הכותב כזומבי מיסיונר מיוסר

לפני כמה ימים ישבתי לשתות עם אנמר וגדי, ואיכשהו השיחה התגלגלה לה למסיונריות שלי. אנמר ואני חברים מתקופת הצבא, ובשנים האחרונות היא גרה בחו״ל, ולכן כשהזכרתי את המסיונריות שלי, היא הנהנה, ואמרה ״כן, במיוחד לדברים של ניל גיימן.״. ואכן, לפני כמה שנים, לא היו עוברות יותר מחמישים דקות מרגע פגישתי עם אדם שאותו הערכתי, ועד הרגע שהייתי מנסה לדחוף לו משהו של ניל גיימן ,כנראה סנדמן. צחקתי כשאנמר הזכירה אותו, ושנינו הסכמנו שבשנים האחרונות הוא קצת נתקע על אותו קטע (יש נוסחה מאוד ברורה לכל הספרים של ניל גיימן שאינם סנדמן: איש רגיל עובר לעולם בלתי רגיל מגניב מאוד שקשור למיתולוגיות מערביות קדומות כאלה או אחרות, מלווה על ידי מדריך מקומי מהעולם הבלתי רגיל, עובר הרפתקאות, ובסוף חוזר לעולם הרגיל, או שלא.). הסיבה שבכלל דיברנו על מסיונריות, היא בגלל חווית ההורות שלי. לפני עילם, למרות שבדרך כלל אנשים היו אדיבים ולא ניג׳סים, עדיין מדי פעם הופעלו עלינו לחצי מסיונריות שנו כבר, ומתי אצלכם. לנו, במיוחד לי, זה לא בא טוב. והנה עברה לה כמעט שנה וחצי מלידתו של עילם, ואני כמו זומבי שננשך, הפך לזומבי, חייב לנשוך אנשים אחרים, אבל מודע למצבו וזוכר כמה הוא לא רצה להיות זומבי. רוצה לאמר, המסיונריות שלי מופנית, או יותר נכון, מרוסנת, למטרה של לשכנע את חברי השונים להביא צאצאים לעולם. אני לא יודע מה המוטיבציות אצל כל שאר האנשים/הורים. אני יודע שהאצלי זה בדיוק כמו ניל גיימן: פאק אול דה שיט לגבי קונפורמיות חברתית – זה פשוט משהו שאני מאוד נהנה ממנו, ולכן נראה לי שגם כל חברי יהנו ממנו, וכל עוד הם לא בעסק אני מרגיש שהם totally missing out on shit. מצד שני, כאמור, אני זוכר איך זה להיות בצד השני – hence הריסון היחסי. 

ופה דברים מסתבכים. ליאת ואני התחלנו את עניין הילדים מאוחר יחסית לשאר חברינו, כך שאין לי ממש המון אנשים מסביבי לשכנע, כי לרובם יש ילדים, וברבים. בערך. כי במקביל למסת החברים מרובי הילדים שלנו, ובניכוי החברים הרווקים שלנו שלהטיף להם להביא ילדים זה קצת לא יפה, אני מסתכל מסביבי ומגלה שיש לנו כמות די עצומה של חברים שפשוט לא רוצים ילדים. חלקם בזוגיות, וחלקם לא כרגע, אבל כולם ממש סבבה עם זה. עד השבוע, עשיתי את מיטב מאמצי, אה-לה זומבי מנומס, לא לקחת אותם לשיחה רצינית שבה אני מסביר להם שלדעתי הם מספספים את האושר הגדול ביותר שאדם יכול לחוות, ושיפסיקו עם השטויות ויאללה לרביה. בדרך כלל מיטב מאמצי הצליחו, אבל לפעמים התפלק לי. אתם יודעים מי אתם, וסליחה. 

אבל השבוע, היום, למען האמת, התחיל לזוז לי משהו בראש. 

להתבונן בעילם זה פלא מבחינתי. הוא גדל, ובדיוק לומד לדבר, ורואים כמה הוא מאושר. הוא פשוט ילד שמח, שמחבק וצוחק המון, ויש לו חוש הומור נהדר ומצחיק. ואני מסתכל עליו, וחושב כמה כיף לו. אבל אז אני חושב על זה עוד קצת, על כמה טוב לו בחיים. איך יש לו שני הורים ומשפחה מורחבת שמתים עליו, ועוטפים אותו בחום ואהבה ופינוקים, ואיך יש ילדים שאין להם את זה. וזה מעציב אותי. ואז אסי דיין מת. 

יש לי חור עצום בהשכלת הישראליאנה שלי. מלבד גבעת חלפון והשוטר אזולאי, אני לא חושב שראיתי אף קלאסיקה ישראלית. לא מציצים, ולא צ׳רלי וחצי. טוב, אולי קזבלן. לפני כמה חודשים ההורים שלי הפצירו בי לראות את ״החיים כשמועה״, הסדרה/slideshow האוטוביגורפי של אסי דיין. לא יצא. והשבוע הוא מת, ואתמול ראיתי שני פרקים מתוך השלושה. אתמול הבנתי גם כמה דברים. 

קודם כל, הבנתי שבעצם לא ראיתי את אסי דיין משחק אי פעם. לא ראיתי את ״בטיפול״, לא את ״החיים על פי אגפה״, וגם לא את ״הוא הלך בשדות״. בקיצור, כלום. ועוד דבר שהבנתי זה כמה אולי בעצם אני מכבד את החברים שלי שבוחרים לא לעשות ילדים.

הפרק הראשון של ״החיים כשמועה״, מוקדש בגדול ליחסים של אסי דיין עם אבא שלו. And boy, where those yachasim fucked up. בשלב מסויים משה דיין עוזב את רות, ומתחתן שוב, ובראיון כלשהו אסי מצטט אותו אומר ״יכול להיות שאם הייתה ניתנת לי הבחירה לא הייתי מקים משפחה״, או משהו כזה. אבל לא ניתנה לו הבחירה, ככל הנראה. אסי דיין, למרות הדוגמא הבוהקת שהיתה אל מול עיניו של מה זה אבא לא טוב, בקלישאה פרוידיאנית נוראית, חוזר על אותו סיפור, מביא לעולם ארבע ילדים. את ליאור הוא נותן למשפחה אומנת בקיבוץ כשהוא בן שנתיים וחצי. רובכם כבר יודעים את כל זה, כי אסי דיין הוא דמות מוכרת לכולם בישראל, וגם ליאור דיין, מחוברים וכו׳. לי זה ריחף בפריפריה של הידיעה, כי אני מנותק וסנוב ובור וכו׳.

אני חושב המון, כאמור, על איך משפחות go wrong. על איך למרות שכולם רוצים להיות הורים טובים, ושהילדים שלהם מאושרים, אז משפחות המון פעמים זה דבר מורכב ודחוס, ולא תמיד נעים, איך ילדים גדלים עם שריטות שקיבלו מהוריהם, בכוונה או שלא בכוונה. אני מכיר משמעותית פחות משפחות מאושרות ממה שהייתי מצפה, בהתחשב בכוונות של כולם בתחילת הדרך. יש לי מני הסברים שונים לתופעה הזאת. בבסיס של העיקרית בהן, היא שרוב הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו לגבי איך צריך לחיות פשוט לא מתאימים למי שאנחנו באמת – חלקן מפספסים בנקודות, וחלקן בענק, אבל זה עדיין פספוס, וזה עולה לנו. וזה נכון לא רק לגבי משפחות. הסבר שהצטרף בימים האחרונים הוא שיש אנשים שפשוט לא מתאימים להיות הורים. שלא רוצים להיות הורים. ובכל זאת, רובם עושים את זה, כי נו ומה. והורות זה דבר חזק ומשמעותי, גם לאנשים שלא רצו להיות הורים, אז עושים את זה, אחרי שהילדים באו כי מה כבר נעשה. אבל בעצם היה עדיף שלא. והמתח הזה, כמו אבן קטנה, שוחק את אושרם, חורץ את האומללות שלהם ושל ילדיהם, לעיתים לדורי דורות. אני חושב שחלק מחברי שבוחרים לא להיות הורים היו יכולים להיות הורים נהדרים. אבל יש גם סיכוי שמאחורי חלק מהמשפחות האומללות, חלק מהיחסים הלא טובים שיש בין הורים וילדים, עומדים אנשים כמו החברים שלי, וכמה משה דיין, שתכל׳ס, זה לא מתאים להם. ועד כמה שכואב לי, בעצם של המסיונר, שהם לא יצליחו לחוות את האושר המדהים הזה שאני חווה עכשיו, נראה לי שאני משחרר אותם. מעריץ אותם, אפילו, על האומץ של ההחלטה שלהם, עצובה ככל שתהיה לי, לתרום את תרומתם לאושר העולמי.

הדרך השלישית

שבוע שעבר פגשתי את יונתן, מין מישהו שהסתובב בקהילת משחקי התפקידים לפני כמה שנים, אפילו התאמן איתנו בארניס תקופה מסויימת, ואז נעלם. שמעתי שהוא עבר ליוון, וזה נראתה לי אז החלטה תמוהה, אבל לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה. כמו כולנו הוא קצת השמין וקצת הקריח. קשקשנו קצת סמול טוק, וזרקתי לו ששמעתי שעבר ליוון. הוא סיפר לי שכן, ושהוא נמלט משם. הרמתי גבה על הנמלט, והוא סיפר לי על חבורות של בריונים פאשיסטים, שעוברות ברחוב ובודקות אם אתה מקומי או לא, אם היוונית שלך היא של נייטיב או של מהגר, ותוקפות אותך אם נכשלת. ״חבר שלי קיבל סכין במצח, והבנתי שזה הסימן שלי לעזוב״.

את איילה פגשתי בפעם הראשונה במסיבת תחפושות, ואז מדי פעם בכל מני כנסים או אצל הוטרינרית שלנו. לא החלפנו יותר מכמה מילים, אז או מעולם, אבל קשה להתעלם ממנה. בחורה נאה, שבעיקר לבושה מגניב, תמיד. זה כי היא מעצבת אופנה, עושה כל מני בגדים שלפעמים נראים כמו תחפושות, אבל בקטע טוב, בקטע שכל גיק היה מפנטז שיהיו לו בגדים כאלה. בשלב מסויים שמתי לב גם לבן זוג שלה, מאנו. בחור שחור, חתיך, שנראה כאילו הוא יצא מהסט של שודדי הקאריביים בקלילות קולית. אני לא מכיר אותם אישית, כאמור, אבל לפחות באיך שהם נראים, נראה שכל אחד מצא בן/בת זוג שמתאימה לו במקדם המגנב שלו.

ביום שישי פוצצו את מאנו במכות בשוק הכרמל. שבעה אנשים התנפלו עליו עם מוטות ברזל ופוצצו אותו, כי הוא שחור עור, תוך כדי קריאות ״הגויים הם העבדים שלנו״.1898034_595338143869297_889514061_n (1) ומאז זה לא מניח לי. אני אתנצל את ההתנצלות הראשונה והכנראה לא אחרונה של הפוסט הזה: אני יודע שתקיפות על רקע גזעני קורות כל הזמן בארץ ובשטחים. אבל אין מה לעשות, כשזה מתחיל לגרד את חוג החברים שלך, זה נהיה אמיתי. השוטרים שבאו לפזר את המכות לא עצרו אף אחד, לא רשמו שמות, לא כלום. למזלו של מאנו, יש לו חברים עם הון תרבותי, ולכן הצליחו להכניס את הסיפור הזה לתקשורת – רפי רשף בחמש. התגובות, האולי צפויות, עדיין יושבות לי בבטן, עושות לי צרבת, להקיא. רובן נעו בין ״למה לא מספרים על אונס שכושי אחר עשה״, דרך אם לא טוב לא שיחזור לארץ שלו״, ועד ״חבל שלא טחנו אותו דק״. ההתפלגות היתה די שווה. עכשיו תבינו, זה לא טוקבקים אנונימיים. זה אנשים עם פנים, עם שמות, עם תמונות שלהם עם הילדים שאומרים את הדבר הזה. כשסיפרתי את זה לליאת היא אמרה שזה טרולים, אבל זה לא טרולים. זה אנשים.

המגיבים האלה המדכאים אותי, ואני מנסה בכל כוחי לגייס את החמלה שהם ראויים לה. אני לא אומר את זה כדי להיות צדיק. אני אומר את זה כי אני חושב שחמלה נמצאת בפאלטה האנרגטית, הרגשית, שהיא הדבר היחיד שיכול להועיל למצב. כשקוראים את התגובות של הצד ״שלנו״ למגיבים, אז רובם מתאפיינות בכעס נגדי, בהאשמות נגדיות. אתם גזענים. אתם פשיסטים. איך אתם יכולים. הצד שלנו מטיל את הארטילריה שלו למערכה. אני מנסה לגלות חמלה למגיבים מהצד ה״שני״, לא כי אני לא חושב שהם אחראים למעשיהם, אבל כי אני יודע שיש כוחות גדולים יותר שפועלים. כי בלי לדעת את זה, הם בעצם משחקים תפקיד במשחק שהונדס על ידי שרי הפנים של ישראל, שלקחו את ההזדמנות הזאת, של הפליטים/מחפשי המקלט/מהגרי העבודה (זוכרים? בני ישראל יורדים למצרים כי בישראל רעב? הו, האירוניה…) ובכך שריכזו אותה באיזורים מוחלשים, ומנעו מהם את האפשרות להשתלב באופן חוקי ולגיטימי בשוק העבודה יצרו מפלצת חברתית, שתדאג שאש שנאת הזרים תבעבע תמיד, ותספק עבודה לדני דנונים, ולזאב אלקינים.

לואי סי. קיי, באחד הקטעים המבריקים שלו, מסביר למה הוא לא נותן לבנות שלו סמארטפונים.

התהליך שבו אנחנו לומדים אמפתיה, כך לואי, היא דרך משוב. אנחנו אומרים משהו מגעיל למישהו, וכשהוא נפגע אז אנחנו רואים את זה, וזה מהדהד לנו מבפנים, ולא נעים לנו, אז אנחנו לומדים אולי לא להגיד דברים כאלה. אבל בהודעות, בטוקבקים – לא רואים את הפנים. בגלל זה מקרים של cyber bullying הופכים להיות כל כך קיצוניים כל כך מהר. אני כועס על גדעון סער ועל שי פירון, ועל כל שרי החינוך בעשורים האחרונים. כי אם יש דבר אחד שחייבים ללמד כאן, לפני הכל, זה אמפתיה, היכולת לראות את האדם כאדם. כי כשרואים אדם כאדם, לא מייחלים לטחון אותו. המנגנון הבסיסי ביותר שהנאצים השתמשו בו הוא היכולת לגרום לגרמנים לראות את היהודים כלא-אדם. ומערכת החינוך בישראל, שמלמדת זהות יהודית אבל לא מלמדת אבולוציה, מוציאה מקרבה דור שלם של תלמידים, של אנשים, שמסוגלים להסתכל ולראות לא-אדמים. וכשמולך עומד לא אדם, אלא ״כושי״, או ״גוי״ (או שמא ״יהודון״?), אז הרבה יותר קל להרביץ לו, ולשנוא אותו. או סתם לדרוס אותו.

שמעתי על התקיפה ביום שישי, והתבשלתי עם זה כל סוף השבוע, עם שלל של תגובות בבטן. הרצון הראשון היה לנקום. לנקום באלימות אולי (כי בשביל מה כל השנים האלה של ללמוד להלחם, הרי…), או לנקום בתחמנות (להזמין פקחים לדוכן של התוקף, להלשין למס הכנסה), או אפילו לנקום בצדק – להפגין מולו, לארגן חרם. אבל אני מרגיש שחייבת להיות דרך אחרת. כי סוג המאבק, סוג הנקמה הזאת, היא התשתית האנרגטית שבונה מלחמות, שמנציחה שנאה. אני מנסה להפוך בתוכי, איך אפשר קחת את הבעיה המרושעת הזאת, ולמסמס אותה, לא לנצח אותה.

יש לי ארץ אחרת. יש לי דרכון אירופאי, וכנראה מספיק הייטק כדי שגם צפון אמריקה תהיה אופציה. ואם בסופו של דבר ארגיש שעברנו את הטוטאל לוס, שכבר אי אפשר לתקן, ושהתחזית הטובה ביותר שיש לי היא לגדל את עילם בתוך בועה שפויה ונצורה, שמוגנת על ידי ההון שלה ומוקפת בשנאה הולכת וגוברת, אז יש סיכוי טוב שאבחר לממש את האופציות האלה. אבל עבורי, ועבור האנשים שהקימו את המדינה הזאת, ואפילו עבור שש מליוני היהודים שנרצחו בשואה ושלזכרם נעמוד דקת דומייה בעוד כמה שבועות, אני חייב לנסות קודם לתקן.

לפני חמש שנים ליאת נכנסה לסיטואציית עימות עם נהג מונית, על סף האלימה. אני הגעתי, אגרסיבי מאוד, מוכן לקרב. נהג המונית נבהל, והדבר הראשון שאמר הוא ״אל תיגע בי, אני אבא לארבעה ילדים!״. ובאותו הרגע הוא הפסיק להיות מפלצת, והפך להיות אדם, גם אם אדם שאני מאוד עצבני עליו. אני מאמין שאפשר להפוך מפלצות חזרה לבני אדם, כי חוויתי את זה על בשרי.

אז הנה מה שאני מתכוון לעשות, ואתם מוזמנים להצטרף אלי. אני הולך לנסות לחשוב על איך מלמדים אנשים לאהוב. על איך מלמדים אנושיות. איך עושים לאמלחמה. ואז נצא עם זה לרחובות, לא עם שנאה נגדית, אלא עם אהבה. לא עם צדקנות, אלא עם חמלה. תוך שאנחנו מסתכלים למציאות הקשה בעיניים, ולא מנסים לייפות אותה. זו הדרך היחידה שאני רואה. לא של בריחה, ולא של עימות. של אנושיות.

למי שרוצה לעזור, מוזמן ליצור קשר כאן בבלוג, או במייל שלי: המילים tal ואז gutt מחוברים, בשירות הדואר של גוגל.

בתור לקופת חולים מאוחדת, רחוב שפרינצק, תל אביב

אני יושב בתור לרופאת המשפחה, בקופת חולים ברחוב שפרינצק. ביום שישי התחיל לכאוב לי הגרון. עילם היה חולה עשרה ימים, עם חום גבוה, ועכשיו אני משער שזה אצלי. בדרך כלל אני פשוט מחכה שזה יעבור אבל אנחנו כבר לא נהיים צעירים, ושווה לבדוק, וימי מחלה וכו׳. יש לי רופאה נחמדה. שנים לא היה לי רופא משפחה מסוג כלשהו. גם לא ממש הייתי חולה. מלבד ב-2006. אז הייתי חולה הרבה.

יש המון מתח בתורים לרופאים. מי לפני. מי אחרי. מי נכנס. יש מישהו. כל שאלה היא בעצם תחרות סמויה. מי מנסה לדפוק אותי, מי מנסה לעקוף אותי. אתמול, הלכתי לאסוף מרשם לעילם מרופא הילדים שלו. שאלתי אב שחיכה להכנס אם זה בסדר שרק אקח מרשם לפניו. הוא הזעיף אלי פנים ואמר שלא, זה לא בסדר. או שכן, כן איכפת לו. ושהוא מחכה כבר עשרים דקות איחור, ושלמה אנשים לא קובעים תור, והנה הוא צריך להכניס את כולם וכל אחד זה רק דקה, אז שאני אחכה עד סוף התור. ניסיתי להסביר לו שאני באמת רק צריך מרשם, אבל ראיתי שהוא לא במצב להקשיב. ״הילדה שלי יותר חשובה מהזמן שלך״. הסתכלתי עליו. הוא כל כך צדק, ונזכרתי בשיר ההוא של עמיחי על המקום שבו אנו צודקים. הייתי במקום הזה כל כך הרבה פעמים, מוצא את הסמל להתנגח בו, והנה הפכתי לסמל בעצמי. חייכתי, ונחתי.

מולי מתיישבת בחורה צעירה, חמודה. סוף שנות העשרים, ממוצא רוסי. עיניים כחולות ושיער שחור. היא לפני בתור. ויש מישהי בפנים, לפניה. אין בעיה. העולם שלי מסודר עכשיו בשרשרת לוגית טובה. אני יודע מי לפני, ומי לפניו. אפשר להרגיש את המתח באוויר בתור לקופת חולים. גם אם הוא לא מאיים עלייך. גם אם העולם שלך מסודר כבר. מצד ימין אנשים כועסים. קולות של צקצוק, אנחות כבדות של ״נו״, משיכות כתפיים מיואשות קולניות. מדי פעם מישהו זורק לאוויר יחידת זמן. ״כבר עשרים דקות!״.  והנה, עוד כמה דקות והנס קורה. הרופא מגיע. המתח אמור להשתחרר. אמור.

הוא גבוה, לבוש בחליפת טרנינג שחורה עם ״מובילי דרור״ בכיתוב כתום. הוא לא מגולח, והפנים שלו מעוותות בתסכול עמוק. הוא מנסה להכנס לחדר של הרופא, מחזיק ביד פתק כלשהו, והרופא לא מרשה לו. הוא מציע לשלם – לא ברור אם הוא מציע שוחד לרופא או חושב שזה פשוט הפרט הבירוקרטי שמונע ממנו להשיג את מטרתו, או שלאנשים שמשלמים יש חוקים אחרים. הרופא לא מוכן, מסלק אותו. הוא כועס, מתוסכל, צועק. אני רואה את האומללות שלו, את חוסר האונים אל מול המצב, את הקיטור נבנה. אני רואה במקביל גם איך אפשר לראות אותו אחרת. כאיש אלים, שצועק, ושלא מכבד את הגבולות שהמערכת שמה.

אני נזכר במקרה לפני כמה שנים, ב-JFK אם אני זוכר נכון, של האזרח הרוסי שמת כשירו בו המון פעמיים בטייזר, כדי להשתלט עליו, אחרי שאף אחד לא הצליח להבין מה הוא רוצה כי הוא לא דיבר אנגלית, ומרוב תסכול רק נהיה יותר ויותר אלים, וברגע שאתה אלים אז האמריקאים צריכים להפעיל נוהל ריסון חשוד. חייכתי אל ההוא מדרור הובלות, וניסיתי לעזור, להרגיע, בעיקר להראות לו שמישהו רואה אותו, כאדם, רואה שקשה לו.

הבחורה שישבה מולי קומה ועברה לשבת לידי. דיברנו כמה משפטים, על כמה קשה לאנשים להסתדר עם המערכת, ואיך פעם זה היה רק של זקנים, התסכול הזה של לא להיות מסוגלים להבין איך לתפעל את העולם, ואיך היום אנשים צריכים פתקים של יום מחלה, וזה יכול להיות עניין של חים ומוות עבורם. לא הסכמתי בדיוק על החיים ומוות, אבל לא התווכחתי. נגמרו לנו הדברים לדבר, אז שתקתי.

הקונצרטה עדיין פעלה יופי, אז פשוט בהיתי בחלל, מקשיב למה שקורה בחוץ ובפנים. על הדלת של הרופאה שלי היתה טקסטורה דמויית עץ, מרובת עיניים. איפשהו למטה, היה כתם שנראה כמו טיפקס. הסתכלתי עליו. הבחורה שלידי הוציאה טלפון, והתחילה לעשות איתו דברים שעושים כשאתה מחכה בתורים. ואני לא. ופתאום הרגשתי כמה אני מוזר, כמה מוזר אני, שאני לא עושה משהו בזמן שאני מחכה לתורי.

המתנה

לפני כמה ימים גיליתי את הווידאו הזה,

בו בראד מלדאו מנגן קאבר ל"don't think twice, it's alright" של דילן, יחד עם נגן המנדולינה כריס ט'ייל. זה היה מאוחר בלילה, ליאת ועילם כבר ישנו, ואני הייתי די שחוט בעצמי, ובכל זאת הקדשתי את מלוא תשע וחצי הדקות היפות האלה. Don't think twice it's alright הוא אחד השירים שאני הכי אוהב, של דילן ובכלל. יש משהו בפריטה, משהו במילים המרירות שלו, שנוגע לי במקומות הנכונים. רק אחרי שהקשבתי לקאבר של מאלדו, הבנתי שהוא ריגש אותי יותר מאשר שהשיר המקורי מרגש אותי. וזה לא קרה רק כאן. זה קרה בגרסה של ג'ולי פאוליס ל-blackbird, או של טל כהן-שלו ל"A little rain"  (או של חצי תריסר שירים אחרים מ"שירים משומשים", אבל I'm a total sucker כשזה מגיע לטום וויטס). יכול להיות שהקאברים מרגשים אותי כי את המקור כבר שמעתי עשרות או מאות פעמים, אז הוא פחות אפקטיבי. אבל אני חושב שיש משהו מעבר לזה. כשמישהו עושה קאבר לשיר, זה בדרך כלל בגלל שהוא הפעיל אצלו את ההדהוד הרגשי הזה שבגללו מוזיקה קיימת, וכשהוא מייצר את הקאבר, הוא לוקח את השיר המקורי, ומוסיף לו את הרזוננס האישי שלו. וכשזה קורה נכון, אתה מקבל את השיר עם כמות רזוננס רגשי כפול, ובום – התרגשות.

את בראד מאלדו ראיתי בפעם הראשונה בפסטיבל הג'אז באילת בתחילת שנות האלפיים. זה היה במסגרת מאסטר קלאס, אז גם שמעתי אותו מדבר ולא רק מנגן, והוא היה אדיר. באותה תקופה תיקלטתי פעם בשבוע בנורמן, בר קטן וחמוד בהלל הזקן. אני זוכר איך הייתי מסתובב ברשתות החלפת קבצים, נובר לאנשים במחשבים ומחפש שירים חדשים ומגניבים. ויום אחד נתקלתי בקאבר שלו ל-Blackbird של הביטלס. הרגשתי שגיליתי אבן חן יקרה. השיר שאני הכי אוהב של הביטלס, בגרסת ג'אז מגניבה של פסנתרן אדיר. מה יכול להיות טוב מזה?

733898_10151839317407605_1867298947_n

סרטון היוטיוב של "Don't think twice, it's alright", מוביל לעשרות גרסאות קאבר אחרות, של מאלדו ואחרים, לעשרות שירים פופולארים. חלקם יפים מאוד. כל אחד מהם היה גורם לי להתרגשות לפני עשור, והיום, על רובם לא טרחתי להקליק.

ערן מולוט, חבר וותיק ואב מגניב, לקח את בנו תוהו (טוב, ים) ללונדון.
תוהו הוא גור-גיקים מהמם – משחק מאנצ'קין ומשחקי תפקידים, בולע ספרי פנטזיה, מד"ב וקומיקס. בתמונה הזאת רואים אותו נכנס למתחם הספרות הספקולטיבית/קומיקס בחנות ספרים ממוצעת בלונדון. זו תמונה אדירה, שגרמה לי לחשוב על עילם. על איך עוד כמה שנים הוא יתחיל לקרוא, ועל איך אני אגלה לו את נארניה, וההוביט, ואולי אפילו הארי פוטר. דמיינתי ספרי מרגנית יד שניה עטופים בנייר אריזה צבעוני, ואת עילם קורע את העטיפה בהתלהבות ונעלם לחדר שלו עם הספר. והבנתי שיש סיכוי שהחזון שלי הוא אנכרוניסטי. שהוא הרבה יותר "מצאתי את הקובץ הנדיר ב-emule", והעולם הוא הרבה יותר "הנה חמישים קאברים של בראד מאלדו בוידאו ורק תקליק ותבחר". נתינת מתנה היא אירוע מיוחד, אבל בעולם שבו הביטים חופשיים, בלתי מוגבלים, איזו משמעות יש לתת מתנה בביטים? יכול להיות שבעתיד, המתנה לא תהיה המעבר מאין ליש, אלא דווקא מיש לאין. שהמתנה שאתן לעילם לא תהיה הספר שאתן לו, כי כבר יהיו לו את כולם, אלא את הפילטר.

כשהייתי צעיר, לא פחדתי להתבגר. להיפך – זה נראה לי דבר מגניב. בילדות, אתה כל הזמן מוגבל בדברים שאתה יכול לעשות. כי אתה לא גדול מספיק, כי הורים אומרים לך לא, כי יש לך כל מני מחויבויות שלא אתה לקחת על עצמך. ואז יש את הרגע הקסום הזה שבו אתה נהיה מבוגר, ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. בא לך לקנות לעצמך מכונית על שלט רחוק – אתה לא צריך לשכנע את ההורים שזה משהו חשוב וחינוכי. סוף שבוע בלונדון? בבקשה. יש את הטריק הזה של להתפרנס, אבל יאללה. כשהייתי צעיר ממש לא פחדתי להתבגר, כי לא נראה לי שיש מה להפסיד, רק מה להרוויח. אני בן 35 עכשיו. כל חיי היה לי זכרון ארוך טווח מעולה. ופתאום אני שוכח דברים. לא "שוכח דברים" במובן של אם זה היה סרט אמריקאי אז זה היה רמז מקדים לזה שיש לי אלצהיימר. שוכח דברים בסגנון "מה היה השם משפחה של הבחורה מקלבריה שיצאתי איתה לדייט אחד כשגרתי בפירנצה לפני עשר שנים". שום דבר קריטי. סתם דברים שהיו שם תמיד, מבלי שהייתי צריך לעשות משהו, ופתאום אני מבין שאפשר גם לשכוח. שההתבגרות, שהרעיפה עלי מתנות נהדרות כמשפחה, ושלוות נפש, ונסיון, יש לה מחיר.

יש משהו מצחיק בזה שאני מתחיל לאבד את הזכרונות שלי בדיוק בתקופה שבה כל הזכרונות, כל החוויות, עולות לאינטרנט, נגישות לכולם או לרובם. בתקופה שבה לכל אחד יש ארכיון שנקרא Gmail או פייסבוק, שבהנחה שהאימפריות לא יקרסו, יאפשר לאנשים לטייל אחורה בזמן ולראות עם מי הם התכתבו כשהיו סטודנטים. בעצם, מצבי הוא הגשמת חזון הענן. מעט אכסון מקומי, והכל בשמים. יכול להיות שבעתיד, אם אהיה מספיק מפותח, בעיית השכחה שלי תפתר? שכמו ההתרגשות מהגעתו של ספר חדש או, להבדיל, עגבת, גם שכחה תהיה מהדברים האלה של המאה שעברה?

מינימל קומפקט

ליאת חזרה לעבודה היום, אחרי קצת יותר מתשעה חודשים של חופשת לידה. מדובר באירוע מורכב, טעון, על גבול הטראומטי, שאנחנו מתמודדים איתו בשבועות האחרונים. על פניו, החיים שלנו דבש. ליאת עובדת קרוב, בארגון שמכיר ומפרגן לאמהות עובדות, עם שעות נוחות וכו'. אני גמיש יחסית בשעות העבודה שלי, יש לנו מטפלת נהדרת ומעטפת תמיכה פנטסטית מהמשפחה. ובכל זאת, כפי שניסחה זאת ליאת: "זה לא הגיוני. אתה עושה ילד, כדי לראות אותו שלוש-ארבע שעות ביום, וזה עוד במקרה הטוב." והיא צודקת. דה סיסטם איז טוטאלי פאקד אפ. ואז, רק כדי להוציא את העיניים, מביאים לך כתבה כמו זו . לאלה שלא צולחים את חומת התשלום של הארץ, להלן תקציר: שבט ההאקה הוא עני אך מאושר. הם לקטים-ציידים שגרים באפריקה עם מעט קשר עם שאר העולם אבל קשרים נהדרים אחד עם השני. כולם משתתפים בגידול הילדים, כולם צדים ומלקטים, ולכולם ממש סבבה, עם מעט סטרס של עבודה, כי הם לא יודעים לאגור ולצבור רכוש אז אין להם דאגות.

יש מושג בחשיבה מערכתית שנקרא "wicked problem" – בעיה שמורכבת ממערכת של תת בעיות קשורות ולא קשורות, עם משתנים לא ברורים וכו'. גם לליאת וגם לי יש עבודות לחוצות לפרקים, אבל אני מאמין שמעולם לא הרגשנו את המשמעות האמיתית של "המרוץ" עד עכשיו, עד שעילם הצטרף לחיים שלנו. ה"מרוץ" הזה, הוא סוג של wicked problem. כי על פניו הבעיה פשוטה – אנחנו רוצים לבלות יותר זמן עם הילד שלנו ולעבוד פחות. אבל אז כשמתחילים להסתכל מקרוב מגלים מחויבויות לדירה החדשה שבדיוק עברנו אליה, והרצון להמשיך לגור בתל אביב כי זה גם לטובת הילד, ואל הקריירות ארוכות הטווח של שנינו, וחוסר הגמישות של המערכת ועוד מיליון בעיות, שכולן קשורות אחת בשניה. וזה עוד לפני שמוסיפים רבדים שונים של פרשנות לאותם אירועים ("זה טוב להיות עם הילד כי ככה הוא מקבל המון חום ואהבה ובטחון מההורים" vs "זה טוב לילד להיות עם ילדים אחרים ולקבל קצת מרחק מאבא ואמא כי ככה הוא לומד להיות עצמאי בלה בלה בלה").

בשנתיים האחרונות אני מסתובב עם חלום שהולך ומתגבש לו. זה התחיל בתור משהו שמופיע ככה בזווית העין מדי פעם, בגסט-האוסים ספציפים שהגענו להם בויאטנם ובפיליפינים, בדרך כלל כאלה שהיו שייכים ל-Expats. עם הזמן, ההבזקים התחילו לקבל נפח. בהתחלה כל מה שהיה בחלום שלי זה מקום יפה, רחוק מכאן, רצוי ליד המים אבל גם בהרים זה בסדר. בהמשך זה התפתח. בית קטן. כמה עיזים. ליאת, עילם ועוד ילדים, חיים בעיקר בתוך עצמנו, נהנים ביחד. אני כותב, דבר שהחיים כפי שהם היום לא ממש מאפשרים לי לעשות. אולי מלון בוטיק קטן כדי להתפרנס ולפגוש אנשים אחרים. אנחנו ביחסים טובים עם השכנים בקהילה. בלי דנון, אלקין, זועבי. חיים פשוטים, מינימליסטים.

אחד ממקורות ההשראה לחלום היו ראס ולורה. לפני ארבע שנים לערך, ראס ולורה מכרו את כל רכושם, ויצאו לטייל באופניים מסביב לאמריקה. פעמיים. בפעם השניה הם עשו זאת על ברומפטונים, אותם אופניים מתקפלים קטנים וממזרים שגם אני מאוד אוהב.

יש גבול לכמה ציוד אתה יכול לסחוב על ברומפטון תוך רכיבה של כמה עשרות קילומטרים ביום, ובאחד מסרטוני הווידאו שלהם, הם מראים איך הם אורזים את הציוד. במובנים רבים, ראס ולורה הם המקבילה לציידים-לקטים. ראס כתב, באחד הפוסטים, שזה מדהים כמה מעט ציוד באמת צריך, ואם תסתכלו על הרשימה שלהם, תראו שיש שם כל מני דברים שהמילה "צריך" עשויה להיות גדולה בשבילהם, כמו מצלמות וציוד דיג (מתקפל, אמנם, אבל עדיין). יעל כותבת על זה כאן, היא קוראת לזה פשטות מרצון. האמריקאים קוראים לזה מינימליזם – וותר על ה-Stuff שלך, השתחרר מאחיזתם של חפצים בך, מההתמכרות אליהם, ותתפנה לך אנרגיה לחיות מאושר.

אתמול, לפני השינה, ניסיתי לעשות תרגיל מחשבתי. אם הייתי הופך למינימליסט, מה הייתי זורק? עם מה הייתי נשאר? עברתי במוחי על החדרים השונים בבית, וניקיתי אותם. המטבח, למשל, היה קל. מחבת אחת, סכין שפים אחד, סיר אחד, סכו"ם וצלחת לאדם. מקרר, כיריים, כיור, תנור – נראה לי כמו "תשתיות". כל השאר – המג'ימיקס ובר המים והפלסטיקים והמעשנת וכו' – אפשר להעיף. ספרים ודיסקים – אפשר להעיף הכל, במילא יש עותק דיגיטלי. כתובנה, חלק גדול מה-Stuff המיוצר שלי נועד להתכונן למצבים של "אולי", שלא באמת מהווים חלק משמעותי מהחיים שלי, אם בכלל. "אולי יגיעו עשרים אורחים". "אולי ארצה מיץ גזר". "אולי מתישהו הכיור ייסתם". אולי זה לא מספיק טוב כדי להשאר בביתו של מינימליסט.

בשלב זה הרגשתי ממש טוב עם עצמי. רק התחלתי, וכבר אני מינימליסט-מנטאלי מתקדם! יכולתי לשמוע את העיזים פועות ממרחקים. ואז הגעתי למערכת הסטריאו שלי. והמינימליזם קיבל שטוזה. כתבתי כבר כמה פעמים על המערכת, ולכן אתמצת: זו מערכת טובה מאוד, שמשמיעה מוזיקה בצורה פנטסטית, והשקעתי הרבה זמן ומאמץ בלהרכיב אותה מחלקיה השונים, הכוללים בין השאר זוג מגברי ווינטאג' משנות החמישים עם שפורפרות וואקום ולא, חס וחלילה, עם טרנזיסטורים מודרנים, כי ככה עשו פעם, כשידעו איך לבנות מערכות סטריאו. השטוזה שהמינימליזם קיבל הגיעה מהחיבה העמוקה שלי לכלים נאים.

אני שומע לאחרונה, בדרכי לעבודה, פודקאסט חביב של ה-BBC. הוא נקרא "A history of the world in 100 objects". ניל מקרגור, המנהל של הבריטיש מיוזיאום, משוטט לו במוזיאון, ומספר את סיפור האנושות דרך 100 ספסימנים של תרבות חומרית שמוצגים שם. כחלק מההפקה הנהדרת, הם מביאים אנשים שקשורים לייעוד המקורי של האובייקט, שאינם היסטוריונים או אריכולוגים, לספר על התרשומתם. כך, למשל, הם הביאו את גאס אודונל, מי שהיה באותה תקופה ראש השירות הציבורי בבריטניה, והפגישו אותו עם לוחית חימר ועליה כתב יתדות עם טקסט אדמיניסטרטיבי. כמעט כולם מביעים התפעלות, תדהמה אפילו, ממה שהם רואים. כשג'יימס דייסון, זה מהשואב אבק מסתכל על ראש-גרזן מאבן, ממש שומעים בקול שלו את ההערצה לפונקציונליות, לכלי שמתכנניו עשו כל מה שביכולתם כדי שהוא יוכל לבצע את מלאכתו בצורה הטובה ביותר. ל-state of the art, שלא משנה שהוא נוצר לפני מיליון שנה, עדיין משתקף בו. הסיפוק הזה, מלהשתמש בכלים טובים, שתוכננו לעשות משימה ומבצעים אותה בצורה מיטבית, טבוע בי עמוק, וזה גורר יחס מאוד אחר לחפצים ממינימליזם.

אין לי פיתרון למתח הזה. מצד אחד, ברור לי שיש לי, לנו, לכולנו, יותר מדי חפצים. שאנחנו מכורים להם. אבל גם אם תלך על גישת ה"טוב, אז פחות דברים אבל יותר איכותיים", אתה עדיין מוצא את עצמך במערכת יחסים תמידית עם חפצים. האם חיים פשוטים משמעם לעשות פחות דברים, או לעשות אותם פחות טוב? כשחגית צילמה אותי ואת עילם לפני כחודש, היא פשוט היתה בשוק מהתוצאה. כי הפער בין מצלמה טובה ובין מה שיש לנו בטלפונים הוא עצום. האם מינימליסטים גוזרים על עצמם תמונות גרועות? או שמא יש zone שכזה, שכשמגיעים אליו זה כבר לא משנה?
DSC02803

קורות ממלכת עילם: סיכום זמני

את הממלכה הזאת הקמתי לפני כשש שנים. היא לא היתה הנסיון הראשון שלי להקים ממלכה עם השם הזה, אבל זה בסדר, גם לנסיון הקודם שלי היה כבר תקדים אי שם בדרום מערב איראן. הייתי אז בן 28, אחרי פרידה די רצינית שזעזעה את עולמי, ולא ממש סגור על מה אני רוצה לעשות עם עצמי, לאחר שחלומות הילדות שלי (להיות היסטוריון, להיות מרגל) התגלו כלא ריאליים. לא חשבתי אפילו על ילדים. בכלל בכלל לא.

עילם, הילד ולא הבלוג, נולד לפני קצת יותר מחצי שנה. כבר לפני שהוא נולד התחלתי להרגיש שאני מתבגר, משתנה. יוצא לי להפגש עם המון אנשים צעירים, וכשההיסטוריה שלך הופכת למיתולוגיה של אנשים אחרים, זה מדגיש לך כמה אתה מזדקן. הולדתו של עילם לא היתה מובנת מאליה. לא מסיבות פריון או בריאות, טפו טפו טפו. פשוט, גם אני וגם ליאת לא היינו סגורים על זה שאנחנו בקטע של ילדים. החצי שנה שעברה מאז שעילם נולד היתה מדהימה, מלמדת, מאתגרת. גם אני וגם ליאת, עדיין מופתעים מכמה אנחנו נהנים. אחת הסיבות שחשבתי לא לעשות ילדים היא כי החיים שלי נראו לי מגניבים ועשירים מספיק. מאז ומתמיד אני עושה המון דברים – בישול, אומנויות לחימה, מוזיקה, וכתיבה, ולימודים וכו' וכו'. הסתכלתי על החיים, וחשבתי לעצמי "ילד זה אולי נחמד, אבל גם כמו שזה עכשיו זה די קול. וילד, זה כל כך הרבה צרות ואחריות – לא ממש בא לי לוותר על החיים שלי…'". ההחלטה לעשות ילד היתה, במובן מסויים, A leap of faith. כולם מסביבי אמרו לי כמה זו חוויה בלתי ניתנת לתיאור, כמה זה משנה הכל וכו'. הסתכלתי עליהם, גם על אלה מבין חברי שאני יודע שחיו וראו וחוו דבר או שניים בחייהם, והנהנתי בספקנות מוסתרת. כתבתי כבר כמה אני לא אוהב שיש דברים שאני לא מסוגל לחזות, לגרוק. ואז זה הגיע. וכמובן שכולם צדקו. מהרגע שעילם נולד זה כאילו חייתי כל חיי בשחור-לבן, מבלי לדעת בכלל שיש את האפשרות הזאת, שהדברים יהיו בצבע. מימדים שלמים נוספו לחיים שלי. מדובר במימדים שכשמספרים לך עליהם, נשמע לך הגיוני שיצטרפו, אבל אין לך מושג מה זה אומר עד שאתה שם.

the world is more real now. החיבור המוטרף הזה שיש לך עם היצור הקטן, המתוק מכל הזה הוא מוליך מאוד חזק לחיבור שלך עם שאר העולם. הצער של אנשים נהיה עצוב יותר, והשמחה גדולה יותר, במיוחד כשזה קשור במשפחה וילדים, אבל לא רק. ראיתי לפני כשבועיים ידיעה בעיתון על ילד בן שנתיים, עם סרטן, שצריך המון כסף לניתוח השתלת כלייה שני, אחרי שהראשון לא הצליח. בעבר הייתי יכול למשוך בכתפיים ולחשוב שזה ממש עצוב. באותו הרגע זה היכה בי כמו אגרוף. בחצי שנה האחרונה פתאום הבנתי כמה בעבר לא באמת היה איכפת לי אם יקרה לי משהו. זה לא שהייתי התאבדותי, או אפילו לא זהיר. פשוט הבנתי שבתפיסה שלי אני זהיר וכו', אבל אם יקרה משהו, זה לא יהיה כזה נורא. עכשיו זה יהיה נורא.

אני מספיק קרוב ללהיות בלי ילדים כדי לדעת כמה קלישאה אני. כדי להתנצל ולהסביר כמה שאנחנו שנאנו שעשו לנו את זה לפני שאני נכנס לסשן-שכנוע-תעשו-ילדים-כן-כן-זה-מעולה-אתם-חייבים-נו-למה-אתם-עדיין-כאן. וזה כמובן הדבר הראשון שמהמם אותך, כמה חלק עצום מהקלישאות, ומהדברים שאומרים לך, נכונים. איך כשנולד ילד אז זה באמת מכניס דברים לפרספקטיבה, איך דברים שחשבת שהם הכי חשובים הופכים להיות, ובכן… לא הכי חשובים בכלל. ויש בזה משהו מטריד. אני זוכר מתישהו דיאלוג עם מחזיר בתשובה, בגיל שעוד הייתי מתנצח. הוא ניסה למכור לי לוקש שהלך משהו כזה: "נראה לך שאתה מאושר בחייך הכופרים, אבל בעצם האושר האמיתי הוא בלימוד תורה (או דבר דוסי אחר, לא זוכר בדיוק).". כשהסברתי לו שהלימוד תורה הזה לא נשמע כמו אושר עילאי במיוחד, הוא אמר שעד שלא אחווה את זה, אני לא אוכל להבין. ה"פחחח" שלי הדהד בכל גוש דן. אם אתה לא מסוגל להסביר לי מראש, יקירי, אז קח את הסחורה שלך למקום אחר. אבל הנה, קיבלתי בדיוק כזה. לא משנה כמה ניסיתי לחשוב מראש, וכמה הסבירו לי, החוויה של להיות הורה, או יותר נכון, החוויה שלי של להיות הורה, היא אושר מדהים, שלא ידעתי שיש כמותו, ושלא יכולתי לגעת בו מראש, לא משנה איזה קונץ פטנט הייתי עושה. היתה לי שיחה פעם עם חבר, שטען שהוא ממש לא מאמין לשיט העל-טבעי ה"גדול", של מלאכים ופיות, אבל הוא מוכן לשקול את קיומן של "אנרגיות" כאלה, בקטנה. הסברתי לו שאין כזה דבר "בקטנה". שמספיק שיש דבר אחד כזה – אנרגיות, נשמות, וואטאבר, שהוא אמיתי, שההשלכה של זה על המערכת הגדולה, החוקים, היא עצומה. שלא יכול להיות עולם שבו יש חוקי פיזיקה ומדע, וגם ככה בקטנה ישויות שלא מצייתות לחוקים האלה. אני קצת מרגיש ככה עכשיו. כי אם ה"זה מדהים אבל לא תדע עד שתחווה" של הורות נכון, אז מה עם הדברים האחרים? קצת כמו החתונה והתחושות שבאו איתה, הגעתו של עילם לחיינו היא קודם כל שיעור מרתק בענווה, על הגבולות של הידיעה שלנו, של היכולת שלנו ללמוד, לחזות דברים מראש.

נ.ב.

תמונה

ואם כבר שיעורים בענווה, יש דבר אחד, לא צפוי, שלהיות הורה מלמד אותך: הצצה, בקטנה, לאיך זה להיות נכה. למרות שהמנשא חביב עלינו, לפעמים עגלה היא הבחירה הנכונה. ואז אתה מקבל טעימה של חיים על גלגלים. כל הדיבור הזה על "המרחב הציבורי" פתאום נהיה מוחשי, כשאתה מבין שאם אתה לא יכול לעבור עם העגלה שלך ברחוב בגלל שהבית קפה החליט לחרוג קצת, או בגלל שהעירייה שמה עמודי-אנטי-חנייה באמצע המדרכה, אז גם האיש בכיסא גלגלים לא יכול. ושבעוד שעם עגלת תינוק עוד יחסית קל לרדת לכביש ולעלות חזרה, נראה לי שבכיסא גלגלים זה משמעותית יותר קשה. שהעיר הזאת לא נגישה לנכים לא רק בגלל שבכמות פסיכית של מקומות יש מדרגות, אלא כי עצם ההתנהלות במרחב היא קשה. כשאתה עם גלגלים כל הזמן אתה מגלה כמה הדרכים לא ישרות כלל. הרגליים שלנו מגהצות את כל הגבעות הקטנות והמיקרו-בורות שיש במדרכה. הגלגלים מרגישים כל זעזוע. מתברר שגם כאן, במדרכות, יש הפתעות שנבין באמת רק כשנחווה אותם.

קופים שנוהגים באוטו, ג'יימי לניסטר וספרות יפה

יש דברים שכאשר מתבונן מהם אדם מבחוץ הם צועקים לשמיים, אבל כנראה שמי שנמצא בתוך הפרדיגמה, לא מסוגל לראות אותם. במקרה הספציפי הזה, מדובר על מחקר משנת 1967, של תאגיד ראנד, שחוזה שעד שנת 2020 האנושות תמציא, אתם יושבים, מין של קופים אינטיליגנטים שישמשו לעבודות השחורות, נגיד לנקות את הבית או לנהוג ברכב. המממ… בוא נראה שניה. 1967. אפרו-אמריקאים משתלבים באונבירסיטאות, נשים שורפות חזיות, מרתין לותר קינג מקבל פרס נובל לשלום כמה שנים לפני, ובכלל תנועות שחרור הולכות לתת בעיטה מקדמת למוביליות החברתית של נשים ושחורים. אז רגע?!?! מי ינקה את הבית וינהג במכונית!?!?!?!!?1 למעבדות! אמורים לעבוד שם אנשים מבריקים, בתאגיד ראנד. אני בטוח שאף אחד מהם לא עשה את הקישור הזה. ובגלל זה, חברים, מוכרחים ללמד את הילדים שלנו ספרות.

לפני כמה חודשים, התחלתי לקרוא את "Collapse, how societies choose to fail or succeed" של ג'ראד דאימונד. דאימונד הוא אובר-חוקר, שכתב את "רובים חיידקים ופלדה", הספר שבו הוא מנסה להסביר למה האירופאים כבשו את העולם ולא להיפך. בספר הזה הוא מנסה להסביר, ובכן, הכותרת די מדברת בעד עצמה. דיאמונד מספר שם את סיפוריהם של כתריסר חברות שונות לאורך ההיסטוריה, שחלק גדול מהן פשוט קרסו. דיאמנוד הוא, איך נאמר זאת, חפרן מרהיב. יש לו את היכולת המרשימה לשרטט תמונה רחבה ("עמק הביטרלוד במונטנה סובל ממתחים סביבתיים וכלכליים"), ואז לעשות זום כמעט אינסופי (טכניקות הפרזול של פרות והגורמים שמשפיעים על עליית מחירי המספוא). התוצאה, גם אם מרחיבת דעת, מייגעת לעיתים. בכלל, תוך כדי קריאה בספר, בא לך למות. כי ברוב הפרקים, הסיפור הוא זהה בעיקרו: החברה שבמרכז הסיפור כילתה את המשאבים שלה, עם דגש על המשאבים הסביבתיים (הביטוי Soil Erosion חוזר בספר כמה מאות פעמים) מבלי לשים לב לכך. כמו צפרדע שמבושלת לאט היא ניסרה את הענף שעליו היא ישבה, ואז התרסקה. ב"התרסקה" אנחנו מדברים מחברות שפע  לקניבליזם תוך מאתיים שנה. והדפוס הזה חוזר על עצמו בכל מקום. בשלב מסויים אתה מרגיש כאילו אתה צופה בסרט שבו אתה יודע שהגיבור הולך לעשות את טעות חייו, ובא לך לצעוק עליו "אחי, לא, אל תחתום על החוזה הזה!", אבל זה לא עוזר. אבל אולי, אולי, כאן בעצם נמצאת הישועה.

הבעיה המרכזית של כל החברות האלה זה שהן לא ידעו לחשוב בצורה מערכתית. מלמדים אותנו, לרוב, לעשות אנליזה לדברים. לפרק את הבעיה שלנו למרכיביה ולפתור אותה. אבל מעטים מאיתנו חושבים על המערכת שעוטפת את הבעיה שלנו (שווה לראות את מה שיש לראסל אקהוף להגיד על זה, למרות שזה נראה כאילו פרצתי לטלוויזיה החינוכית וחילצתי משם את הקלטת).

  רובנו מתרכזים בלעשות את הג'וב שלנו בצורה הטובה ביותר. אבל שום דבר לא מתקיים לבד. הכל מתקיים כחלק ממערכת, ולהכל יש השלכות. ניסח את זה היטב שר השיכון אורי אריאל:

אריאל פירט על הבעייתיות בתכנון בישראל והביא כדוגמה את משרד התחבורה: "כשאתה בודק למשל דבר שהוא קריטי להתקדמות בתוכניות גדולות, כמו נושא התחבורה, אתה מזהה שלמשרד התחבורה יש תוכנית חומש ויש קריטריונים שמובילים אותו בקביעת התוכנית – עומסים בכבישים. האם יש סינכרון כלשהו בין תוכניות התחבורה לבין תוכניות הבנייה של מדינת ישראל ל-5 השנים הקרובות? לא, וזה לא חידוש פה.

עכשיו, מבחינת משרד התחבורה, אני בטוח שלקח להם זמן להבין מה האריאל הזה רוצה בכלל מהחיים שלהם. על מה הוא מתרעם? יש להם בעיה לפתור – בעיית העומס בכבישים, והם עושים יום וליל כדי לדאוג שהיא תעלם. ובאמת, זה לא אשמתם. הם הסתכלו על הבעיה דרך העיניים של אנשי משרד התחבורה. אבל כדי להתבונן מערכתית על דברים, חייבים לצאת מזווית הראיה שלך. צריך להסתכל על מה שאתה מתעסק בו גם, נגיד, כאיש משרד השיכון. לבחון את עלויות הקמת גדר הפרדה בכביש הערבה לא רק כשר התחבורה, אלא גם כשר הבריאות. כשמאמצים הסתכלות כזאת על המציאות אז אולי אפשר להתחיל לראות את הענף שאתה מנסר תוך ישיבה עליו.

פרופ. מירי אליאב-פלדון, שממנה היה לי העונג ללמוד באוניברסיטה, פרסמה לפני שלוש שנים מאמר על חשיבות לימודי האשורית. חייבים להמשיך ללמד מדעי הרוח ולא רק לתמוך במחקר ה"רווחי", היא טענה, כי זה מה שיוצק תוכן לחיינו. זה מה שמשמר את הדמוקרטיה, ומונע מאיתנו לקרוס לדיסאוטפיות טכנולוגיות דוגמת "עולם חדש מופלא". אני מסכים עם כל מילה שלה, אבל חושב שיש משהו שהיא פספסה. כי למדעי הרוח, במיוחד כאלה שיש בהם סיפורים, יש חשיבות קריטית ביכולת שלנו לחשוב מערכתית. ככל שאנחנו קוראים יותר סיפורים, כך אנחנו מתאמנים בלראות את המציאות דרך העיניים של מישהו אחר – אחר במגדר, בסיטואציה החברתית, במקום, בזמן. אני זוכר את הרגע הזה, ב"A Storm of Swords"', הספר השלישי של "שיר של אש וקרח" (משחקי הכס, לכל אלה ממכם שרק רואים את הסדרה), כשמתחילים לראות את הסיפור דרך העיניים של ג'יימי לאניסטר. זה מוזר, כי הוא חתיכת שמוק, אבל אין ספק שכל המציאות פתאום נראית אחרת. ככל שאנשים יקראו יותר, כך השריר של להסתכל על המציאות דרך העיניים של מישהו אחר יהיה מתורגל יותר, וככל שהשריר הזה, של האמפתיה, יהיה מתורגל יותר, כך יהיה לאנשים קל יותר להתנתק מהפרספקטיבה שלהם, ולחשוב, בתקווה על המערכת, על ההקשר.

טוב, רק בגלל שאני חושד שלא תלחצו על הלינק, אז הנה הסרט:

שירים משומשים

ימי הולדת, לפחות במשפחתנו, עם מעין תרגיל מעניין בקריאת מחשבות. כל אחד מנסה לנחש מה השני היה רוצה בסתר ליבו, מה הכי ישמח אותו, מבלי שהשני יאמר לו זאת באופן מפורש. האמת היא, שליאת ממש טובה בזה, והצליחה באופן עקבי להעניק ליד דברים ששימחו אותי עד אין קץ (חליל, טבעת עור-דרקונים של אמיר פרידמן ועוד.). זה די קשה איתי, למצוא את הדברים האלה שאני חושק, כי מאחר ואני גיק בנשמתי, אני לא סתם רוצה סכין, אלא סכין ספציפית שמכין נפח בדרום קרוליינה בעבודת יד עם ידיות משנהב ממוטות-חופש ודברים כאלה, כאמור, קשה לנחש.

אז השנה פשוט אמרתי, שאני רוצה את המוזיקה שלי בחזרה. כשהשתחררתי מהצבא לקיתי במחלה בשם אודיופיליה. אודיופיליה היא האובססיה לסאונד מושלם, והסימפטומים שלה הם האזנה מרובה למוזיקה תוך צקצוק הלשון והתלהבות מהסאונד אך תחושה מציקה שאפשר היה לשפר אותו אם רק היית משתמש בכבל/מגבר/ממיר/רמקול אחר או ממקם אותם בזווית שונה. כשהחלמתי מהמחלה שלי, היתה בראשותי מערכת סטריאו מרשימה (שגם היא, בהיותי גיק, הורכבה ממגבר שפורפרות משנות השישים ורמקולים קנדיים שנבנו ביד וכו' וכו' וכו'), ואוסף דיסקים שהלך ותפח עם השנים. או יותר נכון, עד השנים האחרונות. כי נגן הדיסקים שלי התקלקל, ולא היה לי כוח להחליף אותו כי מי יקנה עכשיו נגן דיסקים. וכך יצא שאת רוב המוזיקה אני שומע מהמחשב, באיכות בינונית, והדיסקים שלי צוברים אבק.

אז ביקשתי מליאת שתגייס את האחיין היזמי שלה, שיפריד בין הביטים והאטומים, וישאיר אותי רק עם הביטים. וכמובן, שמאחר ואני גיק ואודיופיל במילואים, אז לא יאה לי סתם שהמחשב ינגן את המוזיקה. הייתי צריך למצוא איזה קונץ פטנט שישדרג את האיכות. עכשיו אני מתלבט מה לעשות עם כל הדיסקים שלי. כי מצד אחד, ברור לי לחלוטין שאין להם שום שימוש אמיתי. המידע שעליהם הועבר, אחד לאחד, למדיה אחרת, ומלבד עטיפותיהם היפות והסדוקות, אין לי מה לעשות איתם. באמת. אין לי איך לנגן אותם. אבל כואב הלב.

ובכלל, לא על זה רציתי לדבר איתכם. רציתי לדבר על שירים משומשים. במנהג לא אופייני לי, שמרתי את השירים המשומשים, פרוייקט הטום וויטס בעברית שגיחא מעונג שבת הרים, עד שיגיע הקונץ-פטנט שגורם למערכת שלי לשיר. רציתי לשמוע אותם, את השירים המשומשים בווליום מקסימלי, כמו שכתוב על העטיפה של זיגי סטארדסט. טוב, לא בווליום, אבל במלוא האיכות. לא בטוח שהייתי מוכן למה שיקרה.

גירסת-בני-1

לאורך כל ההאזנה הראשונה נעתי בין חיוך שמרוח לי על הפנים, מאלה שאתה לא באמת שולט בהם, ובין דמעות בעיניים. טום וויטס היה חלק גדול ממה ששמעתי, בערך מגיל 17 ועד סוף שנות העשרים שלי. יהוא ירון, בטקסט שהוא כותב כדי לספר על הקאבר המעולה שלו ל-Dirt in the ground כותב על איך "…הופענו בירושלים ואיזה נורבגי שיכור שאל אותי באנגלית למה אני כותב שירים עם כל כך הרבה אקורדים ורציתי להביא לו כאפה כי זה כל מה שאני יודע לעשות ויש את טום ווייטס שבורא עולם שלם ומלא עם שלושה אקורדים". העולם הזה, שטום וויטס בורא במילים ואקורדים סיקרן וריתק אותי במשך שנים. עולם של ערים קטנות באמריקה שמאוכלסות בדיינרים ואקורדיוניסטים עם חלומות גדולים, של להקות ביבים וגמדים גרמנים שרוקדים עם בנו של הקצב. עולם שבו לשכן יש מתחת לכיור לא רק רעל (כמובן), אלא גם מספיק פומלדהיד כדי לחנוק סוס. יש לי תחושה שכששואלים את ניל גיימן איזה בורא עולמות הוא מעריץ, הוא עונה טום וויטס. הייתי נער מוזר. קראתי את On the road, ובשירותים שלנו היה תלוי Howl של גינזבורג, וטום וויטס, בתצורתו הפוסט-ביטניקית והפוסט-אפוקליטית היה העולם שבו חלמתי. זה היה נורא בודד, החיבה לעולם של וויטס. כי בזמנו אילו היו שירים שהאזנתי להם לבד, לא בחברותא. וכי היתה שם תחושה מאוד חזקה שלמרות שכבר מצאתי חברים שאני יכול לדבר איתם ושמבינים אותי ואת השריטות שלי, אז זאת, האובססיה עם העולם המוזר שבו חיים השירים של טום וויטס, שריטה שאין לי אליה ממש שותפים.

אני יודע שאני לא היחיד שהיה לו את חלום האמריקה הזה. אבנר קשתן טרח ועשה את המסע הזה ל-Small town, USA, אל לב האמריקנה. אני עברתי ליד, והתאכזבתי. כי כנראה צריך להיות גאון כמו טום וויטס כדי להסתכל על עיירה משמימה באמריקה הכפרית, ולראות חלומות. כי עיירה שמתייבשת למוות אחרי שתחנת הרכבת הפסיקה לעבור בה זה פואטי ונוגה, אבל לאוו דווקא עובר טוב בביקור.

הדמעות שעלו לי מהשירים המשומשים היו דמעות שלא רק התרגשו מהסיפורים שהשירים מספרים. ולא רק מהזכרון החושי, של ימים קשים או מרגשים שבהם השירים אלה היו הפסקול. מעבר לכל אלה, מה שריגש אותי היה הנס הגיקאי. התחושה המופלאה הזאת, שלגלות שמשהו שחשבת שאתה היחיד שאיכפת לך ממנו כל כך, שאתה היחיד שטורח להתעמק בו, משותף לעוד אנשים. שיש עוד אנשים שמרגישים כמוך, מתרגשים כמוך, מהשירים האלה. שאתה לא לבד.

גלובליזציה והשפעתה על אזורי המחייה של הדרקונים

זה הפסח הראשון שאני מבלה בארץ זה כמעט חמש שנים. כל השנים האחרונות יצא שאופס, הייתי במקום אחר, בעיקר באסיה, סביב הפסח. עד עכשיו הייתי בטוח ששיחקתי אותה עם הסיפור הזה. אתם יודעים – אין מצות, אין ליל סדר מעיק, וכו'. אחרי השבוע האחרון, אני עדיין חושב ששיחקתי אותה (ליל הסדר לא הפך לפחות מעיק), אבל פתאום נזכרתי למה פסח זו המצאה לא רעה בכלל.אין לזה קשר למצות, או להמנעות מגלוטן או דברים כאלה (אם כי יום אחד אני אכתוב כאן פוסט עצבני על רחל טל-שיר וההבלים שהיא כותבת בצדקנות אין-קץ ב"הארץ"). זה השבוע של חופש, שבו הסתובבתי בתל אביב, באביב. לקח לי זמן להבין שזה מה שזה, האביב. שהחיוך הזה שיש לי על הפנים כשאני יוצא לרחוב ומסתכל סביבי, קשור לזה שאביב עכשיו. שדברים פורחים. שהאוויר נעים לנשימה ונשיבה. כמישהו שנשבה לחלוטין, ללא כל יכולת להתנגד, בקסמיו של ילדו הראשון, זה לא אמור להפתיע אותי, כמה אנחנו יצורים שמתוכנתים עם כפתורים מאוד פרימיטיבים, שמושפעים מדברים הרבה יותר בסיסיים ופחות אינטלקטואלים ממה שהיינו רוצים לחשוב על עצמנו. אבל אולי דווקא בגלל הדימוי העצמי הרציונלי הזה, ההפתעה הזאת כל כך חזקה, הקסם עובד.

אני חושב הרבה על איך יהיה העולם כשעילם יהיה גדול יותר. מה יהיה, ומה לא יהיה. ירדתי מזמן מפנטזיית השלום/לא יצטרך Carta_Marinaלהתגייס. שם התמונה ברורה. אבל יש דברים אחרים, שנראים לנו טריוויאלים לחלוטין, שאני חושד שבעולמו של עילם יהיו שרידי העבר. לדוגמא, יש סיכוי שכשעילם יהיה בן 18, מכוניות שנוהגים בהן אנשים יהיו נפוצות ומקובלות כמו עגלות עם סוסים היום. אני חושב הרבה על הדברים האלה, ולכן אני חושש לגורלו של הקסם בעתידו של עילם. הבעיה עם הקסם, היא שבימים אלה הוא בעיקר אובד.

במפות של פעם, באזורים שהיו מעבר למפה, היו כותבים "Here be dragons", ולפעמים אפילו מוסיפים ציור קטן. היום אין אזורים שמעבר למפה. וזו בעיה. נכון, אנחנו לא יודעים הכל, ועוד לא מיפינו את הכוכבים או את כל קרקעית הים. אבל כמו שערים והתיישבות אנושית מכסחות לחיות בר את איזורי המחייה, כך האינטרנט והחיבור-התמידי של כולם מעלים את איזור המחייה של הדרקונים, אותם איי אי-וודאות שבהם אולי עוד אפשר לדמיין שיש דברים שאנחנו לא יודעים.

כשהייתי בן 16, התחלתי להתאמן בטאיקוואנדו. זה היה במקלט בכפר סבא, ולמורה קראו עודד. הערצנו אותו, ובמידה רבה של צדק. הוא היה כריזמטי ומקסים, מורה טוב ואיש טוב. מאלה שהיו מגיעים מוקדם יותר לדוג'ו כדי לעזור לתלמידים עם שיעורי הבית שלהם במתמטיקה. להמון אומנויות לחימה יש את הסיפורים שלהם – גם את הסיפור מסגרת ההיסטורי, וגם את הסיפור הלחימתי ("זו הטכניקה להגן נגד תקיפת סכין…"). כנער, עודד היה מספר לנו את הסיפור שמין הסתם סופר לו, על זה שטאיקוואנדו הומצא בעצם עבור נזירים קוריאנים, ושלמרות שיש את השיטה הפופולארית יותר, הספורטיבית, הזרם "שלנו" עוד מתורגל במנזרים. על הקיר אפילו היתה תלויה תמונה של קוריאני אמיתי, אסלי. כנער האמנתי לסיפור בכל ליבי. האמנתי שטאיקוואנדו היא אומנות הלחימה היעילה ביותר, שאין עליה, לפחות בכל מה שנוגע לבעיטות ועבודת רגליים (ב-TKD בועטים הרבה וגבוה). עודד היה הסמכות העיקרית 29-meister-des-shaolin-kung-fu-neuwied-musik-veranstaltungוהבלעדית שלי לידע על אומנויות לחימה, מה שאיפשר לי לבלוע את סיפורי הנזירים. אני חושב על עילם, או על סתם ילדים שהולכים ללמוד TKD היום, חוזרים הביתה מהשיעור הראשון עם עיניים נוצצות, משולהבים מהמורה הכריזמטי, וכותבים טאיקוואנדו בגוגל, ומגלים שהאמנות לחימה העתיקה של הנזירים נוצרה בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, כנראה בהשפעה ישירה של קראטה של היפנים, שהשתוללו בקוריאה במשך די הרבה זמן, ואם הוא ינבור קצת יותר (בהנחה שהוא גם יודע לקרוא אנגלית, הילד), הוא יגלה אלפי דיונים במאות פורומים של אומנויות לחימה שמתווכחים על האם הטכניקות של השיטה יעילות בקרב, ויכללו נימוקים משכנעים לכאן ולכאן. לכל מה שתיארתי כאן אין קשר להאם טאיקוואנדו היא אמנות לחימה טובה או מצויינת. הוא בא להדגים איך דרקונים מאבדים את מקומות המחייה שלהם.

אומנויות לחימה הם אחד האיזורים האלה, שעוד יש בהם איזורים לא מבוררים עד הסוף, עבור רובנו, שבהם יש עוד קסם. גם אלה מאיתנו שהם לא בעלי נטייה למיסטיקה או אמונה באופן כללי מסוגלים לחשוב על נזירי השאולין, שמתאמנים כל היום בשיטות בנות 3000 שנה, והם בעלי יכולות לחימה על-אנושיות כמעט. על נקודות תורפה ומכות מוות סודיות, שיש להם הסבר בעולמנו אנו, פשוט בחלק שעוד לא נחשף. ואז נכנס לוויקיפדיה, או מקור סמכות אינטרנטי אחר, שיסביר לנו ששאולין הוא לא מעט מיתוס, שאין כזה דבר דים-מאק, ושכל לוחם קונג-פו שנכנס לזירה עם מתאגרף תאילנדי/איש ג'יוג'יטסו/בובה פרוותית ענקית של בארני (הדינוזאור, לא זה מ-HIMYM) יצא כשעכוזו הוגש לו על מגש, כולל נזירי שאולין. שוב, אני לא בא לדבר סרה במנזר השאולין ולוחמיו. אני מנסה להראות, צעד אחר צעד, איך קסם מת.

החיבור של כולם להכל יצרה גלובליזציה של ידע, הורגת את מקורות הסמכות המקומיים, כי בקרב בין מורה מקומי ובין וויקיפדיה, אני לא בטוח מי מנצח. באומנויות לחימה יש למורה המקומי עוד סיכוי, אבל תחשבו על מורה בחטיבת הביניים. פעם עצם מעמדו, file008448דבריו והטקסט-בוק היו כל מה שנדרש ממנו על מנת לבסס את סמכותו שלו ושל החומר אותו מסר. היום כל אחד יכול לחפש את המאמרים מגוגל scholar או מוויקיפדיה שיסתרו אותו. אני תוהה, למשל, איך עילם ילמד על מין. מקור המידע של דורנו היה בעיקר "על בנים ועל בנות" במעריב לנוער, שסיפק חרכים צרים ולא ממוקדים אל המיסתורין הזה שנקרא מין ומיניות, וכל מני סיפורי אגדה שהסתובבו בין הילדים. היום הכל נמצא שם, בלחיצת כפתור.

אל תבינו לא נכון. אני חושב שזה שאנחנו חיים בעידן של שקיפות ומידע נגיש זה נהדר. כי לא כל הדרקונים הם טובים. זה לא רק הילד עם העיניים הנוצצות שפוגש את גוגל, זה גם הנער שחזר מכנס החזרה בתשובה, ומכניס לגוגל את מה שרבי אמנון יצחק אמר לו, שנראה נורא משכנע אז באולם, ומקבל את ההסבר המנומק ללמה זה שטויות בעטיפה רטורית חלקלקה. אני מודע גם לעבודה שזה לא באמת ככה אצל כלום. שרובנו לא הולכים ומגגלים וחוקרים כל דבר, שחלק גדול מאיתנו מקבלים את מה שאומרים להם, ושאולי להם יש עוד דרקונים. אבל משהו אומר לי שהבן שלי לא יהיה כזה.

אין לי תשובות ברורות, אבל יש לי כמה כיוונים. הראשון הוא יין-יאנג מלבב של פסקנות וספקנות. להיות מעט פחות מהראשון, ויותר מהשני. אני עובד כבר עכשיו על תשובת ה"יכול להיות!", מלווה בחיוך ומבט שובבים, לשאלות שאני יודע שהתשובה עליהם היא "לא!" או תרחישים/סיפורים שאני יודע שהם שטויות. אני מבין שאני אחראי במידה רבה על כמות הקסם שתהיה פה בסביבה. המשלים שלו, הוא חידוד הספקנות, החשדנות אפילו, בהגמוניה.

בגלל שוויקיפדיה היא כביכול הדמוקרטיה בהתגלמותה, היא הפכה גם לאמת בהתגלמותה. כשאני רוצה לדעת את ה"אמת", נגיד האם ארגון מסויים הוא כת או לא, אני הולך לוויקיפדיה. אם כתוב שם "הואשמו בהיותם כת", אז התשובה מבחינתי ברורה. אבל יש סיכוי שוויקיפדיה טועים. יש סיכוי שגוף הידע ההגמוני כולו טועה, או לפחות מוטה מסיבה כזאת או אחרת. זה נכון שאם מאמנים את השריר הזה יותר מדי הוא עשוי להשאר ככה, ולהפוך להסתכלות פרנואידית-תיאוריית קונספירציות על כל דבר. אבל בסדק הזה, שבין ההגמוניה למציאות, אפשר לגדל דרקונים. כי אם נהיה מוכנים לפתוח את הסדק הקטן הזה באמונה שלנו בדברים שכתובים באינטרנט, אז יכול להיות שנהיה מוכנים לקבל את הסמכות המקומית, את הסיפור שמסופר לנו ממישהו שעומד מולנו, גם אם הוא לא סביר, גם אם הוא סותר את כל מה שאנחנו אמורים לדעת.

אני באמת מאמין במדע. מאמין במובן של "The shit works". אני מאמין בסטטיסטיקה, ובמבחני Double blind לתרופות. אבל העניין עם הסטטיקה היא, שיעילה ככל שתהיה, היא מפספסת את הקצוות. כי הניסים קיימים. יש אנשים על כסאות גלגלים שהתחילו ללכת, עיוורים שהחלו לראות, צמחים שהתעוררו. הסיכוי לזכות בלוטו הוא אפסי ביותר, אבל בכל זאת מישהו זוכה כל שבוע. ועם כמה שחשוב יהיה לי לגדל את עילם עם חושי מדע בריאים, הייתי רוצה שלפעמים, בזווית העין, הוא יהיה מיודד עם דרקונים.

 

בממלכת עילם, בלוג מנצל אותכם (או: בקשת עזרה אובססו-ביזארית)

יש לי בקשה מעט מוזרה, אבל שיתוף פעולה המוני יעזור לי.
לפני שבועיים רכשנו בר-מים חדש. מדובר בפלא טכנולוגי שיודע לצפצף כל אימת שלוחצים על אחד מכפתוריו המועטים ומרובי השימוש. הבעיה היא, שלדעתי הוא מרעיש. הוא ללא ספק מרעיש יותר מכל מכשיר ביתי אחר שאמור לזמזם, נגיד, המקרר, או פעמון הדלת. האנשים בחברה הנחמדה שמהם קניתי אותו הביאו לי אחד אחר, רק כדי לבדוק אם מדובר בספסימן פגום, או שמא זה המין. גם השני מזמזם כאילו הוא קו 4 של דן בתחנה.

עכשיו, יש לי את האופציה להחליף אותו במכשיר אחר. אבל לפני שאני ממהר לעשות זאת, מאחר וצבעו השחור וכפתוריו הרעשניים נתחבבו עלינו מה, אני חייב לבדוק – ייתכן והרעש שהוא מייצר הוא פשוט הרעש הממוצע של מכשירים מזן זה?

לכן, באובססיביותי אשר לא יודעת שובע, התקנתי אפליקציית SPL, והלכתי למדוד את הרעש. המחט האנלוגית-כביכול של האפליקציה הדיגיטלית קיפצה לה, כאשר הבר מקרר, סביב ה-65-70 DB. זאת במדידה מאחורי המכשיר. בשולחן האוכל, שמרוחק ממנו, ההבדל בין מכשיר מקרר ובין מכשיר לא מקרר היה כ-5-8 DB. שזה המון.

מתוך הנסיון הכנה להבין האם זה המחיר שמשלם אדם מודרני שרוצה מים קרים וחמים בלחיצה על מסך מגע-מתוחכם, הנה בקשתי אליכם: אם ברשותכם בר מים מדגם כלשהו וסמארטפון, התקינו אפליקציית SPL, ובצעו מדידה של הרעש בגב המכשיר כאשר הלז מקרר. אלא אם כן אתם מרגישים שהדבר פוגע בפרטיותכם בצורה כלשהי, אשמח אם תשתפו אותי בכמה DB אתם מחזיקים במטבח, ואיזה דגם מייצר אותם.

אה כן, והורות מתגלת ככיפית, ועילם הקטן חמוד להפליא ועוד כל מני דברים חשובים. אבל תמדדו, טוב?