רולניק 1

יש כמה תמות בכתיבה שלי, כמה דברים שמעניינים אותי וחוזרים שוב ושוב, וכל פעם אני מרגיש רע שאני שוב כותב על הנושא הזה. כנראה כדי לגרום לי להרגיש בסדר, אני מקבל את דה מארקר כל סוף שבוע, יחד עם ״הארץ״, ושם גיא רולניק כותב את אותו מאמר כבר כמה שנים, והוא עיתונאי נחשב וכו׳, אז כנראה שזה לא כל כך נורא.

יש מין קטע כזה שלוקחים תמונות בשחור לבן וצובעים אותם, או מגלים את הפילם הצבעוני המקורי, ופתאום העבר נראה אמיתי. זו מטאפורה מדוייקת למה שקרה לי מאז שהפכתי לאבא. כל אסון, כל תאונת דרכים, כל תמונה מהשואה, מקבלת ליהוק של המשפחה שלי. ובדיוק כמו הצבע שמתווסף לתמונות ופתאום הופך אותם לאמיתיות, כך הליהוק הזה הופך כל תמונה של ילד בן 3 מת לאגרוף בבטן. כמה שהילדים הביאו אושר לחיי, ככה, בעצם, הם גם הביאו שקים של עצב, ושל חרדה אינסופית.

איילה

פירות הקיץ מתחילים להראות סימנים שגם להם נגמר. הענבים שקניתי הרגישו מאובקים, האבטיח שברירי. לעומת זאת, אני כבר יכול לשבת על המרפסת ולכתוב, מבלי שהמעבר מהמזגן אל ההבל התל אביבי ירגיש כמו חבטה פיזית בפנים.

עילם, באופן מפתיע, אוהב לראות סרטים ביוטיוב. בהתחלה קצת דאגנו, כי רוב הסרטים שהוא אהב לראות היו, איך נאמר, נון פיקשן. הוא אהב לראות סרטים של רכבות, פשוט רכבות משא ארוכות נוסעות. ואז הוא אהב לראות סרטים שבהם אנשים אחרים משחקים עם צעצועים של טרקטורים. את בוב הבנאי וסמי הכבאי, למרות שהם נוכחים מאוד בדיבור שלו ובמשחקי התפקידים שלו, הוא מסרב לראות בתוקף. ואז גילינו את סרטי דיסני של פעם. בהתחלה התמוגגננו – האנימציה איכותית, יש היצע גדול, ובעיקר – הילד צוחק צחוק מתגלגל, מתמוגג ממש מהסרטים. וכך, כמה שבועות שלא לאמר חודשים של צפייה בסרטים מצויירים של דיסני משנות הארבעים? חמישים? שלושים? מה אומר – נורא ואיום. רמת האלימות שם היא בלתי נתפסת. בהתחלה חשבנו שזה קומי ו-cartoonish. אבל כבר כמעט חודש שעילם יורה עלינו, מאיים עלינו עם מטאטא בתנועות שכולן דונאלד דאק. ההשפעה היא מדהימה, עמוקה. ומכאן עזבתי את פייסבוק.

היום עשיתי דיסאייבל לחשבון הפייסבוק שלי. בעבר, בפרוטו-רשת-חברתית לייבג׳ורנאל (שעדיין קיימת, כך נלחש לי, בעיקר בקירילית), האקט הזה של למחוק את חשבון הלייבג׳ורנאל שלך היה מין אייקון של דרמת רשת. אני לא מוחק, אני משעה. כי קשה למחוק, אבל יותר, מזה, כי כולנו יודעים שאחזור מתישהו. פייסבוק כל כך חזק. הבחירה לא להיות בו, אם אתה כותב וגם רוצה שיקראו אותך, היא כמו הבחירה של בעל עסק לוותר על חנות בקניון, קניון מוצלח, לטובת חנות שכונתית, ואולי אפילו לא שכונתית, אלא סתם חנות נידחת איפושהו. בפייסבוק היו לי כ-500 חברים ועוקבים. לא מעט, אבל גם ממש לא בקליבר של כוכבים, אילו כוכבים מקומיים כמו עידוק או עוזי וויל. ועדיין, 500 אנשים, שכל מה שהייתי צריך כדי שהם יהפכו להיות קוראים ומפיצים פוטנציאלים שלי זה לפגוש אותם פעם באיזה כנס.

כשאיילה נלכדת בפנסיו של רכב שנוסע מולה וקופאת, היא נמצאת באינזמן. מצאתי את עצמי, יותר ויותר, באינזמן הזה. מצב קפוא, מזוגג, שבו אני גולל בפיד של פייסבוק, והכל נראה לי אותו דבר. זה לא שאין דברים מעניינים, אלא שגם הדברים המעניינים, אלה שנראו כאילו נוצרו במיוחד בשבילי (״ניל סטיבנסון מראיין את טום וויטס תוך כדי ששניהם חותכים בשר עם קאטנות ואז מכינים מזה BBQ בסו וויד!״) התקבלו באותו מבט מזוגג. כמו האנשים האלה, שיושבים מול הסלוטס בווגאס, ומכניסים עוד ועוד מטבעות לתוך המכונה, וגם כשהם זוכים בג׳קפוט הם ממשיכים בדיוק באותה מכניות. זה אני מול פייסבוק, אני מול הרבה מהאינטרנט. מצאתי את עצמי השבוע קורא כמה מאות ביקורות על זוג אוזניות שרציתי לקנות. בכולם נאמר אותו דבר, כך נדמה לי, אבל זה לא שינה. האינמקום, האינזמן של החוויה הזאת, של להיות לכוד ברגע הזה של הבהייה, ייתכן וזו התמכרות סודית שלי. שזה הביזארו זון שלי, האנטי מדיטציה שלי. ואני מנסה לחשוב – אם חצי שעה ביום של חשיפה לדונאלד דאק הכניסו לילד שלי את הג׳וק המעצבן הזה של לעשות ״טאח טאח טאח״ לכיווננו עם כל דבר שהוא יכול להחזיק ביד, מה עשה לי שעות, עשרות שעות, אלפי שעות של בהייה, של סלוטיפיקציה. עברו רק כמה שעות, ואני חש את זה, the pangs of withdrawl.

החבר

אחד העובדים חגג אצלנו יום הולדת היום, או יותר נכון, השבוע. אנחנו עדיין קטנים מספיק כדי שלא כל יום יהיה יום הולדת, אבל בוא נגיד שכאשר יש שבוע שבו לא מופיעה עוגה, אנשים מרימים גבה. יש משהו בשפע הזה, של סטרט אפים, של מטבח מצוייד ושל תקציב לפינוקים שלא מפסיק להדהים אותי. לאנשים במשרד יש אצלנו טעם טוב. לא לכולם, אבל לאלה שקובעים עבור אחרים – טעם טוב באוכל, טעם טוב בדברים שהם קונים. היו שם שתי עוגות – אחת מנומסת, עם גבינה וכל מני דברים אחרים, ואחת… עוגה, אם אפשר לקרוא לפיגוע הזה ככה, היתה משהו עם שוקולד ומשהו משהו משהו. התחושה שאכלתי אותה היתה כאילו מישהו מרקד על כל מרכזי העונג שלי. אני מאוד מאוד מפחד מסמים, במיוחד מהסמים האלה שעושים בדיוק את זה. אני בסוף הריטלין שלי, כי הצלחתי לפספס את הרופא והמרשמים. הריטלין גם מדכא תיאבון, וגם, בעיקר, עוזר לי לווסת את עצמי. אבל היום הייתי בלי. הקריעה הזאת, בין מה שאתה יודע שאתה רוצה ובין מה שאתה רוצה רוצה, היא חלק כל כך יום יומי בחיים שלי, שהיא כמו חבר, חבר עצוב.

אני הרדמתי את עילם היום, וליאת את לביא. כבר במקלחת, החבר הזה הופיע שוב. עילם רצה עוד סוכריית וויטמינים, ואני התעקשתי איתו שהוא כבר אכל את הכל. אני לא יודע אם זה חשוב או לא, ההגבלה הזאת, אבל איכשהו אני וליאת מצאנו את עצמנו מגינים עליה בחירוף נפש. ותוך שאני מגן עליה בחירוף נפש, אני זוכר את אחד מחיבורי העיצות להורים, שכלל את העיצה ״להגיד לא רק כשצריך״. עם כמה שגרגרנות כרונית מביאה את חבר הדילמה לחייך, הורות גורמת לו להשתכן בביתך, לבנות בו אגף חדש. במשך רוב שנותיו עילם לא שחרר אותנו עד שנרדם לגמרי. ההרדמות שלנו דמו פעמים רבות לסצינות מסרט אימה, כאשר אני או ליאת מנסים להתגנב החוצה מחדר השינה שלו, בטוחים שהוא ישן, והוא תופס אותנו בקריאת ״אבא?״, שנשמעה כאילו היתה במקומה ב״מיזרי״. לפני חצי שנה, אולי אפילו יותר, התחלנו להרגיל אותו להרדם לבד, כאשר אנו ״שומרים עליו מהכיסא הירוק״, בהתחלה פיזית מכיסא ירוק מחוץ לחדרו, ואחר כך מכיסא ירוק מטאפורי, מוסכם למחצה. מאז שלביא נולד, הוא רוצה אותנו יותר. הוא מבקש שנעשה לו מסאז׳ כדי להרדם, שנישן איתו. השעה מאוחרת כבר, וככל שעוברות הדקות, אתה מרגיש איך הערב הולך ונוזל לו, כי באמת למי יש כוח לעשות משהו בעשר בלילה, כאשר משאיות הזבל מעירות את כולם בחמש וחצי במקרה הטוב. ופתאום הבקשות האלה, להשאר איתו במיטה נראות יותר מעצבנות ונודניקיות מכל דבר אחר. והנה הוא שוב החבר הזה, הרצון להיות עם הילד שלך, להיענות לצרכים שלך (הוא מספיק גדול כדי להגיד ״אבא, אני צריך אותך״), ובין הרצון שלך להיאחז בשביב חיים משל עצמך.

הלילה, ממש לפני שהוא נרדם, כשהתחבקנו, סיפרתי לעילם שלפניו לא הייתי אבא. זה הרשים אותו מאוד. הוא ממש חשב על זה. ״מה עשית לפני שגדלתי?״ הוא שאל? מה באמת?

שטיפה

יש משהו כל כך מזכך בתחושה הזאת של החום שיורד לך מהגוף כשאתה במקלחת. בקיץ אני מתקלח במים קרים, או לפחות קרים בשאיפה, כי כשחם באמת הם יוצאים סוג של פושרים. התחושה הזאת, כמו גלימה שמוסרת ממך, עול גדול שנשטף ממך אל הריצפה, כמעט שווה את מסת החום שאני סוחב על גופי לפני.

במהלך החופשה ליאת הרכיבה לעילם לו״ז מדהים, מלא בהפעלות, סבא וסבתא, הצגות, חופשה משפחתית בחו״ל, וכמובן אקורד הסיום המרשים – קייטנה של שלושה ימים עם כל הבני דודים. ועדיין, עילם התגעגע. ביוון, בשלב מסוים הוא אמר ״אני לא רוצה ים ולא רוצה בריכה, אני רוצה ללכת הביתה לצעצועים שלי״. השוטטות בפייסבוק היא הדבר הכי קרוב שחוויתי אי פעם לחוויה האנלגטית של שוטטות בקניון. זה המקום הזה שבו, ככל שהוא הוא יותר טוב, הכל רועש והכל גועש, ונראה לי שאני צריך קצת להיות בחדר שלי עם הצעוצעים שלי, גם אם כאן יש פחות אוזניים ועיניים. יכול להיות שאני צריך לחזור קצת לממלכה שלי.

אני מחשיב את קורות ממלכת עילם לאחד הדברים שאני הכי גאה בהם, יצירה שלי לכל דבר ועניין. פעם הייתי כותב כאן יותר. נשבעתי לי לעולם לא לכתוב על הכתיבה בבלוג, בטח בהקשר של ״אוי איך אני כותב כאן פחות״, כי זה תמיד נראה לי הסוף של בלוגים, כשהם מגיעים לארסבלוגטיקה. פעם כתבתי פה יותר כי היה לי יותר פנאי, וכי לא היה פייסבוק. זה מה שאני מספר לעצמי כבר זמן רב. אבל בעצם יש עוד משהו, שרק היום הבנתי. הבנתי את זה במקלחת, כשהחום עזב את הגוף שלי, ברגע של מודעות למה שקורה מסביבי. הרגע הזה היה נפלא, ורציתי לכתוב אותו, לעצמי, שאחרים יקראו אותו גם, אבל לכתוב אותו. הממלכה הזאת, ממלכת עילם, הפכה מהמקום שבו אני כותב דברים שאני רוצה, גם אם אסוצייטיבים נורא כי סיימתי ספר של סלמן רושדי ,למקום שבו אני מרגיש צורך להגיד משהו, לנסח משהו. זה המחלה האוטואימונית של הכותבים, שלא כותבים בגלל שמה שהם חושבים שהם רוצים לכתוב לא מספיק טוב. יש מליון דברים קטנים שעולים לי לראש, ושטוב לכתוב אותם, טוב יהיה לתת להם להדהד במרחב האישי-ציבורי הזה. אבל הם לא מתחברים למשהו מספיק קוהרנטי, מספיק אסתתי, לרמה שאני הייתי רוצה שתהיה משוייכת לכתיבה שלי. אבל היום, כמנהיג ממלכת עילם (מעניין כמה זמן ייקח עד שעילם הילד יבין שקיים עילם הבלוג, ויתחיל לדרוש זכויות בו…), נראה לי שקיבלתי החלטה, לשחרר את הכללים, לשחרר את הפאסון. אני לא יודע מה ההשלכות של ההחלטה הזאת. ייתכן, אולי אפילו סביר, שכלום. שקצב הכתיבה שלי כאן ימשיך להיות אחת לכמה חודשים. וייתכן שלא. ייתכן שבקרוב יהיו פה פוסטים משעממים, אישיים, אסוצייטיבים. הייתי מתנצל, אבל אני לא. בוא נתחיל.

לונדון – הנראטיב של החזיר והקולומביאני המפליץ

נהוג לאמר שכל המשפחות רוסיות, אך כל משפחה רוסיה בצורה שונה. או אומללות. לאחר סיור אמנות רחוב במזרח לונדון, שמתקיים בדאנא, אנחנו מסתובבים באיזור המגניב הזה. המדריך הסקוטי שלנו התפייט על איך פתחו עכשיו בשכונה סניף של סאבווי, רשת המזון המהיר הגדולה בעולם, ואיך זה יכול להיות ההתחלה של הסוף. אני מסתכל מסביב, על השכונה המגניבה הזאת, שכל כך מלהיבה אותי, וחושב איך יכול להיות שבכל השכונות המגניבות בעולם יש בתי קפה עם תקליטים וחנויות וינטאג׳. Yes, we are all individuals! kirstie-coolin-we-are-all-individuals-knowledge-exchange-open-data-portfolios-and-discovery-in-an-accessible-employabiity-ecosystem-2-638

התחושה הזאת של ״הערכים שלי צודקים״, של ״מאפיית הבייגלה בת 100 השנים היא הדבר הנכון והסאבווי הוא תיעוב״, היא דבר מתעתע. כי היא לא מרגישה כמו אמונה high level, אלא משהו בסיסי, כמו עובדות. קראתי מאמר מעניין על למה אנשים משכילים לא מאמינים במדע – למה אנשים משכילים לא מחסנים את הילדים שלהם, או לא מאמינים בהתחממות גלובאלית. הטיעון שלו, בסופו של דבר, הוא שמדובר במשהו שבטי. יש לנו את השבט שאנחנו בוחרים להשתייך אליו או התמסללנו אליו, ואם אתה שייך לשבט בבייבל בלט האמריקאי, אז כנראה שתבחר לכוון את תפיסת המציאות שלך, מים המידע שמסביב, אל הנראטיב שיסכים עם דעתך. ואם את מאמא טבע שכזאת, אז המחקרים שיקפצו לך יותר לעיניים יהיו אלה שמאשרים את מה שהנחת ממקודם. בבסיס הפירמידה שלנו יש אמונות, ואז אנחנו בונים את הנראטיבים שמתחזקים אותם, ברמה היום יומית.

הנראטיב הקלאסי לגבי אוכל בריטי הוא שהוא גרוע. אבל הנראטיב החדש לגבי אוכל בריטי הוא שבמקור, הוא בעצם טוב מאוד. כי בריטניה היתה כולה חוות קטנות ומקומיות וכו׳ וכידוע שום דבר רע לא יכול לצאת מחוות קטנות ומקומיות. מה שקילקל את האוכל הוא המהפכה התעשייתית, האימפריאליזם, הגלובליזציה, מלחמת העולם השניה. הצורך לדחוף קלוריות מועילות להמוני פועלים שיעבדו בפסי הייצור. וכך, מגן עדן של חוות קטנות, זנים מקומיים וייצור ארטיזנלי, הפכה הממלכה המאוחדת לסיוט קולינארי תעשייתי. ואם התעשייה לקחה, אז התעשייה יכולה להחזיר. בכל מקום שהלכנו אליו התעקשו לספר לנו איך פולי הקפה הם לא רק אורגניים, אלא על כל תהליך ההתיידדות שעברו קנייני רשת המזון המהיר שבעצם שייכת למקדונלדס עם ייצרני הקפה המקומיים, האדיבים והמנומסים מלבד חואן שהוא קצת זקן ולכן מפליץ לפעמים. השיא היה במסעדת St. John. סיינט ג׳ון היא מהמסעדות הנחשבות בלונדון. היא דוגלת בבישול בריטי מסורתי – זני חזירים מקומיים ואיכותיים, חיות שפעם היו אוכלים כאן אבל היום פחות (ארנבות, סנאים וכו׳), מני דגה מקומית, ומתכונים עם השפעות מסורתיות ואוריינטציה ל-nose to tail eating. יש להם מאפייה מסורתית, וחלל לא קלאסי בכלל ומגניב. יקר שם בטירוף. זוהי ממלכת הנראטיב העכשיו על הרנסאנס של האוכל הבריטי. יכול להיות שנפלנו על יום רע, אבל במקרה שלנו, הנראטיב כשל אל מול המציאות. האוכל פשוט לא היה טעים מספיק. אכלתי פרוסה של Roast Middlewhite – זן חזירים אנגלי טיפוסי ואיכותי, שלא התקרבה לצוואר החזיר שהכנתי בבית מזן לא-מיוחס-כלל שמוכרים בשוק הכרמל. הלחם היה בסדר, אבל כל מאפייה טובה בישראל, עם סיפור או בלי סיפור, אופה לחם טעים יותר.

היינו שלושה אנשים בארוחה, כל אחד הזמין מנה עיקרית וראשונה וכולנו הזמנו קינוח, שהוא היה הדבר היחיד הבאמת טעים. במהלך הארוחה כל אחד הפתיר בנימוס אופק שכן, טעים לו. אבל לקראת הסוף כולנו הודנו שככה ככה, ולמחרת כבר הכרזנו על אכזבה. אני אוהב נראטיבים מאוד. קל לי להסחף בהם. השבט שלי זה השבט שמרייר על ייצור לוקאלי ועל עבודת יד ועל מסורת ארטיזנלית. אז שמחתי, למרות הארוחה הבינונית, לראות שעם כל האהבה שלי לנראטיב הנכון, יש לי עדיין מספיק חושים ושכל בריא כדי שכשלא טעים, הנראטיב לא יעוור אותי.

כוס אמק החתול הקיא בארבע בבוקר ואז ראיתי את תוצאות האמת

החתול, כמאמר הכותרת, הקיא בקולניות על הפרקט החדש שלנו בארבע בבוקר. אז מה, שלא ננקה? הפרקט יפגם. ואם כבר קמנו, לא נציץ בתוצאות האמת? ואם כבר הצצנו, איך נחזור לישון.

מעולם לא חוויתי אכזבה ממערכת בחירות כמו מזו. וזה אומר המון. זה אומר המון על הכוח של האינטרנט לטעת בך תקווה, בעיקר על איך היא מגבירה, או מנכיחה, את הגטו התרבותי שבו אני חי. מבחינת 99.999 אחוז מחברי, העובדה שביבי הוא נורא באופן כללי וממש איום ונורא בזמן האחרון היא עובדה כמו כוח המשיכה. אפילו אנשים שחשדתי בהם שעשויים להצביע לביבי התבררו גם אם לא כשמאלנים, כרוצים שינוי. אנד ייט.

בנשימה שניה, האכזבה העמוקה ביותר מהבחירות האלה היא אפילו לא שלא החלפנו שלטון. חזרתי מלונדון לפני שלושה שבועות (יש פוסט לונדון שלם שמכה בטיוטות…), וקרה דבר מוזר – בכמעט כל פרמטר, בהשוואה לתל אביב, תל אביב לקחה. וכך מצאתי את עצמי, כמו איה ב״ניו יורק vs יחזקאל״

של שלומי שבן מתלונן שמה שמפריע לי כאן באמת, מה שגורם לי לרצות למצוא לי בית אחר, זו האלימות המילולית.  התקווה הגדולה שלי מהבחירות האלה היתה לא ששלוש שנים מהיום מחיר הדירות ירד למחירי רצפה או שיהיה שלום. אלא שתופעות כמו ״הצל״ או, אפילו לא צריך ללכת כל כך רחוק, סתם יום של שמאלנית בפייסבוק, יהיו תופעות שוליים מוקצות, ולא משהו שגם אם מדי פעם מפלבלים עליו עיניים בשביל מס שפתיים ומול המצלמות, מתובלן בלגיטימיות. וזה לא הולך להשתנות. אם בתחילת הערב, כשהתוצאות הראו תיקו, עוד חשבתי שלפחות את ההישג הזה קיבלנו, אז לא.

העם הוכיח שמה שמניע אותו זה שנאה ופחד. אני לא מכיר, סליחה, אני לא יכול להעלות על דעתי, אנשים שמצביעים לנתניהו מאהבת מרדכי. ועשר המנדטים שנוספו לו השבוע, מגיעים כולם, כולם מפחד ושנאה. כי זה מה שהוא זרע בשבוע האחרון, והנה הוא קוצר את הפירות. וזה, יותר מכל דבר, שובר לי את הלב.

ב-AA ותוכניות גמילה שכאלה יש מושג שנקרא Rock Bottom. המקום הנמוך ביותר שאפשר להזרק אליו. לטענתם, עד שלא התרסקת לשם, אין שום סיכוי לתהליך גמילה. יwyatt-coverשראל ככל הנראה לא הגיע עדיין ל-rock bottom שלה. יש בי מקום כועס ונקמני. המקום הזה נזכר ב״עריצה היא הלבנה״, הספר שאני הכי אוהב של היינליין ואולי שאני הכי אוהב בכלל. ב״עריצה״, הם מנסים לעשות מהפכה במושבת העונשין שנמצאת בירח. הנסיון הזה כולל הרבה דברים, אבל בשבלב מסויים הם מנסים לעשות לכולם רע. שיהיה לאנשים רע. כי כשלאנשים רע, הם רוצים לשנות את מצבם. המקום הנקמני והכועס שבי, רוצה לקרוא לכם להפסיק לתת לצדקה. לא לתרום לרעבים, לא לגייס תרומות, לא לבנות אגפים חדשים בבתי חולים. שהעם יקבל בדיוק את מה שמגיע לו. לזרז את הרוק בוטום. אבל אז מקום אחר שבי נושם נשימה עמוקה, ורואה את השחר שזורח לי מהמרפסת, ואת הציפורים המצייצות. ואת הילד המדהים שלי ישן במיטה ליד ליאת. ואני משנן לעצמי, שוב ושוב, ששנאה לא מנצחים בשנאה. שהחיים חזקים מהכל. שעוד לא אבדה תקוותנו. שבסוף, בסוף, ננצח.

קארמה 2.0

לפני כשנה, התנפל מישהו בשוק הכרמל על מנו, חבר של חברים, והרביץ לו עם מוט ברזל בראש, תוך שהוא צועק ״הגויים הם העבדים שלנו״. מנו גר כאן כבר כמה שנים, ועורו שחור. כתבתי על זה את מה שיהפוך להיות אחד הפוסטים הנקראים ביותר בקורות ממלכת עילם. מה שהדהים אותי אז לא היה רק ההתקפה, אלא בעיקר התגובות אליה. בקרב חברי כולם נדהמו והזדעזעו (כי כולם יודעים שגזענות זה נפוץ, אבל לחוות את זה על מישהו שמכירים זה תמיד דרמטי יותר), אבל כשהסיפור הגיע לחמש עם רפי רשף, הטוקבקים היו ארסיים להפליא. קריאות בסגנון ״חבל שלא גמרו את העבודה״ וכו׳. הדהים אותי העובדה שאנשים אומרים דברים נוראיים, איומים ממש, בשמם. הסיפור הזה התבשל לי בראש כמה זמן, והיום עלה במוחי רעיון.

לא בתמונה: דייל.

הוא עלה, בין השאר, בעקבות אינסידנט השוקולד. מאחר וייתכן ויקראו את הפוסט הזה בעתיד, אזכיר לקוראי מהעתיד (היי לכם!!! כבר יש מכוניות מעופפות?) שמתישהו בתחילת 2015 משפחה בטיסה לורנה התנהגה בצורה גסה מאוד לדייל שסרב למכור להם שוקולד עקב ההתנהגות שלהם. למען האמת, אני מוכן לשער שההתנהגות הזאת קרתה גם לפני תחילת 2015, אבל האינסידנט המדובר צולם בוידאו, הועלה לרשתות החברתיות, ומשם חולל סערה תקשורתית. מה שמעניין בסערה התקשורתית הוא לא רק ה-shaming, אלא גם התגובות של המשפחה. מסתבר שהם כתבו לאנשים שהפיצו את הסרטון, ואיימו-התחננו להסיר אותו, בטענה שהסרטון מביך את משפחתם ו״הורס להם את החיים״. לפני הטיסה חזרה הם כבר התנצלו. רגע רגע רגע!!! תנו לי להבין. מאות, אולי אלפי אנשים, מאחלים כל יום בפייסבוק לשמאלנים/מתנחלים/אוכלי בשר/וכו׳ מוות/אונס/רצח/בלה בלה בלה, ולא קורה להם כלום. זה לא מביך אותם, זה לא הורס להם את החיים, אבל משפחה צועקת קצת על דייל שהיא רוצה שוקולד וזה הורס להם את החיים? ייתכן ועלינו פה על משהו!

כשהיינו תלמידים, בבית הספר, היה את האיום האולטימטיבי: הערה בתיק האישי. דמיינו מין תיק אישי נורא כזה, שילווה אותנו לאורך כל החיים, וההערות בו יצטברו וישפטו על ידי מורינו לעתיד, מפקדנו בצבא, מעסיקנו, בנות זוגנו וכו׳, לנצח נצחים. אני לא סגור על האם באמת יש בכלל תיק אישי שבו נצברות הערות, אבל אני יודע שהאיום על קיומו היה אפקטיבי. יש משהו מאוד יהודי-נוצרי בתיק האישי. שכר ועונש – יש את הרשות ששופטת, ואז רושמת לך, טוב נו, הערה בתיק האישי. לפעמים אנשים אומרים ״קארמה״. אבל קארמה ממש לא עובדת ככה.

לפי מיטב הבנתי את המושג, המשמעות של קארמה היא ״סיבה ותוצאה״. הבודהיסטים מאמינים שאם צברת קארמה רעה תתגלגל לחיה נחותה יותר לא כי בודהה ישפוט את נשמתך, יכתוב לך הערה בתיק האישי וישלח אותך חזרה בתור בואש. לפי קארמה, התוצאות של היום הם הסיבה של המעשים של אתמול, פשוט כי ככה היקום עובד. בבודהיזם יש תפיסה מגניבה כזאת של ״הכל קשור להכל״, ולכן אם אתה חרא לאנשים אנשים יהיו חרא אלייך לא כי אלוהים שופט את מעשייך כדפוקים ומשכנע אנשים להיות רעים אלייך, אלא פשוט כי ככה אנשים מתנהגים.

מקור הייאוש מהאלימות המילולית הנוראה שיש בפייסבוק לא מגיע מזה שיש אלימות מילולית. הוא מגיע מזה שיש תחושה ששם, כאילו, הקארמה לא עובדת. שרשע וטוב לו. שאנשים כותבים דברים נוראיים, שאם היו נכתבים במכתב אנונימי על נייר ונשלחים לתיבת הדואר של מישהו היו עשויים לעורר את המשטרה לפעולה, אבל בגלל שהם נכתבים בפומבי (!) ועל ידי מישהו מזוהה, אז לא עושים עם זה כלום (!?). אפשר לעשות שיימינג (״תראו מה הוא כתב, איך הוא לא מתבייש!!!״), אבל זה הולך ונהיה פחות אפקטיבי. פייסבוק היא כמו נהר. קשה מאוד לחפש בה. קשה מאוד אפילו לקרוא בה – יצא לי המון פעמים שראיתי משהו מענין בפיד, ואז רפרשתי, והוא נעלם. ומשום מה מבחינתי פייסבוק היא נקבה. נו, טוב. ושיימינג הוא עוד אדווה בנהר. גם אם הוא עשה הרבה רעש, אז תוך דקות או מקסימום ימים, הוא יזרום הלאה.

אבל כל הקטע של קארמה הוא שהיא אמורה לפעול לאורך זמן. בדמיוני ראיתי עולם שבו אנשים מושפעים מהבחירה שלהם איך להתבטא. שכשהם באים לראיון עבודה, או מנסים להתקבל לישוב קהילתי, אז מישהו יוכל לראות שהם איחלו לכל המתנחלים למות בשרפה, או שהם חושבים שצריך לאנוס את כל אוכלות הבשר. והיום אין דרך לעשות את זה.

אלא אם כן נבנה אחת. חשבו על זה: כמו שיש like ו-share, יכול להיות כפתור ״זכור״, או ״קארמה״. כשמישהו יכתוב משהו יוצא דופן ברשת חברתית – טוב או רע, תוכלו לשלוח את הדבר הזה למאגר הקארמה שלו. ושם הוא ישאר, לנצח. אי אפשר יהיה למחוק משם דברים, גם אם האדם מחק את הפוסט המקורי. האתר יהיה מוצפן ומאובטח כך שניתן יהיה להוכיח שהתכנים בו באמת נכתבו על ידי האדם, ולא זויפו אחר כך. והוא יהיה נגיש, נגיש לאללה, למנועי החיפוש. לא יהיה בו שיפוט, צקצוק לשון. רק שיקוף אמיתי של מה האדם אמר.

אומרים שאור השמש הוא התרופה הטובה ביותר. אני אישית אוהב מאוד אופטלגין, אבל אני נוטה להאמין גם במשפט הזה. ופייסבוק היום הוא מאורה חשוכה וטחובה, ומה שגדל בה הוא בהתאם. מי רוצה להצטרף אלי כדי להתחיל לבנות קארמה 2.0? למעוניינים, המייל הוא טלגוטט בשירות המייל של ענקית החיפוש. או תשאירו תגובה כאן.

נ.ב.

לעיתים נדירות/מעולם לא ביקשתי ממכם לשתף פוסטים וכו׳. אבל את הפוסט הזה ממש אשמח אם תעבירו הלאה. כי יש סיכוי שהרעיון הזה הוא רעיון טוב, ושאם נפתח אותו יצאו דברים טובים.

Bounds and Leaps

לפני שנים כה רבות שאני מתבייש לספור, הייתי בן 13. עבדתי אז בעבודת החלומות של כל נער חנוני: הייתי מועסק בחברת מיראז׳ משחקי מחשב (שבעליה, ירון ברודרסון התברר לימים כארכי נוכל), היבואנית של סיירה לישראל. קיבלתי את כל המשחקים לפני כולם, פתרתי אותם (לבד – אז לא היה אינטרנט שאפשר להתייעץ איתו כשאתה תקוע), ולאחר שהמשחק יצא לשוק, הייתי מאייש את קו העזרה לאנשים שנתקעו. אני זוכר איך באחד מירחוני שקראתי שעסקו במשחקי מחשב, הופיע ידיעה על כך שבקרוב ישתנו חיינו. בקרוב מגיעים ה-MPC – המולטימדיה פיסי. שזה אומר כרטיס קול, ומסך צבעוני, אבל הכי חשוב – כונן CD ROM!!!! משחקים באותם ימים היו מגיעים על דיסקטים, כתריסר דיסקטים למשחק בממוצע. אבל הסידי רום הבטיח נפח אפסון בלתי נתפס של 680 מגה בייט (!!!!!!!). בערך 500 דיסקטים בסי.די.רום אחד!!!!!!!!!!!! זה פוצץ לי את המוח. הייתי חייב, חייב אחד. עכשיו, אחד הייתרונות הגדולים של להיות מבוגר זה שכשאתה רוצה משהו, אז אתה יכול לקנות אותו לעצמך, במיוחד אם הוא לא יקר בצורה מזעזעת. כשאתה ילד, אין לך באמת את האפשרות הזאת. אבל כשאתה ילד בן 13, יש את קופת הקסמים הזאת שנקראת ״הכסף ממתנות הבר מיצווה שלי״. וכך, הזמנתי לי את כונן הסי-די רום המיוחל. אני לא זוכר את המחיר המדוייק, אבל נראה לי שהוא עלה משהו סביב 500 או 600 דולר. של 1992 או 1993. סכום אסטרונומי, באמת אסטרונומי. חיכיתי לו בשקיקה, ואכן אחרי כחודשיים, הוא הגיע. כונן סינגל ספיד, עם מחסנית כזאת שצריך להכניס לתוכה את הסידי, ואז לדחוף אותו פנימה בכוח, ולשלוף החוצה עם משהו שדמה יותר לכפתור איג׳קט של טייפ, מז׳אנר היש לי קפיץ (לקוראי הצעירים, חפשו ״דאבל קסט״). זה היה איטי נורא, וגם לא היו בעצם שום משחקים שיכלו לעשות בזה שימוש, עד שפתאום היו.
וכשהם הגיעו, קרה דבר נורא. הכונן שלי היה איטי מדי בשביל רובם. לא רק שהיה איטי מדי, כמה חודשים אחרי שרכשתי אותו, יצא לשוק כונן במהירות כפולה, שעלה חצי, והנורא מכל – היתה לו מין מגרה אלקטרונית כזאת שיצאה בלחיצת כפתור עדינה. וחודשיים לאחר מכן, יצא כונן במהירות מרובעת, שעלה שוב חצי, וכו׳.

הסיפור שלי? קראתם אותו? אז גוגל גלאס. מייקרוסופט הכריזו היום על משקפי ההולוגרמה שלהם, ה-hololens. למקרה שפספסתם, קחו דקה וצפו בסרטון הזה.

עכשיו נכון, זה סרטון תדמית וכו׳, אבל אלוהים אדירים שבשבמיים. נרגעתם? מעולה. עכשיו לחצו על הלינק הזה כאן. זו חברה שקוראים לה magic leap. סטרט אפ סודי, שגייס עד כה חצי מיליארד דולר (!!!!). הוא מתכנן לעשות את מה שמייקרוסופט עושים עם הולוגרמות, ולעשות אותו אפילו עוד יותר טוב. כי התכנון שלו הוא להקרין שדה אור ישר אל תוך הרשתית שלנו. כמה הם טובים? ובכן, אין עדות ישירה, מלבד מה שעושים לנו טיזינג איתו באתר, אבל יש עדות עקיפה מטורפת: ניל סטיבנסון, האיש שכתב את ספר הסייברפאנק-מציאות-מדומה שאחריו אף אחד לא העז לכתוב ספר סייבר פאנק, הצטרף אליהם בתור העתידן הראשי אחרי שהוא ראה מה שהם מפתחים. ניל פאקינג סטיבנסון.

עכשיו, ליבי יוצא אל גוגל גלאס. הם ניסו. אבל מה זה החרא הזה? אתם מבינים את ההבדל בין גוגל גלאס, שזה חתיכת פלאסטיק עם מסך קטן בפינה של העין וסוג של סירי, ובין היכולת להקרין הולוגרמות ושדות אור דיגיטליים?

על פניו, גוגל יצאו אידיוטים. רק שהם לא. זה לא כי בגוגל עובדים אנשים חכמים, ולכן הם לא יכולים לצאת אידיוטים. אני חושב שגוגל יצאו גאונים. מישהו, מישהו היה צריך להיות הפראייר שישלם 600 דולר עבור הסידירום הדפוק, כדי שאחר כך אפשר יהיה להוציא את הדורות הבאים. אני חושד בסתר ליבי שגוגל הבינו שמישהו צריך להכשל בגדול בתחום המשקפיים הממוחשבות כדי שהתחום הזה ימריא. במובן מסויים גוגל הם שה האלוהים, הקריבו את עצמם על מנת שתעשיית המשקפיים תוכל להמריא. במובן מסויים. ומצד שני, הם לא פראיירים. כי החברה המגניבה הזאת, הסטרט אפ הסודי שגייס 500 מיליון דולר והולך להקרין לכם דרקונים ופיות על הרשתית, נחשו מי השקיע בו? בדיוק.

כל העסק הזה מסעיר אותי מאוד. כי באמת, עם כל הכבוד לסקייטבורד מעופף, אני לא רואה את עצמי עולה על דבר כזה. אבל מציאות רבודה/מדומה באיכות טובה ואמיתית, זה game changer. אבל הוא מסעיר אותי בעוד מובן. לפני שנה וחצי גוגל חשפה את גוגל גלאס. נניח לשניה את תיאוריית שה האלוהים מלמעלה. נגיד שלפני שנה וחצי זה היה הדבר הכי מדהים שגוגל ידעה לעשות. והיום, שנה וחצי אחרי זה, מייקרוסופט מוכרת משקפיים שפאקינג מקרינות הולוגרמות. אם בשנה וחצי הטכנולוגיה התקדמה ממסך קטנצ׳יק בזווית העין להולוגרמות וכו׳. אז יש סיכוי שבאמת קצב ההתקדמות של הטכנולוגיה הולך ומאיץ,שבאמת הסינגולריות נמצאת מעבר לאופק. וזה מעצבן אותי, כי ריי קורצוויל נראה לי טיפוס זחוח משהו כבר עכשיו.

זחוח

זחוח

המרווח

בדרך חזרה מהעבודה עצרתי באחו הסודי שלי כדי לצלם. האחו הסודי שלי הוא לא באמת סוד – הוא גלוי למאות אלפי האנשים שנוסעים באיילון כל יום, והוא כל כך לא סודי, שאפילו כתבתי עליו פעם, רק שעיצוב הפנים הנוכחי של הבלוג לא מאוד טוב בלהראות פוסטים ישנים. קיוויתי לתפוס את חתיכות האור האחרונות לפני השקיעה, כדי לצלם. המצלמה הישנה אבדה לנו בנסיעה האחרונה ליוון, והמצלמה החדשה הביאה איתה פרץ עניין מחודש בצילום. כמו כל מיומנות נרכשת, יש לצילום עקומת לימוד. בהתחלה, כמה טיפים קטנים מקפיצים אותך קדימה, ואז אתה נתקע, כי כמו כל הדברים שיוסי שריף אוהב, מדובר בפרקטיס, וכדי להשתפר בצילום אתה צריך בעיקר לצלם הרבה. התחלתי לקרוא כל מני ספרים על צילום בזמן האחרון, והם בגדול מתחלקים לשתיים: הכלבלב הנמרץ והזקן החכם. הכלבלב הנמרץ רוצה כן כן ללמד אותך לצלם כן כן בוא יאללה, בוא תלמד יש המון טיפים טריקים טכניקות אומנות גם אומנות כן כן כן יאללה איזה כיף. אבל יש גם את ז׳אנר הזקן החכם, שכל הזמן מדברים על איך הטכניקה לא חשובה, והכי חשוב זה להסתכל, ולהיות מודע, ולנשום, ולדמיין את הפריים ולהיות ברגע. ובגלל שזה כמו כל דבר של פרקטיס, אז אני יודע להסתכל על זה. וזה מצחיק אותי שהזקנים החכמים לא מבינים שאת החוכמה שלהם אי אפשר לקבל מבלי שהלכת כברת דרך, גם אם לא את כל הארבעים שנה שלהם, ושלוותר על טכניקה זה נהדר לאלה שכבר יש להם אותה, או יותר נכון כבר אין להם אותה, כי היא כבר לא טכניקה היא פשוט הוויה. וניסיתי להיות מודע לפריים, ולמוקד של הצילום, ולאיך האור פוגש את גזע האקליפטוס האדום, ולהזהר מהבוץ שבאמת לא היה כל כך גרוע. רבע שעה שלמה נזהרתי מהבוץ באדיקות, עד שהבנתי ששכחתי את כרטיס הזכרון שלי מחובר למחשב בבית.

בדרך חזרה, קיבלתי פיצוי. השמים הלבנים והחיוורים עם שמש הפלורסנט צהוב הפכה לשקיעה מרהיבה, סגולה ומרוחה דק, כאשר השמש שוקעת אל תוך הים בדיוק כאשר אני יורד בטיילת הרברט סמואל. זה היה כל כך יפה ששקלתי לעצור עוד פעם לצלם, למרות הכל.

***

בשבת, עברתי את הרגע הקשה ביותר במערכת היחסים שלי עם עילם עד כה. הוא חזר מיום כיף אצל סבא וסבתא, עם בני הדודים האהובים שלו. השעה היתה מאוחרת והוא היה שפוך. ליאת המשיכה לחפש חנייה, ואני לקחתי על עצמי להרדים אותו. אני ביליתי את היום לבד בעיקר, וקצת עם ג׳וני בטיול לים, והתגעגעתי אליו מאוד. גם הוא התגעגע אלי. הוא ביקש להתקשר אלי, באמצע היום, ולהגיד לי ש״אבא, אני רוצה אותך״. וכשלקחתי אותו מליאת, הוא הסביר לי שהוא רצה להרביץ לאמא, כי הוא רצה אותי. הוא מרביץ עכשיו, ומדבר על להרביץ. השעה היתה קרוב לתשע, מאוחר לו מאוד, והוא לא רצה לישון. זה התחיל במלמול מונוטוני של ״לא רוצה לישון״, והפך להיות התקף בכי וכעס כמו שרק ילדים ג׳ינג׳ים ועייפים מאוד יכולים. יש לו מין קטע כזה, שכשהוא כועס הוא צועק, באגרסיביות. ניסיתי לשאול אותו אם הוא עושה חיקוי של ציפור, ואפילו עשיתי אחד דומה כזה של עצמי. זה היה מדהים לראות איך, למרות הכל, זה מצחיק אותו, ואיך זה שזה מצחיק אותו מכניס אותו למה שאי אפשר לתאר אלא כ-buffer overflow רגשי. הוא כעס וצחק ובכה. ואז, כשבאתי ללטף אותו או לחבק אותו, הוא התפוצץ עלי, וצעק ״תעזוב אותי!״. נזרקתי לאחורה. הוא אמר את זה עם כל כך הרבה תסכול, וכעס, ובעיקר אמר את זה כמו איש מבוגר. עילם בן שנתיים, וזו הפעם הראשונה שהרגשתי אותו, באמת, מתרחק.

קוסמים סליחות ואהבה

כשחברנו הפיליפינים שמעו שאנחנו מתכננים לנסוע ל-Siquijor (סיקיהור), הם הרימו גבה: ״מה?! יש שם מכשפות. מכשפות בלי אף!״. וכך מצאנו את עצמנו, באביב 2010, נוסעים לאי של מכשפות. לא רק החברים, גם הלונלי פלאנט הבטיח לא סתם מכשפות, אלא מין כנס מכשפות כזה, שכולל פסטיבל ומרפאים אלטרנטיבים מיוחדים וכו׳. הלונלי פלאנט גם טען שיש שם חופים יפים ונחמד לטייל שם. את המכשפות ניסינו לצוד במשך כשלושה ימים, כולל מסע בירח מלא בג׳ונגלים על טוסטוס שהיה מפחיד, אבל הכי קרוב שהגענו היה מין משהו שנראה כמו הפנינג שאורגן על ידי עיריית פתח תקווה, שבו ליאת קיבלה מסאז׳ ולכולם היו אפים. מה שכן מצאנו היה את דאמן-סאן. דאמן-סאן הוא יפני מקסים – כמעט קריקטורה של יפני, שפתח בית הארחה/ריזורט על חוף הים בסיקיהור, עם בקתות עץ בסגנון יפני ואמבטיות בסגנון (אתם יושבים?) יפני. והכנסת אורחים מהממת. התארחנו אצלו ארבעה ימים וקיללנו את עצמנו שבזבזנו זמן בריזורט המפונפן השני שבו היינו. הוא לימד את ליאת (״לילי-סאן״) לשחק טניס, והצוות שלו מורכב מצעירים שמקבלים מלגה ממנו ללמוד תיירות בבתי ספר. בקיצור – איש מדהים ומקום מדהים. בבקתה שלנו, מצאתי כמה ספרים. אחד מהם היה מאוד יפה. היה לו ציור של עץ גדול על הכריכה, ומעליו נכתב ״The Magicians". מאחור נכתב שזה כמו הארי פוטר, רק על קולג׳.Magicians קוונטין קולדווטר הוא נער ברוקלינאי חריף וממורמר, עם אובססיה קלה לסדרת ספרים אה-לה-נארניה בשם פילורי, שקבל יום אחד הזמנה לבית ספר לקסמים – קולג׳ בשם ברייקבילס. מצד אחד זה נראה לי מגניב. כי קסמים ופנטזיה וכו׳. מצד שני זה נראה לי מטופש – מעין נסיון לרכב על גל ההצלחה של הארי פוטר, ואף פעם לא אהבתי me-tooים. התחלתי לקרוא, ונשאבתי. מתברר שצדקתי בשני הסעיפים – אין ספק שהארי פוטר עמד בתודעתו של לב גרוסמן, הסופר, אבל בקטע אירוני ומודע לעצמו – הגיבורים של הספר הם ביסודם חנונים, ולכן קווידיץ׳ ודמבלדור הם ממאות הרפרנסים החנונים שמשובצים בספר – יחד עם שר הטבעות, ו-D&D ואפילו Nethack. בלעתי את הספר בשקיקה, אבל כשהיגע הזמן לעזוב, נשארו לי עוד כ-300 עמודים. ביקשתי מדאמן-סאן רשות לשאול את הספר, תוך שאני מבטיח להחזיר אותו בדואר. דאמן סאן חשב דקה, חייך והודיע לי שהוא מעניק לי אותו במתנה. וכך החל הרומן שלי עם סדרת ״הקוסמים״, שהספר השלישי והאחרון שלה יצא בתחילת אוגוסט.

העלילה של הספרים מגניבה, אבל יש שם שתי תמות, שחוזרות בשלושת הספרים, שמעניינות אותי במיוחד. הראשונה היא התמה של הדוקהה. דוקהה, או ״סבל״ היא אחת מהאמיתות הנאצלות בבודהיזם – הסבל קיים. לא הכל הוא סבל, אבל הסבל – אי נחת, חוסר שביעות רצון, הוא תכונה פנימית שלנו, ולא קשור בדברים חיצוניים. דמיינו את התמונה הכי שמחה שלכם – יושבים על ערסל בחוף קסום. כמה זמן תוכלו לשבת ככה, מבלי שפתאום יגרד לכם, או יהיה חם או שהיתושים יציקו, או שפתאום תרצו להיות בבריכה, או לשתות משהו. זוהי הדוקהה. הקוסמים בספרים של גרוסמן הם הדוגמה המובהקת ביותר לדוקהה. אחרי שהם נהיים קוסמים, הם כאילו זכו בלוטו. הקוסמים של גרוסמן הם סוג של סופרמנים. הם יכולים לעשות… כמעט הכל. כל מה שמוטנט טוב ב-xmen יודע לעשות. הם יכולים לעוף, לעבור דרך קירות, להיות רואים ואינם נראים – בקיצור קוסמים. And yet they are constantly unapphy. הם משועממים, כועסים, בקיצור – מבועסים כל הזמן. כל כך מבועסים שהם יוצאים לכל מני קווסטים והרפתקאות שמסבכות אותם בצרות, כי הם חושבים שבקצה הקשת, אם רק יגיעו אליה, יהיה כד הזהב של האושר, אבל כשהם מגיעים אליו הם מגלים שהסבל נשאר אצלם. כפי שיובל הררי כתב על בודהיזם – מבחינת בודהיזם הסבל הוא מחוקי הטבע, ולכן תקף גם לאלים. או במקרה הזה, לקוסמים.

התמה השניה היא התמה של סליחה, סליחה עצמית. במהלך שלושת הספרים הקוסמים מתבגרים. כשהם מתחילים הם בדיוק מסיימים תיכון, מתחילים קולג׳. בספר השלישי הם כבר בשנות השלושים שלהם. וכמו בכל חבורה, יש דרמה – ההוא עושה להיא ככה, ההיא בוגדת עם ההוא, האלה רבים. רק שזה עם קוסמים אז לפעמים אנשים מתים, או הופכים לשדים או דברים כאלה. הגיבור, קוונטין, רחוק מלהיות מושלם. לפעמים הוא קצת מאנייק. וכשהוא מתבגר, יש לו את היכולת הזאת, להסתכל אחורה, להגיד ״אוי, פה הייתי קצת מאנייק״, או ״פה הייתי ממש מאנייק״, ולסלוח לעצמו. את הסליחה העצמית  פגשתי לראשונה ב״אשתו של הנוסע בזמן״. הגיבור של ״אשתו״, הנרי, הוא לפחות בצעירותו, פרחח. אולי פרחח זו מילה קצת מכובסת. הוא Punk, ולא במובן השמאלני-מלא-אידיאולגיה של המילה, אלא יותר קרוב למובן החוליגני של המילה. אבל זכור לי (וסלחו לי על אי הדיוקים – עברו אי אילו שנים מאז שקראתי את הספר), שבשלב מסויים הנרי מסתכל על עצמו בעבר, ואומר משהו בסגנון ״עשיתי כמה דברים מחורבנים כשהייתי צעיר, ואני שמח שאני כבר לא שם.״. אין שם שיפוט, אין שם ייסורים, יש שם סליחה. זה נגע בי עמוקות.

כולנו, אני מניח, תופסים את עצמנו כאנשים מוסריים, ששואפים לטוב. אבל במהלך החיים קורים דברים. אנחנו בוחרים בבחירות, עושים דברים, שמצטערים עליהם. אני יודע שאצלי זה ככה. חלקם הם דברים דרמטיים ומוסריים – בגדתי באמון של חבר, וחלקם הם סתם פדיחות איומות, מהסוג שגורמות לך לעוות את הפנים, ושבזכות האינטרנט יהיו שם לנצח (רמז: כשמגגלים את שמי באנגלית, מגלים וידאו שבו אני דופק זיוף של החיים, בהופעה חיה, אל מול קהל בתיאטרון תמונע).

יש לי זכרון טוב, ולכן קשה לי לשכוח. אני זוכר את הילדים שהציקו לי בגן הילדים – איך הם נראו, אם השם שלהם. וקשה לי לסלוח. והכל נהיה קשה יותר, כשזה לעצמך. אבל בשנים האחרונות, בין השאר בזכות הדוגמא של הנרי, אני מרשה לעצמי. זה עדיין פדיחה כשאני רואה את עצמי שר, אבל אני מושך בכתפיים, ואומר ״נו, זה קרה…״. ואני עדיין מתבייש בדברים שעשיתי, אבל אני גם מרשה לעצמי להסתכל להם בעיניים, ועדיין לסלוח לעצמי. הבן דוד של לסלוח לעצמך, הוא לאהוב את עצמך. המסר הזה, של כמה חשוב לאהוב את עצמך, הוא נפוץ להחליא. מפרסומות לשוקולד וסבונים, ועד סדנאות הניו אייג׳ בשנקל וגם לא בשנקל. and yet we do it so badly. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי במצב מוזר. החיים שלי טובים, נהדרים אפילו על פי רוב הסטנדרטים המקובלים. אבל פה ושם חורק. גם אלי מגיעה הדוקהה, לפעמים בגדול, ולפעמים בקטן. העניין הוא, שאני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות כדי לפתור את רוב הבעיות שלי. זה לא מאוד מסובך – בגדול לשבת שעה ביום במדיטציה, לעשות שלוש-ארבע שעות פעילות גופנית טובה בשבוע, להוריד פחממות. דברים בסגנון הזה. אני ממש טוב בלדעת. הבעיה היא היישום. כי שעה מדיטציה ביום? למי יש זמן. והרמת משקולות או ספרינטים? מזיעים בזה, ואין כוח. ופחממות? פחממות הם הדרך של אלוהים להגיד לנו סליחה על כל התלאות האחרות שיש בחיים. ואני לא עושה את כל הדברים האלה, למרות שאני יודע שזה טוב לי. המעמד הזה, של ידע אך העדר אנרגיה מתמיה אותי בחודשים האחרונים.

שבוע שעבר חשבתי על עילם. ועל כמה אני אוהב אותו. מעולם לא אהבתי שום דבר כפי שאני אוהב את עילם. העוצמה היוקדת, האינסופית של האהבה הזאת מסנוורת אותי, ומדהימה אותי כל פעם מחדש. הבנתי, שאחת המתנות שעילם נותן לי, היא קנה מידה. כי פתאום כשראיתי כמה אני אוהב את עילם, הבנתי כמה עוד יש לי לגדול בלאהוב את עצמי. גולדה אמרה את האמירה המפורסמת שלה על איך שלום יגיע כשהערבים יאהבו את הילדים שלהם יותר משהם שונאים אותנו. אני לא יודע אם יש חלק אחד במשפט הזה שהוא נכון, אבל האסימון נחת. פתאום שראיתי שאפשר לאהוב מישהו, משהו, ככה, בצורה כמעט superhuman, אז אם אני אצליח לאהוב את עצמי לא כמו, כי זה כנראה לא אפשרי ביולוגית, אבל מתקרב לכמה שאני אוהב את עילם, אז משבר האנרגיה הפרטי שלי יגמר. כי עבורו אני אקום בבוקר, ובלילה. ולמרות שהוא מתיש אותנו לפעמים, האנרגיה אף פעם לא נגמרת. עכשיו שאני יודע איך זה נראה, אבנה לי אחד כזה, עמוד יוקד של אהבה, לעצמי. או לפחות אנסה. בספטמבר, כנראה. למה החום של אוגוסט הורג אותי.

DSC05568