לפני ארבע עשרה שנה, סביב סוכות או ראש השנה, עמיחי התקשר אלי והציע לי לנסוע לסיני. זו היתה הפעם הראשונה, והאחרונה שלי בסיני. קצת כמו עוגיית מדלן, אני מתחיל להבין שייתכן שהכמיה שלי לחופשות של Being, להבדיל מחופשות של Doing, נולדה שם. זו היתה אחת החופשות הטובות בחיי, ומאז רק רציתי לחזור. בדיוק עמדתי להתחיל עבודה עם איזה סיווג-לא-מאפשר-לנסוע-לסיני-אפילו-בצחוק, ואחרי זה הכל נהיה בלאגן. במשך שנים הייתי ממגלגלי העיניים ומצטטי המנטרות, כשחברים ואחותי החליטו לנסוע לסיני. הסתכלתי עליהם כאנשים שמסכנים את עצמם סתם. ״עזבו אותכם מפיגועים, הבעיה האמיתית זה החטיפות״. לפני חודש, פתאום נפל לי האסימון שבעצם, עם כל אזהרות המסע הממוקדות, לא קרה כלום לאף אחד, כמעט אף פעם. אזהרות מסע והתרעות חמות יש כבר 15 שנה, והפלא ופלא, אף אחד לא נחטף. ובזמן הזה היו זיליון פיגועים בפריז, חלקם מכוונים נגד יהודים, ואף אחד לא חושב להפסיק לנסוע לשם.

ההחלטה לנסוע לסיני הובילה אותי, כמובן, to geek out on it, המעשה הכה-גוטמני של להכנס לתחום חדש ולתחקר את האם אמא שלו. יש בפייסבוק קבוצה בשם ״אוהבי סיני״, ופשוט ביליתי שעות בלקרוא שם, בלהבין את המהלכים והז׳רגון, ולהתבשם מהפורנו-סיני. ואז שמתי לב למשהו מוזר ומעניין. גם הבדואים חברים בקבוצה הזו. הם מגיבים כשאנשים ממליצים או מכפישים את החוף שלהם, אומרים תודה ומאחלים חג שמח. זו חוויה מוזרה, קצת כמו שבירה של הקיר החמישי בקולנוע, שפתאום האחר עונה לך. חשבתי שזה מוזר במיוחד בגלל שהם בדואים, וסיני היא כזה מקום חייזרי, ואז הגענו לברלין.

אחותי עברה לברלין לפני כמה חודשים, ונסענו לבקר אותה. זו הפעם הראשונה שלי בעיר, שלא לפגישה של כמה שעות, וכאילו שלברלין היה חסר קצת במחלקת הסיפורים וההיסטוריה שהיא סוחבת איתה, בשנים האחרונות היא הפכה, במידה מסויימת, ל״אחר״ של ישראל. המקום שהולכים אליו כדי לברוח. ופתאום הבנתי, שהתחושה המוזרה הזאת שחוויתי עם הבדואים בסיני, הוא חלק גדול מברלין, מגרמניה בכלל. נהג המונית ההודי שנסעתי איתו הגיע לכאן, כמו הרבה זרים, למזרח גרמניה, בעידוד ברית המועצות. שני הצדדים, שבמשך שלושים שנה הסתכלו על זהמבעד צדי החומה, ופתאום האחר עומד פה, ממש לידך. ואולי, כפי שאני מגלה בימים אלה, הוא היה שם תמיד.

If you are a poet, you will see clearly that there is a cloud floating in this sheet of paper. Without a cloud, there will be no rain; without rain, the trees cannot grow; and without trees, we cannot make paper. The cloud is essential for the paper to exist. If the cloud is not here, the sheet of paper cannot be here either. We can say that the cloud and the paper inter-are. “Interbeing” is a word that is not in the dictionary yet, but if we combine the prefix “inter-” with the verb “to be,” we have a new verb, “inter-be.”

If we look into this sheet of paper even more deeply, we can see the sunshine in it. If the sunshine is not there, the forest cannot grow. In fact, nothing can grow. Even we cannot grow without sunshine. So we know that the sunshine is also in this sheet of paper. The paper and the sunshine inter-are. And if we continue to look, we can see the logger who cut the tree and brought it to the mill to be transformed into paper. And we see the wheat. We know that the logger cannot exist without his daily bread, and therefore the wheat that became his bread is also in this sheet of paper. And the logger’s father and mother are in it too. When we look in this way, we see that without all of these things, this sheet of paper cannot exist.

Looking even more deeply, we can see we are in it too. This is not difficult to see, because when we look at a sheet of paper, the sheet of paper is part of our perception. Your mind is in here and mine is also, so we can say that everything is in here in this sheet of paper. You cannot point out one thing that is not here—time, space, the earth, the rain, the minerals in the soil, the sunshine, the cloud, the river, the heat. Everything coexists with this sheet of paper. That is why I think the word inter-be should be in the dictionary. To be is to inter-be. You cannot just be by yourself alone. You have to inter-be with every other thing. This sheet of paper is, because everything else is. Suppose we try to return one of the elements to its source.

(טיך נהאט האן, כותב על ריקות, מהספר המקסים שלו על סוטרת הלב, שאותו קראתי בקינדל, כך שעניין הנייר קצת התפספס.)

היה מין רגע, לפני חודש, שבו הבנתי שהפכתי ליזם באמת. זה היה חודש וקצת לתוך סיבוב הגיוס של הסטרט אפ שלנו, ג'ימיני. דיברתי עם זאב, השותף שלי, והתפארתי איך בעצם אף אחד מהמשקיעים עוד לא אמר לנו "לא". ואז עצרתי שניה, והבנתי שכאמור, הפכתי ליזם. כי המון משקיעים בעצם אמרו לנו "לא". הם אמרו את זה בסופר נחמדות, והסבירו שזה לא פרופיל ההשקעה של הקרן שלהם, או שהם רוצים לראות עוד התקדמות, ועוד כל מני דברים סופר נחמדים שבסופו הם לא שלפו את פנקס הצ'קים ונתנו לנו כסף. בעבודות הקודמות שלי היו לא מעט מקרים שבהם הסתכלתי על המציאות, והיזמים של החברה הסתכלו על אותה מציאות, והם ראו אותה פי אלף יותר אופטימיים ממני. מדובר באנשים שאני מעריך מאוד, ופשוט לא הבנתי איך הם לא רואים את מה שאני רואה. ועכשיו אני מבין. היכולת לחיות באמונה אמיתית שמשקיע לא אמר לך לא, למרות שהוא כן היא כנראה אחת מהאיכויות האלה שיזם צריך, כי אחרת הוא היה סוגר את הבסטה ממזמן.

כחצי שנה אחרי שעילם נולד, ליאת ואני ראינו את הסרט החמוד "Babies". הסרט עוקב אחרי כמה תינוקות שנולדים וגדלים בתרבויות שונות, ממונגוליה ואפריקה, ועד טוקיו וסן פרנסיסקו. כרבע שעה לתוך הסרט, ליאת הסתובבה אלי ואמרה "תגיד, למה לא עשינו ילדים לפני שנתיים?". ה"לפני שנתיים" הזה היה ממקם אותנו בערך בדייט השלישי שלנו, כך שהתשובה ברורה, אבל התחבא שם משהו עמוק יותר.

ליאת ואני עשינו ילדים בגיל מאוחר. וזה פגש אותנו טוב. זה קשה בטירוף, ונהיה קשה יותר במובן מסויים, אבל אני חושב שבשנתיים הראשונות היינו בהיי מטורף. אני חושב שחלק מהסיבה לכך שזה פגש אותנו כל כך טוב, היא *בגלל* שהתחלנו עם ילדים בגיל מאוחר יחסית, כשאנחנו מגובשים על מי אנחנו, ויודעים לעשות כל מני דברים שמבוגרים יודעים. נגיד.

בגיל 38, אחרי 25 שנה בתעשיית ההייטק הישראלית (כן, התחלתי בגיל 13…), החלטתי להיות יזם. אני מסתובב בקהילת היזמות/חדשנות/סטרטאפים המון שנים. ועדיין, רק השנה עשיתי את הצעד הזה עד הסוף. לא לפלרטט, לא לפתח רעיון, אלא לעזוב את העבודה שלי, ולפתוח חברה. ללכת על כל הקופה. ואני נהנה בטירוף. אני לא יודע אם, כמו הילדים, זה כל כך כיף לי ומרגיש לי נכון כי אני עושה את זה בגיל מבוגר יחסית, אבל אני כן חושב שהגיל המבוגר הזה מאפשר לי לראות כמה דברים שאני לא יודע אם הייתי רואה כיזם בן 25.

הדבר הראשון שמהדהד לי במסע הזה, הוא המושג "פריוולגיה". עשיתי פעם הרצאה לקבוצה של "תגלית", ושלושת הילדים שלא נרדמו אחרי החינגה של הלילה הקודם או בהו בטלפון שלהם שמעו איך הצבא בישראל הוא המקבילה למערכת הקולג'ים האמריקאית. הפריוולגיה שקיבלתי מהיותי בוגר 8200 היא בל תאומן. לפני חודש הרגשתי חופשי לחלוטין לשלוח מייל לחבר מהיחידה שלא החלפתי איתו יותר מעשר מילים בחמש שנים האחרונות, מייל שהוביל לארוחת צהריים, ו-4 אינטרואים למשקיעים או אנשים מעניינים אחרים. זה היה כל כך קל, ועבור רוב החברים במועדון הזה, כמו כל הפריווילגיות הכבדות, זה דבר שקוף. רוב החברים במועדון הזה לא מבינים פי כמה יותר קשה צריך לעבוד יזם שלא נתפס במאתר של 8200 או דומותיהן.

הדבר השני, המבדר עד אין קץ, הוא כמה גיוס הון דומה לדייטינג.  במובן מסויים, זה אסון. כי כמו שכל כתבת צבע במוסף סוף השבוע של מאקו יכולה לספר לכם, דייטינג זה שוחק את הנשמה. אבל בסודי סודות, אני מוכן להודות שיש בזה גם משהו מענג. כאמור, אני בן 38. וטל בן ה-38 היה יכול להשיא כל מני עצות לטל בן ה-28 שמסתובב לו בכל מני אתרי הכרויות ודייטים כושלים וכושלים למחצה. על איך לשמור על פאסון, ושזה רק נראה שהמשוואה מוטה לכיוון נשים אבל בעצם הן מחפשות ורוצות בדיוק כמו גברים, ואיך לא להתרגש, ומה להגיד ואיך להגיד ומתי להגיד. ופתאום, קצת כמו בקריקטורה אהובה עלי של גארי לארסון,  כל מאגר הידע הזה, כל ה-moves שמסתבר שיש לי אבל אין לי איפה להוציא אותם, כי אני נשוי באושר וכו', נהיה שימושי. אני מצליח לא להתקשר למשקיע פוטנציאלי למחרת הפגישה ולשאול "נו…". אני יודע להגיד "מגניב, נשמח לשמור על קשר" קליל כשאומרים לי "לא".  אבל הלב שלי עדיין מפרפר בהתרגשות כשמשקיע פונה אלי, מיוזמתו. יש סיכוי שלמרות הכל, אני עדיין קצת בתול.

What if all the people
who could not sleep
at two or three or four
in the morning
left their houses
and went to the parks
what if hundreds, thousands,
millions
went in their solitude
like a stream
and each told their story
what if there were
old women
fearful if they slept
they would die
and young women
unable to conceive
and husbands
having affairs
and children
fearful of failing
and fathers
worried about paying bills
and men
having business troubles
and women unlucky in love
and those that were in physical
pain
and those who were guilty
what if they all left their houses
like a stream
and the moon
illuminated their way and
they came, each one
to tell their stories
would these be the more troubled
of humanity
or would these be
the more passionate of this world
or those who need to create to live
or would these be
the lonely
ones
and I ask you
if they all came to the parks
at night
and told their stories
would the sun on rising
be more radiant and
again I ask you
would they embrace

~ Lawrence Tirnauer

כשהייתי בן 15, יצא ״רוצחים מלידה״ של טרנטינו*. דידי חנוך, שהיה לי כמו אח גדול או מנטור, מאוד אהב את טרנטינו, ולכן גם אני מאוד אהבתי את טרנטינו. הפסקול שלו היה אחד מהדיסקים הראשונים שקניתי. הראשון היה ״Debut״, של ביורק, והשני היה Alice's Restaurant, של ארלו גאת׳רי. ביליתי את רוב הילדות שלי בלי באמת מוזיקה. ידעתי שאני אוהב את הביטלס, ובמשך כמה שנים אוקוורדיות להפליא גידלתי mullet, תוך התכווננות מלאה לכך שזה בעצם שיער ארוך בסגנון ג׳ון לנון, אבל האהבה הזאת היתה יותר עניין של ״המעמד מחייב״, מאשר ממש להקשיב ולהכיר את המוזיקה שלהם.

הפסקול של רוצחים מלידה הוא מלא וצפוף, עם כל מני קטעים מהסרט והבלחה של רוברט דאוני ג׳וניור, לפני שיצא מהכלא והפך לכוכב השעה. והיה שם שיר של בוב דילן. You belong to me. הכרתי את בוב דילן, כמובן, אבל לא באמת שמעתי אותו עף פעם. אני זוכר את הפעמים הראשונות שהשיר הזה התנגן, ולא ידעתי אם הקול הצפרדעי הזה זה באמת איך שבוב דילן נשמע, או שאולי זה סתם עוד איזה משחק של טרנט רזנור עם הפסקול. התהיה הזאת ליוותה אותי כמה שבועות. והיום חשבתי על איך עילם ולביא לעולם לא יחוו חוויה דומה, את הרגעים הארוכים האלה של חוסר הידיעה.

*אני יודע שאוליבר סטון ביים את הסרט.

אני זוכר את הרגע הזה, בקורס בבה״ד 15. אני בן 18 וקצת, עדיין לגמרי בהלם מהצבא, במגדל שמירה מגוכח בכניסה לבסיס. פתאום הבנתי שאני משהו מחלק גדול יותר ממני. לא במובן של ״הצבא״ ו״ערכים״ ו״מדינת ישראל״. פתאום הבנתי שהחוויה הזאת שעברתי בשעות האחרונות, של לעשות עליית משמר, ולשקשק את הנשק, ולעלות למשמרות שמירה, זה קורה כל יום, יקרה כל יום, קרה כל יום, עד קצה האופק של חשיבת הזמן שלי.

עברנו לבית החדש שלנו לפני שנה וחצי. בצעד מפתיע, לא המשכנו את מגמת ההצפנה שלנו (מלשון צפון, כן? לא צופן), בתל אביב, אלא חזרנו, כמעט מגדת הירקון, אל לב העיר. זה מדהים איך הקילומטר וחצי הזה של מרחק משנה משהו. צפוף כאן יותר במדרכה, וטיפה יותר מלוכלך, ואולי זה ה-observation bias שלי, אבל אפילו רואים את זה באנשים. האמהות כאן, בגני השעושים, מגניבות. יותר. עם קעקועים. 

אני גר בתל אביב 14 שנה, ומעולם לא הרגשתי כל כך הרבה שכונה, כפי שיש לי עכשיו. אני יורד לרחוב, ואומר שלום לכל כך הרבה אנשים בדרך. השכנים בבניין, וחברים שגרים ברחוב. האיש בבית הקפה יודע לא רק מה אני אוהב לשתות, אלא גם אילו עוגיות עילם אוהב. והבעלים של המכון כושר שלי פוגש אותי ברחוב ושואל אותי מה דעתי על השיעורים החדשים, ואני שואל אותו מה שלום הילד החדש שנולד לו, ואנחנו מחליפים חוויות על איך זה להיות הורים לשניים. כשאנחנו חוזרים מהגן, ועוצרים בכיכר ביאליק, כבר יצא לי להשאיר את עילם עם ההורים של ילד אחר, ולקפוץ לכמה סידורים קטנים.

יכול להיות שחלק מזה נובע מהשורשים שהכנו. שהפסקנו להסתובב בדירות שכורות, ושברור לנו שאנחנו הולכים לגור כאן לטווח ארוך. וחלק מזה נובע, ללא ספק, מהעובדה שהפסקתי לנסוע לעבודה בגלילות עם אוטו, ואני הולך או מדווש לעבודה ברוטשילד. כי כשהולכים ברגל, פוגשים יותר אנשים. אומרים יותר שלום. והמון מזה זה הגן. הגן הוא בונה קהילות, בונה קהילה פנומנלי. הקשרים בין הילדים הם הדבק הראשון. ואני יודע שזה לא ככה אצל כולם, אבל בגן שלנו מצאנו, באופן מרגש, המון אנשים מגניבים, שנמצאים פחות או יותר במקום שבו אנחנו נמצאים – מבחינת מצב משפחתי, מבחינת תפיסות עולם (לגדל ילדים בתל אביב כבחירה, למשל), והכי חשוב – מבחינה גיאוגרפית. הם קרובים, פה בשכונה.

החזית של הסלון שלנו והמרפסת, פונים למזרח, לרחוב, והקולות נכנסים פנימה לתוך הבית אם מרשים להם, ולפעמים גם לא. גיליתי לאחרונה שאני מאושר יותר כשיש לי שעון על היד, כשיש לי את היכולת למקם את עצמי בכל רגע נתון, לפחות בקואורדינטה אחת. אבל הקולות שמגיעים מהחלון, כל יום, עוזרים לי לעשות את זה גם אם השעון על השידה. כל בוקר משאיות הזבל באות, שתיים כי אנחנו על בית פינתי, בשעות שפעם חשבנו שהן מוקדמות להפליא (לפני שבע), אבל מאז שלביא החליט שחמש זו *ה*שעה לקום בה, מסמנות עבורנו שזה הזמן להתחיל לגרד את עילם לצחצח שיניים. בדרך, בדרך לגן, סביב שמונה וקצת, עובר איש האלטעזאכן, בנחישות מעוררת השתאות. במורד סמטאות הכרם, אנחנו תמיד מצליחים לפגוש את אותה אישה מוליכה את הכלבים שלה, שני כלבי רוח לבנים שלאחד מהם קוראים סילאן. אחרי הפיזור, ובדרך לגן, השמנה מהלחם בשוק הכרמל צועקת ומנסה לפתות עוד לקוח תמים למלכודת הלחמניות שלה. כך מיום ליום, מעונה לעונה.

עברו יותר מ-18 שנה מאז אותו ערב במגדל השמירה, מאותו הרגע שחשבתי שהבנתי מהו הנצח. אני לא בטוח שהוא עוד נמצא שם, אותו מגדל, אבל אני יודע להגיד בבטחה שלא מעט מקומות ששמרתי בהם כבר לא קיימים, לא כאתרים צבאיים בכל מקרה. נצח של גיל 18. שנה הבאה עילם הולך לגן אחר, עם כיוון אחר לצעידה, וילדים אחרים, ועם שעות אחרות. והמחזור משתנה לו, לאט לאט.

מעולם לא הייתי איש של טבע. ייתכן וזה קשור לחלוקה המוקדמת הזאת שתוויתי לי, שבין הבשר והרוח – הסיפור שאני מספר לעצמי שנים שאני לא טיפוס ספורטיבי, לא ממש טוב בלהיות הנדימן וכו׳ – איכשהו גם טיולים בטבע נכנסו לשם. אבל להבדיל, בעוד שמעולם לא הסתכלתי על חברי ההנדימנים דוחקים דיבלים לתוך קירות גבס בקנאה ואמרתי ״הו, הלוואי וגם אני הייתי עושה את זה יותר״, יש לי, ברשת חבריי האינסופית, גם זן של אנשים שלא סתם אוהבים להיות בטבע, אלא בעלי כשרון מיוחד לזה. בפעמים הספורות שבהם ניסיתי לטייל, תמיד מצאתי את עצמי באחד מהמסלולים המוכרים – היהודייה, בריכת המשושים וכו׳. בעוד שחברי המוכשרים מעלים תמונות של עצמם בכל מני גבים מלאי מים זכים במדבר יהודה, אני איכשהו תמיד מצאתי את עצמי עושה את מסלול מקורות הירקון, שזה בעצם דרך יפה להגיד מטייל בפתח תקווה.

פה ושם היו לי הבלחות. יש לי כמה פינות סודיות של טבע (או, כפי שאמר פעם אימו פיליפס:
I got a new pair of underware the other day. New to me, anyway) – מגדל צדק, השדה שאף אחד לא מכיר מאחורי רמת אביב. אבל הרגשתי, ראיתי, שיש יותר. חוויות הטיול השנתי, או טיולי תנועת הנוער (ראיתי אותם, את הילדים ואת המדריכים שלהם, שהם גם ילדים וחשבתי לעצמי אל אלוהים, איך הורי שחררו אותי לטיול בהדרכה של ילדים בני 15!) תמיד הרגישו יותר כמו מסע צבאי: מאמץ שנועד להגיע מנקודה א׳ לנקודה ב׳, בדרך כלל דרך נקיק או נחל קלסטרופוביים, הדורשים התרכזות בכל צעד כי אחרת תנקע את רגלך. בקיצור, ללכת עם הראש למטה בין שתי קירות. לא היה כמעט שום דגש על פשוט להיות בטבע, להנות מזה. ולזה נפשי כמהה בזמן האחרון.

וכך מצאנו את עצמנו, עילם ואני, בדרכנו לטיול מחנאות. תמונת הנצחון של עילם מהאירוע היתה ברורה מאוד: שיפוד עם מרשמלו, מעל מדורה. אני רציתי קצת יותר. רציתי מין מקום לבד כזה, לא עם כל המוני עם ישראל, מקום יפה ופסטורלי, אבל נוח למדי, שבו אפשר פשוט להיות בטבע. ולמרבה הפלא – מצאתי, בדיוק אותו. סוג של.

אפשר להגיד שקפצתי מעל הפופיק. לבד, עם ילד בן 3 וחצי, לא באתר מוכרז. ואפשר להגיד שלגמרי אתגרתי את איזור הנוחות שלי. יש לי אפס כישורי מחנאות, ואיכשהו הצלחתי להרים אוהל, ולנפח מזרונים, ולבשל לעילם, ולהיות איתו בכיף מאוד גדול באגמים הנחבאים של רמות מנשה. והצלחתי להיות שם גם כשהוא נבהל בלילה מהקולות של החיות מסביבו, והסביר שהמקום הזה לא טוב כי אין בו חדר צעצועים, ואת אמא, ואת לביא, ושהוא לא טוב כי אין פה חתולים.

אחרי שעילם נרדם, נשארתי לבד באוהל. תבינו – היינו במרחק של עשר דקות נסיעה מיישוב, אבל התחושה היתה של לגמרי לבד. ומספיק עשר דקות ניתוק האלה כדי להתחיל ללחוץ על כל הכפתורים שלי. קבוצה של צעירים ערבים באו, לקראת ערב, ועשו שם קריוקי, בפול ווליום. נשמתי עמוק, והרגשתי את כל הפחדים עולים לי. קודם כל את הפחד שאלוהים אדירים, הם ישארו פה כל הלילה. אבל אחרי זה, אני מודה, גם את הפחד הקיומי. הגזעני. של מה יקרה אם הם יחליט לעשות משהו. מספיק צרצרים וחושך ולחות של לילה כדי להפוך את השמאלן התל אביבי הנאור לאבא חרד, שמדמיין איך הוא צריך להגן על החיים שלו ושל הבן שלו. הרגשתי, כמעט פיזית, את הקירות של יכולת ההכלה שלי את הפחדים האלה מתרחבים. ונשמתי. אחד הדברים שהכי איפסו אותי היה פשוט לפתוח פייסבוק. הסמארטפון הוא ללא ספק חפץ המעבר האולטימטיבי, הסמיכי של הגדולים.

מאז שעילם נולד, אני חושב ללא הרף על השואה. על הפליטים הסורים. התמונה הזאת, שאתה צריך לפנות את הילד שלך, לקחת אותו על הידיים, להרגיע אותו שלמרות שיש כאוס מסביבו בעצם הכל בסדר,  נוגעת לי במקומות שממש לא ידעתי שקיימים לפני שנהייתי אב. ברור שלברוח עם ילד ממלחמה זה לא דומה בשום צורה, אבל חשבתי על זה, כשלקחתי את עילם על הידיים בחצות הליל, אחרי שפירקתי את האוהל כי היה קר נורא ותחזית לגשם. הוא חיבק אותי חזק, ושמח שחוזרים לאמא ולחתולים. ״לא אהבתי את הצרצרים והצפרדעים ששרים״, הוא אמר, לפני שחזר לישון בפעם השנייה, באוטו. רגע אימה קטן שבו חשבתי שאיבדתי את המפתחות, באמצע שום מקום, והביתה. מעל הכל, אני מרגיש גיבור.