1. 1993. האורח השביעי יוצא. אני עובד במיראז' משחקי מחשב. רוב המשחקים עדיין יוצאים על דיסקטים של 3.5 אינץ', והנה מישהו הולך להוציא משחק שמגיע לא על CD-ROM אחד, אלא על שניים! אם היה לי ספק לגבי נכונות הבחירה להשקיע 600 דולר מכסף הבר-מצווה שלי בקניית כונן CD-ROM (סינגל ספיד, עם המחסנית הזאת), אז עכשיו זה כבר ברור לחלוטין שזו היתה הבחירה הנכונה. או כך אני מספר לעצמי.

2. 2003, קצת לפני החגים. אנחנו בסיני, בפעם הראשונה והאחרונה שלי בחצי האי. הצעה ספונטנית להצטרף, השעיית ספק קצרה לגבי היכולת שלי להתמודד עם חום וחוסר מעס, ונסיעה לילית מהממת. החום אכן מטמם חושים, אך לא מספיק מטמטם כדי שלא אקרא את כל סדרת ה"מוסד" של אסימוב בשקיקה, מכרך אחד עבה. עד היום אני לא יכול לחשוב על הפרד בלי להזכר בתחושה של צל מגונן מחום עוטף. עמיחי הביא איתו גיטרה, ופורט, בהיפנוטיות ממכרת, את הריף של "עכשיו", של ג'וני שועלי.

3. אפריל 2008. אנחנו אצל דמאן סאן בגסט-האוס/ריזורט שלו ב-Siquijor. חרף חיפושים אינטנסיבים לא הצלחנו למצוא את המכשפים והמכשפות שלפי מה שהובטח לנו על ידי ה-Lonely Planet וחברי הפיליפינים גודשים את האי. החדר מקסים, בנוי בסגנון יפני, מעץ, בכמה מפלסים, עם אמבט יפני. יש כמה ספרים על המדפים, שאנשים השאירו. אחד מהם לוכד את עיני. קוראים לו The Magicians, ומה שתופס את תשומת הלב שלי הוא הקונטרסט בין השם שלו, ובין העטיפה, שמכילה בעיקר ציור של עץ ענק, ומתחתיו שלולית מים. אני מתחיל לקרוא, מתוך שעמום ונשאב פנימה. על פניו ה-setting סטנדרטי להדהים: קוונטין קולדוטר, נער ציניקן מברוקלין עם אובססיה לסדרת ספרים דמויית נרנייה, מקבל הזמנה לקולג' לקסמים. רק שבעולם שלו יש סדרת ספרים שקוראים לה "הארי פוטר", והספר כולו עמוס ברפרנסים ובדיחות על קווידיץ' ו-D&D, כולל שימוש במשפט "Wizard needs food badly". אנחנו צריכים לעזוב לפני שאני מסיים את הספר, אז דמאן-סאן נותן לי אותו במתנה.

The Magicians וספר ההמשך שלו, The Magician King הם Comfort food לחנונים. Reamde, החדש של ניל סטיבנסון, עונה גם הוא להגדרה הזאת. הם כתובים בעולם שבו הדברים שחנונים מתעסקים איתם הם לא סתם אקזוטיקה, הפוגה קומית או Deus Ex Machina לקידום העלילה, אלא פשוט קיימים. משום מה זה מרגש אותי. זה לא נקמת החנונים. זו איזושהי גאווה שיש לנו מספיק כדי לייצר תרבות. לייצא תרבות.

4. לפני שבוע גיליתי את ה-Seventh Guest ב-App Store. כמו אמני עבר שתהילתם עברה והם מופיעים במועדונים קטנים לקהל אדיש, הוא מתחבא לו בין מיליוני אפליקציות הפלוצים ומשחקי ה-Angry, ה-VS וה-Run. דולר תשעים-ותשע והוא שלכם.

יש קונבנציה כזאת, בקרב אמני לחימה, שלא מתעסקים עם השאלה. השאלה היא דבר מביך שמעניין ילדים קטנים. לא אמני לחימה רציניים. כי אי אפשר, הרי, לענות באמת על השאלה "איזו אומנות לחימה הכי חזקה/יעילה/קטלנית.”. אם תשאלו אמן לחימה רציני, לא מתאמן מתחיל ומתלהב, הוא יסביר לכם למה השאלה הזאת לא רלוונטית. “הכי יעילה למה? ללחימה בזירה או ברחוב?” “הכי יעילה למי? לאישה קטנה או ללוחם סומו?”. אנשים יספרו לך את הסיפורים איך למרות שאייקידו או טאי צ'י נחשבת לאמנות רכה, אז איך המאסטר שם כיסח מתאגרף. לא אוהבים לדבר על השאלה מכמה סיבות. קודם כל כי השאלות האלה (למי, למה) הן באמת שאלות טובות ונכונות. סיבה נוספת, שבאמת קשה להבין כשרק מתחילים להתאמן, זה שלרוב זה לא באמת משנה. אבל הסיבה השלישית שאמני לחימה לא אוהבים לדבר על השאלה, היא פוליטיקלי קורקט. כי אם תיקח כמה אמני לחימה, תשים אותם בחדר סגור עם כמה בירות ובלי שום מחוhבות לפוליטיקלי קורקט, כולם בסופו של דבר יסכימו שמישהו שמתאמן עשור ברצינות באגרוף תאילנדי ו-BJJ יקרע את התחת של מישהו שמתאמן ברצינות בטאי צ'י, ברוב הסיטואציות. לא נעים, ולא נכון תמיד, אבל במספיק מקרים.

אז מה לא כולם לומדים איגרוף תאילנדי וב-BJJ? כי כמו שאמרתי, יש יותר לאומנויות לחימה מלהיות הכי חזק וקטלני. אבל השאלה הזאת והפוליטיקלי קורקט שעוטף אותה הדהדו לי בימים האחרונים, פה בהודו.

אני חי כעשור בתל אביב, ולמרות שממש בדקות אלה אני מגולח למשעי, יותר ממחצית החיים שלי אני עם זקן צרפתי ומשקפיים, ולפיכך יש ספקטרום מוגבל למדי של דעות פוליטיות בו אני יכול להחזיק.* זו הסיבה שהמחשבות הממש לא פוליטיקלי קורקט האלה מייסרות אותי עד מאוד. אבל עדיין, אחרי שבועיים (שלמים!) בהודו, יש בי מקום שממש מבין את הבריטים, והיחס שהם פיתחו בזמנו ל"נייטיבז".

אני מודע לכל הסייגים. תרבות היא דבר יחסי. דגו של אדם אחד הוא רעלו של האחר, וברור שהודו נראית מטופשת, מטונפת, מקטינת ראש לי, יציר התרבות המערבית. אבל רבאק: היום סיימנו לאכול ארוחת בוקר במלון שלנו. היו לנו ריבועי נייר כאלה שעליהם נחה הצלחת, כמו במסעדות מזרחיות. כשסיימנו לאכול, המלצר לקח את הצלחות, ניגב את הניירות המטונפים עם סמרטוט, וערך את השולחן מחדש. צריך היה להיות מאוד עיוור כדי לא לראות את הכתמים שנשארו מארוחת הבוקר שלנו. המלצר שלנו לא היה עיוור. זה פשוט לא היה מה שאמרו לו לעשות, ולכן הוא לא עשה את זה. ותבינו – אנחנו במלון שעולה פי שש מהמלון הכי יקר שכנראה אי פעם שהיתם בו בהודו. אני יודע, גם נקיון זה דבר תרבותי, אבל רבאק.
הקטע הזה של לאכול עם הידיים מפליא אותי, לדוגמא. השכנים שלכם, הסינים, המציאו את הדבר הגאוני הזה שנקרא צ'ופסטיקס. זול, היגייני – אל תגידו לי שלא ראיתם. אף אחד לא חשב שזה רעיון טוב יותר?

התחושה האשמה שמתבשלת אצלי היא שאולי תרבות זה גם קצת כמו אומנויות לחימה. הכל יחסי וכל תרבות יש לה את החן והיופי שלה, ואת ההתאמה שלה למציאות בה היא נוצרה, אבל רבאק, בחדרי חדרים, אין על התרבות המערבית. יכול להיות שהיה לי קל יותר להשקיט את הקולות האלא אלמלא האנגלופיליות ההודית הסוחפת. ראינו פה סרטון במוזיאון התה המקומי. חצי ממנו היה הערצה לבריטים החכמים/אדירים/מגניבים/גאונים שגילו (כן, כן!) את מונאר וייסדו בה את תעשיית התה. במוזיאון אחר בקוצ'ין הציגו תמונות היסטוריות של שושלת הנסיכים המקומית. הנסיך בצילום הוותיק ביותר עדיין לבש חיתול, אבל מירב תשומת הלב הוקדשה לדורות המאוחרים יותר, עטויי מחצלות אוריינטליות וענודים, כולם, את אות האבירות שקיבלו מהמלכה וויקטוריה או ממשיכיה. מכל מקום הם משדרים "תודה בריטים, שבאתם והראתם לנו את הדרך הנכונה".

האם יכול להיות שההודים הם בבסיסם מטונפים? יכול להיות כזה דבר? ברור לי שזה לא כל ההודים, ושבכלל אין כזה דבר שנקרא "הודו". ברור לי שאני מתעסק עם הכללות.
ליאת טוענת שזה עניין מעמדי. שבמעמדות הגבוהים יותר בהודו זה נראה אחרת. יכול להיות שהיא צודקת, אבל אני לא יכול לדמיין אף אחד בישראל זורק את הזבל שלו לתוך הגנגס ואז שותה ממנו, ככה ישר. ואני לא יכול לדמיין אף אחד בישראל מתנהג כמו המלצר שלנו היום בארוחת הבוקר.

יש לי הסברים, אל תבינו לא נכון. יכול מאוד להיות שההודים נקיים מאוד, רק בצורות שאני לא שם עליהם את הדגש. כששטנו ב-Backwaters – התעלות שחוצות את כל קראלה, אחד הדברים שראינו יותר מכל זה נשים מכבסות, באובססיביות אלימה. יכול להיות שההודים מזועזעים מהעובדה שאני נכנס עם סנדלים לתוך החדר שלי, שזה מה שנראה להם מטונף. אני עדיין מרגיש ששלי צודק יותר.

אני כמעט מתפתה להעלות השערות לגבי התפקיד של הקאסטות בכל הסיפור הזה, ואולי לשער על היעדר הדחף המערבי של האדם לשפר את גורלו (נו, קתולים טובים הולכים לגן עדן, וובר והפרוטסטנטים) אבל נראה לי שזה יהיה אביסלה שטחי. אז לא. וכן, אני מודע לתרבות הגבוהה המדהימה של הודו, למקדשים והארכיטקטורה והרפואה והשירה, הפילוסופיה והיוגה. שיש כאן חברות מקומיות מייצרות מכוניות ומשאיות וכורים גרעיניים. אני פשוט לא מבין איך. מצד שני, אני כאן רק שבועיים.
או שזה משהו אחר. כי בסופו של דבר, גם אני לא מתאמן באיגרוף תאילנדי ו-BJJ, אלא באמנות לחימה הפילפינית האיזוטרית שלי. אני עושה את זה כי זה מה שמתאים לי. היה משעמם אם כולם היו מתאמנים באותו דבר, יעילות Is highly over rated, והשוואה תמידית בסגנון “מה הכי טוב” היא באמת מטופשת. יכול להיות שהודו Simply Is. ושזה בסדר גמור. אולי פעם גם אני אהיה.

*אם כי אם היה לי מבטא בריטי טוב יותר אולי הייתי יכול להיות רשע באיזה סרט.

1. זה הכה בי בכביש שמוביל למונאר. הסיטואציה היתה טעונה גם ככה. חלק ניכר מהיום הוקדש ללנסות להבין האם נוכל לנסוע מדלהי לדהרמסאלה ברכבת, או יותר נכון, בהתמודדות עם האתר של חברת הרכבות ההודית, אנדרטה מונומנטאלית להלך הרוח ההודי, והאתר הגרוע בעולם כולו, . את השעה ורבע האחרונות העברנו בלנסות להזמין מונית למלון שבו בדיוק הזמנו חדר למחר. עובדי המלון, המפונפן ויקר בצורה בל תאומן בסטנדרטי הודו פשוט לא הצליחו להביא לכך שרכב ממונע יקח אותנו את ה-3 ק"מ מהמלון לעיר, או לבית ההארחה שבו התאחסנו, וזאת למרות צי המכוניות שעמד שם בחוץ. כשהצבעתי עלי קיומו, הם פשוט אמרו "Sorry sir, the driver is not here". כששאלתי האם אין אף אחד במלון שיכול לנהוג ברכב הזה, הם בהו בי ונענעו את ראשם מצד לצד. אחרי שעה ורבע שבה הובטח לנו ש"עוד חצי שעה יגיע הנהג", הצלחנו לשכנע נהג שבמקרה הוריד נוסעים לקחת אותנו לא, חס וחלילה למחוז חפצנו, אלא למונאר הקרובה. חשבתי ששם נוכל לתפוס מונית או ריקשה למלון שלנו, אך לא. מסתבר שגם לאחר שנעצרה הריקשה המיוחלת היה איזשהו הליך בירוקרטי מורכב מאין כמותו שדרש אישורים מהבוס שלו, הממונה על הבוס שלו, ולפחות חמישה מיורשיה הישירים של אינדירה גנדי, כדי שבסופו של דבר יוחלט שריקשה אחרת תיקח אותנו. ואז, כאמור, זה היכה בי. הפחד. למדינה הזאת יש נשק גרעיני, ואנחנו מפחדים מאיראן?

2. הכל כל כך מבולגן כאן, שאפילו את הלאומים הם לא הצליחו לעשות כמו שצריך. במסעדה המקומית מגישים appam שהפך למלאווח עם רסק, בעלת ההום-סטיי הפולנייה שלנו היתה לבבית ושופעת חיות, ובעל ההום סטיי הנוכחי שלנו, הודי אסלי מבחוץ, התברר כפולנייה מהגיהנום, כשהגיש לנו את אחת מארוחות הבוקר המגעילות שאכלנו כאן, וריחף סביבנו כעשר דקות שלמות כדי להראות לנו איך לאכול אותה (רמז: מערבבים עם הידיים), ולוודא שאנחנו אוכלים אותה. הצלחנו להוציא אותו מהחדר כשהוא החל לעשות סימנים של לסדר לנו את הבגדים, והבנו שאנחנו בבעיה. לא היתה שום דרך שהיינו מצליחים לאכול אפילו חצי מיציקת הקוקוס ואבקת אורז שלפנינו. אבל מה תגיד הפולנייה? למזלנו, ארוחת הבוקר הוגשה לנו בחדר שלנו, שכלל גם שירותים פרטיים… ליאת חשבה שצריך לזרוק את הכל, ואני טענתי שצריך להשאיר קצת, שיראה טבעי יותר. ליאת צדקה.

הודי פולני לאללה: "מה, לא אכלתם כלום! זה לא טעים לכם?"
טל: "לא, אכלנו, זה פשוט… אני מאוד מלא!" (טופח על הבטן של).
הפ"ל: "לא לא, אני חושב שאתם לא אוהבים את האוכל הזה…".
3. כשאתה מטייל אתה יוצא מה-Comfort Zone שלך. זה נכון כמעט מעצם הגדרת הטיול. אבל מן הסתם, כשאתה מטייל למדינות נידחות, המרחק מה-Comfort Zone גדל. הנוחות הזאת היא לא רק הנוחות הפיזית – המיטה שלך והאסלה שלך. חלק ממנה היא העובדה שאתה זר. אתה לא מכיר את המנות בתפריט, אתה לא יודע איפה קונים נייר טואלט, או במקרה של הודו, אתה לא יודע אם מותר לך לשתות את המים או שהגיע הזמן לשלוף את כדורי היוד. למרות שאני מספר לעצמי שאני די בתול בכל העניין הזה של דרום מזרח אסיה, פתאום קלטתי שאני מבלה פה כמה שבועות טובים מכל שנה מ-2006. הרוב בפיליפינים, אבל לא רק. אומרים שאלימות מגיעה כשאנשים לא יודעים לבטא את עצמם. חלק מהקושי כאן בהודו הוא הפגיעה באוטונומיה. במובנים רבים אתה הופך שוב לילד. ממצב שדברים בסיסיים כמו לאכול, או לישון, או להתנייד ממקום למקום הם לגמרי דברים שאתה יוכל לעשות לבד, אתה עובר למצב שבו בכולם אתה תלוי בחסדיהם של מתווכים, שבחלק מהמקרים התקשורת איתם מרגישה כאילו אתה בתוך דיאלוג של חנוך לוין, כשלפחות אחד מהצדדים מסטול מהתחת.

4. . זה מדהים שבאומה שהמציאה את המושג "קארמה", שמשמעו "סיבה ותוצאה", לא מצליחים להבין שאם תזרקו את הזבל שלכם לתוך מי הנהר או התעלה שאותם אתם שותים ושאת הדגים ששוחים בהם אתם אוכלים, התוצאה תהיה שלילית.

5. ובכל זאת, מילה על מונאר. תמיד יש פער בין הגלויה, בין הצילום בברושור או באתר, ובין מה המציאות.
ומדי פעם מגיעים למקום שבו זה לא ככה. שנה שעברה זו היתה סאפה, בוויאטנם. הפעם זו מונאר, שמרבדי התה המוריקים שלה פורעים לחלוטין את הצ'ק.

1. אנחנו בקראלה. הם קוראים למדינה שלהם "God's own country". אם הדבר נכון, אלוהים שכח לקנות מזגן.

2. קוצ'ין יפה. מרגישים את ההשפעה הפורטוגלית, ואנחנו נהנים מאוד. אבל בכל זאת, מתגנבת לה תחושה קלה שעובדים עלי. אף אחד מהדברים שהזהירו אותי או, הבטיחו לי לגבי הודו לא התממש עדיין. אין כאן פרות ברחובות, לא ראיתי גדודי קבצנים גידמים פיסחים עיוורים מצורעים, ולא נתקלנו ביותר מישראלי אחד מלבדנו, ולא חטפתי שום שלשלול למרות שאכלתי כבר עוף ודגים. יש כאן בלאגן וג'יפה אבל לא מעבר לסטנדרטים של וויאטנם או הפיליפינים, ולמרות שאני בהודו כבר כמעט ארבעה ימים, לא ראיתי אפילו רובוטריק אחד לרפואה.  הודו גם לא ממש זולה בצורה מחפירה. יכול להיות שזה חמש שנות הקדמה ההודית שעברו מאז שרוב חברי חזרו מהטיול, או יכול להיות שאני פראייר או סתם מאוד מאוד מפונק, אבל את רוב הארוחות אנחנו גומרים כאן בכ-600-700 רופי. נכון שזה 50 שקל לזוג לארוחה מלאה וטעימה מאוד אבל זה עדיין לא סיפורי האגדה ששמעתי.

3. הם כן צופרים כאן המון.

4. זה התחיל בחוט. מעין חוט קשירה כזה, לא מאוד עבה, שנכרך סביב המותניים שלי. בהתחלה חשבתי שזה מעין חוט מדידה. משהו שיעזור למעסה האירוודי להבין, על פי רוחבי, כמה שמן צריך או משהו כזה. רק כשהוא קשר אותו מסביבי, הורה לי להוריד את התחתונים, וחיבר אליו פיסת בד צרה  שנקשרה מקדימה ומאחורה הבנתי שאני לא בקנזס. אם היה בי איזשהו משהו הומוסקסואלי חבוי, השעה שביליתי בעירום 99.5% מלא בעוד שני גברים הודים גדולים ומשופמים שופכים עלי כמויות עצומות של שמן ומשפשפים אותי במרץ, היתה ההזדמנות שבה הוא היה אמור… להרים את ראשו. אם אי פעם היה לי ספק: גברים לא עושים לי את זה.

5. למי שתהה מה עושה בימים אלה קפטן Lechuck האיום, אני חייב לדווח בעצב שרוח הרפאים שהיתה מטילה את אימתה הפיראטית על כל אי הקופים, רוקדת היום קתאקאלי במופעים לתיירים בקוצ'ין. Sic Transit.

מייקל פולן, הקדוש-פטרון של הבלוג הזה, כתב פעם שאין שום בעיה לאכול את כל הג'אנק פוד שתרצו, כל עוד אתם מכינים אותו, לגמרי, בעצמכם. אם אתם מוכנים להשקיע את הזמן בלקלף את תפוחי האדמה ולטגן את הצ'יפס ולאפות את הלחמניה וכו', תאכלו המבורגרים כאוות נפשכם. הגאונות של תעשיית המזון המהיר היא שהיא לקחה את התהליך המסובך הזה, ופישטה אותו למצב שאפילו לא צריך טבחים. זו הגאונות של אמריקה. לקחת את הדבר המבוכי הזה שנקרא "עיר", ולפרוש אותו על גריד ככה שאי אפשר ללכת לאיבוד. בוב בורשרס, שעמד בראש קבוצת האייפון, סיפר לי שבאפל יש מושג שנקרא Automagic – הכל צריך לקרות בקלות. "If you have to configure it, it's too complicated".

בעשור וחצי האחרון, טכנולוגייה נהייתה ממש טובה בלקחת דברים מסובכים, ולפשט אותם. כל מני תהליכים שבעבר דרשו כוהנים מומחים/סוכנים הופכים נגישים להמונים. ב-1998, כשרציתם להזמין חופשה, התקשרתם לסוכן נסיעות. הסוכן נסיעות הזה היה כהן מוסמך שידע איך לעבוד את מערכות הזמנת הטיסה המסובכות, ושלט בכל מני מונחים דתיים כמו "PNR" או "Class Y". היום גם אנשים שמקלידים בשתי אצבעות יכולים להזמין טיסה, מלון, ומכונית. בעבר, אם רציתם לפרסם משהו שמיליון איש יוכלו לקרוא/לשמוע/לראות הייתם צריכים למצוא סוכן תוכן מורשה (עיתון, הוצאה לאור, חברת תקליטים), ולקוות שאותו סוכן יאמץ אותכם אל חיקו.

מה ששינה את זה זה לא רק האינטרנט. זה העובדה שהרבה מאמץ הושקע בלהפוך דברים לפשוטים. זה מהלך שמתחיל בפוטושופ, ממשיך בפיקאסה ונגמר באינסטגרם. ממיליון כפתורים, פילטרים וצ'ופצ'יקים, לשישה פילטרים וכפתור אחד בערך. זה לא שאין יותר פוטושופ. זה פשוט שרוב האנשים, שבאמת לא צריכים את פוטושופ, יכולים לעשות דברים על אמת עם תוכנות פשוטות יותר. בקיצור, בעשור האחרון הטכנולוגיה נהייתה ממש טובה בלהפוך דברים מסובכים לפשוטים. התוצאה של המהלך הזה היא שדור שלם של מתווכים מצא את עצמו בלי עבודה, והפך לקואצ'רים.

חוץ מבארגונים. יצא לי, בזמן האחרון, להתקל במערכות מידע של כל מני ארגונים שאני מייעץ להם. רובם ארגונים גדולים, חלקם ממשלתיים, וברובם נראה כאילו מערכות המחשוב נתקעו אי שם בשנת 1998. הכל היה… מכוער, קשה, לא זורם, מיושן. נראה כאילו העשור האחרון דילג עליהם. כשניסיתי לרחרח טיפה יותר, להבין איך זה שלמרות שכמות פסיכית של כסף מושקעת במערכות מידע, אני מקבל חוויה טובה יותר מפייסבוק או  מהאפליקציות שעולות 2 דולר לאייפון, ושאולי צריך להסתכל על מודלי פיתוח אחרים למערכות מידע, נרמז לי שאני לא מבין על מה אני מדבר. שיש סיבה שבכל מסך יש עשרות שדות שצריך למלא, ושכולם מכוערים. שהמערכות כאן, חביבי, זה לא איזה משחק של ילדים באינטרנט, אלא דברים שאנשים סומכים עליהם בתהליכים עבודה מורכבים מאין כמוהם.

רוב האנשים שלומדים מדעי הרוח או החברה נתקלים, מתישהו בתואר, בצרפתים. לא מדובר בצרפתים שבאים לארץ בחודשי הקיץ ומתנחלים ברחוב בן יהודה. ובמידה מסויימת חבל, כי זה היה נותן לאלפי סטודנטים מתוסכלים את ההזדמנות לבוא ולהעיף להם כאפה. מדובר בהוגים הצרפתים, שמקדשים פוסט מודרניזם, יין איכותי, וחוסר נהירות מוחלטת. בניגוד לעמיתיהם האמריקאים, שכותבים בין השאר כדי שהקוראים יבינו, ההוגים הצרפתים – פוקו, דרידה, דלז, בורדייה (אם כי יש לו פה ושם עמוד קריא) נהנים מהיכולת שלהם לכתוב ככה שאף אחד לא יבין. לדעתי (ואני לא לבד כאן) זה בכוונה. אצל בורדייה זה הכי מצחיק, כי הוא כל הזמן כותב על איך בעלי ההון התרבותי עושים מאמצים לאמץ דברים איזוטריים וקשים על מנת לעשות ריבוד חברתי בניהם ובין המעמדות הנחותים יותר, תוך שהוא עושה את זה בעצמו.

וכאן נשאלת שאלת מיליארד הדולר: האם הם עושים את זה בכוונה כדי להיות פלצנים, או האם באמת יש דברים שאי אפשר להעביר בצורה פשוטה? האם מערכות המידע בתוך ארגונים הן מורכבות יותר כי באמת התהליכים שם מורכבים יותר מאשר כל הדברים שפושטו עד עכשיו? או שאולי, בשני המקרים, אנחנו תקועים בסיפור של עצמנו, שלא מאפשר לנו לפשט דברים, לפרק אותם לאטומים קטנים של פעולה או רעיון, קטנים ויעילים אבל פחות מרשימים?

אני לא רק מאמין שאפשר לתרגם דברים מסובכים לפשוטים. אני מתפרנס מזה. ולכן סוגיית ההוגים הצרפתיים כל כך מטרידה אותי. ואני לא היחיד שמתלבט בשאלה הזאת. טים בריי, שהיה אחראי על טכנולוגיות Web ב-Sun שואל שאלות דומות בפוסט הזה. אולי "We're doing it wrong". אולי כל החברות הרציניות האלה של פתרונות ל-Enterprise צריכות להסתכל טיפה על איך דברים קורים  ב"אינטרנט". תחושות הבטן שלי הן שכן, בהמון מקומות עושים את זה wrong. הדיון שהתפתח בעקבות המאמר מעניין ועשיר. הו כולל גם נקודות חשובות וגם תגובות מגננה ("אתם לא מבינים כלום ו-IT ארגוני זה מסובך לאללה") או הערצה ("האיטנרנט שולטטטתתתת!!!!~1!"), והוא מראה לי שאני לא לבד בתחושתי. אבל למרות הכל, אחת התגובות, שבה אריק אנגברכט מספר על איך בחברה שלו נחרדו לגלות שלרשומה בסיסית באחת המערכות יש 44 שדות חובה, ואחרי שהתכנסה מועצת החכמים לשיפור התהליך הם קיבלו רשומה בסיסית עם 44 שדות חובה, משאירה אותי מהורהר.

בחלק מזה אשמה Community, המטא-סיטקום המענגת חיך כל גיק. דווקא פרק חלש יחסית, שבו גם לטרוי וגם לבריטה יש סוד משותף – שניהם רוקדים, ומתביישים מחבריהם, אבל בסוף הכל טוב. כי ככה זה קומיוניטי – זה בנוסחא, אבל זה לא אבל זה בעצם קצת כן. בדרך כלל  בקומיוניטי, אחרי שהסיטקום נגמר הם מרשים לעצמם להיות מצחיקים באמת. הפעם, פשוט ראינו את עבּד עולה על הבמה ורוקד, לבד, מול אולם ריק.

איכשהו הסצינה הזאת נדבקה אלי, גם כי היא יפה וגם כי עבּד הוא אליל וגם בגלל השיר שהתנגן לו שם ברקע. כל הקטע הוא רק שלושים שניות, אבל בכל זאת משהו בשירה הריח לי קצת מרג'ינה ספקטור אבל עם טוויסט בריטי. הייתי חיי לברר מי זו. אז מסתבר שקוראים לה Kate Nash. ולשיר החמוד קוראים Merry Happy. וכך, חמוש בנחישות לגלות זמרת איכותית שאף אחד מחברי עוד לא מכיר הורדתי את כל שלושת אלבומיה של גברת נאש, ואיך אומרים, חשכו אוזניי. הרגשתי כאילו אלייזה דוליטל (של תחילת המחזמר) על סטרואידים שרה לי על איך החבר שלה לא מתקשר אליה מספיק, או משהו כזה. זה לא רק שהמילים היו גורמות לכל בוגרי רימון להרגיש כאילו הם יוסף ברודצקי, המבטא. המבטא שלה היה פשוט בלתי נסבל. מסתבר שיש לזה שם: Mockney – אנשים שעובדים קשה כדי להשמע קוקני. לא משנה כמה ניסיתי, פשוט לא יכולתי להתמודד עם זה. קייט נאש, מלבד השיר החביב היחיד שלה שליווה את ריקודו של עבּד, הושלכה לה לפח המיחזור של האובונטו.

אם זה היה נגמר שם אז ניחא. אבל זמן קצר לאחר מכן, מצאתי את עצמי בקניון עזריאלי, מלא באותה תחושת גועל שהמבטא הקוקני של קייט נאש עורר בי. הסתכלתי מסביבי והכל נראה לי כל כך… זול – הסחורות, החנויות, המוכרניות, האנשים. לא משנה שהיו שם שעונים שעולים כמו משכורת חצי שנית שלי, עדיין, הכל הרגיש לי זול. והבנתי שזהו. עם כל הנסיון שלי להיות הומניסט, אין מה לעשות. אני סנוב.

חלק מחברי בוודאי צוחקים עכשיו. "מה, רק עכשיו נפל לך האסימון?". חלק אחר מנסים להבין מה הבעיה. "הרי ברור שיש אנשים שיש להם טעם, ואלה שאין. ה-upstairs וה-downstairs, ותמיד יהיה, לא? ואתה, יקירי, ב-upstairs, מאלה שמסתכלים למטה על המון בית ישראל. אז אולי תפסיק להרגיש רע עם עצמך ופשוט תקבל את המצב כפי שהוא? די כבר עם רגשות האשם הניאו-מרכסיסטים המוכים האלה!".

אחת מהבעיות עם סנובים זה שהם נוטים, בהוויתם, לשמוקיות. אבל למרות שאני מניח שאפשר להיות סנוב בלי להיות Douche Bag, אני עדיין לא מתמסר לסיפור הזה כל כך בקלות. כי להגיד שאני סנוב זה בעצם דרך יפה להגיד שאני לא אוהב עניים. רק שבמקרה הזה, במקום עניים בהון חומרי, אני לא אוהב עניים בהון תרבותי, האנשים שההורים שלהם או הסביבה שלהם לא לימדה אותם לדעת שמיילס דייוויס הוא גאון או איך לזהות קפה איכותי, שלא ירשו את ההון הזה או אספו אותו בדרך. להגיד שאני לא אוהב אנשים עניים זה עצוב, מגעיל, לא הייתי רוצה לחיות ככה את חיי. אבל מעבר לגועל הבסיסי, יש פה משהו עמוק יותר, כמעט רוחני, שמתחבא.

כי אני מבין שכל הטעם הטוב הזה שאני חושב שיש לי, שאולי הוא באמת מעולה, הוא עדיין לעומתי. שבאיזשהו מקום כדי שאני אתענג על הטעם הטוב שלי, אני צריך להחרד מהטעם הרע של מישהו אחר. אולי זה יותר מדי לפנטז עליו, היכולת להנות מדברים כפי שהם, בגלל איך שהם, ולא כי הם טובים יותר מדברים אחרים. יכול להיות שקלוד לוי-שטראוס צדק, ואנחנו באמת לא מסוגלים לחשוב אלא בזוגות, בבינאריות. פעם היתה רק כלכלת מחסור. אם לי יש זהב ולך אין זהב, אז לי יש כוח ולך אין. כלכלת רשת עובדת אחרת. ככל שליותר אנשים יש פקס (או אימייל, או פייסבוק), ככה גדל הערך של הפקס שלי. הנפש שלנו, שלי, עדיין בכלכלת מחסור. אולי עם ההארה זה יעבור.