מחבר: טל גוטמן

טל גוטמןhttp://www.eilam.org
תמונת הפרופיל של טל גוטמן

סקיינט

מערכת היחסים שלנו עם גוגל, או לפחות שלי עם גוגל, עברה שינוי משמעותי עם השנים. תחשבו על זה: מתי היתה הפעם האחרונה שהשלמתם את מלוא החיפוש בעצמכם, ולא נתתם ל-suggest של גוגל להשלים לכם אותו? אין ספק שמדובר בפלא, הסג'סט הזה. הרבה פעמים מספיק שאני כותב 3 אותיות והוא כבר מצליח לנחש אותי. יותר מזה, גם בפעמים שאני מחפש דברים שנחשבים לאיזוטרים ("קשירת צד במנשא מבד ארוג"), במילה השניה הוא כבר יודע מה אני רוצה. או כמו שאמר ריץ' ג'ני:

The Web brings people together because no matter what kind of a twisted sexual mutant you happen to be, you've got millions of pals out there. Type in 'Find people that have sex with goats that are on fire' and the computer will say, 'Specify type of goat.'

כדי למצוא את הציטוט המדויק, דרך אגב, כל מה שנדרשתי לו זה לכתוב בגוגל specify t. הוא כבר ידע לאיזה עז אני מכוון. אבל זה שאני לא פתית שלג ייחודי גיליתי מזמן, וזה לא מה שמטריד אותי. אני מרבה לדבר על מותו של המתווך, על disintermediation. על איך מערכות שתיווכו ביני ובין דברים – הזמנת טיסות, ביטוח, בנקאות, או מימון של מיזם כזה או אחר הולכות ומתמוססות, ומה שממוסס אותם, או מחליף אותם זה טכנולוגיה. זה דבר מדהים. לרוב. כי כמו הרבה דברים אחרים בחיים, לפעמים משהו מתחיל בדרכי נועם, עד שהוא לא. הסצינה הזאת, שבה HAL אומר לדייב, "I'm sorry Dave, I'm afraid I can't do that", לא רחוקה בחוויה היום יומית מאיתנו.

היום כשאני שוגה בחיפוש שלי, דבר שקורה קרוב לחצי מהפעמים בערך, גוגל ברוב טובו לא רק מציע לי תיקון, אלא לוקח אותי באופן אוטומטי לערך המתוקן. הוא אפילו, כאלוהות פולנית נחמדה וארוכת-רוח, מאפשר לי ללחוץ על הלינק שיוביל אותי לחיפוש השגוי. לא ברור לו למה שמישהו ירצה לעשות דבר כזה, כמובן, אבל האופציה עומדת לפני. עד שיום אחד היא לא. כי מישהו בגוגל יחליט שהוא יודע יותר טוב ממני מה אני צריך. ובשביל 99% מהמקרים הוא אולי יהיה צודק. אבל לא במקרה שלך. ומול גוגל, אף אחד לא יכול לשמוע אותך צורח.  בהתחלה ה-autocorrect של האייפון נראה לי קסם.  אפל הרי משדרים לך כל הזמן שהם יודעים מה טוב עבורך יותך טוב ממך, וגם ככה הם צודקים. אבל אני זוכר את הפעם הראשונה שהוא תיקן אותי למשהו שלא רציתי, ואז תיקנתי אותו חזרה, והוא שוב תיקן אותי למה שהוא רצה. אחרי שלוש או חמש פעמים הוא נכנע לי, אבל היתה תחושה מאוד לא נוחה באוויר.

במשך שבועות הסתובבתי עם התחושה הזאת, שככה זה מתחיל, ה-SKYNET. הבינה המלאכותית שיש לה את הכוח להחליט מה טוב יותר בשבילך, מבלי שלך יהיה את הכוח להתערב. ומסתבר שאני לא לבד. אוהד סיפר לי לפני כמה שבועות שיצא לו לפגוש לפחות שתי חברות שהתיימרו לבנות מוצר דמוי SKYNET. החדשות הטובות הן שכל אותן חברות בחרו לעשות משהו אחר, בסופו של דבר, כך שייתכן שהשואה הגרעינית נדחתה במקצת. החדשות הרעות הן, שסקיינט כבר כאן.

כחלק ממשא-ומתן אל מול גוף שאיתו אני מנסה לעבוד, קיבלתי את הדרישה החוזית לויתור על סודיות רפואית. הצורה שבה זה מנוסח זה משהו בסגנון "טוב, עכשיו תחתום כאן ונוכל לחטט לך בתיקים הרפואיים מתי שרק נרצה.". סרבתי. אשת כוח האדם, שמולה עבדתי, הסתכלה עלי בהלם. כי הם לא רגילים שאנשים אומרים להם "לא". לקחתי את הזמן והסברתי לה מה המוטיבציה שלי, ויותר מזה, הצעתי לה הצעה אלטרנטיבית הגיונית למדי: אני מוכן לוותר על הסודיות הרפואית שלי לזמן מוגבל: שלושה חודשים, חצי שנה, כמה שהם צריכים כדי לעשות את הבדיקות שלהם. אחרי זה, פג הוויתור, ואם משהו מעניין אותם שישאלו אותי. אם אני לא עונה להם תשובה מספקת, הם מוזמנים לפטר אותי. אם הייתי נואם נאום בצ'רקסית, שבו אני מתאר איך בכוונתי להגיע למנכ"ל הארגון, לעטוף אותו בפילו ולמלא אותו בגבינה בולגרית, זה היה כנראה מתקבל ביותר הבנה. למרות שגם היא הודתה שמדובר בפשרה הגיונית שעונה על הצורך האמיתי של הארגון, הובהר לי חד משמעית שאין דבר כזה. פשוט אין דבר כזה. יש נוהל, וזה מה שכתוב, ואני מצטערת. יש סופה בחוץ והאפריקאים קופאים בגשם בתור למשרד הפנים? אני מצטער אדוני, הייתי מת להכניס אותם. אבל אלה הנוהלים.

סקיינט כבר כאן. מדובר במערכת שמשתמשת בבני אנוש כמכונות OCR ועיבוד שפה מתקדמות, כסנסורי קלט. כל הלוגיקה שלה, כל מערכת קבלת ההחלטות שמובילה לפלט, היא א-אנושית לחלוטין. לבני אנוש אין בה כמעט שיקול דעת. הם רק החלקים שלה. בינה מלאכותית, אם תרצו. קוראים לזה בירוקרטיה, אבל בעצם קוראים לזה אמריקה. אמריקה שיכללה לכלל אמנות את היכולת למדל את המציאות, להמציא מקרים ותגובות לכל מצב, לפרמל אותם לתקן, ולאמן את כולם לפעול לפיו. בדיוק לפיו. כמה שפחות שיקול דעת אנושי.  אין מקום למשא ומתן, אין ועדת חריגים. יש שחור ולבן ברור. הייתרונות ברורים. הרבה פעמים, כשעושים את זה נכון, זה מאפשר צמיחה, מוצר אחיד, אפילו ייעול של תהליכים. התרגום של מערכות כאלה למחשבים קל. כמו ה-autocorrect וה-google suggest – מעטפת הסוכר, דרכי הנועם, ברורות. אבל ככל שיותר ויותר מהחיים שלנו הופכים לכאלה, לחלומותי מתגנב קול מנומס, זוהר באדום, שמתנצל באדיבות ומסביר לי שהוא מצטער, אבל את זה הוא לא יוכל לעשות.

hal.jpg

זמנים מעניינים

ההשתאות שלי מטכנולוגיה היא לעיתים מאוד לא אחידה. אחרי כמה שנים טובות בהייטקים למיניהם, מתחכך בחוד החנית של הטכנולוגיה (זה נעים יותר ממה שזה נשמע), מצאתי את עצמי במשך כמה שנים נפעם כל פעם מחדש כשראיתי, באוניברסיטה, מכונת צילום עם פידר. משהו בצורה שבה המכונה פשוט אכלה את ערימת הדפים הזאת בכוחות עצמה, וידעה לצלם אותם ולהעביר אותם הלאה בצורה מסודרת היה מדהים בעיני, ייתכן כי אני עצמי התקשתי במלאכה הזאת.

עוד דבר מעניין בפליאה מטכנולוגיה, הוא ההבדל בין לדעת שמשהו קיים, ובין אשכרה להשתמש בו. ידעתי שאפשר לערוך מסמך במשותף ב-google docs במשך שנתיים, אבל כשאשכרה ראיתי את המסמך, שעליו רצים שני סמני עכבר, הרגשתי כאילו אני בעתיד. בסדנאות "מבוא לאינטרנט" שאני מעביר לכל מני מנהלים בכירים (כי תתפלאו, אבל יש מגזרים שלמים במדינה שלנו של מקבלי החלטות שאין להם מושג מה זה אינטרנט), כשאני מדבר על google street view, כולם מכירים את זה. אבל כשאני עושה להם סיור בשכונה שלי או שלהם, לכולם נופלת הלסת. כי הם ידעו שיש כזה דבר, אבל לא חוו אותו עד הסוף. יש הבדל עצום בין לקרוא על זה שהילד שלך מסוגל לזהות ולחקות הבעות פנים, ובין לראות את עילם מוציא לי לשון.

בימים האחרונים הצטברו להם כמה כאלה, מסוג הדברים שידעתי שיש כבר המון זמן, אבל רק כשהם פתאום נגעו לי בחיים, הבנתי כמה mind bending ומהפנטים הם באמת.הראשון הוא מכ"מ הגשם של השירות המטארולוגי. כולנו יודעים שיש כזה, ושהוא אפילו נמצא באינטרנט כבר כמה שנים טובות. אבל פתאום, ביום יומיים האחרונים, היכולת הזאת להסתכל על השמים ולדעת מה הולך להיות בשעה-שעתיים הקרובות, ואם אפשר לצאת לטיול או אי אפשר – זה פאקינג דבר מדהים. השחרור מכבלי התחזית הכללית, של "סוף שבוע גשום באיזור המרכז", למשהו שאפשר לתכנן מסביבו את היום ("אחרי שהמערכת הזאת פונה מזרחה, עוד חצי שעה ככה, אז נראה שהשמיים נקיים לחלוטין".

סקייפ, גלגל חמישי – נו, הבנתם….

השני, זה Skype. אולי בגלל שאני לא בזוגיות לונג דיסנטס, או בקשרי עבודה אינטנסיביים מדי עם חו"ל, אבל סקייפ תמיד היה אצלי מעין גלגל חמישי. תוכנה שמתקינים ומשתמשים בה בשבתות וחגים. מעולם לא הבנתי את האנשים שזה המסנג'ר שלהם. לפני כמה חודשים איילת ורועי הגיעו אלינו עם הראל, תינוקם החדש והמנומנם. הם עלו לחדר שינה שלנו, הפקידו אותו במיטתנו, והפעילו סקייפ בין שתי הטלפונים שלהם. צ'יק-צ'אק-מוניטור בחינם. היום ניסינו את זה עם עילם. הוא נרדם בחדר השינה שלנו בקומה השניה, ואנחנו רצינו לאכול ארוחת בוקר למטה. אז הפעלנו שיחת וידאו, מהאייפון למחשב. זה היה מהפנט. במשך עשר דקות פשוט ישבנו שם ובהינו בו ישן, נושם, זז קצת. ואז נפלי לי אסימון קטן.

מאז שהושק סקייפ היה מבחינתי דרך לקיים שיחות טלפון, ואולי "שיחות וידאו", שהם כמו שיחות טלפון רק עם וידאו. לשיחת טלפון יש התחלה, תוכן, וסוף. אבל עם מסך גדול, ומצלמה טובה וחיבור אינטרנט מהיר, תעלול המוניטור-המשודרג שלנו מהיום יכול לאפשר לבני זוג מרוחקים לא רק לדבר אחד עם השני בכל לילה, אלה ממש "להיות ביחד", to hang out. אנחנו סוחבים איתנו תבניות מהדור הקודם של הטכנולוגיה, ובאופן אינטואיטיבי כופים אותם על הדור הנוכחי. הדהים אותי לחשוב שסקייפ אפשר לי מיומו הראשון לשבור את התבנית הזאת, שגוגל פאקינג קראו לוידאו צ'אט שלהם "hangout", אבל רק היום הצלחתי לעשות את זה. יכול להיות שככה מתחילה הזיקנה הטכנולוגית שלי. ויכול להיות פשוט מעולם לא עלה לי הצורך.

 

המתים המהלכים

הייתרון הגדול של הנקה, מעבר לזה שזה מה שהטבע תכנן ושזה מלא בנוגדנים ומינרלים וסיבים תזונתיים, היא שמבין שנינו, רק ליאת יכולה לעשות את זה. כרגע, לפחות. הייתי מתנדב. נשבע לכם. רק שניסינו, וזה לא לגמרי עובד. לכן, ליאת מוצאת את עצמה יושבת שעות מרובות במהלך היום, ודואגת לתזונה של עילם הקטן.

לאחר יום, הועלתה הדרישה החד משמעית: צריכים להתחבר ל-Yes או ל-Hot. כאידיאולוגיה, אני לא מתווכח עם נשים בהריון, וגם לא עם נשים אחרי הריון. אבל בכל פעם שמישהו בגילי אמר לי "לא, אני לא רואה **שם של סדרה**, כי אין לי YES/HOT" מתחשק לי לשאול אותו עם הוא שמע על הדבר האדיר הזה שנקרא "אינטרנט". מאחר ואני יודע שליאת שמעה על האינטרנט, תהיתי מה פשר הרצון להשתעבד לאחד מתאגידי הרשע. הנימוק של ליאת היה פשוט ומאוד משכנע: המחשב, על שלל הסדרות שבו, זה טוב ויפה. אבל טלוויזיה "רגילה" מגיעה עם שלט, ואת השלט אפשר לתפעל ביד אחת בזמן ההנקה.

העובדה שהגענו לנימוק כזה ללמה להתחבר ל"טלוויזיה הרגילה" מסתדר מעולה עם העובדה הארס-פואטית להפליא שנכון ללפני שבוע וחצי, "The walking dead" היא הסדרה המצליחה בטלוויזיה האמריקאית. כי אין תיאור הולם יותר, לדעתי, לערוצי הטלוויזיה, מאשר "מת מהלך".

זה מתחיל ברעיון המטופש הזה שמישהו אחר יקבע לך מתי לראות את התוכן שמעניין אותך. כשאספר לעילם על כך, זה יראה לו מצחיק כמו שסיפרו לי על המחיקון ועל האנטי מחיקון. נכון. הדור של ההורים שלי עוד יושב לראות חדשות כל ערב באותה שעה, אבל הדור שלי ברובו לא מבין מה הקטע. למה אני צריך שיונית לוי תספר לי מה החדשות בשעה השרירותית שמונה, כשאני מתעדכן בהם כל שעה וחצי בערך?  פעם לטלוויזיה היה מונופול בלתי נתפס על ערוץ הפצה מדהים, שיכול היה לשדר תמונות וקול ווידאו ישר אל הבית שלכם. אבל המונופול הזה שבר. כי היום כל אחד יכול להעלות וידאו לאינטרנט. אז מה בעצם יש לטלוויזיה היום? יש לה שתי דברים: הון תרבותי – הסימון של המסך הגדול בבית כמדורת השבט שאליו הולכים כדי לצרוך בידור וחדשות, והון סתם. הנכס הראשון, ההון התרבותי, הולך ואוזל כאמור. בארץ זה עוד פחות בולט, כי Netflix ו-Hulu ושירותי הוידאו של אפל ואמזון לא עובדים כאן, אבל השירותים האלה, יחד עם סתם "הורדות", מהווים אלטרנטיבה מתברגנת במהרה, שאצל הדור הצעיר תהפוך לברירת מחדל, ל"טלוויזיה". בסופו של דבר, ערוצי הטלוויזיה הם מתווכים. הם לא יוצרים שום דבר בעצמם. יש כל מני חברות הפקה, שמוכרות להם תוכן. מה שהערוצים יודעים לעשות זה לממן את ההפקה על ידי הזמנה של פרקים בסדרות, ואז להחזיר לעצמם את הכסף על ידי מכירת פרסומות בשעת השידור.

אם אני הייתי הבעלים של ערוצי הטלוויזיה, אני הייתי מסתכל מסביבי ומתחיל להזיע. המוות של המתווך או כפי שאוהד לימד אותי להגיד disintermediation, שהתחיל מהעלמותם של סוכני נסיעות וביטוח, נכנס עכשיו לשלב המסה הקריטית. אם דיויד ברוזה ואמנדה פאלמר לא צריכים אולפנים כדי להקליט, להפיק ולהפיץ את האלבום הבא שלו, לא ירחק היום שבו ג'וס ווידן יצליח לאסוף מספיק כסף מהמעריצים על מנת להפיק עוד עונה של firefly. שלואי סי.קיי יבין שהוא בכלל לא צריך את HBO. אם הייתי אותו מנהל של אותו ערוץ טלוייזיה, הייתי מבין שכל החלקים של הפאזל נמצאים כבר על השולחן, קרובים מאוד אחד לשני, ושברגע שסדרה אחת או שתיים תצליח לפצח את הסיפור, להראות שאפשר לממן ולהחזיר את ההשקעה רק באמצעות האינטרנט, זה הרגע שבו המתים יפסיקו להלך, ופשוט ימותו.

 

פוסט שדומה לכל הפוסטים שקראתם על לידה, רק שלנו

1. מעולם לא הובע אמון כל כך גדול באפליקציית אייפון, כאמון שנתתי ב-Waze כשליאת ואני נכנסנו לאוטו שלי בתל אביב, בדרכנו ללניאדו אשר בנתניה, עם צירים כל שלוש וחצי דקות. האמון הזה נבחן בפעם הראשונה ביציאה להרצליה מאיילון, שם Waze ביקש ממני לנסוע להרצליה העיר, ולא להמשיך לכביש החוף. "טוב, זה בטח איזה קיצור.". לא קיצור ולא נעליים. בכיכר ליד הבין-תחומי, בה חיכינו רבע שעה של פקק עומד, האמון הזה נסדק קשות, וכאשר Waze ביקש מאיתנו להכנס לכפר שמריהו במקום להמשיך לכביש החוף, הוא נשבר. קיללתי את הקריינית האמריקאית שהופיעה לי פתאום בגרסה החדשה, ואת כל החברים שלי שעבדו שם, והחלטתי שפאק איט, אני נכנס לכביש החוף. וכך, בוטח בעצמי ועם ליאת מגדפת במושב האחורי, נכנסתי ישר לתוך ה-clusterfuck של תאונת הדרכים ש-Waze ניסה לחסוך ממני.

2. הלידה עצמה היתה אירוע מעניין ומפתיע. בשלב האחרון, של הלחיצות, הרגשתי שחסר לי משהו. עכשיו פאקינג נולד לך ילד בזמן אמת – מה עוד אתה רוצה. ואז הבנתי. היה חסר לי קרשנדו דרמטי של פסקול. כל סצינות הלידה שראיתי בחיים שלי (חוץ מזו בעונה השניה של shameless) נראו אותו דבר – אותם שוטים, אותם החזקות יד, אותם צרחות, אותו קרשנדו ואותו חיוך מלא הקלה אל מול ילד עטוף מגבת. המעבר מצפייה בגוף שלישי לחוויה בגוף ראשון היתה שיעור מרתק במציאות.

כן, ככה זה נראה.

3. הלידה היתה נהדרת, עד כמה שלידות יכולות להיות. מהרגע שנכנסנו לבית החולים ועד שהיה לנו ילד ביד, עברו קצת יותר משלוש וחצי שעות. מבחינת הלידה עצמה, הבחירה בלניאדו, למרות שהוא רחוק ושכונתי וכו', התבררה כנכונה לדעתי. בשלב מסוים המוניטור שידר ירידה בדופק העוברי. בבית חולים אחר יכול להיות שהיו מבהילים אותנו לקיסרי. ברגע האחרון הרופא עוד רצה ללדת אותו עם מלקחיים (בהתחלה חשבנו שהוא מתלוצץ כשהוא אמר שהוא הולך להביא את הכפות של הסלט. הוא לא – לא בכוונותיו, ולא בזה שהם באמת נראו מתאימות לסלט), אבל המיילדת המדהימה ואנחנו הורדנו אותו מזה. מאחר וברגע האמת אף אחד לא יגיד לא לרופא שאומר "החיים של העובר בסכנה וצריך לעשות ניתוח קיסרי", הבחירה היחידה שיש לנו כהורים לגבי מידת ההתערבות שאנחנו היינו שואפים אליה בלידה היא לבחון את הסטטיסטיקות של בית החולים.

4. בכניסה למיון היולדות היה מין שלט מודפס בפונט 24, שבו נכתב ש"עקב שיפוצים במחלקה א', יש סיכוי טוב שלאחר הלידה תשני במסדרון". השלט הזה בונה על כך שכשהנשים נכנסות לחדר לידה, זה מעניין להן את התחת, וכשהן יוצאות ממנו אז יש להן בייבי חדש, והיית יכול להשכיב אותם לישון בתחנה המרכזיתץ והן יהיו מאושרות. והם צודקים. מצאנו את עצמנו בשלוש בבוקר, עם עילם הקטן (שעד אז לא ידענו שקוראים לו ככה, ורק התפלאנו איך יצא לנו ילד ג'ינג'י שדומה קצת לדניאל קרייג), במסדרון של מחלקה ב' (היוקרתית!), מאושרים עד הגג. רק בבוקר, כשההמולה מסביבנו התחילה, התחלתי להבין מה זה אומר להיות "הזקנה במסדרון".

5. המלונית של תל השומר, שאליה הצלחנו למלט את עצמינו, התגלתה כגן עדן מבורך. מכשיר ה-TENS להקלה-על-כאב-על-ידי-חשמול התגלה כפלא. בשניהם פקפקתי/זלזלתי קצת לפני. טעיתי. אם אתן שוקלות ללדת, את ה-TENS אפשר לקבל מיד שרה, וההשקעה במלונית היתה מההשקעות הטובות והנבונות בהריון הזה. אל תוותרו לעצמכן.

6. אני יודע שלא באמת מעניין אותכם כמה חמודים ילדים של אנשים אחרים באינטרנט. אבל למקרה שתהיתם, התשובה היא חמוד נורא.

דברים שאלמד את בני הקרב ובא

במקום שבו אנו צודקים

מן המקום שבו אנו צודקים,
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.
ולחישה שתשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב.

(יהודה עמיחי)

קליק

Quad ESL – מגניב גם היום

אני יודע שזה קצת מאוחר לכתוב פוסט שמתחיל ככה, אבל עדיין: האייפון חמש לא מרגש אותי. למען האמת, גם הסמסונג גלקסי 3, או כל טלפון אחר שיצא בזמן האחרון לא מרגשים אותי. הם לא מרגשים לא בגלל איזשהו אנטי-טכנולוגי-היפסטרי שכזה, שמרגיש שהדבר הנכון לעכשיו זה להסתובב עם נוקיה 6310 מוזהב ולשחק בסנייק. הם לא מרגשים אותי כי הם לא עושים שום דבר חדש. להבדיל, הקינדל החדש מלהיב אותי מאוד. זה מאוד פשוט: בקינדל החדש אפשר לעשות דברים חדשים שאי אפשר היה לעשות קודם. אפשר לקרוא ספר אלקטרוני בחושך בקלות על דף לבן. כתבתי פעם על גאדג'טים ישנים. כאלה שיצאו לפני עשרות שנים, אבל עדיין מחזיקים מעמד – פרקר 51, פנדר טלקסטר, רמקולים אלקטרוסטטים של קוואד, רולקס סאבמרינר. מדובר על עטים, רמקולים ושעונים שיצאו לשוק לפני חצי מאה, והם עדיין נחשקים לא רק בגלל מעמד הקאלט שלהם, אלא בגלל שהם עדיין עושים את מה שהם תוכננו לעשות ממש ממש טוב. הפאנצ'ליין של הכתבה היה שבשלב מסויים ההתקדמות מתכנסת, נהיית שולית יותר ויותר, אם לא ברמה הטכנית אז ברמה הנחווית. ברמה החווייתית מחשב שנדלק ב-2 שניות אל מול מחשב שנדלק ב-4 שניות זה כמעט אותו דבר. אבל ההתקדמות של טלפונים היום היא בין ביליונטאלפים פיקסלים על המסך ובין טריליונטלפים פיקסלים על המסך. זה לא ההבדל בין שחור-לבן וצבע, או ההבדל בין כפתורים ומסך מגע. זה אפילו לא ההבדל בין רקע אפור ורקע לבן על הקינדל.

לכבוד הגעתו של התינוק לחיינו, קניתי מצלמה. היחס שלי לצילום הוא אמביוולנטי. אני אוהב תמונות יפות, והצורך לתעד ברור לי. מצד שני, המוד הזה של "אם לא צילמת לא היית", שבגללו אנשים חווים אירועים דרך אייפון ולא דרך העיניים שלהם, מטריד אותי. אני מרגיש פחות נוכח כשאני במוד הזה. אבל עדיין – ילד ראשון, לא תקנה מצלמה? אז קנינו.

אחד הפוסטים המוצלחים שלי מהתקופה האחרונה עוסק בלמה מערכות מידע צריכות להיות מורכבות, ומביא את הקסמים שאפל חוללה (ואחרים בעקבותיה), הקסמים שמאפשרים לאנשים ליצור דברים מדהימים מבלי להתמודד עם מורכבות טכנולוגית. אני עדיין מאמין במה שכתבתי שם, אבל החודש האחרון עם המצלמה החדשה מעורר אצלי כמה תהיות.

זה נכון שמאחורי מצלמה יש אדם, ושאופניים יקרים יותר לא יעלו בשבילך את העלייה וכו', אבל אין מה להגיד: תמונות שיוצאות ממצלמה אמיתית טובות לאין ערוך מאלה שיוצאות ממצלמה של טלפון. אני לא צלם גדול. אני לומד. אבל פתאום יוצאות תמונות טובות. ממש ממש טובות. "וואו. ממש מפתיע!", אני שומע קולות מהקהל – "מצלמה יקרה טובה יותר המצלמה של האייפון. where's the news?" ועל פניו הקהל צודק.

במסגרת החופש האומנותי שליאת לקחה לה בפירוש המושג "לקנן", מצאתי את עצמי מנסה לפרק מדפים מאיזושהי שידת עץ. הבורג שהחזיק אותם לא היה בורג תקני, אלא מין משהו משושה שכזה שבטח יש לו שם אבל אין שום סיכוי בעולם שאני אדע אותו. הנסיון נראה ככה:

1. זכרון עמום שדברים משושים פותחים עם מפתחות ושיש לי מפתח שבדי.

2. מציאת המפתח השבדי, התאמתו לגודל הפצפון של המשושה.

3. סיבוב ראשון. המשושה מסתובב.

4. סיבוב שני. המפתח השבדי נפתח.

5. אוסף של סיבובים, ביעילות של בערך 30%.

6. קללות.

מהר מאוד החלטתי שלמרות שלימדו אותי שמשושים ושבדים הולכים ביחד, אולי פשוט שווה לקחת פלאייר. מצאתי איזה דמוי לדרמן, ובמהלך מורכב של לחיצה וסיבוב, המשכתי להבריג את המשושה החוצה. אחרי עשרים דקות של זה, שמתי לב שאחד מהביטים של המקדחה שלנו דומה להפליא למשושה בגודל הספציפי הזה. תוך שתי דקות כל המשושים הוברגו החוצה, המדף הועלה קומה, וכל המשושים הוברגו חזרה פנימה. I just used the right tool for the job. כפי שכל מי שאי פעם השתמש בסכין מטבח טובה יודע, יש הבדל של שמים וארץ בין שימוש בכלים אמיתיים, כאלה שתוכננו מהתחלה ועד הסוף תוך מחשבה של איך לעזור לך לעשות את הדבר שאתה רוצה, ובין כלים שרק נראים ככה. כשאתה צריך לקצוץ בצל ל-100 איש בתורנות מטבח בוויפאסנה אתה מגלה יפה מאוד עד כמה הכלים הנכונים חשובים לעבודה. למי שתהה ההבדל בין עבודה עם סכין שפים entry level חדה ומושחזת הייטב ב-150 שקל ובין הסט חמש סכינים ב-50 ש"ח שאמא שלכם קנתה בסופר הוא עצום.

אז נניח שצילמת כמה צילומים יפים במצלמה החדשה שלך. עכשיו, מה תעשה? התשובה המיידית היא כמובן "תעלה לפייסבוק". אבל אולי לא. כי זה לא רק עניין הפרטיות וכמה אפשר לסמוך על פיסבוק לטווח הארוך. פשוט יש כלים טובים יותר. פליקר הוא כלי טוב יותר לאלבומי תמונות. ויש מצב שטוויטר הוא כלי טוב יותר לסטטוסים. והבלוג הזה הוא כלי פי אלף יותר טוב לכתוב דברים ארוכים. ומצלמות אמיתיות מצלמות תמונות טובות יותר מאלה של האייפון. ובכל זאת, אף אחד לא באמת מעלה תמונות לפליקר. כולם מעלים תמונות לפייסבוק. כולם מצלמים באייפון.
אנחנו עושים את זה במודעות. אנחנו מודעים לתקרת הזכוכית. שהתמונות לא יצאו הכי טוב שאפשר, אבל גוד דאמיט – זה כל כך נוח! מפתה אותי להגיד שזה כמו הגאדג'טים שעליהם דיברתי בהתחלה. שההבדל  בין עבודה עם כלים טובים ובין כלים גנריים הוא בלתי מורגש בעין בלתי מזויינת. אבל הוא לא. קל לנו מאוד להסתכל מסביבנו ולרטון על תעשיית המוזיקה שמייצרת מוזיקה בינונית, ועל רשתות המזון שמייצרות אוכל בינוני, ועל הבחירות שלנו כצרכנים. אבל רובנו ככולנו לא רק צורכים. אנחנו גם יוצרים, כמעט בכל פעולה שלנו, והבחירה איך ליצור, היא בידנו. ההרגל הזה, של הוויתור על המצויין-שדורש-טיפה-מאמץ לטובת הטוב-הזמין-להפליא הוא הרגל מסוכן. זה לא מסוכן כמו סרטן או ביבי, אבל אמא שלי אמרה פעם שאם אני אעשה את הפרצוף הזה מספיק זמן הוא יתקע ככה לנצח.*.
*מאחר ואמא שלי קוראת את הבלוג הזה (היי אמא!), אני חייב להודות שהיא בעצם מעולם לא אמרה לי שום דבר כזה, אבל מה לא עושים כדי להעביר פואנטה. 

דאנא

הבראנץ' של אדורה הוא אולי העיסקה הטובה בעיר. 80 שקל לאדם למגוון מנות מושחתות וטעימות. אגז בנדיקט, שקשוקה נהדרת, לחם טוב, סביצ'ה דג, פטה, חצילים, מאפים, קפה. שאלתי את הברמן אם 11:40 זה מוקדם מדי לדרינק, ולאחר קצת מחשבה הוא אמר לי שלא, אז הזמנתי גם ג'ין אנד טוניק. רק הקיץ הזה גיליתי את הג'ין אנד טוניק, להפתעתו הרבה של רובננקו ששטח בפני כמה קשה לדעתו לצלוח את הקיץ בלבאנט בלעדיו. לכל אורך הארוחה היתה תחושה נהדרת של נדיבות. של אירוח אמיתי. לפני שנים רבות מאוד, בפעם הראשונה שהתארחתי אצל מיקה ודורון בקדיתא, הם עוד עשו ארוחות ערב. ישבתי שם ויונתן, הבן שלהם שהיום הוא כבר גבר גבר ואז היה נער גמלוני בן 14 הגיש לי מנה ראשונה של סרטנים. לקח לי כמה זמן להתמודד איתם, והם נגמרו נורא מהר. אני זוכר שהוא ניגש ושאל אם בא לי עוד, כי נראה שאני נהנה. זה לא היה ה"לבריאות" שאנשים זורקים לך כשרואים אותך אוכל, ושתמיד הרגשתי שמסתיר בתוכו סאבטקסט של "יא, איזה שמן אתה שאתה אוכל ככה". זה היה מין שאלה של מארחים, שרואים שהאורח שלהם נהנה מהאוכל ומציעים לו עוד קצת. אני זוכר כמה זה הפתיע אותי אז. במסעדות לא נהוג להציע תוספת לאורח שנראה רעב אחרי המנה. באדורה כן.

ליאת ביקשה לחזור הביתה ברגל, למרות שכבר היה חם. רק היום פתאום שמתי לב כמה דיזנגוף הוא רחוב מוצלח להולכי רגל. המדרכות רחבות, אבל יותר מהכל – הצל. זה חשוב כשהולכים לאט כי יש לך, או לאשתך, תינוק בבטן. ליאת שמה לב אליה ראשונה. זאת אומרת, גם אני ראיתי את ההומלסית שעברה את ליאת ואותי. אפילו שמתי לב שהיא יחפה. אבל ליאת היתה הראשונה שקלטה שהיא רצה מצל לצל, כי הרגליים שלה נשרפות על המדרכה הלוהטת.

ממש יכולתי לראות את המחשבות שלי. את התחושה של החמלה, יחד עם הקול שאומר "אבל מה, עכשיו, בשבת בצהריים תתחיל לדאוג לאישה הזאת? עזוב אותך. היא הסתדרה עד עכשיו, היא תסתדר.", להרגיש את החומות שאנחנו מציבים בנינו ובין שאר האנשים. הסתכלתי עליה שתי דקות, ובסוף לא יכולתי יותר. שאלתי אותה אם היא בסדר. זו היתה שאלה מטופשת. היא הסבירה לי, ברוסית ואז בעברית רצוצה שהיא לא בסדר. שהיא רוצה לשתות משהו ושאלה איפה יש קיוסק. הצבעתי על ה-AMPM הקרוב והיא אמרה ש"לא שם." ליאת הציעה שהיא תלך ותביא לה נעליים מהבית ושאלה אותה מה המידה שלה. 40. הורדתי את הסנדלים שלי, לשמחתה של ליאת, ששנאה אותם, והצעתי אותם לאישה. לקח לה שניה לקחת אותם, למרות שהן גדולות. היא הסבירה לנו שמישהו גנב לה את הנעליים כשהיא ישנה ברחוב. הלכתי, יחף, ל-AMPM לקנות לה משהו לשתות ולאכול. אחרי שנתתי לה את השקית והמשכנו נזכרתי באבינתן שעבד איתי וסיפר לי שהוא תמיד מחזיק באוטו קופסאות שימורים כדי לתת לאנשים שמקבצים נדבות בצמתים, וחשבתי ששימורים זה חכם ושאולי סנדביץ' סלט ביצים זה לא כל כך חכם.

המשכנו הביתה, ליאת עם נעליים, אני בלי. השבח לצל של רחוב דיזנגוף. חם בלעדיו.

 

החופש הגדול (או: נקודות משבוע ויפאסנה)

1. על הארגזים שבהם מגיעים תפוחי האדמה כתוב "יובלי אגו". אותי זה הצחיק.

2. הפעם הקודמת שניסיתי לעשות ויפאסנה היתה לפני בערך חמש שנים.  זה היה נורא. תפסתי את עצמי ביום השני מתוך עשרה, הבנתי בחלחלה שעומדים בפני עוד שמונה ימים של החרא הזה, וחתכחתי. הפעם שרדתי את מלוא השבוע. כן. אני שתקתי שבוע.

3. השתיקה היא החלק הקל ביותר בויפאסנה. יש משהו מאוד כיפי בלשבת לאכול צהריים עם עוד אנשים ולא להיות מוכרח לנהל איתם שיחת נימוסים.

4. הקושי האמיתי הוא ההתמודדות עם כמויות הטחינה שיש בכל ארוחה. בוקר, צהריים, ערב. ארוחת הערב של היום החמישי, ואני לא יודע אם זה מאורע קבוע בלו"ז הסדנה או סתם צירוף מקרים, נודעה בקרב הריטריט שלנו כ"ארוחת ארבעת הטחינות" (ירוקה, צהובה, אדומה וחלבה).

4. הטחינה, והמדיטציה. 45 דקות של לשבת ולהתבונן בנשימה שלך, בתחושות הגוף שלך, במחשבות שלך (אבל בלי לחשוב אותן!). כשחזרתי, נתתי לליאת 2 דקות להרגיש איך זה. אחרי דקה היא נשברה.

5. ברישום אתה מקבל שקיק בד שכזה, שבו אתה יכול להפקיד את הפלאפון והארנק שלך ופתק עליו אתה רושם את השם (כדי שתוכל לזהות את השקיק שלך), ואת כל אלה שמים בשני ארגזים גדולים. באחד מהם ראיתי פתק עליו כתוב "א. כהן". ידעתי שזהו שמו של המרמיט, וגם שהמרמיט טבל את זרתו בענייני הדהרמה בעבר. וכך העברתי רטריט שלם בלנסות לא לחשוב על האם המרמיט כאן, ואם כן מי הוא. ביום שבת, כשכבר היה מותר לדבר, איתרנו זה את זה. שאלתי אם הוא המרמיט, והוא שאל אם אני מממלכת עילם. כוכב זרח על פגישתנו.

6. ג'וני, שהיה בריטריט הארוך לפני, אמר שהוא היה צריך לא לחשוב על דוגמנית תחתונים מבלייזר שהיתה אצלו בסדנה. נראה לי שלו היה אתגר גדול יותר.

7. ויסלבה שימברוסקה, לאה גולדברג, הרמן הסה, ריימונד קארבר, יובל הררי, כולם היו אורחים מפתיעים בשיחות הדהרמה שנערכו בסיומו של כל יום על ידי המורים. בכלל, האווירה כולה היתה קצת מפתיעה. בניגוד לריטריט הקודם שהיה חמור סבר ומלא בחוקים, בזה של תובנה היו יותר הזמנות ובקשות.

8. יש סיכוי שהייתי שורד את זה גם בלי הקונצרטה, אבל המחיר היה כל כך הרבה יותר גבוה.

9. כבר הרבה זמן שאני מפלרטט עם בודהיזם. רעיונות כמו non attachment ו-unlearning הם דברים שאני משתמש בהם ביום יום, אפילו במסגרת העבודה. שיחות הדהרמה שהתנהלו כל ערב עסקו באספקטים היותר רעיוניים, פילוסופיים של הבודהיזם. הדהרמה. אבל הריטריט הזה עסק בעיקר באימון. בפרקטיס, בעשיה. יש פער גדול בין היכולת להבין את הרעיון של non attachment, ובין היכולת לתרגל אותו פיזית. בין היכולת לדעת שהרעיונות שלי הם לא אני, או התחושות גוף שלי הם לא אני, ובין להיות מסוגל לשבת, להתבונן בכאב ברגליים שלך, ולהמשיך לנשום, בלי להקשר אליו.

10. סבב הסיכום, שבו אנשים חלקו מה הם עברו, היה מרגש. אנשים חלקו תובנות מרחיקות לכת שהם הגיעו אליהם במהלך הסדנה. חוויות עוצמתיות. בהתחלה קצת התבעסתי שלא היה לי איזה אירוע קוסמי, התגלות עצומה. אבל אולי זה לא מפתיע. אני בטיפול כבר שש שנים, כך שיכול להיות שאת הסריטות הגדולות של החיים שלי כבר גיהצתי.

11. הדרך הפשוטה להבין מה זה ריטריט ויפאסנה של שבוע זה לחשוב על מחנה אימונים של ריצה. במשך שבוע לומדים לרוץ. רצים שש פעמים ביום, מתמקדים רק בזה. בסוף השבוע הזה, באם תרצה או לא, אז לא רק שלמדת לרוץ, אלא גם אתה עכשיו מרגיש איך זה להסתובב בעולם עם סיבולת לב ריאה טובה מאוד. איך זה לא להתנשם כשעולים במדרגות, וכו'. אם לא תרוץ יותר זה יחזור אחרי כמה ימים או שבועות. ויפאסנה היתה סדנת מבוא לקונג-פו של הנוכחות ברגע. אבל קונג פו, כאמור, הוא לא אמנות לחימה סינית אלא a hard earned skill. אז אם נרצה להמשיך, we'll have to earn it.

 

פוינטר

זה מצחיק שדווקא בסוף השבוע שבו בדה-מארקר יש כתבה גדולה על איך אין דיור נורמלי לשכירות ארוכת טווח, עזרתי להורי להתכונן למעבר הדירה שלהם. אחרי כמעט עשרים שנה של מגורים בשכירות באותה דירה בכפר סבא, הם החליטו שהגיע הזמן לקנות דירה. בעוד חודש ומשהו הם עוזבים, ואני נקראתי לדגל לעזור למיין חלק מערימות ה-Stuff שהצטברו במחסניהם הנדיבים. 

אחד ממטבעות הלשון החמים בשנות התשעים המאוחרות היה "ביטים אל מול אטומים". ניקולס נגרופונטה, שהיום מנסה למכור לכם לפטופ בשנקל אבל אז היה ראש מעבדת המדיה ב-MIT טבע אותו בספרו המהפכני-אז (וייתכן שחכם גם היום, צריך לקרוא שוב…), "Being Digital", ולא היה גליון של Wired שבו לא השתמשו בו. הרעיון הוא שהדברים בעולם מורכבים מאטומים, קרי, חפצים עם ממשות פיזית, או ביטים – מידע. בחלק מהמקרים, כמו בתקליט או דיסק, הביטים מגיעים על אטומים. אבל האטומים הם לא הדבר החשוב. הם העצים המתים, הם חתיכות פלסטיק. מה שחשוב זה השיר, הסיפור.

בשנים האחרונות הקשר בין אטומים וביטים נהיה רופף יותר. מדיה פיזית הולכת ונעלמת מהעין. קודם היו אלה הקלטות והדיסקטים, אחר כך הדיסקים. היום נשאר לנו דיסק און קי כזה אבל בעצם רובנו עובדים עם ביטים אמורפיים, שחיים להם בענן. זה מצחיק שלמרות שאוסף המוזיקה הדיגיטלית שלי נמצא כבר הייטב בעשור השני לחייו, את המכה האמיתית לגבי מות האטומים קיבלתי עם הקינדל שלי.  דיסקים כנראה תמיד נחשבו בעיני כמשהו דיגיטלי, ולכן זה שהביטים הפסיקו לחיות בעיגולי פלסטיק כסופים ועברו למחשב שלי  כנראה לא היה פלא גדול מדי. אבל ספרים? האסימון שנפל לי כשהבנתי שכל ספרי העולם, כמעט, נמצאים במרחק כמה קליקים לאמאזון, ושהספרייה המפוארת שלי מקבילה ברלוונטיות שלה לאוסף הדיסקים המפואר שלי היה אסימון גדול ומצלצל (דרך אגב, גם אסימון הוא סוג של ביט-באטום, כשחושבים על זה.). למרות הנטייה הרומנטית שלי למסורות של פעם, איכשהו אין לי באמת סנטימנטים מיותרים לספרים או לדיסקים. רוב האנשים שאומרים "אוי, לקרוא ממחשב זה פשוט לא אותו דבר" אף פעם לא החזיקו ביד קינדל.

אתמול, בבית הורי, עמדתי מול ארגזים, והרגשתי איך אני נקרע מבפנים. חלק מהארגזים היו מלאים בספרים. ערב רב שרובו ספרי פנטזייה/מד"ב דרג ז' שלעולם לא אקרא שוב, מנוקד בכל מני מדריכי טיולים, לקסיקונים לפרחי ארץ ישראל, ספר החזרה בתשובה שאיכשהו התגלגל לספרייה שלי לפני המון שנים ואז הודח חזרה לארגז במחסן של ההורים שלי. אבל לא רק ספרים. כל מני צעצועים ישנים, עבודות שכתבתי בבית הספר היסודי, שמונצעס משנות הילדות, נעורים והעשרים המוקדמות שלי. ואני, בפוזיציה של הסלקטור. מה לפח,  ומה להמשך איחסון.

 ואז הבנתי שהאטומים שאת גורלם אני חורץ מחזיקים ביותר מסט אחד של ביטים. זה לא רק הסיפור שכתוב בספר, או מה שכתבה לי מעיין על פתק כשאירגנו ביחד סמינר על זכויות אדם בכיתה י"א. הכתב הומצא כדי להרחיב את הזכרון, לשמר דברים שאי אפשר לשמור באמצעות מוח אנושי. השמונצעסים האלה הם פוינטרים. הם לא משמרים מידע, אלא עוזרים לי לאחזר מידע. זה מדהים בעיני. הזכרונות שהשמונצעס האלה הציפו בי היו שמורים בתוכי, ימשיכו להיות שמורים בתוכי כנראה עד שיגיע האלצהיימר. אבל הייתי זקוק לאטומים האלה, כמו אמצעי כישוף, כדי להצליח לגשת אליהם, להיות מודע בכלל לקיומם.

 

דו-גלגלי

השבוע, אחרי תקופת חמידה לא קצרה, רכשתי לעצמי זוג ברומפטון. ארבתי כמה חודשים ביד-2, מחכה לזוג במחיר סביר, והשבוע זה קרה, בסיועה הקונספירטיבי של אשתי. הברומפטון הם המיני קופר של עולם האופניים המתקפלים, פריט קאלט בריטי צבוע בצבעים עליזים, אופניים שבנויות בעבודת יד במפעל בלונדון ומיוצרות באותה צורה, עם שיפורים קלים, כבר שלושים שנה. באמת מדובר בפלא הנדסי, לפי מיטב מסורת הבנייה הבריטית, שאותה היטיב לתאר ניל סטיבנסון:

"…Of course, the underlying structure of everything in England is posh. There is no in-between with these people. You have to walk a mile to find a telephone booth, but when you find it, it is built as if the senseless dynamiting of pay phones had been a serious problem at some time in the past. And a British mailbox can presumably stop a German tank. None of them have cars, but when they do, they are three-ton hand-built beasts. The concept of stamping out a whole lot of cars is unthinkable—there are certain procedures that have to be followed, Mr. Ford, such as the hand-brazing of radiators, the traditional whittling of the tyres from solid blocks of cahoutchouc."

אבל הסיבה שהברומפטון כל כך מרגשות אותי היא לא רק ההנדסה הבריטית המופלאה שלהם. יש המון מוצרים שבנויים הייטב בעולם. זה הסיפור שעוטף אותם. הסיפור של ברומפטון מורכב ועשיר, ונראה כאילו נכתב בדיוק כדי להתאים לטעם שלי. זה שילוב של מסורת ייצור ארטיזנלית שמצליחה לשרוד גם בתנאים תעשייתיים נרחבים יותר, של צורת תחבורה אורבנית-אלטרנטיבית מגניבה, של משהו אליטיסטי אבל לאוו דווקא מתנשא. כשאני רוכב על הברומפטון אני מרגיש כנציג המהפכה. אני לא לוקח את זה יותר מדי ברצינות. אבל זה סיפור שמשעשע לי לספר לעצמי, לחוות אותו, גם אם אני יודע שהוא רק סיפור. כולנו משתמשים בסיפורים האלה כדי לתווך בנינו ובין העיסוקים היום יומיים שלנו. בחלק מהמקומות זה בוטה יותר ("נרשמתי לסטודיו ליוגה. זה יעשה אותי רגוע, רוחני, שליו יותר. אני אוכל דגנים מלאים ופחות בשר והבריאות ההוליסטית תעטוף אותי כל כך יפה שיצלמו אותי לשער של 'חיים אחרים'"), בחלק מהמקומות בוטה פחות ("אני הולך לעבודה כדי להאכיל את המשפחה שלי…"). זה שיש את העיסוק ויש את הסיפור שאנחנו מספרים עליו לא אומר שהסיפור הוא שקר. הוא פשוט סיפור, שמתקיים בנפרד מהעיסוק עצמו.

באומנויות לחימה רואים את זה הרבה. הרוב המוחלט של האנשים שמתחילים להתאמן באומנויות לחימה, בעיקר הצעירים, עושים את זה בשביל הג'וטסו. ג'וטסו, ביפנית, זה "שיטה" או "טכניקה". לשיטה יש מטרה. Ken-Jutsu זה "שיטת החרב". אנשים שמתחילים ללמוד אומנויות לחימה בדרך כלל באים כדי להגשים סיפור. בסיפור שלהם הם רוצים"לדעת קונג פו", כמו בסרטים, או שהם רוצים לדעת להגן על עצמם מפני תוקף רשע ברחוב, או סתם מדמיינים איך הסיפור הזה "יכניס אותם לכושר". בגלל זה חשוב להם דברים כמו "שזה יהיה יעיל ברחוב", או "מה הכי חזק". לחלק מהם זה עובר. חלקם נשארים תקועים בסיפור שלהם.

יוסי שריף הוא סוג של חבר שלי. אף פעם לא שתינו וויסקי ביחד אבל יום אחד זה יקרה. ליוסי יש בית ספר די גדול שבו הוא טוען שהוא מלמד נינג'וטסו, אבל בעצם לדעתי הוא מלמד נינ-דו. דו ביפנית הוא לא דוב לבן צפוני. זו מילה שמשמעותה "דרך". בשלב מסויים חלק גדול משיטות הלחימה היפניות עברו מ"ג'וטסו" ל"דו". ה-Ken-jutsu הפך להיות Ken-do. ה-Ju-Jutsu הפך להיות Judo. אולי "הפך" זו מילה חזקה מדי, כי עדיין יש מקומות שבהם מלמדים את הג'וטסו, אם כי פחות. עבור חלק גדול מהאנשים, גם אלה שמתעמקים בהבדלים בין ג'וטסו ודו, הדו עדיין עוטף את העשייה בסיפור, פשוט בסיפור אחר. במקום הסיפור של איך אהפוך ללוחם קטלני ואדיר, הדו הוא "איך אגיע לשלווה רוחנית באמצעות הקראטה.". קשה לנו לוותר על הסיפור, להגיע למקום שבו נבין שהמטרה האמיתית של הדו היא הדו. אני יודע שאני רחוק משם. אני מבין שיש כזה דבר, "דו", אבל הפער הזה בין הבנה ובין יישום הוא, במובן מסויים, חלק מהדו. בגלל זה אני עדיין מתרגש מהסיפורים שעוטפים את הברומפטונים של חיי. אבל אני לא דואג. גם על אופניים אפשר להתגלגל בדרך.