או: A tale of two cities. אחת מהם, אפילו נכונה.

שבוע אחרי שבוע, לונדון, ומדריד, רק בסדר הפוך. לאט לאט, בלי לשים לב, אני חוזר לפוזיציית ההייפר-תייר שלי. עת השתחררתי, בתחילת שנות האלפיים, המליצו לי הרופאים על ביקור שבועי בשדה התעופה, וקיבלתי את המלצתם. עכשיו, עם שובי לחיקו החמים של ההייטק, אני מוצא את עצמי שוב גח לגיחה חד-יומית בלונדון, או מדריד. אם ב-2001 הבון טון היה ערים שבהם הייתי פחות מ-24 שעות, אז לדעתי הכוונת עכשיו עומדת על 12 שעות.

אבל עדיין, אולי זה העין הבוחנת, ואולי זה הפמיליאריות של שתי הערים – בלונדון גדלתי כמה שנים, ובמדריד הייתי לא מעט בתקופת הלומינלט – אני מרגיש כאילו כל פלירט קצר כזה טוען אותי באנרגיה של העיר. כמו פטרייה מיובשת שמשרים במים חמימים לכמה זמן, והיא נזכרת בכל תכונות הפטרייה שלה.

יש משהו מאוד מצחיק בניגוד שבין לונדון ומדריד. בין ההומור העצמי הבריטי והגאווה הספרדית. בין עיר שבה ב-11 נסגרים הפאבים, אל מול עיר שבה יוצאים לאכול ארוחת ערב ב-11. במדריד מאוחר בלילה, בלונדון מתכווננים על חמש אחר הצהריים, לתה או בירה.

מרץ 2001. טיסת ביריטש בדרכה ללונדון, ואני על המטוס, חוזר מהפעם הראשונה שלי באמריקה. בכלל לא הייתי אמור להיות על המטוס הזה, וזו לא באמת הפעם הראשונה שלי באמריקה. יש תיעוד שלי מצולם עם גזיר קרטון של ג'סיקה ראביט, שמוכיח שהייתי בפלורידה, ויש לי זכרון עמום מדיינר בשם wolfies במיאמי, בגיל 10. אבל מבחינתי, זו הפעם הראשונה באמריקה. הטיסה נעימה להפליא. יש את המסכים האישיים האלה, שבאלעל עדיין אין באותם ימים, ואני מזפזפ בין הסרטים השונים.

מישהו עומד על מקפצה, מעל בריכת שחייה פרטית, במסיבה פרועה. הוא ממלמל משהו שאמור להרגיש כמו I am the Lizard King, ונראה מספיק דומה, כדי שאחשוב שמדובר על סרט שלא שמעתי עליו על הדלתות. הוא קופץ, ולאחר כמה זמן חבריו ללהקה מגיעים ואוספים אותו אל האוטובוס. אני מסוקרן – מי האיש הזה? זה סיפור אמיתי? אני אמור לזהות את הלהקה או האינסידנט?

כולם לא מרוצים, עבר עליהם לילה קשה. וגם עלי. פחדתי מאמריקה עוד לפני הנסיעה הזאת. הצלחתי לאבד בה את הקול, להציף שירותים, לחוות את הצ'יל פאקטור. הלילה שלפני הגעתי ביזע ודמעות לשדה רק כדי לגלות שחברת התעופה שלי נסגרה, ושאחזור מחר לטיסת הבריטיש. את הדרך חזרה עשיתי עם נהג מונית פסיכי שהתעקש שמה שאני צריך עכשיו זה אוכל הודי טוב בקווינס, ושלשם הוא לוקח אותי, למרות מחאותי הנמרצות. למזלי הרב, לא חלקתי צ'אפטי עם פראן דרשר אותו לילה, אבל הלילה היה… לא פשוט.

חברי הלהקה נוסעים על האוטובוס. כולם סחוטים, עייפים, וברקע מתנגן שיר יפה. שיר ממש יפה. אני לא מזהה אותו, למרות שאני חושד שזה בילי ג'ואל – משהו עם piano man, he makes. יש לו שיר כזה, לא? לבילי ג'ואל… לא, לא יכול להיות שזה הוא פעמיים. השיר יפה. אי אפשר להשאר אדיש אליו, ואכן נראה כי מצב רוחם של חברי הלהקה משתפר. גם הם שומעים את הפסקול של הסרט עליהם. המתופף מתופף לפי הקצב, בערך, ולאט לאט, כולם מצטרפים לשיר. האפקט הקסום עובר גם מעבר למסך. פעפוע של אופטימיות, דרך הלילה המזופת, דרך הסיפור הפתלתל של הסרט, הלהקה, השיר עצמו, עובר בתוכי. תכף מגיעים ללונדון.

To make a start more swift than weighty,
Hail Muse. Dear Reader, once upon
A time, say circa 1980,
There lived a man. His name was John.
Successful in his field though only
Twenty-six, respected, lonely,
One evening as he walked across
Golden Gate Park, the ill-judged toss
Of a red frisbee almost brained him.
He thought, "If I died, who'd be sad?
Who'd weep? Who'd gloat? Who would be glad?
Would anybody?" As it pained him,
He turned from this dispiriting theme
To ruminations less extreme."

(Vikram Seth, The Golden Gate 1.1)

ידידתי ק' אלאכזרי הכריחה אותי להתעמת, לפני כמה שנים, עם חיבתי הבלתי מסוייגת למה שהיא מגדירה "חורים אתניים מצחינים", ואני מתעקש לכנות "מסעדות אותנטיות". האינסידנט נסוב סביב חלון שהיה לגברת הנכבדת בלימודיה, ותשוקה עזה שהתעוררה בי לסינייה. כתוצאה מתשוקה זו, לא עשינו את הדבר ההגיוני, שהיה לאכול שקשוקה בקפה ליד האוניברסיטה, אלא ביימתי חטיפה של גברת ק' מגבעות רמת אביב, אל מסעדה נידחת משהו ביפו, שם הוגשה הסינייה המהבילה ואפופת הטחינה. ק' לא התרשמה מהנייטיבז, וטענה שזה חלק מהקטע שלי, החיבה הזאת למסעדות פרסיות בפסאג'ים בתחנה המרכזית.

לכולנו, הרי, יש את השאיפה למצוא את המקום ה"מיוחד" ההוא, האותנטי. ולמרות שרובנו כבר גדולים ויודעים שהוא לא באמת קיים, הפנטזיה עדיין שם. ואני חושב שלכולם, במיוחד לישראלים, יש את פנטזיית הדיינר. מאז שעזבתי את הסיביליזציה, בעוזבי את סיאטל, ועד חזרתי אליה לא מכבר בסאן פרנסיסקו המעטירה, יצא לי לחוות לא מעט דיינרים. המסקנה העיקרית היא שיש פנטזיות, כמו ריצת מרתון או תחתוני עור, שעדיף שישארו בגדר כאלה. בקטגוריה זו נופלים הדיינרים.

חדי הזכרון מבינכם זוכרים, בוודאי, שעזבתי את סיאטל כדי לנסוע למקום בעל השם הבלתי סביר "וואלה וואלה, וושינגטון". וואלה וואלה הוא חור בחצי ה"שני" של וושינגטון, זה שפחות אוהבים לדבר עליו. למי שאי פעם נסע או ינסע לשם – מדובר במחזה מרהיב. ברבע שעה האקלים משתנה מהרים מושלגים, מפלים והכל ירוק, למדבר. נקודה. ולא מדבר לייט – זה נראה כמו מצפה רמון. זה החלק ה"אחר" של וושינגטון, שבו לכולם יש רובים, והמאכל הלאומי הוא שומן.

נסעתי לשם, למי שתוהה, כדי להתאמן עם אחד מאמני הלחימה הבכירים בעולם, Master-at-arms ג'יימס קיטינג. דמיינו את ה-dude, רק שהיו בוחרים בסטיב-בושמי-גבוהה-למדי לשחק אותו, והיו מציידים אותו בזוג עיניים כחולות כחולות… יפה. עכשיו דמיינו שהוא יודע להשתמש הייטב בכל כלי נשק, קר או חם, שאתם יכולים להעלות בדעתכם – החל מקלאצ' וכלה במטפחת. יפה, עכשיו תוסיפו לזה הרצאה של כרבע שעה (שלא ביקשתם) על איך לנקז גופה, אם הצורך עולה. מעולה. עם הבחור הזה ביליתי יומיים. היה נהדר.

מלבד מר קיטינג, וואלה וואלה ידועה בבצלים שלה, ובשמה המטופש.

היכנשהו, בדרך לשם, עברתי את קו הזיתים. קו הזיתים הוא אחד מהחוקים הרבים שהצלחתי לאסוף לי על אוכל אמריקאי. חוק נוסף, לדוגמא, הוא חוק החביתה ההפוך. גודל החביתה שתוגש לך עומד ביחס הפוך לקרבה לסיביליזציה. לשיא הגעתי אי שם באורגון הכפרית, במקום שלדעתי לא היה לו אפילו שם (ייתכן ולמקום קראו "Motel, OR", או "Someplace, OR". אבל אני לא בטוח), שם קיבלתי חביתה כה גדולה שהיה לה שדה כבידה משל עצמה, שמשך את המלחייה וכמה קופסאות חלב לרחף במסלול סביבה.

קו הזיתים הוא הקו שאחרי שעוברים אותו, אנשים מסתכלים עלייך בתמיהה כאשר אתה מבקש שמן זית לסלט. לא מדובר בבוז לצפונבון האשכנזי מהעיר. מדובר על תערובת של תמיהה והפתעה. כאילו ביקשתי לשים שם שמן ברקס, או שמן מנוע. למלצריות עבות הבשר, וותיקות השנים ומרובות הבלונד פשוט לא ברור מדוע מישהו ירצה לעשות דבר כה מטופש. מעבר לקו הזיתים על כל הטוסטים יש חמאה. כל הקפה הוא פילטר. עם כל המנות תקבלו מספיק תפוחי אדמה כדי להרגיע את המשבר ההומאניטרי בסודאן.

דיינרים זה כמו סוסים. זה נראה טוב בסרטים. אבל במציאות זה מעט מצחין ועושה שפשפת.

כל זה השתנה, עם המעבר לקליפורניה. קליפורניה היא פשוט… נהדרת. זה קצת מביך אותי לכתוב את זה, כי זה על גבול הקלישאה שאני אוהב את קליפורניה, אבל כן, זה נכון. הדבר הראשון שהרחתי כאן, עד כמה שזה מוזר, היה אקליפטוסים. עצרתי לנוח בתחנת מנוחה בצד הדרך, אחרי נסיעה של כ-1200 ק"מ. היה חמים, והאוויר נשא עמו ריח של אקליפטוס. זה מדהים כמה הריח של העץ מייבש הביצות הזה צרוב בתת מודע הקולקטיבי של כולנו. כמעט כל פעילות "חוץ" שחוויתי בתור ילד (ולא רק) – כל מחנה קיץ, כל טיול, בסופו של דבר מתנקזים למשהו שקשור לאקליפטוסים. אז יש אותם, משום מה, גם בקליפורניה, וזו רק עוד סיבה למה זה מרגיש פה כמו בבית.

אני מתאכסן כאן במלון ביתי קטן, שמאוכלס רק על ידי גברים. זוהי חוויה בלזאקית משהו, אבל ככל הנראה זה קשור למיקומו של המלון, באיזור שכונת קסטרו, השכונה הגאה מאוד של סאן פרנסיסקו. יש כאן יותר חנויות "עור" מאשר בארגנטינה, ולדעתי עושים עם זה דברים אחרים.

אין לי מילים לתאר כמה העיר הזאת יפה – מהבתים האירופאים, לרחובות-על-הגבעות (יש פה שבע, כמו ברומא. גבעות, לא רחובות), לפארקים, ולגשר הזהב הכל כך יפה. כמה האנשים ידידותיים. כמה למרות האובר-סמולניות המתפרץ, הכל פה עדיין בטוב טעם. שוטטתי במורד הייט ואשברי היום, וראיתי קבוצת אנשים בלבוש וויקטוריאני מלא. התביישתי לשאול אותם למה, אבל הם נראו ממש מבסוטים מעצמם, וקינאתי נורא. אם לא הייתי כל כך רב געגועים, יש סיכוי שהייתי נשאר כאן עוד.

 אבל… זה סופו של כל בלון. וכל מסע. מחר אני מתחיל את המסע ללוס אנג'לס, ומשם לתל אביב. כל מה שנשאר לי לעשות זה להבין איך אני דוחס כמה עשרות ספרים וזוג מגפיים עם חמורים עליהם לתוך המזוודה-סותרת-כל-חוקי-הפיזיקה-גם-כך שלי.

תמונות, כתמיד – בפליקר המנומס.

 

 

 

"אל תבהל אם תראה גברת עם ציצים וזקן על הארלי דיווידסון", זו הייתה האזהרה שקיבלתי מנטע אביב לגבי סיאטל. "הם כולם יצורים שם", היא טענה בתוקף. וייתכן והיא צודקת. למען האמת, סביר מאוד להניח שהיא צודקת. בסיאטל יש יותר מכוני קעקועים ו-Body-Mod מאשר מקומות שמוכרים פיסטוק חלבי בתל אביב. פשוט כדי להבהיר את הנושא: למקבילה הסיאטלית ל"העיר" קוראים "The Stranger". בעוד ש"העיר" מארגן פסטיבלי אוכל, "הזר" מארגן תחרויות פורנו.

אז סיאטל עיר משונה. הבה נעשה לנו רגע של עברית, בהנחיית הבאבא-באפי. משונה, מלשון – שינוי (כן, אני יודע שמלשון שונה, אבל זה לא מתאים לסיפור). שינוי, כידוע באנגלית זה Transform, או, בגירסה המקובלת יותר – Transformer. הטראנספורמרים, הם הרובוטריקים, הם זן מאוד מיוחד של רובוטים שגרים באינטרטרון, וייחודם הוא שבדומה לגיבור כל סרט אנימה שראיתי אי פעם, הם מסוגלים לשנות את צורתם. בניגוד לגיבור האנימה, שנוטה להיות גם נער, גם דרקון, גם דולפין וגם מעדן חלב, הרובוטריקים נוהגים להיות גם רובוטים, וגם כלי רכב, כאלה או אחרים. סוגייה מעניינת, שמן הסתם עמדה אל מול עיניו של המתרגם בטלוויזיה החינוכית, היא ש"טריק", זה שבא אחרי ה"רובו", משמעותו בסלנג אנגלי אינטראקציה בין זונה ללקוח – To turn a trick. מהתלה אינטר-טקסטואלית זו אינה מקרית, מן הסתם, מאחר וגם אלבומו הגדול של לו ריד, המזכיר גם הוא אינטראקציות דומות, נקרא Transformer.

אם כך, סיאטל היא עירם של הרובוטריקים. במה הדבר מתבטא? ובכן, קודם כל, כפי שציינתי, ברצון האנושי להפוך מדבר אחד לדבר אחר. נגיד, מדבר שאין לו נזם בגודל של הארלם באף, לדבר שיש לו. מדבר שאין לו נקודת-חן-שעשויה-מיהלום-מזוייף-באמצע-החזה, לאדם שיש. הם מאוד חזקים פה, ברובוטריקיה.

מלבד זה, הנטייה לשלוט גם במרחב מעדן החלב וגם במרחב הדולפינים מוצאת לה ביטוי, כאן בסיאטל, גם בתחום הקמעונאי. זה נכון שהשילוב, למשל, של חנות ספרים שהיא גם בית קפה הוא לא חדש, אבל בסיאטל החליטו לקחת את זה צעד אחד קדימה. לדוגמא, גלרייה שבה מוכרים גם מכוניות על שלט רחוק. או גלרייה שבה מוכרים גם נעליים. או גלריה שבה מוכרים גם ספרוני הדרכה קטנים על איך לתקן את האוטו על שלט רחוק. כדי להיות גלריה בסיאטל, מסתבר, רצוי שיהיו באמתכתכם כמה עצמות או דברים מפחידים. ברוב הגלריות שנכנסתי אליהם כאן, יש אוסף לא ברור של פוחלצים ועצמות לבנות, או כל מני עורבים מפוסלים מגומי-מרעה-טבעי-אורגני. זה עובד. זה באמת עובד, זה פשוט לאו דווקא מלבה את הייצר לרכוש מכונית על שלט רחוק.

עוד סימפטום של השינוי הנ"ל, הוא הרצון לשנות את הגובה. בבאזל ייסד הרצל את מדינת היהודים, בסיאטל קיבלתי את חיידק הטיפוסים. לא, הטיפוס הוא לא מהסוג שצריך לייבש ביצות כנגדו, אלא מהסוג שעושים על הקירות. כמו איתמר. תבינו – החצי השני של סיאטל, זה שלא עסוק בלדחוף לעצמו נזם מטורף לעין, עסוק עד אימה בכל סוג של ספורט אתגרי שרק אפשר לחשוב עליו. סיאטל היא עיר נהדרת לזה – שבילי אופניים והמון ירוק והרים וים ומה שלא תרצו. גם אין פה יותר מדי שרב, אבל יש גשם. כשרק נחתתי בסיאטל, המארחים שלי, ששניהם מטפסים, הפגישו אותי עם כמה חברים שלהם, שגם הם כולם מטפסים. בערך ארבע פעמים בשבוע. הקשבתי להם, ופסקתי חד משמעית שמדובר בקבוצה של אנשים חולי נפש.

עכשיו, דמיינו שהפריים מתהפך, ואני, עם ריתמה ונעלי טיפוס, עולה במעלה הקיר, בטיפוס הרביעי שלי באותו שבוע (ולא האחרון!). אומרים שכל הדברים הטובים בחיים הם או משמינים, או יקרים, או לא מוסריים. אני שמח לבשר שגיליתי משהו שהוא מרזה, זול, ומוסרי (עד כמה שידוע לי. ייתכן והקירות שטיפסתי עליהם אינם קירות סחר הוגן). זה מדהים. זה רוב מה שעשיתי כאן, למען האמת, זה ולשתות בירה מדהימה. יש כאן כמות בלתי נתספת של מיקרו-מבשלות, שעושות בירה טעימה מאוד. הסוג השולטטטט כאן הוא אייל, בירה אדמדמה, בדיוק כמו שאני אוהב.

היום אני עוזב, וממשיך לעיר בעלת השם הבלתי סביר "וואלה וואלה". למרות שזה נשמע כאילו אני נוסע להשתתף בסרט מצוייר, אני בעצם הולך לפגוש את אחד האנשים המסוכנים ביותר בעולם. מזל שהוא לצידי.

אם הייתי משרטט גרף של רמת האינטנסיביות של המסע שלי באמריקה, הוא היה נראה כמו פרבולה. משהו דומה לזה:

וייתכן והמדקדקים שבכם יטענו שהגרף לא מכויל באופן מדויק, אבל נתעלם מהם באופן אלגנטי. הגרף די מסביר את עצמו, אבל לאלה ממכם בעלי דיסקלקוליה או שסתם לא זוכרים מה זה פרבולה או חושבים שזה קינוח שאוכלים בסטקיות, אסביר. ציר ה "Y " הוא ציר האינטנסיביות. הכי אינטנסיבי שהגעתי אליו בטיול הזה זה ניו יורק. אני מניח שטוקיו יותר, ומעל זה, בחלקים שלא רואים בגרף, יש בעיקר מקומות שאליהם נוסעים כתבים של CNN ורופאים למען זכויות אדם. מתחת לאפס, האינטנסיבי הופך למוזר. זה לא משהו ש**חייב** לקרות – זה פשוט משהו שקורה.

אחרי ניו יורק, ובוסטון, התחנה הבאה שלי היתה טורונטו. במקור, כשתכננתי את הטיול הזה, נזכרתי שהיתה לי איזה מחשבה לחצות את אמריקה, מחוף לחוף, באוטו. אני מודה ומתוודה שהדבר הזה היה בהשפעה ניכרת של ג'ק קרואק וביטניקים אחרים. הביטניקים היו כמו ההיפים, רק שהיתה להם חיבה לג'אז, לזרידה, וככל הנראה יכולת ריכוז משמעותית גדולה משלי, ולא היה להם שום משבר אנרגיה עולמי. את עומק הטעות הפוטנציאלית הבנתי כשהחלטתי לנסוע מבוסטון לטורונטו. על המפה זה נראה… די קרוב. תבינו – הגעתי לאמריקה בתקופה מדהימה. האביב מלבלב והשקדייה פורחת וכל מני דברים כאלה. מאוד מאוד יפה כאן מבחינת מזג אוויר ופלאי הטבע. זה החזיק מעמד, מבחינת עניין, בערך שעה אחת מה-11 שבהן נהגתי. כל השאר היה ניסיון משעמם להפליא למצוא את התדר המקומי של NPR, והתוודעות למגוון הרחב אך החוזר על עצמו של מסעדות אוכל מהיר.

טורונטו, כפי שחברי טרחו לחזור, היא פשוט עיר מוצלחת. קנדה בכלל היא קצת כמו אמריקה, רק שהצליח להם. במקום כור היתוך, למשל, המטאפורה השולטת בקנדה היא "סלט מוקפץ". בקיצור, אם ניו יורק מנוהלת על ידי אייל שני, כנראה שקנדה מנוהלת על ידי אפרופו משנות השמונים. לא ביררתי, אבל ייתכן שמנת הדגל הקנדית היא טוסט מוקרם עם פטריות. מצד שני, מקום שבו מוכרים גלידה בטעם מרשמלו קלוי (כן! עם טעם של מרשמלו קלוי!), אני חושד שיש בו מגוון מספיק רחב של אוכלים, שגם אם נפשך לא חפצה במטעמים משנות השמונים, תסתדר.

אז אם ניו יורק היתה טירוף, וטורונטו היתה נעימה, ובוסטון היתה… אינטנסיבית בהארוורדיותה, אז החיים בצד השני של היבשת הם אופרה אחרת לחלוטין.

לפני כשבע שנים, החלטתי שהדרך הכי יעילה להגיע לאיטליה היא דרך המסלול תל אביב-מילנו מילנו-ניו-יורק ניו-יורק-סיאטל ולבסוף להגיע לעיירה הקסומה Port Townsend, במדינת וושינגטון, ומשם לחזור לניו יורק, ומשם לרומא. השנים עברו, החכמתי בגיאוגרפיה, והבנתי שייתכן והיו בנמצא מסלולים חכמים יותר. ולכן החלטתי לוותר על איטליה בסיבוב הנוכחי, אבל לא פסחתי על Port Townsend (להלן – PT, בלי A).

אודי רז הסביר לי פעם שחלק מהחזון של מארש דונדורמה הוא קונספט שנקרא "תהלוכות כלבים". הכלבים כאן הם חלק חשוב, אך לא משמעותי. זה יכול להיות תהלוכה של פחיות קולה, או כל דבר קהילתי ומעט הזוי, שמתרחש תוך צעידה בסך.חשבתי על אודי לא מעט בימים האחרונים, כאן ב-PT.

PT היא עיירה קטנה ומקסימה על חופי האוקיינוס השקט. הסיבה העיקרית להגיע לכאן היא משפחת ביכל-שונרא, חברים וותיקים מאוד, שבחרו בעיירה מוצלחת להפליא לגור בה. התחושה היא קצת כמו פרק של תיקים באפלה, או ספר של סטיבן קינג. כולם כאן נחמדים. מאוד. אומרים שלום ברחוב, זרים כמכרים. הנוף מרהיב, האוכל טעים, האנשים מקסימים. ברור כשמש שהעיר מקיימת פולחן סודי לאל התירס האצטקי כשהאורחים הולכים הביתה. אם הם הולכים הביתה. כשאומרים small town America, במובן הטוב של המילה, זה כאן. רק שתקבלו פרספקטיבה – שלושת המקרים של שוד בנק שהתרחשו כאן בשנים האחרונות נפתרו תוך יממה בממוצע. המקרה המסובך ביותר שבהם נפתר לאחר שהשודד הזמין את כל הבאר לסיבוב משקאות, וכשנשאל לכבוד מה, הוא הסביר ששדד בנק.

אז רגוע פה, אבל… מוזר. בימים האחרונים אני פשוט חי את סמול טאון אמריקה. אומר שלום לשכנים, מקשקש על מזג האוויר והפריחות השונות, הולך להפקה של התיכון המקומי של "ג'יפסי" (ג'עיפסי, בגרסת התיאטרון היידי?). סמול טאון אמריקה אומר שהולכים לקרניבל המקומי, ומגלים ש:

1. מתקנים שמסתובבים עדיין עושים לך בחילה

2. מלאכיות בלונדיניות ופטפטניות כמו רוז ביכל-שונרא אוהבות מאוד מתקנים מסתובבים שעושים לך בחילה.

אבל דיברנו על תהלוכות כלבים. ובכן, פעם בשנה, יש כאן את חגיגות פריחת הרוהדי. הרהודי, הוא הרהודידנדרון, הפרח הרשמי של מדינת וושינגטון, ופה ב-PT עושים בשבילו חגיגות. זה אולי נשמע מוזר, אבל לנו, מצד שני, יש פסטיבל מספרי סיפורים בחולון. במסגרת החגיגות הללו, מתחרשים בעיר כל מני אירועים, כגון מרוץ מיטות, אולם גולת הכותרת שלהם היא ללא ספק המצעד.

דמיינו לכם שילוב של הקרנבל בברזיל, מצעד הגאווה, טווין פיקס, הופעה של תזמורת בית הספר, וצ'יטי צ'יטי בנג בנג. תחשבו על Floats המתניידים להם לאורך הרחוב הראשי, ועליהן מלכות היופי המקומיות, לבנבנות ומדושנות. יש? נהדר. עכשיו, אחריהם תוסיפו אוסף של ספרניות לבושות כמו פיראטים. יש? מעולה. עכשיו, אחרי זה תוסיפו את תזמורת חמת החלילים של האזור, אחריה כמה כלבים לבושים מוזר, אחרי זה עוד תזמורת בית ספר, ואחרי זה להקת רוק כבד, עם הומור עצמי (משהו כה פרדוכסלי, לטעמי, שהוא דורש חקירה מדעית). אודי, היית מתמוגג, ולו בגלל כמות הסוזהפונים האדירה שנראתה באותו יום.

מחר, ממשיכים את המסע. ייתכן והפרבולה תהפוך למשהו משוגע יותר. אני לא מתחייב על כלום.

מתגעגע,

טל

את שאר התמונות אפשר לראות בפליקר שלי…

http://www.flickr.com/photos/7531653@N05/sets/72157605117002789/

Ne Me Quitte Pas mon cher.

אז ככה: לאלה ממכם ששולחים לי הודעות היסטריות, בטוחים שאני שונא אותם, או שנחטפתי על ידי מורדים טמילים, אז לא. פשוט עזבתי את ניו יורק, ולכן חיבור האינטרנט הזמין נעלם יחד עם גורדי השחקים. כמו כן, בשבוע האחרון שלי בניו יורק הייתי עסוק בעיקר בלגלות כמה זוויות שונות של כאב אפשר להפיק מבליעה. זה לא נשמע טוב, אבל זו דרכי הייחודית להגיד שהייתי חולה ולא הרפתקאתי במיוחד, ולכן לא שמעתם על זה. יצא לי לחשוב הרבה על ניו יורק כשהייתי שם. אחד הקסמים של ניו יורק זה שבמקביל לזה שיש שפע לא נתפס בכלל של אפשרויות, הוא קיים כאפשרות אמיתית. למה הכוונה, אני שומע מאחורה. ובכן, בניו יורק, הגיאוגרפיה לא מהווה שיקול. מישהו "השטיח" את המרחק: הכל בניו יורק הוא במרחק רכבת אחת או שתיים. עשרים דקות גג ואתם שם – לא משנה איפה זה שם. ולכן הקהל הפוטנציאלי של כל מסעדה הודית גלאט כושר הוא לא השכונה שלה – הוא כל ניו יורק.

לאחר ניו יורק, הצלחתי בערמומיות למצוא מענה הולם וזול עד מאוד לכל סוגיית הטילים – הן הבליסטים והן תלולי המסלול. לא צריך שום חומרים מתקדמים. כל מה שצריך לעשות זה ללכת לרדיו שאק, ולקנות ג'י.פי.אס. המכשיר עצמו, הג'יפיעס (כך באיות יידי), הוא מכשיר חביב ועדין. לעומת זאת, ההתמודדות עם העטיפה הפלסטיקית הקשיחה שלו, היה תרגיל בלהיות סרט מצויר. כמו בשיר ההוא, של גידי גוב – ניגשתי, גיששתי, ביקשתי, החננתי (אך זה ממשיך, בניגוד לשיר ב…) נשכתי, מעכתי, חתכתי, רתחתי. המכשיר סגור, הקופסא אומרת לא. היום ארוך, הזמן קצר לי, מניווט לוויני, עוד לא נגמר לי. את כל השלבים הללו הייתי חייב לעבור עד שמכשיר גיפיעס חדש יעטר את חלון רכבי המצ'וקמק, ואוכל להתקדם אל עבר השקיעה הניו אינגלנדית. על מנת לפטור את משברי הטילים השונים, יש רק לצפות אזורים בעייתיים באותו פלסטיק קסום. באמת. העוברים ושבים התקבצו סביבי ומחאו כפיים כשהצלחתי, סוף סוף, לחלץ את השרץ.ֿמה שמביא אותנו למחזוריות החיים, העליות והמורדות.

לפני שנים רבות, יצא לי לנהל שיחה עם דר. אברהם מידן, טכנולוג ופילוסוף. אני הייתי אז קורא Wiredנלהב, ואברהם היה, ועודנו, טכנולוג ראשי ומנכ"ל של חברת תוכנה לא קטנה. אני זוכר (במבוכה מסויימת) איך הסברתי לו איך האינטרנט זה העתיד וכו. ייתכן, סביר מאוד להניח, אפילו, שנפנפתי בידיים הרבה. דר. מידן שמע את טיעוני, וסיפר לי את סיפורם של הצבעונים, הבועה של המאה ה-17. כמו האינטרנטים, כך גם בועת הצבעונים תתפוצץ, טען הדוקטור הטוב. ֿכנראה שהצבעונים שמעו שההיטק בירידה, כי אמריקה מלאה בצבעונים. הם יפים להפליא, וממלאים, יחד עם פריחת הדובדבן, את רחובות העיר. או שמא צריך להגיד – הערים?

כן, מלבד הצבעונים, גם כל הקלישאות על עצים אדומי עלים ומזחים עם לובסטרים נכונות. מאוד יפה כאן. רק שהאמריקאים כל הזמן מתעקשים שהאיזור הזה היסטורי, למרות שהדבר הכי עתיק כאן הוא בערך מהמאה ה-17, שזה די מצחיק, בנינו. במסגרת הניו אינגלנד, ביקרתי בניופורט. ניופורט היא מעין עיירת קיט לעשירים ולבנים. הבתים יפים, יש כמה "אחוזות" של ממש עשירים וממש לבנים, יש חוף ים, ויש פסטיבל ג'אז. כן, זה הניופורט מההופעה של דיוק אלינגטון. רק מה – עונת התיירות עוד לא בדיוק התחילה. ולכן יצא לי לחוות את ניופורט עם ניחוח מאוד מסויים. ניחוח של טבריה – עוד עיירה היסטורית נטושה ליד מקור מים גדול ויפה. נשבע לכם, למרות כל הקלאם צ'אודר, יש קווי דמיון מטרידים. רק פחות ערסים. משם, לבוסטון. בוסטון היא מקום חביב. פעם אחרונה שהייתי כאן, היה לפחות מ-24 שעות, וזה די מה שהתחיל את התחביב שלי דאז (שנת 2001), ללכתוב יומני מסע על ערים שבהם הייתי פחות מ-24 שעות. אני מצרף אותו, לעיונכם, אבל זכרו שהוא… ובכן… יש שם רפרנס למכשירים "מתקדמים" שהיו מאוד מתקדמים בזמנו. הבוסטון של היום, היא שונה. את רוב הזמן אני מבלה בהרוורד, שהיא מקום נפלא כי בקפיטריה שלו מגישים צי'ראשי. כולם מסביב בטוחים שזה דבר סביר והגיוני.

מחר אני נוסע לחוץלארץ, לקנדה. שמעתי שיש שם דובים.

תמיד היה לי יחס אמביוולנטי לרחוב בן יהודה.

מצד אחד, זה איזור בתל אביב שמשום מה אני לא מרגיש בו נוח. קשה לי לשים על זה את האצבע, אבל הכל… גדול מדי. חסרה בו אינטימיות מסויימת, שממנה מתפתח אופי של איזור.

מצד שני, יש לו אופי. בן יהודה, למרבה האירוניה, הוא אחד הרחובות הבין-לאומיים ביותר בתל אביב. בקצה הדרומי, יש את השרידים של האכסניות שפעם, בשנות התשעים, איכלסו את כל ה-Travelers שהגיעו לישראל, ניקו פה בתים ומילאו את הפאבים, וכיום מאכלסות ילדי תגלית וקצת עובדים זרים.

בואכה צפון, יש את האיזור של השגרירויות.

ובאמצע, התפתחה לה "איטליה הקטנה", עם ארנסטו, דולצ'י מלודי, פיציולו, וכמובן, פיורלה, כולם די קרובים אחד לשני. (כן, יש המון נציגים איטלקיים בסביבה, כמו אייסברג, או מל ומישל הנפלאה, אבל ארבעת המוסדות הללו נוסדו על ידי איטלקים אסליים…)

הערב, טיול לאייסברג הפך לצעדה בעקבות הקיבה, לפיורלה. לא הייתי שם קרוב ל-4 שנים, בלי קשר למסעדה עצמה. המסעדה עמדה די ריקה, כאשר רק אנשי המשפחה ישבו וסעדו את ליבם. זה היה פשוט נפלא. משפחה איטלקית כמו בסרטים, פיורלה יפהיפיה מתמיד, מעט פיטפוטים באיטלקית ותלונות על ישראלים שמזמינים פסטה ברוטב שמנת ופטריות. נפלא. אוכל משגע, ואותי, אחרי חצי שנה בפירנצה, קשה מאוד מאוד לקנות באוכל איטלקי. כשחזרתי מאיטליה חשבתי לעבוד קצת במטבח שלהם. יכול להיות שזה עוד יקרה.

לפני שנים רבות, כשעוד עבדתי באייטק, סיגלתי לעצמי מנהג מגונה לנסוע המון. חישבתי שבשנת 2001 טסתי בערך 150 טיסות. כתוצאה מכך, נהגתי לא להשאר במקום אחד זמן רב מדי, והתפתחה לה מסורת של כתיבת יומני מסע ממקומות שבהם ביליתי פחות מ-24 שעות.

ואז נסעתי לאיטליה.

שם הייתי הרבה יותר מ-24 שעות.

ומאחר וכבר הייתי בפירנצה, ואני גרגרן, היה זה רק טבעי שאכתוב את מדריך גוטמן לגרגרן בפירנצה. נכון, מדובר בחוויות עדכניות ללפני כמה שנים, אבל הן

א. עדיין משעשעות

ב. (לפחות כל מה שקשור לאוכל) עדיין, ברובן רלוונטיות.

נפתחה בוקסה משמאל, עם הכותרת "יומני מסע", ובה אעלה את עלילות העבר שלי, כאיש רב המזימות. תהנו.