להצרב בזכרון, אתם מתעסקים עם המצלמה, כדי לתעד את הרגע בסרטון קטן ורועד שתראו פעמיים בחיים שלכם?

דלדולה של הרוח סביב דיזנגוף-ארלוזורוב

הפרעות הקשב והריכוז שלי אובחנו ב-2007, כמעט לפני ארבע שנים. הטיפול שהתחלתי אז היה אחד הדברים המדהימים ביותר שחוויתי בחיי הבוגרים. תוך שלושה חודשים גמרתי את התואר שסחבתי שש שנים, ונכנסתי לתוך אחת מהתקופות הפוריות ביותר בחיי. כתבתי, לימדתי, שרתי במקהלה האפריקאית של אודי, הרצתי, הייתי מעורב במיליון פרוייקטים. עבדתי כמו מכונה משומנת בריטלין וקוצ'ינג. ובשלב מסויים המעטפת התחילה להתלונן. חלק מזה היה האינטנסיביות – טענתי שאני מרגיש כאילו דחפו לחיפושית מנוע של פורשה. אבל חלק מזה היה ההשראה. הרגשתי שאני צריך דלק כדי להמשיך הלאה. איכשהו קפץ לי אז, ונשאר, התמונה של Mr Fusion, מ"בחזרה לעתיד 2". הסרט המקורי עסק כולו בנסיון לטעון את ה-Flux Capacitor ב-1.2 גיגהוואט באמצעות מכת ברק מתוזמרת הייטב. בסרט השני דוק בראון מגיע מהעתיד, זורק כמה חתיכות של משהו לתוך ה-Mr. Fusion, מכשיר שנראה כמו בלנדר גדול, ומר היתוך מייצר לו את אותם 1.2 גיגהוואט. איזי פיזי ג'פניזי. תכניס חומר בפנים, תקבל אנרגיה שמניעה את הדלוריאן. אני די טוב בלקבל השראה מדברים, בלחבר אתם לדברים אחרים. אבל הרגשתי שאני מנצל את האנרגיה בקצב מהיר משאני מצליח לייצר אותם, לא משנה כמה טוב ה-Mr. Fusion שלי.

בסופו של דבר לומדים לווסת. ועדיין, אם אני מסתכל על המתנות שקיבלתי, אחת הגדולות שבהן היא העובדה שעברתי, חוויתי, עשיתי המון דברים. ושכל אחד מהם משמש אותי כפרספקטיבה, כנקודת חיבור, כהשראה, כשאני מסתכל על דברים אחרים. יצא לי כבר להסתכל על העולם העסקי דרך העדשה של היסטוריה, על אומנויות לחימה דרך בישול, על היסטוריה יוונית דרך פריזמה של רשתות חברתיות. That's what I do, ולקח לי המון זמן להבין שעם המתנה הזאת אני צריך לעבוד. ואז לקח עוד טיפה זמן כדי לעצב מחדש את המציאות כדי שזה יקרה. ואחרי שזה קרה, חשבתי שזהו, שניצחתי. אבל מה שלא הבאתי בחשבון הוא את דלדולה של הרוח.

בעברית קראו לזה "דלדולה של הרוח באמריקה", וליאור שגב הניח לי את זה על השלחן עם מבט אניגמטי לפני למעלה מעשור ואמר "תקרא ותעביר הלאה". לא קראתי אבל כן העברתי הלאה. באנגלית קראו לספר The closing of the American mind. אין לי מה להגיד על התוכן של הספר, כי לא קראתי אותו. אבל השם שלו מלווה אותי בשנה האחרונה. כי אני מרגיש איך המוח שלי נסגר. הוא לא נסגר בצורה הקלאסית, של "עברתי את גיל שלושים אז כל דבר חדש שתספר לי הוא סוף העולם וקקי". הוא נסגר כמו שבלול, שבסופו של דבר, צר עולמו כעולם ה… שבלול. זה מופיע בכל מני צורות. אם פעם היתה את התחושה שהעולם מלא באנשים שיש להכיר, סיפורים שיש לחלוק, משקאות שיש לשתות, מוזיקה שיש לשמוע, אז היום אני מרגיש פחות צורך לצאת ולעשות דברים, להכיר אנשים חדשים. אני יותר מכונס פנימה. אני כותב כאן פחות. לפעמים אני אפילו מרגיש כאילו נהייתי פחות רהוט. לא שהשליטה הלשונית שלי הדרדרה. אני פשוט מסתפק בעובדה שאני מבין מה אני רוצה, ופחות איכפת לי אם הצד השני הבין בדיוק את הטיעון שלי. יש תחומים שלמים שפשוט הפסיקו לעניין אותי. הכל מאוד מעודן, מאוד בניואנסים. לא הפכתי לאוטיסט בין לילה. אבל עכשיו לפעמים, באירועים חברתיים, אני יודע שיש לי את היכולת להיות shiny, להפוך למסמר הערב. אני פשוט לא מרגיש את הצורך, וטוב לי לשבת בצד ולדבר עם ליאת, או עם עצמי.

חלק מזה מגיע מהעובדה שאני יודע מי אני ומה מקומי, שאני לא צריך להתחפש או להוכיח את עצמי, שאני מספיק קשוב לעצמי כדי לדעת מה אני באמת רוצה לעשות, ומספיק מקורקע כדי שכמות הדברים שאני אעשה כי "לא נעים" או "כי חייבים" או כי זה "נחשב", היא מינימלית. זה מדהים, כשאתה מספיק רגיש לזה, כמה מהדברים שאנחנו עושים אנחנו עושים בגלל סיבות עקיפות. יכול להיות שהאתגר האמיתי מתחיל עכשיו, להיות מסוגל לשמור על חיי עשירים ומגוונים גם כשאין סיבות חיצוניות. ואולי זכיתי בעוד מתנה, ביכולת להיות קשוב לעצמי ולממש בהתאם.

מתנה או לא, הנירוואנה בשקל הזאת מפחידה אותי. היא מפחידה אותי כי, כמו שאמרתי, לחבר בין דברים is what I do, וכדי לחבר בין דברים אתה צריך… להשתפשף בהם, לא לשבת בבית, עשיר ככל שתהיה בקיומך ומבסוט ככל שתהיה ממצבך. על מנת להגיע לנירוואנה, צריך לשחרר, לוותר על הדברים האשלייתיים שאנחנו חושבים שהם חלק מהאני. אבל אני לא בטוח שאני רוצה לותר כל כך מהר. וזה מפחיד אתי, כי לפעמים ההסגרות הזאת, דלולדה של הרוח הגוטמנית, מרגישה פחות כמו נירוואנה, ויותר כמו ארצ'י באנקר.

אספקט

I looooove my kindle

ליום הולדתי ה-32 קיבלתי במתנה קינדל. קינדל הוא סוג של פלא. מכשיר שתוכנן על מנת לעשות דבר אחד בלבד (להיות ספר אלקטרוני), ועושה את זה בצורה מעולה. זה מדהים לראות איזה תגובות הוא מעורר. מצד אחד, יש את האנשים שקוראים שנים מהמחשב, שלפעמים פשוט לא מבינים על מה כל המהומה. נוח להם באותה מידה לקרוא מאייפד, או ממסך רגיל. ויש את האנשים שלא, המבוגרים יותר, שהקינדל הקטנצ'יק סוחט מהם קריאות התפעלות, ממש בקול רם. גם אלה וגם אלה מנסים להפוך דפים על ידי העברת האצבע על המסך.

יחד עם הקינדל, הגיעו כשמונה ג'יגה של ספרים אלקטרוניים שנפלו ממשאית. אני מניח שאמזון חשבו על האפשרות שאנשים יתחילו להוריד ספרים כמו שהם מורידים מוזיקה. אבל המערכת האקולוגית של אמאזון חיה בעידן פוסט אייטיונז. התהליך של רכישת ספר מהחנות של אמאזון ושיגורו המיידי למכשיר שלך (לי יש את גרסת ה-WIFI, אבל בחמישים דולר יותר אמאזון תשמח לספק לך מכשיר שכולל חשבון 3G שפועל בכל העולם, על חשבונם, רק תקנה) הוא כל כך קל ונוח, שרק אנשים משועממים באמת יתעסקו עם כל הבוג'ראס שבלחפש את הספרים ולהוריד אותם ולתרגם אותם לפורמט הנכון. זה לא שווה לרובנו את כאב הראש. אבל אם במקרה, תיאורטית, הלכת ברחוב וראית 20 אלף ספרים נופלים ממשאית, אז מה, לא תרים?

הקינדל, ובטח כשהוא מגיע עם 20 אלף ספרים, הוא לא בדיוק המכשיר המצטיין בתחום הדחיית סיפוקים. לפני שבוע התחשק לי לקרוא שוב את "אדון האור" של זלאזני, והופה, חמש דקות אחר כך הוא כבר הומר לפורמט הנכון ונשלח לקינדל שלי.

אדון האור הוא comfort food של חנונים, מהספרים האלה שאתה קורא כל כמה שנים, כי בא לך משהו מנחם, זמין, כיפי. The moon is a harsh mistress נופל תחת הקטגוריה הזאת. גם שר הטבעות. עוד דבר שמשותף לכל הספרים הללו, הוא שהעולם שהם יוצרים הוא כל כך עשיר, שכשהם נגמרים, אתה מרגיש עצוב להפרד. **ספוילרים לספר. אה, ובחשוד המיידי, אז קווין ספייסי הוא קייזר סוזה** העולם של אדון האור (שבאיות קצת שונה היה יכול להיות יופי של ספר BDSM, ובאיות קצת יותר שונה יופי של ספר של קארל מאי) הוא עולם פנטזיה/מד"ב, שבו האלים ההודים חיים, נושמים, וזוממים זה נגד זה. הם לא באמת אלים, אתם מבינים – הם המתיישבים הראשונים בכוכב חדש, שסיגלו לעצמם כוחות על, ואיכשהו החליטו להיות פנתיאון הודי. כולם שם – שיווה, קאלי, ברהמה, וישנו, אגני וגם סידהארתה, או בשמו המקומי "סם", שלוקח את תפקיד הבודהה כדי להלחם בדיאוקרטיה הזאת, ולהוריד לעם (שחי בסטנדרטים פרה-מודרניים) את הטכנולוגיה המתקדמת שהאלים שומרים לעצמם.**סוף הספולירים. ולורה פאלמר נרצחה על ידי אבא שלה.**

הדבר המעניין הוא, שקצת כמו בספרי קומיקס, יש קשירה בין הזהות של האלים, ובין הכוח שלהם. או כפי שניסח את זה יאמה דהארמה, אל המוות בספר:

"Being a god is being able to recoginze within one's self these things that are important, and then to strike the single note that brings them into alignment with everything else that exists. Then, beyond morales or logics or esthetics, one is wind or fire, the sea, the mountains, rain, the sun or the stars, the flight of an arrow, the end of a day, the clasp of love. One rules through one's ruling passions. Those who look upon gods then say, without even knowing their names, 'He is Fire. She is Dance. He is Destruction. She is Love.'"

אלים הם אלים כי יש להם משהו בזהות, שהופך אותם לכאלה. משהו חזק ומרוכז. בשלב מסויים, אגני, אל האש, צריך לקחת על עצמו את התפקיד של שיווה, המשמיד, וגם כשיווה הוא עדיין מסתובב עם שרביט האש שלו, כי האישית שלו היא אש.

התחלתי ללמוד אומנויות לחימה ב-2002. ומהר מאוד, א"ל הפכו לחלק חשוב של החיים שלי. השקעתי דם, יזע, דמעות, זמן וכסף בלהתאמן, ללמוד, ולהתדיין על אומנויות לחימה. וביום שישי שעבר שעבר הבנתי שזה כבר לא מעניין אותי. סמינר עם מורה מחו"ל, אחד מהטובים בעולם בתחומו. הוא אומר דברים שאם הייתי שומע אותם לפני שלוש שנים הייתי עושה סלטות מאחור מרוב התרשמות – דיבורים על הקשר בין המציאות ולחימה, על אימון כנגד התנגדות. הוא לוחם, מורה, טכניקן ואיש א"ל יוצא מן הכלל. וזה לא מעניין אותי. לא מעניין אותי להרביץ לאנשים טוב יותר. אומנויות לחימה לא מעניינות אותי. הייתי אמן לחימה כמעט עשר שנים. זה היה חלק מהותי ממי שאני. ועכשיו זה כבר לא שם. זה עצוב לי.

לא הייתי רוצה להיות אל. למרות ההערצה שלי ל-Craftsmen, לא הייתי רוצה להיות רק דבר אחד. וברור לי שכשחיים ככה, עם סל גדוש, אז יהיו דברים שיבואו (לפני עשור לא ניגנתי בחליל, לא כתבתי ספר) ודברים שילכו. אני נפרד מהעניין באומנויות לחימה בהשלמה. נשאר ידידים. ולמרות זאת, כמו כל פרידה, קצת עצוב לי.

קורות ממלכת עילם

מחבר: טל גוטמן

ריח