כבר כמעט שבוע עילם מכין אותנו למסיבת הסיום. הוא די טוב בלשמור על סודות, אבל זולגים לו דברים מדי פעם.
״אתה יודע מה קורה אחרי שאנחנו שרים את ״עוף גוזל״?״, הוא שואל? ״מה קורה?״, אני מתעניין. ״כל ההורים בוכים״. ואכן, אתמול, במסיבת הסיום של גן חובה, הנבואה התגשמה. זה לא היה הממטרה שציפיתי מעצמי, אבל הדמעות זלגו להן, ובכך הוכרזה באופן רשמי הכניעה שלי.
הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי מתמודד עם עוף גוזל היתה בסיום היסודי. ושנאתי אותו. הוא הרגיש לי כבר אז שיר מניפולטיבי, שלוחץ יותר מדי חזק על הכפתורים. וזה פחות או יותר מה שהרגשתי כלפיו עד אתמול, כשנכנעתי. כתבתי את זה כבר עשרות פעמים פה בבלוג הזה, אבל אחת החוויות הכי humbling בלהפוך להורה, עבורי, היא החיבור למיינסטרים של האנושות. כל הדברים האלה שאתה מסתכל עליהם מהצד, שהורים עושים או חווים ואומר ״נו באמת״, אז פתאום כשאתה שם, אז הם נראים אחרת. זה כאילו נתת למישהו הרשאות low level למערכת שלך.
המחשבה של עילם הולך לכיתה א׳ מעלה בי דמעות עוד מלפני שהלך לגן. אני לא יכול לשמוע את ״כל עוד״, של יוני ריכטר ועלי מוהר, על הילד שהולך לבית הספר בפעם הראשונה והאבא מלווה אותו, מבלי לבכות. זה הפך כבר לנושא לבדיחה אצלנו בבית, ועדיין אני לא יכול להפסיק לבכות.
ניסיתי להסביר לעילם למה זה כל כך מרגש אותי, ואולי אפילו עצוב לי. ואני לא לגמרי יודע לשים על זה את האצבע. חשבתי על זה שההתבגרות של הילדים היא בעצם הסמן דרך הכי ברור למעבר של זמן עבורי, להזדקנות שלי. אבל לא כל כך מפריע לי להזדקן. חלק מזה זה המשיך החיכוך של עילם עם מערכת החינוך הציבורית, אבל בינתיים זה לא היה כל כך נורא. יש המון דברים נהדרים בזה שעילם הופך לילד גדול. אני יכול לדבר איתו על דברים מגניבים, בקרוב הוא ילמד לקרוא ואז עולם שלם של תולעות-ספרים יפתח לו. שבוע שעבר היינו ביחד בלאר״פ הראשון שלנו. אבל הוויתור על הילד הקטן, על האפרוח, קשה לי מאוד. דיברתי אתמול עם ליאת על איך לביא הוא כזה אפרוח, עם מילים מצחיקות ושיבושי לשון וקול צפצפני כזה, ושנינו נאנחנו והסכמנו שאין לו עוד המון זמן לאפרוחות. זה מוזר, כי כבודהיסט חובב, אני יודע שאי אפשר להכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת, ומעולם לא מצאתי את עצמי, בסופו של מסע רגלי ארוך, מתגעגע לתחילתו, ועדיין, השינוי הזה קשה לי.
***בקשה מנומסת***
אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה של הבלוג יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!
להיות שיש מפעל שעובד למרות שהוא סגור, זאת אומרת, אין עובדים שנכנסים או יוצאים. וחשבתי לעצמי כמה זו שאלה שעדיין מושפעת מהמהפכה התעשייתית. כי כשאני קראתי על מפעל ששעריו סגורים, אותי הטרידו הרשתות – איך מנוהלות רשתות ההפצה, ואיסוף חומרי הגלם, והשיווק.
הנוכחות של כ-200 איש סופר מוכשרים וגאדג׳טים ואמנות מהבהבת, מאתגרת את הקשב בערך כמו עדר זברות נוצצות שעושות קולות, אז לא ממש הספקתי לדבר עם אף אחד לעומק. ולכן אני כותב את זה כאן, כי זברות מהסוג הנ״ל ידועות בכך שאינן נכנסות לבלוגים.
וריכוז. אבל חלק מזה, זו הבחירה שלי בסרטים. השורשים הגיקיים שלי עמוקים, ואם כבר ללכת לקולנוע אז בשביל סרטים גדולים ומלאי פיצוצים. או במילים אחרות: אם אין שם רובוטים או חייזרים או את רוברט דאוני ג׳וניור, אז אפשר להוריד למחשב. אתמול התחלתי לראות את The Punisher, הסדרת Marvel החדשה של נטפליקס. ורבע שעה לפני סוף הפרק, סגרתי את הדפדפן. סגרתי את הדפדפן כי זה היה לי אלים מדי, אבל בעיקר כי יכולתי לדעת מה יקרה בכל סצינה מהרגע שהיא התחילה. שום דבר לא הפתיע אותי. אני לא חושב שאני כבר לא אוהב מדע בדיוני או פנטזיה, אבל יש גיל כזה שבו אתה צריך להודות לעצמך שג׳אנק פוד הוא בעצם לא טעים. גם לא בקטע של להתפנק, או Guilty pleasure. שסרטים מטופשים ו״כיפים״ פשוט לא מעניינים אותי יותר. שהם גם צריכים להיות טובים. שהנפש שלי צריכה משהו עם יותר ערכים תזונתיים, ושזה בסדר.
השבת ואמרתי לו ״תקשיב, נכנסה שבת״, והוא אמר ״כן, אני יודע״, והמשכנו לדבר. והבנתי, הבנתי שגם אנשים דתיים, למרות שיש להם המון אינרציה כי ככה הם גדלו כל החיים, בוחרים. כי גם אם אתה מאמין באלוהים, ובעקרון של תרי״ג מצוות, היישום בפועל והרזולוציה היא בחירה. שגם בשבת בא לפעמים לאנשים דתיים לשחק באייפון. שזה לא על אוטומט, ההתנהלות הזו, שזו בחירה יום יומית.
לפני פיתוי חדש, אני כנראה אפול מהר יותר ממישהו שלא בילה חצי שעה לפני זה בלהתאפק. ויותר מזה, הוא לא רק מוגבל, הוא אוניברסלי. כוח הרצון של להתאפק מאוכל הוא אותו כוח הרצון של לעשות פעילות גופנית או להתמיד בעבודה משעממת, וכשהוא נגמר, הוא נגמר. מצד שני, כמו כל דבר בחיים, הוא שריר. שריר שכשמאמנים אותו, הסיבולת שלו גדלה.
קורות ממלכת עילם 